אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי הרוח

המגמה לתרגום וחקר התרגום

עבודת סמינריון בקורס "דפוסי עקיפות"

בנושא:

"השוואת אופן מימוש הבקשות

בשפה העברית לעומת השפה הערבית"

מוגש לידי: פרופ' ויצמן אלדעה

מוגש על ידי: גלית עובדיה

תאריך הגשה: 20 באוקטובר 2004

תוכן העניינים

מבוא....................................................................................................................... 3

פרק ראשון - מהן פעולות דיבור?............................................................................... 4-7

פרק שני - מרכיבי הבקשה והאסטרטגיות שניתן לנקוט בהן בעת בקשה........................ 8-15

פרק שלישי - השוואת סגנון הדיבור בשפה העברית לעומת סגנון הדיבור בשפה

הערבית כבסיס להשוואת אופן מימוש הבקשות בשתי השפות................ 16-19

פרק רביעי - השוואת אופן מימוש הבקשות בשפה העברית לעומת השפה הערבית.......... 20-37

סיכום..................................................................................................................... 38

רשימת מקורות........................................................................................................ 39

נספח א' - שאלון הבקשות בעברית............................................................................. 40-42

נספח ב' - שאלון הבקשות בערבית............................................................................. 43-45

נספח ג' - אופן מימוש הבקשות בתנ"ך........................................................................ 46

מבוא

הבקשות הן סוג של פעולות דיבור. ההגדרה המילונית של בקשה היא הבעת רצון לפני הזולת לקבלת חפץ מסוים או לעשיית מעשה, דרישה או משאלה (אבניאון, 1997: 103). ניתן לזהות בקשה כרצף של מבעים המעורבים בתפנית מוחלטת בדיאלוג והמביאים לשינוי במציאות (Blum-Kulka and House, 1989: 17).

התרבויות יכולות להיות שונות זו מזו בסגנון האינטראקציה שלהן, שוני המוביל להעדפות שונות באשר לאופן ביצוע פעולות הדיבור (Blum-Kulka and House, 1989: 1). התרבויות יכולות להיות שונות זו מזו גם בדרך מימוש הבקשות, כסוג של פעולת דיבור. כל תרבות נוקטת באסטרטגיות בקשה אחרות בסיטואציות השונות. ניתן לומר כי קיים קשר בין גורם התרבות לבין הסיטואציה בקביעת דפוסי התנהגות בבקשות (Blum-Kulka and House, 1989: 123).

בעבודה זו תיערך השוואה בין דוברי עברית לבין דוברי ערבית באופן מימוש בקשותיהם בסיטואציות חברתיות שונות. מטרת ההשוואה היא לבחון האם שתי השפות שונות זו מזו בדרך מימוש בקשותיהן, לאור ההנחה שהתרבויות יכולות להיות שונות זו מזו בנושא זה. השוואה זו תיערך באמצעות שאלוני השלמה בשתי השפות. אך תחילה תינתן הקדמה על פעולות הדיבור וכן על אופי הבקשות והאסטרטגיות שעומדות לרשותו של המוען בעת בקשת דבר מה מן הנמען.

פרק ראשון

מהן פעולות דיבור?

פעולות דיבור הן אחד הנושאים הקשורים לחקר השפה. הבסיס להבנת המושג "פעולות דיבור" הוא ההבחנה בשני היבטים של מבעים: ההיבט הראשון הוא התוכן הנמסר באמצעות המבע (השדר) וההיבט השני הוא התפקיד הקומוניקאטיבי שממלא המבע בתקשורת (המסר). פעולת הדיבור היא היחידה המינימלית ביותר של התקשורת. מיון מבעים לפי פעולות דיבור הוא לפיכך מיונם על פי התפקיד שהם נושאים בתהליך התקשורתי. הפעולה המתבצעת באמצעות המבע יכולה להיות פעולה שאינה דורשת תגובה התנהגותית מצד הנמען, כגון קביעה, או פעולה הדורשת תגובה, כגון פעולות הוראה, הבטחה, איום ואזהרה (בלום-קולקה, 1982: 147). חוקרים, כגון אוסטין (1962) וסירל (1969, 1975) טענו כי פעולות דיבור פועלות על פי עקרונות פרגמטיים אוניברסליים, בעוד שחוקרים אחרים, כגון גרין (1975) ווירזביקה (1985), טענו שפעולות הדיבור משתנות לאורך התרבויות והשפות השונות בדרך שהן נתפסות ובאופן הבעתן המילולית. לאופן הביצוע שלהן יש השלכות חברתיות רבות ונראה כי הן נשלטות על ידי עקרונות אוניברסליים של שיתוף פעולה ונימוסים. אולם אף על פי כן התרבויות יכולות להיות שונות זו מזו בסגנון האינטראקציה שלהן, שוני המוביל להעדפות שונות באשר לאופן ביצוע פעולות הדיבור. שוני בסגנונות בין התרבויות באופן ביצוע פעולות הדיבור יכול להוביל לכשל בתקשורת הבין-תרבותית.

פעולות הדיבור נחקרו מנקודות מבט פילוסופיות שונות: בעיקר מנקודת מבט בלשנית, דרך ביקורת ספרותית וכלה באנתרפולוגיה. הרלוונטיות שלהם להבנת ההתפתחות האינטראקציה האנושית נראתה דרך מחקרים שעסקו בשפת ילדים ובמחקרים של רכישת שפה שנייה (Blum-Kulka and House, 1989: 1-2).

החוקר אוסטין מציין בספרו "How to do Things with Words?" (1962) כי תאור הלך עניינים או ציון עובדות מסוימות, נכונות או לא נכונות, הוא אחד השימושים של השפה, אולם ישנם שימושים נוספים שניתן לעשות בשפה, כגון: לבקש בקשות, לשאול שאלות, לתת הוראות, להבטיח הבטחות, להודות ולהתנצל. במילים אחרות, הדובר יכול להשתמש בשפה כדי לגרום לשומע לעשות דבר מה. השפה היא יותר מאשר המשמעות של מלותיה וביטוייה. באמצעות השפה ניתן לא רק לומר דברים (להצהיר הצהרות) אלא גם לעשות דברים (לבצע פעולות). משפטים מסוג זה נקראים משפטים פרפורמרטיביים, ביצועיים (performative sentences). משפטים אלו יכולים להשפיע ולשנות את המציאות. אולם לא די להביע את הפעולה במילים, אלא ישנה חשיבות שהנסיבות והאנשים, שאליהם מכוונים הדברים, יהיו מתאימים כדי לבצע את הפעולה המבוקשת (Austin, 1962: 1-4).

אוסטין הבחין בשלושה מישורים בפעולות הדיבור: המישור הראשון הוא מסירת תוכנו של המבע על ידי המוען, כלומר משמעות המילים עצמן כפי שהן מבוטאות. מישור זה נקרא locutionary acts. המישור השני הוא כוונת המוען בדבריו, כגון: בקשה, אזהרה, התנצלות או איום. אלו הם מבעים שיש להם כוח פרפורמטיבי, ביצועי. מישור זה נקרא illocutionary acts. המישור השלישי הוא מה שהמוען מתכוון להשיג על ידי אמירת המבע, כגון: שכנוע והרתעה, והאפקט שהמבע יוצר על הנמען, מישור זה נקרא perlocutinary acts (Austin, 1962: 108). לדוגמא: אם הדובר אומר "חם פה", זו ההתבטאות עצמה (locution). בדבריו הוא מתכוון ל"אני רוצה אוויר צח" (illocution). האפקט על הנמען עשוי להיות שהוא יפתח את החלון (perlocution).

ניתן להבחין בין פעולות דיבור ישירות, שבהן הדובר מכריז במפורש על פעולת הדיבור שהוא מתכוון לבצע, לבין פעולות דיבור עקיפות, שבהן אין קשר גלוי לעין בין תוכנו של המבע לבין הפעולה המתבצעת באמצעותו. במקרים שבהם אין קשר בין התוכן הגלוי של המבע לבין כוונותיו, פענוח כוונות המבע כרוך בתהליך של מילוי פערים, ידע משותף של המוען ושל הנמען ומערכת היחסים שביניהם וכן יכולתו של הנמען לפרש את המבע תוך התחשבות בנסיבות שבהן המבע נאמר. כל פעולת דיבור שיש לה השלכה על מישור היחסים החברתיים, כגון: הוראות, אזהרות ובקשות, ניתנת למימוש לשוני במגוון דרכים לשוניות, המובחנות ביניהן על פי מידת ישירותן. הבחירה באחת האפשרויות על פי סולם הישירות עשויה להיות תלויית הקשר ואף תלויית תרבות (בלום-קולקה, 1982: 147-149).

לדעת החוקרים בראון ולוינסון (1978) קיימים עקרונות אוניברסליים של התנהגות חברתית, המסבירים את קיומן של צורות בלתי ישירות בכל לשון למימושן של פעולות דיבור, שניתן היה לממשן גם באופן ישיר. השימוש באי-ישירות בפעולות הדיבור נעשה בכל מקרה שבו הפעולה טומנת בחובה איום על עצמאותו של השומע, ומטרתו לרכך את הפגיעה בו. מידת הריכוך בביצוע פעולה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות ובהתאם לנורמות החברתיות של חברת הדוברים. יתכן שבשתי לשונות קיים מאגר דומה של צורות הבעה ישירות ועקיפות למימוש אותה פעולת דיבור, אולם הבחירה בצורות אלה מוכתבת על ידי מערכת שונה של כללים חברתיים. כך למשל רמת הישירות בחברה האמריקאית גבוהה יותר מזו המקובלת בחברה היוונית. לעומת זאת, בהשוואה בין החברה הישראלית לבין החברה האמריקאית, נראה כי החברה האמריקאית היא בעלת נורמות גבוהות יותר של אי-ישירות. בשתי השפות קיים סולם דומה של דרכי הבעה לשונית אפשרית לביצוע פעולת דיבור נתונה. אולם השלבים הקיצוניים הישירים בסולם זה אינם קבילים מבחינה חברתית בשפה האנגלית, בעוד שהשלבים הבלתי ישירים הקיצוניים באותו סולם אינם קבילים מבחינה חברתית בשפה העברית (בלום-קולקה, 1982: 152-153).

ישנם שני אספקטים עיקריים של יחסים חברתיים החשובים בקביעת השוני בביצוע פעולות דיבור: מידת הקרבה החברתית והכוח בין המשתתפים. אולם חשיבותם היחסית יכולה להיות תלויה גם בגורמים אחרים הקשורים לסיטואציה נתונה. כמו כן חשיבותם של שני גורמים אלו יכולה להשתנות מתרבות אחת לשנייה. למשל, נמצא כי ישירות בבקשות בחברה הישראלית מושפעת מגורמים נוספים, בנוסף לשני גורמים אלה, שהם: משתנים אישיים (גיל הדובר), מטרת הבקשה, המסגרת שבה נאמרת הבקשה (פרטי או ציבורי) והמדיום (בעל פה או בכתב). בקשות של ילדים המופנות למבוגרים ובקשות המופנות לאנשים בעלי מעמד גבוה נמצאו ישירים פחות מאשר בקשות שנעשו במצב הפוך. כמו כן נמצא כי בקשות בכתב הן מפורשות וישירות יותר מבקשות בעל-פה. בנוסף לכך, כאשר מטרת הבקשה היא לעשות דבר מה מסוים, הבקשה הנה ישירה ביותר ואילו בקשה שמטרתה היא רשות או היתר נחשבת לבקשה ישירה פחות (Blum-Kulka and House, 1989: 3-4).

דרך נוספת לחקור שוני בביצוע פעולות דיבור היא דרך פסיכולוגיה ניסויית. אחת ההבחנות שנראו בניסויים הקשורים להתנהגות בעת בקשות היא בין מצבים שגרתיים לבין מצבים בלתי שגרתיים. הניסוי הראה כי במצבים שגרתיים ישנה נטייה להשתמש בצורות בקשה עקיפות, מאחר שהסיכוי לחוסר הבנה הוא קטן. בקשה ישירה במצבים אלו יכולה להיות מזיקה או מתגרה. לעומת זאת, במצבים בלתי שגרתיים הסיכוי לחוסר הבנה הוא גבוה יותר, לכן במצבים אלה נוטים להשתמש פחות בבקשה עקיפה (Blum-Kulka and House, 1989: 4).

ההתעניינות בתפקידו של הדיבור ביצירה ובגיבוש הזהות התרבותית הייתה לנושא מרכזי במחקרם של אנתרופולוגים שחקרו את הדיבור. ההנחה במחקרים אלו הייתה שכל קהילה חולקת דפוסי דיבור משותפים שניתן לזהותם. השוני בדפוסי הדיבור בין התרבויות השונות יכול ליצור כשל תקשורתי ביניהן. לדוגמא, נמצא כי האמריקאים נוטים לתת מחמאות במצבים שבהם מחמאות אינן מקובלות בתרבויות אחרות, כגון בתרבות של האינדיאנים. האינדיאנים תופסים את המחמאות כהבעת עידוד מוגזמת (Blum-Kulka and House, 1989: 5).

המחקרים שנערכו בשנות השבעים בנושא השוואה בין לשונית התרכזו בפונולוגיה, במורפולוגיה ובידע התחבירי של לומדי שפה, כלומר היכולות הלשוניות שלהם. לעומתם, המחקרים שנערכו מראשית שנות השמונים הרחיבו את נושאי המחקר והם החלו לעסוק ביכולת התקשורתית של לומדי שפה שנייה ובידע הפרגמטי שלהם. במחקר על רכישת שפה שנייה החלו לחקור כיצד לומדי השפה בוחרים ומבינים את פעולות הדיבור, בעזרת המילים של השפה השנייה. בשלב מוקדם של המחקר התמקדו בטעויות לשוניות של לומדי שפה, משום שהם מספקים תובנות על תהליך הלמידה. לעומת זאת, בפרגמטיקה בין לשונית התמקדו בטעויות בפעולות הדיבור כדי לגלות את הידע הפרגמטי בזמן נתון בתהליך הלמידה של שפה שנייה (Blum-Kulka and House, 1989: 9-11).

נשאלת השאלה, בהקשר של לימוד לשון שנייה, האם ישנם היבטים של כללי שימוש בלשון ("הכשירות הפרגמטית") שאינם צריכים להילמד מחדש בלשון שנייה? בלום-קולקה טוענת כי פענוח פעולות דיבור בלשון שנייה כרוך בין היתר בהפעלת ידע פרגמטי על לשוני, וכי בדיקת לשון לומדי שפה שנייה מלמדת כי כשירות פרגמטית זו אכן מופעלת הלכה למעשה (בלום-קולקה, 1982: 149). הבדלים בין לשונות ותרבויות בדרכי המימוש הלשוני ובנורמות חברתיות תרבותיות מביאים לכך כי לומדי שפה שנייה עלולים להיכשל בניסיונם לבצע פעולות דיבור בשפה הנלמדת בצורה אפקטיבית והולמת. כאשר ניתחו את לשון הלומדים נראה כי תכופות עשויה להיווצר אצל הלומדים מעין "שפת ביניים" של פעולות דיבור. תהליכי לימוד של לשון המטרה, הבדלים בין לשוניים וכן השפעה של לשון האם משפיעים על אופייה של שפת ביניים זו (בלום-קולקה, 1982: 165).

האסטרטגיות בביצוע פעולות דיבור בלתי ישירות מותנות הן בשיקולים פרגמטיים, הן בשאלות משמעות שונות והן בכללי שימוש חברתיים. מערכת התלות ההדדית שבין שלושת הגורמים הללו משתנה מלשון ללשון ומתרבות לתרבות. כללי המימוש של פעולות הדיבור מותנים בכל לשון במערכת מורכבת של יחסי גומלין בין גורמים פרגמטיים, לשוניים וחברתיים. כללי מערכת זו מופעלים בהצלחה על ידי דובר ילידי לשם השגת מטרותיו הקומוניקטיביות. הצלחה זו אינה מובטחת כלל ללומדי שפה שנייה. מורכבותם וייחודם הלשוני-תרבותי של כללי פעולות הדיבור תגרום לכך כי לעיתים תפגע לשון הלומד באיכות התקשורת הלשונית שבינו לבין הדובר הילידי. במקרים רבים ייכשל הלומד בניסיונו לבטא את כוונותיו המדויקות, מבלי ששומעיו יוכלו לעמוד על הסיבה המדויקת לכך (בלום-קולקה, 1982: 168-169).

לסיכום, ניתן לראות כי פעולות הדיבור, וביניהן הבקשות, הן אחד השימושים שניתן לעשות בשפה, בנוסף לתיאור הלך עניינים ולציון עובדות. משפטים המכילים פעולות דיבור יכולים להשפיע ולשנות את המציאות. פעולות הדיבור הן יחידות מינימליות של תקשורת אנושית. הפעולה המתבצעת באמצעות המבע יכולה להיות פעולה שאינה דורשת תגובה התנהגותית מצד הנמען, או פעולה הדורשת תגובה. ניתן להבחין בין פעולות דיבור ישירות, כאשר הדובר אומר את מה שהוא מתכוון אליו, לבין פעולות דיבור עקיפות, כשהוא מתכוון לדבר מה, מעבר למה שהוא אומר או לפעמים למשהו אחר. יש לציין כי קיים שוני באופן ביצוע פעולות הדיבור בין התרבויות. שוני זה יכול להוביל לכשל בתקשורת הבין-תרבותית.

פרק שני

מרכיבי הבקשה והאסטרטגיות שניתן לנקוט בהן בעת בקשות

ניתן לזהות בקשות כרצף של מבעים המעורבים בתפנית מוחלטת בדיאלוג והמביאים לשינוי במציאות. הבקשות יכולות לכלול מספר מרכיבים: Alerters - פניות, Supportive Moves- מהלכים תומכים ו- Head Acts- האקט העיקרי, או הבקשה עצמה. כמו כן ניתן להוסיף לבקשה יסודות המחלישים את הבקשה או מחזקים אותה. להלן פירוט המרכיבים:

המרכיב הראשון הוא Alerters- פניות - אלו הם יסודות פותחים הבאים לפני הבקשה עצמה. הפניות מושכות את תשומת לבו של הנמען ומכינות אותו לבקשה שתבוא לאחר מכן. מרכיב זה שווה בתפקידו לכל האמצעים המילוליים האחרים שמשתמשים בהם לצורך הבקשה ( Blum-Kulka and House, 1989: 17). ישנם סוגים שונים של פניות: פניות לנמען תוך ציון תוארו או תפקידו כגון: פרופסור, מלצר, פנייה המציינת את שם המשפחה או את השם הפרטי של הנמען, פנייה תוך ציון כינוי החיבה שלו כגון: ג'ודי במקום שם הפרטי ג'ודית או מונח של הבעת חיבה כגון: מותק, יקירה, חמוד. בנוסף, ישנה פנייה לכינוי השם כגון: אתה. פנייה נוספת היא פנייה בכינוי מעליב כגון: טיפש וכן פניות המושכות את תשומת הלב של הנמען כגון: הו, סליחה, תקשיב, שמע. בנוסף ישנה אפשרות לשלב בין מספר סוגי פניות שצוינו לעיל לפני בקשה (Blum-Kulka and House, 1989: 277).

המרכיב השני בבקשות הוא Supportive Moves- מהלכים תומכים. לעיתים הבקשות מלוות במהלכים תומכים שמטרתם לבדוק את זמינותו של הנמען, כגון: "האם אתה עסוק?" או ניסיון להשיג התחייבות מראש מצד הנמען לביצוע הבקשה, כגון: "האם תעשה לי טובה?" או מבססים (grounders) המספקים את הסיבות לבקשה, לדוגמא: "הפסדתי את השיעור אתמול, האם אוכל...?" או הבטחות או איומים המשמשים לשכנע את השומע לעשות דבר מה. ישנם מהלכים תומכים היכולים לשמש כבקשות בפני עצמם, לדוגמא: "בוודאי השארתי את העט שלי איפה שהוא" שנענה מצד הנמען במבע "הנה, קח את שלי" (Blum-Kulka and House, 1989: 17). המהלכים התומכים אינם קשורים לבקשה עצמה, אך הם יכולים להשפיע עליה באמצעות ריכוך הכוח בבקשה, כגון: "את יכולה לנקות את הבלגן? אני מזמינה מספר חברים לארוחת ערב" או באמצעות החרפת הכוח, כגון: "תפסיק להטריד אותי, או שאני אקרא למשטרה". המהלכים התומכים יכולים לבוא לפני או אחרי הבקשה עצמה: "אני צמא מאוד, תביא לי בירה" או "תביא לי בירה, אני צמא מאוד" (Blum-Kulka and House, 1989: 277).

המרכיב השלישי הוא Head Acts- האקט העיקרי, או הבקשה עצמה. האקט העיקרי הוא יחידה מינימלית היכולה לממש את הבקשה. אקט זה הוא לב הבקשה. יחידה זו יכולה לבוא באופן עצמאי, ללא שאר המרכיבים האחרים. האקטים העיקריים יכולים להבדל זה מזה משתי בחינות: הבחינה הראשונה היא פרספקטיבה או נקודת מבט והבחינה השנייה היא סוג האסטרטגיה (Blum-Kulka and House, 1989: 17). הבחירה בפרספקטיבה משמשת מקור חשוב לגיוון בבקשות. הבקשות יכולות להדגיש את הדומיננטיות של הדובר, לדוגמא: "אתה חושב שאני יכול להשאיל את המחברת שלך מאתמול?", "אני יכול לקבל זאת?", או להתמקד בתפקידו של השומע ומכוונות כלפיו, למשל: "אתה יכול לסדר את המטבח?" אפשרות נוספת היא הדגשת הדובר והשומע ביחד, למשל: "אנחנו יכולים להתחיל עכשיו?", "האם נוכל להתחיל לנקות עכשיו?" אפשרות אחרת היא שהבקשה יכולה להיות מנוסחת כבלתי-אישית, כלומר ללא אזכור של אחד משני המשתתפים בשיח, לדוגמא: "אפשר לקבל קצת שקט?", "צריך לנקות את החדר". בדרך כלל הדובר יכול להשתמש בארבעת האפשרויות המוצעות בסיטואציה אחת, אך לאו דווקא באותה אסטרטגית בקשה (Blum-Kulka and House, 1989: 19).

הבחינה השנייה שבה האקטים העיקריים נבדלים זה מזה היא אסטרטגיות הבקשה. אסטרטגיה היא בחירה ברמת הישירות שבה ממומשת הבקשה. הכוונה בישירות היא באיזו מידה כוונותיו של הדובר גלויות וברורות. בדרך כלל רמת הישירות קשורה לנימוס, אך לא בהכרח. ישנן תשע אסטרטגיות שונות העומדות בפני המוען על מנת לבקש דבר מה מן הנמען. תשע אסטרטגיות אלו מסודרות על פי דרגת הישירות, כאשר האסטרטגיה הראשונה היא הישירה ביותר ואילו האסטרטגיה האחרונה היא העקיפה ביותר (Blum-Kulka and House, 1989: 278).

להלן פירוט תשע האסטרטגיות: (Blum-Kulka and House, 1989: 18).

1. mood derivable - זוהי אסטרטגית הבקשה הישירה ביותר, הנאמרת בצורה של הוראה. באסטרטגיה זו ישנו ציון של הכוח האלוקוציוני (כוח כוונתי), לדוגמא: "סדר את החדר", "עזוב אותי לנפשי".

2. explicit performative- אלו הם מבעים שבהם הכוח האלוקוציוני מפורש על ידי אזכור שם הדובר, לדוגמא: "אני מבקש ממך להזיז את הרכב".

3. hedged performative- הכוח האלוקוציוני, המציין את כוונת הדובר, מרוכך באמצעות פעלים המתארים את היחס לפעולה (modal verbs) או פעלים המביעים כוונה, דוגמאות: "אני רוצה לבקש ממך להציג את העבודה שבוע מוקדם יותר", "אני צריך לבקש ממך לסדר את המטבח עכשיו".

4. obligation statement- הצהרות מחייבות. אלו הם מבעים המציינים את ההתחייבות של השומע לבצע את הפעולה, לדוגמא: "גבירתי, את צריכה/כדאי שתזיזי את הרכב".

5. want statement- הצהרות של רצון. אלו הם מבעים המציינים את רצונו של הדובר שהשומע יבצע את הפעולה, לדוגמא: "אני באמת מקווה שתפסיק להטריד אותי", "אני רוצה להשאיל ממך את המחברת".

6. suggestory formula- נוסחות של הצעה. אלו הם מבעים המכילים הצעה לעשות דבר מסוים. הכוונה האלוקוציונית מנוסחת כהצעה באמצעות שימוש בנוסחאות שגרתיות, לדוגמא: "מה דעתך לנקות את המטבח?", "מדוע שאתה לא תלך לסדר את החדר?"

7. query preparatory - שאלות מכינות. מבעים המכילים התייחסות לתנאים מכינים (כלומר יכולת, רצון, מוכנות או אפשרות) כפי המקובל בכל שפה נתונה. דוגמאות: "אפשר לשאול ממך את המחברת?, "האם את יכולה לתת לי טרמפ?", איכפת לך להזיז את הרכב?", "תהיתי אם את יכולה לתת לי טרמפ".

8. strong hints- רמזים עבים. אלו הם מבעים המכילים התייחסות חלקית לחפץ או לאלמנט הדרוש ליישום הפעולה. אין ציון מפורש שאמירתו של המוען היא בקשה, אך ישנם אלמנטים המכילים את הבקשה. אלמנטים אלו הם תנאים מכינים לאפשרות לבקשה. בניגוד לאסטרטגיה השביעית של query preparatory- שאלות מכינות, רמזים אינם מוסכמים ולכן הנמען צריך לעבור תהליך של הסקת מסקנות על מנת להבין את כוונותיו של המוען. דוגמאות: "האם אתה נוסע מחר?" (=הכוונה שהנמען ייתן למוען טרמפ), "לא הייתי בהרצאה אתמול" (=בקשה לתת למוען את מחברת ההרצאות), "אתה השארת את המטבח בבלגן גדול" (=בקשה מהנמען שיסדר את המטבח).

9. mild hints- רמזים דקים. מבעים שאינם מתייחסים לבקשה עצמה או לכל אחד ממרכיביה, אך הנמען יכול לפרשן כבקשות בהתאם לקונטקסט או לידע שלו והיכרותו את המוען. דוגמאות: "היית עסוק פה, לא?" (=רצון שהנמען ינקה את המטבח), "לא ציפיתי שהפגישה תסתיים מאוחר כל כך" ( =בקשה לטרמפ).

ככל שעולים בסקלה של אסטרטגיות הבקשה כך התהליך הנחוץ לזיהוי המבע כבקשה הוא ארוך יותר. באסטרטגיות הראשונה עד השלישית ניתן לזהות את הכוח האלוקוציוני של המבע כבקשה באמצעות סממנים לשוניים. באסטרטגיות הרביעית והחמישית ההבנה של המבע כבקשה תלויה בתוכן הסמנטי שלו. באסטרטגיות השישית והשביעית יש צורך להיעזר בשימושים מוסכמים כדי לפרש את המבע כבקשה. באסטרטגיות השמינית והתשיעית הפרוש של המבע נוטה להסתמך במידה רבה על הקונטקסט. באופן כללי, ניתן לומר כי השפות יכולות להיות שונות זו מזו ביחס שניתן לסוגי אסטרטגיות אינדיבידואליות בסקלה זו. ניתן לחלק את תשע אסטרטגיות אלה לשלוש רמות: אסטרטגיות ישירות (אסטרטגיות ראשונה עד חמישית), אסטרטגיות של עקיפות מוסכמת (אסטרטגיות שישית ושביעית) ואסטרטגיות עקיפות לא מוסכמות (אסטרטגיות שמינית ותשיעית). ישנם שני גורמים חברתיים המשפיעים על אופן מימוש הבקשה בין המוען לבין הנמען: יחסי כוח ויחסים של קרבה או ריחוק. כאשר יחסי הכוח בין המוען לבין הנמען שווים, וכאשר ישנם יחסי קרבה ביניהם, הבקשה של המוען בדרך כלל תהיה ישירה יותר. אולם כאשר יחסי הכוח בין המוען לבין הנמען אינם שווים וקיים ריחוק ביניהם, בקשת המוען בדרך כלל תהיה עקיפה יותר. כמו כן ישנם מספר היבטים שניתן להבחין בבקשה: תוכנה, דרך הצגתה והאפקט שהיא יוצרת על הנמען שאף הם משפיעים על מידת הישירות של המוען בעת בקשה (Blum-Kulka and House, 1989: 18).

קיימים מבעים מעלי דרגה ומורידי דרגה (downgrades and upgrades) הנכללים בבקשה אשר אינם קשורים לאקט העיקרי או לבקשה עצמה. השמטתם איננה משפיעה על הכוח הפרגמטי של הבקשה. אחד התפקידים של מעלי הדרגה הוא להעצים את הבקשה, כגון: "נקה את הבלגן המזעזע הזה" (Blum-Kulka and House, 1989: 19). ישנם מורידי דרגה תחביריים שתפקידם לרכך את הבקשה באמצעים תחביריים. האמצעים התחביריים ותפקידם המרכך הם חלק מתכונות מבניות של שפה נתונה. לכן הם אמצעים הייחודיים לכל שפה. סביר להניח שכל שפה משתמשת במורידי דרגה תחביריים אחרים. אחד מהמבנים התחביריים המורידים בדרגת הבקשה הם משפטי שאלה, כגון: "אני יכול להשאיל את המחברת?" מבנה תחבירי שני הוא דרך התנאי/המשאלה - subjunctive, למשל: "היה עדיף אם היית עוזב עכשיו". מבנה תחבירי שלישי הוא כיוון או היבט (aspect), כגון: "תהיתי אם אני יכול לקחת טרמפ אתך הביתה". מבנה תחבירי רביעי הוא שימוש בזמנים בפועל, כגון: "רציתי (זמן עבר) לבקש ממך להציג את הפרזנטציה שבוע קודם". מבנה תחבירי חמישי הוא משפטי תנאי, כגון: "יותר טוב יהיה אם תוכל לתת את הרצאתך שבוע קודם". בנוסף למורידי דרגה תחביריים, ישנם מורידי דרגה לקסיקאליים, שהם בחירה במילים ספציפיות שתפקידן לרכך את הבקשה עצמה. ניתן להשתמש במילים המבטאות נימוס, כגון: "נקה את המטבח בבקשה". ישנן מילים שבאמצעותן המוען מחפש לערב את הנמען ישירות ומנסה להשיג שיתוף פעולה עמו, למשל: "אתה חושב שאתה תוכל להציג את העבודה שבוע קודם?" כמו כן ניתן להשתמש בלשון ההמעטה, למשל: "האם תוכל לסדר קצת את החדר?" באופן כללי, ניתן לומר כי גם אם המוען נוקט באסטרטגיות בקשה ישירות, הוא יכול להשתמש במורידי דרגה תחביריים או לקסיקליים כדי לרכך את הבקשה (Blum-Kulka and House, 281-283).

להלן הרחבה בנושא קטגורית האסטרטגיות של הרמזים על פי מאמרה של ויצמן "Requestive Hints" (1989), החוקר את השימוש ברמזים בבקשות. כפי שצוין לעיל, האסטרטגיה השמינית של רמזים עבים (strong hints) והאסטרטגיה של רמזים דקים (mild hints), הנמצאות בקצה הסקלה של אסטרטגיות הבקשה, הן אסטרטגיות עקיפות בלתי מוסכמות. כאשר המוען משתמש באסטרטגיות אלו הנמען צריך לעבור תהליך של הסקת מסקנות באמצעות הרמזים כדי להבין את כוונת דבריו של המוען. רמזים באופיים אינם בהירים. המוען יכול לנצל אי-בהירות זו כדי להבטיח לעצמו מידה רבה של הכחשה אפשרית. באמצעות השימוש ברמזים הדובר מתכוון לגרום לשומע לבצע פעולה בצורה כזאת שההכרה בכוונותיו לא תהיה מבוססת על משמעות המבע של הרמזים. תהליך זה מאפשר הן למוען והן לנמען לא לקחת חלק או לסגת בשלב מסוים באינטראקציה ביניהם. באמצעות השימוש באסטרטגיות של הרמזים, אדם יכול לגרום לכך שפעולה תתבצע, אך עם זאת להימנע מלקחת אחריות עליה. במילים אחרות, המוען יכול לאכול מהעוגה ובו בזמן להשאירה שלמה. השימוש באסטרטגיות של הרמזים משאיר את הנמען בחוסר וודאות לגבי כוונותיו של המוען ומשאיר בידי המוען את האפשרות לחזור בו מדבריו. יש לציין כי אי הבהירות בדברי המוען איננה מכשול אלא תורמת במידה מסוימת להגשים את מטרותיו. דוגמאות לבקשות באמצעות השימוש באסטרטגיות של הרמזים: "קר פה" - בקשה מרומזת של המוען כי הנמען יסגור את החלון, "אני אוהב את השוקולד הזה" או "השוקולד הזה כל כך יקר, אני לעולם לא אוכל להרשות לעצמי לקנות אותו" - אלו הן בקשות מרומזות שהנמען יקנה שוקולד למוען, "המטבח בבלגן גדול" - בקשה מרומזת של המוען כי הנמען ינקה את המטבח, "יש לך מכונית" או "האם אתה נוסע ישר הביתה?" - אלו הן בקשות מרומזות של המוען על מנת שהנמען ייתן לו טרמפ. הרעיון המרכזי בדוגמאות אלו הוא הניצול המכוון של הפער בין משמעות הדובר לבין משמעות המבע: הנמען מזהה את המבע כרמז אך יש לו סיבה להאמין שהמוען איננו מתכוון למסור את משמעות המבע. רק לאחר מכן הנמען מייחס לדובר כוונות נסתרות (Weizman, 1989: 71-73).

הנמען צריך לעבור תהליך מורכב כדי להבין את המשמעות המסתתרת מאחורי דבריו של המוען. תהליך זה כולל מספר שלבים: הבנת משמעות המבע, זיהוי משמעות המבע בקונטקסט, הבנה שמשמעות המבע היא שונה ממשמעות הדובר, חשיבה על משמעות מבע חלופית, בדיקה האם משמעות החלופית של המבע מתקרבת למשמעות החלופית של המוען, ואם כן לייחס משמעות זו של המוען למשמעות המבע. זיהוי הפער בין משמעות הדובר לבין משמעות המבע וכן הצורך לחשוב על משמעות דובר אלטרנטיבית מערבת ניצול של כל סוגי הרמזים הקונטקסטואליים (Weizman, 1989: 74).

הבקשה יכולה לכלול בדרך כלל מספר מרכיבים: פעולת הבקשה, מעורבות של הנמען שיבצע את הבקשה ומרכיבים הקשורים בעקיפין לבקשה עצמה. כאשר המוען פונה בבקשה ישירה לנמען, כגון: "בבקשה, תנקה את המטבח בשבילי", המרכיבים הם פעולת הבקשה (תנקה), מעורבות הנמען בפעולה באמצעות הוראה של המוען שהנמען ינקה את המטבח, האובייקט שאותו צריך לנקות (המטבח) וכן אזכור כי המוען מפיק תועלת מהבקשה (בשבילי). לעומת זאת, כאשר משתמשים באסטרטגיות של הרמזים, כגון "המטבח בבלגן גדול", אין אזכור של הפעולה (ניקיון), או של מעורבות הנמען או אזכור של תועלת המוען. העניין המפורש היחיד הוא האובייקט שצריך לנקותו (המטבח) ולמצב שהוא נמצא בו (בבלגן גדול), הנמען יכול להבין את דבריו של המוען כבקשה רק על פי הידע הקונטקסטואלי, ידע על פי הקשר. השמטת אחד המרכיבים של הבקשה יכולה להגדיל את אי-הבהירות בדבריו של המוען ולהקשות על התהליך שהמוען צריך לעבור כדי לפענח את כוונותיו (Weizman, 1989: 79-80).

ניתן להבחין בתת-אסטרטגיות של רמזים לפי סקלת תוכן הבקשה (prepositional scale) ולפי סקלת הכוח האלוקוציוני בבקשה (illocutionary scale). להלן פרוט שתי הסקלות:

סקלת תוכן הבקשה (prepositional scale) - ישנן תת-אסטרטגיות של רמזים בסקלה זו: תת-האסטרטגיה הראשונה היא התייחסות לפעולת הבקשה. בתת-אסטרטגיה זו המוען מתייחס במפורש לפעולה, אך אינו מייחס אותה לנמען שאחראי לבצעה, למשל: "לא היה לי זמן לנקות את המטבח". בדוגמה זו יש התייחסות מפורשת לפעולה (לנקות), אך אין התייחסות לאחריותו של הנמען לבצע את הפעולה של הניקיון. תת-האסטרטגיה השנייה היא התייחסות למעורבות של הנמען - המוען מתייחס בעקיפין לאחריות של הנמען, אך לא מתייחס לפעולה שאותה הוא צריך לבצע, למשל: "אתה השארת את המטבח בבלגן". בדוגמה זו המוען לא מתייחס לפעולה של הניקיון. תת-האסטרטגיה השלישית היא התייחסות של המוען למספר מרכיבים בבקשה, למשל: "המטבח בבלגן" - המוען מתייחס לאובייקט (המטבח) שצריך לנקותו והסיבה לנקותו (בבלגן). ככל שמתקדמים בסקלה של תוכן הבקשה כך הבקשה היא ברורה פחות. כך תת-האסטרטגיה הראשונה של התייחסות לפעולת הבקשה היא הברורה ביותר מאחר שהיא מצמצמת את האפשרויות העומדות בפני הנמען לפרש את המבע ובכך מקצרת את תהליך הפענוח של כוונות המוען. לעומת זאת תת-האסטרטגיה השלישית, המתייחסת למספר מרכיבים בבקשה, היא הכי פחות ברורה, משום שאין היא מתייחסת לפעולת הבקשה או לאחריותו של הנמען לבצע אותה (Weizman, 1989: 82-83).

סקלת הכוח האלוקוציוני (illocutionary scale) - סקלה זו מכילה שלוש תת-אסטרטגיות. תת-האסטרטגיה הראשונה היא בדיקת ההתחייבות מצדו של הנמען - המוען בודק האם הנמען מרגיש מחויב לבצע את הבקשה, שהמוען מפיק ממנה תועלת, אך הוא לא אומר ואף לא מרמז כי דבריו הם בקשה. ישנה התייחסות עקיפה להתחייבות של הנמען לבצע את הבקשה, למשל באמצעות השימוש במבע "תעזור" הבאה לידי ביטוי בדוגמה "האם אתה מתכוון לעזור לנו" או התייחסות לתועלת של המוען באמצעות השימוש במבע "בשבילי" הבאה לידי ביטוי בדוגמא "האם אתה מוכן לעשות משהו בשבילי?" תת-האסטרטגיה השנייה היא בדיקת אפשרות הביצוע - ישנה התייחסות עקיפה או חלקית לאפשרות כי הנמען יבצע את הבקשה, למשל: "יש לך מכונית?", "האם יש ברשותך את מחברת ההרצאות?" בדוגמה הראשונה, אם לנמען יש רכב הוא יכול לתת למוען טרמפ הביתה. כך גם לגבי הדוגמה השנייה, אם יש לנמען את מחברת ההרצאות הוא יכול לתת אותה למוען. יש צורך להדגיש כי באסטרטגית הרמזים ההתייחסות לביצוע אפשרי אינו מספיק לקיום הבקשה, מאחר שהתנאי המקדים שהמוען מתייחס אליו, כגון, מכונית ומחברת, הוא הכרחי אך לא מספיק לביצוע הבקשה, למשל: כדי שהנמען יוכל לתת טרמפ למוען הוא צריך שיהיה לו רכב, לדעת איך לנהוג ויש בכוונתו לנסוע ישירות הביתה. תת-האסטרטגיה השלישית היא ציון בסיס פוטנציאלי - הצהרת המוען היא טיעון אפשרי לביצוע הבקשה ובכך ניתן לפרשה כסיבה לבקשה, למשל: "אני החמצתי את האוטובוס ואני גר קרוב אליכם". באמצעות הצהרה זו המוען מספק לנמען מידע עובדתי, שבנסיבות אלו יכול להיחשב כטיעון לטובת הבקשה הנרמזת, שהיא בקשה לטרמפ. טיעון זה הוא הסיבה לבקשה. כך גם לגבי הדוגמא: "קר פה" - המוען מספק לנמען טיעון לטובת הבקשה הנרמזת, שהיא בקשה לסגור את החלון. ככל שמתקדמים בסקלה של הכוח האלוקוציוני כך הבקשה ברורה פחות. כך ניתן לראות כי תת-האסטרטגיה הראשונה של התחייבות הנמען לבצע את הפעולה היא הברורה ביותר, ואילו תת-האסטרטגיה השלישית, ציון בסיס פוטנציאלי, היא הכי פחות ברורה (Weizman, 1989: 83-89).

אי-הבהירות הטבועה ברמזים יוצרת קשיים בתהליך הפענוח מצד הנמען, מאחר שהפענוח תלוי במידה רבה בידע הקונטקסטואלי שלו ופחות במשמעות המבע. מכאן, עולה השאלה מדוע המוען נוקט באסטרטגיות של הרמזים, המשאירים ספקות רבים לגבי הסיכויים שכוונותיו יפורשו בצורה נכונה? שאלה נוספת היא מדוע המוען בוחר לנקוט, במקרים רבים, דווקא באסטרטגיה הכי פחות בהירה? יש שניסו לענות על שאלות אלו באמצעות התיאוריה של הנימוס (Weizman, 1989: 91-92). המושג נימוס כולל אמצעים לשוניים המשמשים ליישום, שמירה או ריכוך של יחסים בין בני השיח. החוקרים Brown ו-Levinson, המצוטטים בספרם שלHatim ו-Mason (1997), הניחו כי למשתמשי שפה יש דימוי עצמי ציבורי, שהכול תובעים זכות עליו, המכונה face. ה-face מורכב משני היבטים: ההיבט הראשון הוא negative face - התביעה הבסיסית לחופש פעולה ולאי קבלת תכתיבים, השמירה על המרחב הפרטי. ההיבט השני הוא positive face - הדימוי העצמי החיובי והרצון שדימוי זה יוערך ויאושר. בדרך כלל, קיים אינטרס הדדי של המוען ושל הנמען לשמור על ה- face של האחר (Hatim and Mason, 1997: 80). מכיוון שהבקשות מאיימות על ה-face של הנמען, המוען משתמש באמצעים של נימוס על מנת שלא לפגוע בו. אולם לא בכל העולם רואים ברמזים צורה של נימוס, להפך יש הרואים ברמזים כמנומסים פחות מאשר האסטרטגיות הישירות יותר. נראה כי הסיבה לכך שהמוען נוקט באסטרטגיות של הרמזים היא לגרום לכך שהבקשה תבוצע על ידי הנמען, אך עם זאת להעמיד פנים שהוא לא ביקש. אם בדרך זו הבקשה מושגת, ניתן לומר כי השימוש באסטרטגיות של הרמזים היא לא רק הדרך היעילה ביותר, אלא זוהי גם הדרך היחידה היעילה על מנת לממש את הבקשות (Weizman, 1989: 92-93).

ניתן לומר כי השימוש באסטרטגיות של הרמזים במימוש בקשות יכול להוביל למספר השלכות: ההשלכה הראשונה היא שהנמען עלול לא להבין את כוונותיו של המוען, אך למרות זאת הנמען יכול לבצע את הפעולה הנרמזת מבלי לדעת שהוא עונה לבקשה, כך למשל המשפט: "אני פספסתי את האוטובוס" יכול להביא את הנמען להציע טרמפ על אף שלא הבין זאת מדבריו של המוען. ההשלכה השנייה לשימוש באסטרטגיות של הרמזים היא שהנמען יכול לזהות את כוונותיו של המוען, אך להעמיד פנים שהוא לא הבין את דבריו. אולם יש לציין שגם אם הנמען מתעלם מהבקשה, לא ניתן לראות באי הענות לבקשה כסירוב. הנמען מיוזמתו יכול להציע הצעה, העונה לבקשת המוען, מבלי שיבקשו ממנו. ההשלכה השלישית היא שהמוען יכול להתכחש לכל הצהרה או כוונה, העומדת מאחורי הבקשה, המיוחסת לו. כך, למשל, כאשר הנמען מציע טרמפ הביתה, המוען יכול לטעון שהוא לא ביקש טרמפ. לאור הטווח הרחב של האופציות העומדות לרשותם של שני בני השיח, ניתן לומר כי באסטרטגיה של הרמזים קיימת מידה רבה של הכחשה פוטנציאלית. הפוטנציאל להתכחש לרכיבים המוצעים בתוכן הבקשה או בכוח האלוקוציוני שלה, הם הבסיס להתכחש למשמעות המבע ברמזים (Weizman, 1989: 93-94).

ניתן לראות כי התרבויות שונות זו מזו בדרך מימוש בקשותיהן בסיטואציות השונות. כל תרבות נוקטת באסטרטגיות שונות. במילים אחרות, ניתן לומר כי קיים קשר בין גורם התרבות לבין הסיטואציה בקביעת דפוסי התנהגות בבקשות. מחקרים שעסקו בנושא הראו כי לכל קהילה תרבותית יש דפוסי דיבור משלה, שניתן להבחין בהם וכי סגנון הדיבור הספציפי של כל שפה הוא בעל חשיבות לגיבוש הזהות התרבותית. למשל, מחקרה של Tanmen (1981) הראה כי האמריקאים ישירים יותר בדיבורים מאשר היוונים. החוקרותHouse ו-Kasper חשפו מגמה דומה כאשר השוו בין דוברי גרמנית לבין דוברי אנגלית-בריטית, כאשר דוברי הגרמנית היו ישירים יותר מדוברי האנגלית-הבריטית (Blum-Kulka and House, 1989: 132-133).

שושנה בלום קולקה וג'וליאן האוס בדקו במאמרן (1989) חמש שפות שונות בדרך מימוש בקשותיהן: עברית, צרפתית-קנדית, אנגלית-אוסטרלית, ספרדית-ארגנטינאית וגרמנית. הן בדקו באילו אסטרטגיות כל אחת מהשפות נקטו בחמש סיטואציות חברתיות שונות. הנתונים מתוך מחקרן הראו כי קיימת הסכמה רבה בין התרבויות במגמת הגיוון באשר לשימוש באסטרטגיות בכל חמש הסיטואציות. כמו כן נראה כי ישנם מקרים שבהם כל השפות נטו לנקוט באסטרטגיות של הישירות בבקשות בחלק מן הסיטואציות מאשר בסיטואציות אחרות. באופן כללי, בכל השפות היה שימוש רב באסטרטגיות של העקיפות המוסכמת (אסטרטגיות שישית ושביעית) ושימוש נמוך יחסית באסטרטגיות של הרמזים (אסטרטגיות שמינית ותשיעית). אך עם זאת נמצא כי קיים שוני בין השפות באשר לדרגת הישירות בכל סיטואציה. נראה כי לגורם התרבותי השפעה רבה על הסיטואציה ועל בחירת האסטרטגיות השונות בכל סיטואציה. הממצאים הראו כי האנגלית-האוסטרלית היא הכי פחות ישירה. מרבית הבקשות בקרב הנבדקים דוברי שפה זו פתחו במבעים "could you"- "האם אתה יכול", "would you"- "האם אתה מוכן" או "would you mind"- "האם אכפת לך". דוגמאות: "אתה מוכן (would you) לנקות את הבלגן שהשארת?" או "סליחה, תהיתי אם תוכל (could you) לתת לי טרמפ?" לעומתם, דוברי הספרדית-הארגנטינאית וקצת אחריהם דוברי העברית נטו לנקוט באסטרטגיות הישירות יותר למימוש בקשותיהם. מעטים מביניהם בחרו לנקוט באסטרטגיות של הרמזים. דוגמאות לבקשות של נבדקים דוברי ספרדית-ארגנטינאית: "תנקה את המטבח בבקשה", "אתה יכול לנקות את המטבח בבקשה?" דוגמאות לבקשות של נבדקים דוברי עברית: "שטוף את הכלים", "אולי תנקה קצת?" כמו כן נמצא כי הבקשות של דוברי הצרפתית-הקנדית ושל דוברי הגרמנית נמצאות באמצע הסקלה של הישירות מבחינת האסטרטגיות שהם נקטו (Blum-Kulka and House, 1989: 123-136).

יש הרואים כי השוני בנקיטת אסטרטגיות למימוש בקשות בסיטואציות השונות, קשור מבחינה אוניברסלית למציאות החברתית, כגון: כוח חברתי ומרחק חברתי. בהתאם לכך העקיפות בבקשות תהיה גדולה יותר בין זרים (מרחק חברתי) ואצל אנשים בעלי מעמד נמוך יותר המבקשים מאנשים הממונים עליהם (כוח חברתי). לכן כאשר באים לבחון את דרגת העקיפות בסיטואציות השונות, יש להביא בחשבון את שני הגורמים החברתיים הללו. אך עם זאת צריך לדעת גם את מידת השונות הבין-תרבותית באשר לתפישת המציאות החברתית. אנשים מתרבויות שונות יכולים לתפוש בצורה שונה את הסיטואציות החברתיות וכן את חשיבות שני הגורמים החברתיים של כוח חברתי ומרחק חברתי. לאור זאת ניתן לראות כי הבחירה באסטרטגיות הבקשה קשורה במידה רבה לשוני הבין-תרבותי. גורם נוסף המשפיע על הבחירה בין ישירות לבין עקיפות באסטרטגיות הבקשה הוא המשמעות החברתית של התנהגויות לשוניות בכל תרבות. המשמעות החברתית קשורה למידת הנימוס בבחירה בין עקיפות לבין ישירות. הבחירה לאורך הרצף של ישירות ועקיפות נתפשת בצורה שונה בתרבויות השונות. כך למשל, תרבות אחת תופשת את הישירות כחוסר נימוס ואילו תרבות אחרת תופשת את הישירות כמנומסת, כגון התרבות הישראלית (Blum-Kulka and House, 1989: 136-138).

ישנם גורמים נוספים המשפיעים על דרגת הישירות בבקשות בכל התרבויות: המחויבות של הנמען לבצע את הבקשה, זכות המוען לבקש, דרגת הקושי שהמוען צריך לעבור כדי לבקש, הנכונות של הנמען לבצע את הבקשה והסיכוי שהנמען יענה לבקשה. ניתן לומר כי ככל שהזכות של המוען לבקש נמוכה ודרגת הקושי לבקש גבוהה וכן המחויבות של הנמען לבצע את הבקשה והסיכוי שיענה לה נמוכים יותר, כך הבקשה תהיה עקיפה יותר (Blum-Kulka and House, 1989: 140-149). לסיכום, ניתן לראות כי הגורם התרבותי משפיע במידה רבה על דרגת הישירות במימוש הבקשות. כל תרבות תופשת את הסיטואציות החברתיות השונות בצורה אחרת (Blum-Kulka and House, 1989: 149-151).

פרק שלישי

השוואת סגנון הדיבור בשפה העברית לעומת סגנון הדיבור בשפה הערבית כבסיס להשוואת אופן מימוש הבקשות בשתי השפות

בתרבויות שונות התפתחו נורמות וציפיות שונות ביחס לאופני דיבור שונים. לדבר "ישר ולעניין" או לדבר "סחור סחור" אינו רק בחירה אישית ואינו תלוי בסיטואציה שבה נאמרים הדברים. סגנון הדיבור מושפע מההשתייכות התרבותית של הדוברים. פרק זה עוסק בישירות בדיבור כמאפיין מרכזי של התרבות הישראלית לעומת אי-הישירות כמאפיין מרכזי של התרבות הערבית. הפרק בוחן את המשמעות התרבותית של סגנון הדיבור ה"דוגרי", שהוא סגנון דיבור ישיר, בתרבות הישראלית והשוואתו לסגנון הדיבור של אי-ישירות, הנקרא "מוסיירה", בתרבות הערבית (כתריאל, 1999: 206). השוואה זו היא בסיס להבנת דרכי מימוש הבקשות בשתי השפות, העברית והערבית.

המונח "דוגרי" הושאל מהשפה הערבית המדוברת, אולם קיימים הבדלים במשמעות של מונח זה בשתי השפות. הפירוש של המונח "דוגרי" בשפה העברית הוא "ישיר" והוא משמש אך ורק לתיאור סגנון דיבור המתקשר לערך של כנות, של אמינות, המנוגד לצביעות ושל נאמנות הדובר לעצמו. לעומת זאת משמעות המונח "דוגרי" בשפה הערבית היא "ישר", במובנו המילולי של המונח. הדיבור ה"דוגרי" מסמן בשפה הערבית מחויבות של הדובר לומר את האמת, במובן של הצגת הדברים כהוויתם, המנוגד לניסיונות לטשטש או להסתיר את העובדות. לעיתים, הדיבור ה"דוגרי" מנוגד באופן מפורש לעשיית "מוסיירה", שהיא דיבור עקיף ופייסני (כתריאל, 1999: 207).

ניתן להבחין בין מספר תחומי משמעות בסגנון ה"דוגרי" בתרבות הישראלית: אסרטיביות (דעתנות), כנות, טבעיות, פשטות (או "אנטי-סגנון") וסולידריות (או אחווה). דיבור ה"דוגרי" הוא "אסרטיבי" במובן של הצגת עמדה של עוצמה פנימית ותעוזה בהבעת דעות ומחשבות, מבלי לחשוש לומר את מה שבלב. סגנון ה"דוגרי" נשען גם על מושג "הכנות". הכנות היא תפיסה שבה דברי האדם צריכים לשקף את מחשבותיו ואת כוונותיו, בבחינת "פיו ולבו שווים". על פי תפיסה זו, ישירות באופן הדיבור מעוררת אמינות, ואילו הדיבור בצורה עקיפה מעורר חוסר אמון וחשד. גם ה"טבעיות" וה"ספונטניות" משמשים ערכים תרבותיים הנקשרים לשימוש בדיבור ה"דוגרי". לפי תפיסה זו הדיבור ה"דוגרי" הנו דיבור טבעי וספונטני, בלתי מתוכנן ומסוגנן, ועל כן הוא נתפס כמעורר אמון. לערכים של "טבעיות ו"ספונטניות" מתלווה גם הערך של "פשטות סגנונית", המאפיין את הגישה של "אנטי-סגנון". לפי השקפה זו, ככל שהאדם מקדיש פחות תשומת לב לניסוח דבריו וסגנונו כך הוא נתפס כמי שמחויב לעשות מעשים. משמעות נוספת של סגנון הדיבור ה"דוגרי" מתייחסת לסולידריות חברתית, בעולם חברתי המתאפיין ביחסי שוויון ובתחושה של יחד. סולידריות חברתית זו נובעת מהסרת מחיצות בין-אישיות ומתבטאת בהעדפה של דיבור ישיר על פני דיבור עקיף. באמירה "הדוגרית" ישנה מידה מסוימת של ריכוך, המתבסס על ערכים משותפים המייחדים אותה. לעיתים המסגרת של דיבור ה"דוגרי" אינה מסתכמת באמירה אחת, אלא זהו "אירוע דיבור" שלם במפגש שבו הדיבור ה"דוגרי" בא לידי ביטוי בשיחה (כתריאל, 1999: 209-211).

עם הזמן איבדה ה"דוגריות" חלק נכבד ממעמדה כמרכיב מרכזי של הסגנון התרבותי הישראלי. בעקבות זאת חל שינוי במונח זה בשני כיוונים שונים: כיוון אחד קשור לריכוך ה"דוגריות" ומתן חשיבות למערכת היחסים הבין-אישיים. המונח "לפרגן" מרמז על מגמה זו של ריכוך. הכיוון השני מתייחס להקשחה של ה"דוגריות", המוצא את ביטויו במונח "לכסח". מונח זה מתייחס לתוקפנות מילולית הפוגעת במרקם היחסים הבין-אישיים. נראה כי הנטייה לריכוך מצד אחד ולהקשחה מצד שני מעידים על שינוי תרבותי שחל בתרבות הצברית. השינוי מתבטא במעבר מצורת דיבור המדגישה את ה"ביחד" הישראלי להדגשה של צורת דיבור המתמקדת במערכות יחסים בין-אישיים. סגנון ה"כסח" הכוחני מצד אחד, והמודעות לערכו של ה"פירגון" מצד שני הצטרפו ל"דוגריות" ביצירת מארג סגנוני-תרבותי ישראלי מגוון יותר (כתריאל, 1999: 213-215).

בניגוד לסגנון הדיבור ה"דוגרי" המאפיין את התרבות הישראלית, סגנון הדיבור של ה"מוסיירה" מאפיין את דפוסי ההתנהגות והשיח המקובלים בתרבות הערבית. משמעות המונח "מוסיירה" בערבית היא "ללכת עם", התקדמות בד בבד עם, התאמה ל, הסתגלות לתנאים, סביבה וחברה, "שחייה עם הזרם" (איילון-שנער, 1947: 171). ה"מוסיירה" היא דיבור עקיף המבטא נטייה של רגישות לזולת ופייסנות כלפיו מתוך רצון לשמור על הרמוניה חברתית. מנקודת המבט של האדם העושה "מוסיירה" יש אלמנט של וויתור עד כדי ביטול עצמי. למושג המסורתי של "מוסיירה" יש שורשים הן בדת המוסלמית והן במערכות חברתיות של קהילות מסורתיות קדומות, שהתאפיינו בדרגה גבוהה של תלות הדדית בין חבריהן. ההתנהגות על פי סגנון הדיבור של ה"מוסיירה" תרמה לשמירה על הרמוניה חברתית בקבוצה השבטית המלוכדת. בשיח היומיומי משמש מושג זה בהקשרים של הערכה או של שיפוט אנשים או התנהגות בחיים החברתיים. מושג זה טומן בחובו ערכים ומשמעויות מרכזיים לתפיסת האדם, שהם חלק מהאתוס התרבותי הערבי. התומכים בשימוש בסגנון הדיבור של ה"מוסיירה" רואים בה ביטוי לרוח של פייסנות, לבגרות וליכולת של שליטה עצמית. לעומתם, המתנגדים לשימוש בסגנון דיבור זה, בקרב הצעירים הנוטים למודרניזציה, רואים בה ביטוי לביטול עצמי ולהעדר אסרטיביות, שאין להם כל הצדקה בחיים המודרניים (כתריאל, 1999: 215-216).

ה"מוסיירה" היא דפוס תרבותי המדגיש, בתקשורת הבין-אישית, את המשותף על פני השונה, את שיתוף הפעולה על פני העימות, את ההתחשבות ההדדית על פני אסרטיביות. ישנם מספר מאפיינים עיקריים למונח זה: ראשית, ה"מוסיירה" מתאפיינת במחוות חברתיות, המכוונות לזולת, לשמירה על הרמוניה ביחסים החברתיים ובכך לקיים את הסדר החברתי. שנית, לפעולות של "מוסיירה" יש גוון פייסני. עשיית מוסיירה כרוכה בוויתור עצמי כלשהו, שאין בו משום פגיעה בכבוד הפרט. שלישית, ה"מוסיירה" כדפוס תקשורתי היא אסטרטגיה של נימוס, שמטרתה להעניק תמיכה לאופן "הצגת האני" של בן או בת השיח. היא יכולה להתבטא במעורבות ובהשתתפות חברתית, נכונות להעניק לאחרים זמן ותשומת לב. כמו כן היא כרוכה בשימוש באסטרטגיות של דיבור עקיף, מרומז ועמום (כתריאל, 1999: 217-218).

פעילות לשונית הנחשבת ל"מוסיירה" יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: באיפוק לשוני ובהעצמה לשונית. איפוק לשוני מתבטא בהקפדה על כללי שיחה שבמסגרתם חולקים כבוד לבן-השיח, נמנעים מקטיעת דבריו או משינוי הנושא וכן נמנעים מעימות מילולי, מדיבור בקול רם ומדיבור מהיר. העצמה לשונית מתבטאת בעשיית דרמטיזציה ביחסים הבין-אישיים, בשימוש רב בחזרות, כגון חזרות על ברכות ובהדגשת הנימוס בשיחה המתבטאת באופני פנייה לזולת. העצמה זו מתבטאת גם בביטויי חיבה ובהדגשת סימני קשב. צורת פנייה תתפרש כביטוי ל"מוסיירה", אם היא חורגת מן הנורמה התקשורתית, לדוגמא: פנייה לדוד בכינוי "אבי" במקום "דודי" או באמצעות שימוש באסטרטגיה של סימטרייה פיקטיבית, לדוגמא: מורה הפונה לתלמידו בכינוי "מורי" על מנת להפגין יחס מיוחד כלפיו (כתריאל, 1999: 219-220).

ניתן להבחין בארבעה סוגים של הקשרים חברתיים שבהם קיימת ציפייה לעשיית "מוסיירה": ההקשר הראשון נקרא "מוסיירה של כבוד". הקשר זה מתייחס למצבים שבהם קיים אי-שוויון בהיררכיה החברתית ותפקידה לשמר היררכיה זו. ב"מוסיירה" זו נוהגים כלפי אנשים שהסטטוס החברתי שלהם גבוה יותר או כלפי אנשים שווי סטטוס, שהמרחק החברתי ביניהם גדול. ההקשר השני נקרא "מוסיירה של נדיבות". גם הקשר זה נוגע לאי שוויון בהיררכיה החברתית, אך הוא פועל בכיוון ההפוך - ה"מוסיירה" מופנית על ידי בעל עמדת הכוח כלפי בעל העמדה הנמוכה הנמצא בעמדת חולשה, במקרים מיוחדים של מצוקה כגון מחלה. ההקשר השלישי נקרא "מוסיירה פוליטית". "מוסיירה" זו נוגעת ליחסי כוח ארעיים, פרי נסיבות שאינן נובעות מהבדלי סטטוס. מטרתה לשמור על האינטרס האישי מתוך חישוב של כדאיות. ההקשר הרביעי נקרא "מוסיירה של פיוס". "מוסיירה" זו מתייחסת להקשרים של קונפליקט, של עימות בין-אישי. זוהי עשיית "מוסיירה" של רצון טוב, על מנת שלא להסלים את העימות. ה"מוסיירה" יכולה לעזור להחזיר את ההרמוניה ליחסים החברתיים. עשיית "מוסיירה" אינה נחשבת לוויתור מלא על האינטרסים הבין-אישיים לטובת הזולת. ביטול עצמי כלפי הזולת אינו נתפס בתרבות הערבית בעין יפה. ה"מוסיירה" דורשת יכולת ניווט בין שני קטבים ביחסים החברתיים: בין חוסר התחשבות בזולת לבין היענות יתר לציפיותיו. דפוס ה"מוסיירה" מכיל את המתח בין שיקולים וצרכים אישיים לבין התביעות של המערכת החברתית. דפוס זה מאפשר ליחיד לתפקד בתוך מערכת היחסים החברתיים. ה"מוסיירה" הופכת לכוח תרבותי שכולם מכירים בו והיא התגבשה לסגנון בעל שם מוגדר בתרבות הערבית. (כתריאל, 1999: 221-224).

יש לציין כי ל"דוגריות ול"מוסיירה" יש מעמד של סמלי מפתח לשוניים בתרבות הצברית מצד אחד ובתרבות הערבית מצד שני. כל אחד מסגנונות אלה טומן בחובו משמעויות וערכים מרכזיים בתרבות. להלן השוואה בין שני סגנונות דיבור אלה: ראשית, ה"דוגריות" הצברית מתמקדת בדימוי העצמי של הדובר, בעוד שה"מוסיירה" מתמקדת בדימוי העצמי של השומע. שנית, ביסודה של ה"דוגריות" עומד ערך של כנות. ערך זה הוא מושג תרבותי מערבי, שאין לו מקבילה בתרבויות מוסלמיות מסורתיות. בתרבות המוסלמית קיים פער בין הצהרות האדם לבין עמדותיו הפרטיות. תפיסה תרבותית זו מאפשרת לבני השיח לשמור על דרגה גבוהה של עמימות בתקשורת ביניהם. שלישית, ה"דוגריות" כרוכה בהשעיה רגעית של הדרישות החברתיות ומזמינה סולידריות, המעוגנת בהשתייכות התרבותית. לעומת זאת, עשיית "מוסיירה" כרוכה בסדרה של נורמות תרבותיות, הרגישות לפרמטרים שונים הבונים את הסיטואציה החברתית, כגון גיל ומין המשתתפים ודרגת ההיכרות ביניהם. רביעית, ה"דוגריות" בנויה על ספונטניות כסוג של טבעיות, ואילו ה"מוסיירה" כרוכה בטיפוח איפוק ועידון רגשי כביטוי תרבותי ולא כביטוי "טבעי". חמישית, ה"דוגריות" מבוססת על פשטות, על "אנטי-סגנון". עמדה זו מבוססת על הנגדה תרבותית בין מעשים לבין דיבורים. לעומת זאת ה"מוסיירה" בנויה על הערך התרבותי הגבוה שניתן לשפה, למילים ולאפשרויות האסתטיות והסגנוניות הטמונות בהן. הפשטות הלשונית נתפסת בתרבות הערבית כחוסר תחכום תרבותי. שישית, ה"דוגריות" מאופיינת בישירות, בהעדפה של אמירת דברים "ישר בפנים", המבטאת אמון ומעוררת אמון. לעומת זאת ה"מוסיירה" מאופיינת בדיבור עקיף, מאחר שהיא ממתנת את החשש לפגיעה בדימוי העצמי של הזולת. הישירות הצברית נתפסת בתרבות הערבית כחוסר רגישות ואפילו כגסות רוח (כתריאל, 1999: 224-225).

לסיכום, ניתן לראות כי קיים הבדל בסגנון הדיבור בשפה העברית לעומת סגנון הדיבור בשפה הערבית. הבדל זה יכול להתבטא גם בשוני בדרך מימוש הבקשות בין שתי השפות, כפי שניתן לראות במחקר המתואר בפרק הרביעי.

פרק רביעי

השוואת אופן מימוש הבקשות בשפה העברית לעומת השפה הערבית

פרק זה יוקדש להשוואת אופן מימוש הבקשות בין השפה העברית לבין השפה הערבית. הפרק יבחן באילו אסטרטגיות השתמשו דוברי שתי השפות בסיטואציות חברתיות שונות. השוואה זו נערכת לאור ההנחה כי בדרך כלל התרבויות שונות זו מזו באופן ביצוע פעולות הדיבור, ובפרט באופן מימוש הבקשות, וכן לאור השוני בין סגנון הדיבור בשפה העברית, המתאפיין בין היתר בדיבור ישיר - "דוגרי" לבין סגנון הדיבור בשפה הערבית, המתאפיין בין היתר בדיבור עקיף - "מוסיירה".

ההשוואה באופן מימוש הבקשות בין שתי השפות נערכה במתכונת של "פרויקט המימוש הבין-תרבותי של פעולות דיבור" -Realization" "The Cross-Cultural Speech Act(CCSARP). תחילה, אדון בפרויקט זה באופן כללי וכן על היתרונות ועל החסרונות בשימוש בשיטה זו. פרויקט ה- CCSARPתוכנן על מנת לחקור את השוני הבין-תרבותי והבין-לשוני של שתי פעולות דיבור: בקשות והתנצלויות. שתי פעולות אלו מעניינות במיוחד מכיוון ששתיהן פעולות המאיימות על ה-face (Face Threatening Acts) על פי המונחים של בראון ולווינסון.[1] מחקר תיאורטי שנערך על בקשות הראה את מורכבות היחסים בין צורת הבקשות, משמעותן והפרגמטיקה המעורבת בהן מצד אחד, ואת הסיכון החברתי המעורב בבקשות עבור שני בני השיח בבחירה בין אפשרויות לשוניות, מצד שני. הבקשות מבטאות את ציפיות הדובר מהשומע בנוגע לפעולה צפויה. לעומתו, השומע יכול לפרש את הבקשה כסוג של פגיעה פולשנית בחופש הפעולה שלו. כמו כן הדובר עלול להסס לבקש מתוך חשש לחשוף את צרכיו או מתוך חשש לפגיעה ב- faceשל השומע. שפע האפשרויות הלשוניות, הזמינות למימוש בקשות, מעיד על המורכבות החברתית בבחירת אופן הביצוע של הבקשות. אולם למרות העושר הקיים בנושא מההיבט של הפרגמטיקה הסוציו-לשונית ושל הפרגמטיקה הבין-תרבותית, מחקרים מעטים מאוד ניסו לתעד, מבחינה אמפירית, את ההתנהגות בבקשות בחברה מסוימת, ועל אחת כמה וכמה מחקרים העוסקים בהשוואה בין-תרבותית בנושא (Blum-Kulka and House, 1989: 11-12).

המטרה הכללית של פרוייקט ה-CCSARP היא למצוא דפוסים של מימוש בקשות והתנצלויות במגבלות חברתיות שונות, במספר שפות ותרבויות, ובכללן שונות בין דוברי שפת אם לבין לומדי שפה שנייה. ישנן שלוש מטרות ספציפיות לפרוייקט זה: המטרה הראשונה היא לחקור את קווי הדמיון ואת קווי השוני במימוש דפוסים של פעולות דיבור בשפות שונות, יחסית לאותן מגבלות חברתיות, כלומר לחקור את השוני הבין-תרבותי. המטרה השנייה של הפרויקט היא לחקור את האפקט של משתנים חברתיים על דפוסי המימוש של פעולות דיבור נתונות בקרב קהילות ספציפיות, כלומר מחקר העוסק בשוני סוציו-פרגמטי. המטרה השלישית היא לחקור את קווי הדמיון ואת קווי השוני בדפוסי המימוש של פעולות דיבור נתונות בין דוברי שפת אם לבין לומדי שפה שנייה, יחסית לאותן מגבלות חברתיות, כלומר מחקר העוסק בשוני בין-לשוני. המחקר תוכנן בצורה כזאת, כך שיאפשר השוואה אמינה לאורך הצירים של הסיטואציה, התרבות ושפת האם או שפה שנייה (Blum-Kulka and House, 1989: 12-13).

השיטה שבאמצעותה מתבצע פרויקט המימוש הבין תרבותי - CCSARP, היא מבחן של השלמת שיח בכתב - "Discourse Completing Test" (DCT). מבחן זה פותח במקור להשוואת מימוש פעולות דיבור בין דוברי שפת אם עברית לבין אלה שאינם דוברי השפה. המבחן כולל מספר דיאלוגים כתובים המייצגים סיטואציות חברתיות שונות. לפני כל דיאלוג יש תיאור קצר של הסיטואציה. תאור זה מציין את הרקע, את המרחק החברתי בין בני השיח המשתתפים בדיאלוג ומעמדם של האחד כלפי השני. לאחר מכן מובא דיאלוג לא שלם. הנבדקים צריכים להשלים את הדיאלוג שממנו הושמט מבע אחד, ובכך הם מספקים למעשה את פעולת הדיבור המבוקשת לצורך המחקר (Blum-Kulka and House, 1989: 13-14). אחד מיתרונותיה של השיטה הוא האפשרות לאסוף נתונים ממספר רב של נבדקים בצורה קלה יחסית והיא מאפשרת לשלוט על המשתנים הקונטקסטואליים החשובים לצורך המחקר. יתרון נוסף הוא ששיטה זו יעילה במיוחד להשוואת אסטרטגיות בין שפות שונות וכן להשוואת אסטרטגיות בין דוברי שפה לבין לומדי אותה שפה. יתרון אחר הוא שבשיטה זו ניתן לבדוק מספר משתנים שמעונינים לחקור, כגון: סיטואציות חברתיות, יחסים בין אנשים, גיל, מעמד ומינו של הנבדק. לעומת היתרונות ניתן למצוא מספר חסרונות של שיטה זו. אחד החסרונות הוא שלא ניתן לדעת אם תגובותיהם של הנבדקים בשאלונים אכן משקפות את תגובותיהם בשיחות ספונטניות במציאות. חסרון נוסף הוא המקום המוגבל המוקצה לנבדקים שאינו מאפשר להם לפרט את תגובותיהם. חסרון אחר הוא שהנבדקים רואים בכתיבת תשובותיהם כסוג של פעולה רשמית יותר מאשר דיבור. לכן הם בוחרים להשתמש בשפה רשמית בשאלונים, שפה שלאו דווקא משקפת את תגובותיהם בשיחה ספונטנית במציאות (Rintell and Mitchell, 1989: 249-250).

במחקר שערכתי להשוואת אופן מימוש הבקשות בין דוברי העברית לבין דוברי הערבית, חולקו שאלונים במתכונת של מבחן השלמת השיח (DCT) בשתי השפות, עברית וערבית. השאלונים מורכבים משמונה סיטואציות חברתיות שונות. הסיטואציות בנויות מדיאלוגים, כאשר בכל דיאלוג הושמט מבע אחד ולאחריו תגובה למבע החסר בסיטואציה. בתגובה למבע החסר ישנם רמזים לפעולת הדיבור הנחוצה להשלמת הדיאלוג. מבחינת תוכן השאלונים, ניתן לומר כי המצבים שתוארו בדיאלוגים משקפים מצבים מתוך חיי היום יום, המוכרים לשתי התרבויות. להלן פירוט של שמונה הסיטואציות:

הסיטואציה הראשונה (S1) מתרחשת במשפחה, בין אם לבנה. האם מבקשת מבנה להפסיק לצפות בטלוויזיה על מנת להתכונן למבחן שיתקיים למחרת.

הסיטואציה השנייה (S2) מתרחשת באוניברסיטה או בבית הספר. סטודנטית מבקשת מחברתה, הלומדת עמה, לשאול את מחברת ההרצאות שלה, מכיוון שהחסירה שיעור.

הסיטואציה השלישית (S3) מתרחשת בדירת סטודנטים. סטודנט מבקש משותפו לדירה לנקות את המטבח, לאחר שהשאיר אותו מבולגן בערב הקודם.

הסיטואציה הרביעית (S4) מתרחשת בחדרו של המרצה. בסיטואציה זו מבקש הסטודנט את עבודתו הסמינריונית, שהמרצה הבטיח להחזירה באותו יום.

הסיטואציה החמישית (S5) היא שיחה בין מרצה לבין הסטודנט שלו. המרצה מבקש מהסטודנט שיחזיר לו את הספר שהשאיל לו.

הסיטואציה השישית (S6) מתרחשת ברחוב. בסיטואציה זו אדם א', הנוסע במכוניתו, מבקש מאדם ב', שהולך במדרכה, פרטים כיצד להגיע לרחוב אבן גבירול בתל-אביב.

הסיטואציה השביעית (S7) עוסקת באדם המבקש טרמפ הביתה מאנשים הגרים ברחוב שלו, לאחר שפספס את האוטובוס האחרון. אדם זה אינו מכיר הכרות אישית את האנשים האלו.

הסיטואציה השמינית (S8) מתרחשת במקום העבודה. בסיטואציה זו פקיד בבנק מבקש ממעסיקו יום חופשה מהעבודה למחרת.

הסיטואציות המתוארות לעיל שונות זו מזו במונחים של תפקיד המשתתפים במערכת היחסים ביניהם, כלומר מבחינת הדומיננטיות (הכוח החברתי) ומבחינת המרחק החברתי (קרבה), כפי שמפורט בטבלה הבאה:

סיטואציות הבקשה	מרחק חברתי (קרבה)	דומיננטיות (כוח חברתי)
S1 - במשפחה: אם ובנה	- SD	x >y
S2 - מחברת	- SD	x = y
S3 - מטבח	- SD	x = y
S4 - עבודה סמינריונית	- SD	x < y
S5 - השאלת ספר	- SD	x >y
S6 - ברחוב	+ SD	x < y
S7 - טרמפ	+ SD	x < y
S8 - יום חופשה מהעבודה	- SD	x < y

(Blum-Kulka and House, 1989: 15 (

הסבר לטבלה:

x - מייצג את המוען.

y - מייצג את הנמען.

x >y - המוען גדול מהנמען מבחינת הדומיננטיות.

x < y - המוען קטן מהנמען מבחינת הדומיננטיות.

x = y - יחסי הכוח החברתי בין המוען לבין הנמען שווים.

SD מציין את המרחק החברתי (Social Distance)

- SD אין יחסי ריחוק בין המוען לבין הנמען.

+ SD קיים יחס של ריחוק בין המוען לבין הנמען.

קיימות ארבע אפשרויות של מצבים שונים בשאלון:

האפשרות הראשונה - כאשר אין מרחק חברתי (- SD) ו- x >y מבחינת הדומיננטיות.

האפשרות השנייה - כאשר אין מרחק חברתי (- SD) ו- x < y מבחינת הדומיננטיות.

האפשרות השלישית - כאשר אין מרחק חברתי (- SD) ו- x = y מבחינת הדומיננטיות.

האפשרות הרביעית - כאשר קיים מרחק חברתי (+ SD) ו-x < y מבחינת הדומיננטיות.

אוכלוסיית הנבדקים במחקר זה - השאלונים ניתנו לחמשה עשר נבדקים, בכל אחת משתי השפות העברית והערבית. כל הנבדקים הם תושבי מדינת ישראל. טווח הגילאים של הנבדקים דוברי השפה העברית נע בין 27 ל-36, כאשר ההתפלגות מבחינת המין היא 13 ממין נקבה ושניים ממין זכר. כל הנבדקים דוברי העברית - שפת אמם היא עברית. טווח הגילאים של הנבדקים דוברי השפה הערבית נע בין 18 ל-38, כאשר ההתפלגות מבחינת המין היא 5 ממין נקבה ו-10 ממין זכר. כל הנבדקים דוברי הערבית - שפת אמם היא ערבית.

מהלך המחקר - השאלון במקור נכתב בשפה העברית ותורגם לשפה הערבית, תוך התחשבות במערכת הפרגמטית והחברתית של התרבות הערבית. כך למשל שונו השמות הפרטיים בשפה העברית לשמות פרטיים המקובלים בשפה הערבית, במטרה לשקף כמה שניתן את המציאות. יש לציין כי מרבית הסיטואציות החברתיות נלקחו מתוך פרויקט ה- CCSARPמלבד הסיטואציות השישית והשמינית. יש לציין כי כל הנבדקים, הן דוברי העברית והן דוברי הערבית, מילאו את השאלונים בזמנם החופשי.

בטבלה להלן מוצגת השוואה בין שתי קבוצות של נחקרים: דוברי שפת אם עברית ודוברי שפת אם ערבית, בנושא אופן מימוש בקשותיהן בשמונה סיטואציות חברתיות שונות. ההשוואה מאפשרת לבחון באילו אסטרטגיות נקטה כל אחת משתי הקבוצות כדי לממש את בקשותיה. בשאלונים בשפה העברית ובשפה הערבית[2] נבדקו תשע אסטרטגיות בקשה שונות בדרגת הישירות שלהן, החל מהבקשה הישירה ביותר וכלה ברמזים דקים כאסטרטגיה הכי פחות ישירה. יש לציין כי בשתי השפות, לא נקטו הנבדקים באסטרטגיה החמישית שהיא הצהרות של רצון, הנחשבת לאחת מהאסטרטגיות הישירות וכן באסטרטגיה התשיעית של הרמזים הדקים, שהיא הכי פחות ישירה בסקלה. בטבלה רוכזו חמשת האסטרטגיות הישירות ביותר (האסטרטגיות הראשונה עד החמישית) לקטגוריה אחת הנקראת אסטרטגיות ישירות וכן רוכזו האסטרטגיות השישית (suggestory formula) והאסטרטגיה השביעית (query preparatory) לקטגוריה שנייה הנקראת אסטרטגיה של עקיפות מוסכמת. האסטרטגיות השמינית והתשיעית רוכזו לקטגוריה השלישית הנקראת אסטרטגיה של עקיפות לא מוסכמת. הטבלה בוחנת את השימוש בשלושה סוגי האסטרטגיות בשמונת הסיטואציות החברתיות. הסיבה לאיחוד האסטרטגיות לשלוש קטגוריות של ישירות, עקיפות מוסכמת ורמזים (עקיפות לא מוסכמת) היא כדי לאפשר ניתוח הנתונים בצורה יעילה יותר. בטבלה מוצגת התפלגות השימוש בשלוש הקטגוריות של האסטרטגיות בשתי השפות באחוזים.

טבלה: התפלגות השימוש באסטרטגיות הבקשה העיקריות באחוזים בעברית ובערבית

ערבית (אחוזים)	עברית (אחוזים)	אסטרטגיות	תאור הסיטואציה	מספר סיטואציה
66.6	60	ישירות	בין אם לבנה:
13.3	33.3	עקיפות מוסכמת	בקשה ללמוד למבחן	S1
20	6.6	רמזים	x >y
20	20	ישירות	בין שתי סטודנטיות:
80	80	עקיפות מוסכמת	השאלת מחברת	S2
-	-	רמזים	x = y
53.3	53.3	ישירות	בין שותפים לדירה:
46.6	46.6	עקיפות מוסכמת	בקשה לנקות מטבח	S3
-	-	רמזים	x = y
20	26.6	ישירות	בין סטודנט לבין מרצה:
13.3	6.6	עקיפות מוסכמת	החזרת עבודת סמינר	S4
66.6	66.6	רמזים	x < y
60	46.6	ישירות	בין מרצה לבין סטודנט:
-	33.3	עקיפות מוסכמת	בקשה להחזרת ספר	S5
40	6.6	רמזים	x >y
40	80	ישירות	בין אנשים ברחוב:
60	20	עקיפות מוסכמת	הגעה לרחוב מסוים	S6
-	-	רמזים	x < y
-	-	ישירות	בין שכנים:
100	86.6	עקיפות מוסכמת	בקשה לטרמפ	S7
-	13.3	רמזים	x < y
13.3	26.6	ישירות	בין עובד לבין מעסיקו:
73.3	40	עקיפות מוסכמת	בקשה ליום חופשה	S8
13.3	33.3	רמזים	x < y
29.1	36.6	ישירות	סך הכל
48.3	43.3	עקיפות מוסכמת	השימוש באסטרטגיות
22.5	20	רמזים	בכל הסיטואציות

תאור הנתונים בטבלה וניתוחם:

כאשר בוחנים את הנתונים בטבלה, נראה כי ישנה מגמה של גיוון בשתי השפות, העברית והערבית, בשימוש באסטרטגיות בכל הסיטואציות החברתיות. ישנן סיטואציות חברתיות שבהן נטו בשתי השפות לישירות. לעיתים היה גיוון בין שתי השפות לגבי דרגת הישירות בכל סיטואציה. בחלק מן המקרים ההתפלגות של שלוש קטגוריות האסטרטגיות בשתי השפות היה שונה בכל סיטואציה.

ניתן לומר, באופן כללי, כי בשתי השפות השימוש בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת היה הגבוה ביותר - 43.3% בעברית ו-48.3% בערבית. השימוש בקטגוריה זו היה לרוב בסיטואציה בין שתי הסטודנטיות: בקשה להשאיל את מחברת ההרצאות, בסיטואציה בין שכנים: בקשה לטרמפ ובסיטואציה בין עובד לבין מעסיקו: בקשה ליום חופשה. לעומת זאת שיעור נמוך ביותר בשימוש באסטרטגיה זו נמצא בסיטואציה בין השותפים לחדר: בקשה לנקות את המטבח.

השימוש באסטרטגית הרמזים היה הנמוך ביותר בשתי השפות - 20% בעברית ו-22.5% בערבית. ניתן לראות כי בשלוש סיטואציות חברתיות: בין שתי הסטודנטיות - בקשה להשאיל מחברת, בין שותפים לחדר - בקשה לנקות את המטבח ובין שני אנשים ברחוב - בקשה להגיע לרחוב מסוים, הדוברים משתי השפות לא השתמשו כלל באסטרטגיה של הרמזים. לעומת זאת בסיטואציה בין הסטודנט לבין המרצה - בקשה להחזרת עבודת סמינר נמצא השימוש הגבוה ביותר באסטרטגיה זו בשתי השפות. בכל שאר הסיטואציות הייתה שונות בין השפות לגבי השימוש באסטרטגיה זו.

השימוש בקטגורית האסטרטגיות של הישירות היה בדרך כלל דומה לאורך הסיטואציות בשתי השפות. השימוש בקטגוריה זו נמצא באמצע, בין קטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת לבין אסטרטגית הרמזים. ניתן לראות כי בסיטואציה בין השכנים - בקשה לטרמפ הנבדקים משתי השפות לא נקטו כלל באסטרטגיות של הישירות ובסיטואציה בין סטודנטיות - בקשה להשאיל מחברת נמצא שיעור נמוך. לעומת זאת, הנבדקים משתי השפות נקטו במידה הרבה ביותר בקטגורית אסטרטגיות זו בסיטואציה בין האם לבין בנה - בקשה ללמוד למבחן ובסיטואציה בין שותפים לדירה - בקשה לנקות את המטבח.

בגרף להלן ניתן לראות באופן כללי, כאשר מסכמים את השימוש באסטרטגיות השונות בכלל הסיטואציות החברתיות, כי דוברי הערבית נקטו במידה פחותה בקטגוריה של אסטרטגיות הישירות (29.1%) בהשוואה לדוברי העברית (36.6%). לעומת זאת דוברי הערבית נקטו במידה רבה יותר באסטרטגיות של העקיפות המוסכמת (48.3%) בהשוואה לדוברי העברית (43.3%) וכן נקטו במידה רבה יותר באסטרטגיה של הרמזים (22.5%) בהשוואה לדוברי העברית (20%). ככלל, השימוש הרב בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת ובאסטרטגית הרמזים אצל דוברי הערבית מבסס את הטענה כי השפה הערבית מתאפיינת, בין היתר, בדיבור עקיף - "מוסיירה".

ישירות עקיפות

גרף: ריבוד תרבותי של דרגות הישירות בעברית לעומת ערבית

להלן תיערך השוואה בין דוברי העברית לבין דוברי הערבית באשר לאופן מימוש הבקשות בכל סיטואציה חברתית בנפרד. ההשוואה כוללת תיאור הנתונים וניתוחם, בליווי דוגמאות משתי השפות, בהתבסס על הטבלה בעמוד 22 בעבודה זו:

הסיטואציה הראשונה - בין אם לבין בנה: בקשה ללמוד למבחן. ניתן לראות, על פי הנתונים בטבלה זו, כי הנבדקים בשתי השפות נקטו במידה רבה ביותר בקטגוריה של אסטרטגיות הישירות, בהשוואה לשאר האסטרטגיות. מבין האסטרטגיות בקטגוריה של הישירות, נקטו הנבדקים משתי השפות באסטרטגיה הישירה ביותר (mood derivable) במידה רבה. הסיבה לכך היא שהאם בסיטואציה זו דומיננטית יותר מבנה (x >y) וכי יש לה הזכות לבקש. כמו כן, המחויבות של הבן לבצע את הבקשה היא גדולה. בדרך כלל, ככל שהמוען דומיננטי יותר מהנמען וזכותו לבקש גדולה ומחויבותו של הנמען לבצע את הבקשה גדולה יותר, כך הבקשה ישירה יותר. להלן דוגמות מתוך השאלונים על השימוש בקטגורית האסטרטגיות הישירות בעברית ובערבית:

1. "תתחיל ללמוד למבחן עכשיו" - דוגמא לאסטרטגיה הישירה ביותר.

2. "אני מבקשת שתתחיל ללמוד עכשיו" - דוגמא לאסטרטגיה השנייה הישירה explicit performative .

3. "אתה צריך להתכונן למבחן מחר" - דוגמא לאסטרטגיה הרביעית הישירה - obligation statement.

4. "חמודי, מחר יש לך בחינה, גש בבקשה לחדרך והתחל ללמוד!" - דוגמא לאסטרטגיה הראשונה. יש לשים לב כי המוען ריכך את הבקשה הישירה באמצעות השימוש בפנייה בכינוי חיבה "חמודי" וכן באמצעות השימוש במהלך תומך "מחר יש לך בחינה" המספק את הסיבה לבקשה. אמצעי נוסף המרכך את הבקשה הוא מוריד דרגה לקסיקאלי, שימוש בלשון נימוס "בבקשה."

5. "يكفي مشاهدة التلفزيون, اذهب وادرس للامتحان الان !" - "יכפי משאהדת אלתלפזיון, אד'הב ואדרס ללאמתחאן אלאן!". תרגום: "מספיק לצפות בטלוויזיה, לך ולמד למבחן עכשיו!" דוגמא לאסטרטגיה הראשונה הישירה ביותר.

6. "قم حضر دروسك" - "קם חצ'ר דרוסכ". תרגום: "קום והכן שיעוריך". דוגמא לאסטרטגיה הראשונה.

7. "اقفل التلفزيون واذهب للدراسة" - "אקפל אלתלפזיון ואד'הב ללדראסה." תרגום: סגור את הטלוויזיה ולך ללמוד." - דוגמא לאסטרטגיה הישירה ביותר.

יש לציין בהקשר זה, כי הנבדקים דוברי הערבית נקטו לרוב באסטרטגיה הישירה ביותר, מבין קטגורית האסטרטגיות של הישירות.

כאשר משווים בין דוברי העברית לבין דוברי הערבית באשר לשימוש באסטרטגיות האחרות, ניתן לראות כי דוברי העברית נטו לנקוט בקטגוריה של אסטרטגיות העקיפות המוסכמת במידה רבה יותר (33.3%) מאשר דוברי הערבית (13.3%). להלן דוגמאות לשימוש בקטגורית אסטרטגיות זו בעברית ובערבית:

1. "לא כדאי שתפסיק לראות טלוויזיה ותתחיל ללמוד למבחן שלך?"

2. "בני, מה אם ללמוד קצת לבחינה מחר?" - המבע "קצת" מוריד דרגה לקסיקאלי, שימוש בלשון המעטה, שתפקידו לרכך את הבקשה.

3. "חמודי, יש לך מבחן מחר, נכון? כדאי שתלך ללמוד" - המבע "חמודי" הוא פנייה בכינוי חיבה והמבע "יש לך מבחן מחר" הוא מהלך תומך. תפקידם של שני מבעים אלה לרכך את הבקשה. גם האסטרטגיה עצמה מרככת באמצעות הצעה.

4. "الافضل أن تذهب وتدرس بدل من المشاهدة" - "אלאפצ'ל אן תד'הב ותדרס בדל בן אלמשאהדה". תרגום: "כדאי שתלך ללמוד במקום לצפות (בטלוויזיה)."

5. "أليس من الافضل أن تستعد للامتحان بدل مشاهدة التلفزيون؟" - "אליס מן אלאפצ'ל אן תסתעד ללאמתחאן בדל משאהדת אלתלפזיון." תרגום: "האם לא כדאי שתתכונן למבחן במקום לראות טלוויזיה?"

ניתן לראות גם מההשוואה כי דוברי הערבית נטו לנקוט באסטרטגיה של הרמזים במידה רבה יותר (20%) מאשר דוברי העברית (6.6%). דוגמאות מעברית ומערבית לאסטרטגית הרמזים:

1. "חבל על הזמן שאתה מפסיד בצפייה בטלוויזיה."

2. "إنهض يا بني أصبح الوقت متاخرا وغدا امتحان؟ هيا؟ - "אנהצ' יא בני אצבח אלוקת מתאח'רן וע'דאן אמתחאן? היא?" תרגום: "קום בני, מאוחר כבר ומחר המבחן שלך? קדימה."

3. "الم يحن الوقت أن توقف مشاهدة التلفزيون؟" - "אלם יחן אלוקת אן תוקפ משאהדת אלתלפזיון?". תרגום: "האם לא הגיע הזמן שתפסיק לראות טלוויזיה?"

4. "متى سوف تبدا الدراسة؟" - "מתא סופ תבדא אלדראסה?". תרגום: מתי תתחיל כבר ללמוד?".

ניתן ללמוד מהשוואה זו כי השפה הערבית מתאפיינת, בין היתר, בדיבור עקיף בהשוואה לשפה העברית, המתאפיינת בדיבור ישיר.

הסיטואציה השנייה - בין שתי סטודנטיות: בקשה להשאיל את מחברת ההרצאות. בשתי השפות הייתה התפלגות דומה בנקיטה באסטרטגיות השונות. מרבית הנבדקים משתי השפות העדיפו לנקוט בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת 80% לעומת 20% שנקטו בקטגורית אסטרטגיות הישירות. נראה כי הסיבה לכך, למרות יחסי הכוח השווים (x = y) והעדר מרחק חברתי ביניהן, היא שלמוען לא הייתה זכות לבקש ודרגת הקושי לבקש גדולה משום שזאת בקשה לעשיית טובה. לעומת זאת, המחויבות של הנמען למלא את הבקשה והסיכוי לענות לה נמוכים. כאשר הנבדקים נקטו באסטרטגיה של העקיפות המוסכמת הם השתמשו במהלכים תומכים (supportive moves) במידה רבה, המספקים את הסיבה לבקשה ומרככים את הכוח בבקשה. בנוסף, השתמשו הנבדקים בפניות בשם הפרטי של הנמען. להלן דוגמות בעברית ובערבית לנקיטה בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת, תוך הדגשה של הפניות ושל המהלכים התומכים:

1. "תמר, אוכל לקבל את המחברת שלך להשלים את השיעור" - המבע "תמר" הוא פנייה בשם הפרטי של הנמען, ואילו המבע השני "להשלים את השיעור" הוא מהלך תומך לבקשה.

2. "אני יכולה להשאיל ממך את המחברת, כי החסרתי שעור אחד?" - המבע המודגש הוא מהלך תומך, המספק את הסיבה לבקשה.

3. תמר, אני יכולה לקבל ממך את החומר של השיעור הקודם, אני אחזיר לך כמה שיותר מהר" - המבע "תמר" הוא פנייה לשם הפרטי של הנמען, ואילו המבע השני המודגש הוא מהלך תומך לבקשה.

4. "هل أستطيع أن أخذ دفترك لكي أعود النقص؟" - "הל אסתטיע אן אח'ד' דפתרכ לכי אעוד אלנקצ?" תרגום: "האם אני יכולה לקחת את מחברתך כדי שאשלים את החסר?" - המבע המודגש הוא מהלך תומך לבקשה.

5. "هل من الممكن أن أستعيد منك الدفتر؟ لو سمحتي" - "הל מן אלממכן אן אסתעיד מנכ אלדפתר? לו סמחתי." תרגום: "האם אפשר להשאיל ממך את המחברת? אם את מאפשרת לי." - המבע " لو سمحتي" - "אם את מאפשרת לי" מוריד דרגה לקסיקאלי, שימוש במילת נימוס שמטרתו לרכך את הכוח בבקשה.

6. "هل أستطيع استعارة الدفتر لنقل المادة؟" - "הל אסתטיע אסתעארת אלדפתר לנקל אלמאדה?" תרגום: "האם אני יכולה להשאיל את המחברת להעתקת החומר?" - המבע המודגש הוא מהלך תומך בבקשה.

הסיטואציה השלישית - בין שותפים לדירה: בקשה לנקות את המטבח. בשתי השפות קיימת התפלגות דומה של השימוש באסטרטגיות השונות. מרבית הנבדקים משתי השפות נקטו בקטגוריה של האסטרטגיות הישירות במידה רבה יותר (53.3%) מאשר הנקיטה בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת (46.6%). בשתי השפות לא נקטו הנבדקים כלל באסטרטגיה של הרמזים. נראה כי הסיבה לנקיטה באסטרטגיות הישירות, למרות יחסי הכוח השווים בין המוען לבין הנמען (x = y) והעדר מרחק חברתי ביניהם, היא שהנבדקים ראו כי הזכות של המוען לבקש היא גבוהה ודרגת המחויבות של הנמען לבצע את הבקשה היא גדולה. יש לציין כי על אף שדוברי הערבית נקטו באסטרטגיות של הישירות במידה זהה לזו של דוברי העברית, במקרים רבים הם נקטו במהלכים תומכים המספקים סיבה לבקשה וכן במורידי דרגה לקסיקאליים. המהלכים התומכים ומורידי הדרגה מרככים את הכוח בבקשה.

דוגמות מעברית לנקיטה בקטגורית האסטרטגיות של הישירות:

1. "אני מבקש שתנקה את המטבח"

2. "תנקה את המטבח"

3. "סדר את הבלגן שהשארת מאחוריך"

דוגמות מערבית לנקיטה בקטגורית האסטרטגיות של הישירות, תוך הדגשת המהלכים התומכים או מורידי הדרגה:

1. "أرجو تنظيف المطبخ لاتمكن من تحضير الطعام" - "ארג'ו תנטיפ אלמטבח לאתמכן מן תחצ'יר אלטעאם." תרגום: "אני מבקש שתנקה את המטבח כדי שאוכל להכין את האוכל." המבע המודגש משמש מהלך תומך, המספק את הסיבה לבקשה.

2. "اريد أن تنظف الاوساخ التي تركتها في المطبخ ليلة أمس قبل أن يحضر أصدقائي" - "אריד אן תנצ'פ אלאוסאח' אלתי תרכתהא פי אלמטבח' לילת אמס קבל אן יחצ'ר אסדקאא'י." תרגום: "אני רוצה שתנקה את הלכלוך שהשארת במטבח מליל אמש לפני שהידידים שלי יבואו." - המבע המודגש משמש מהלך תומך לבקשה.

3. "هلا تبدا بتنظيف المطبخ من فضلك" - "הלא תבדא בתנט'יפ אלמטבח' מן פצ'לכ." תרגום: הואל נא להתחיל לנקות את המטבח בבקשה." - המבע המודגש מוריד דרגה לקסיקאלי, שימוש בלשון נימוס.

מן הראוי לציין כי דוברי הערבית נקטו במהלכים תומכים, במרככים ובפניות בשם הפרטי או בכינוי החיבה כאשר נקטו באסטרטגיות של העקיפות המוסכמת, אך לא כן דוברי העברית.

להלן דוגמאות בערבית שבהן הנבדקים נקטו באסטרטגיות של העקיפות המוסכמת, תוך ציון הפניות, מורידי הדרגה והמהלכים התומכים והשוואתן לדוגמאות בעברית:

1. "لو سمحت, هل من الممكن أن تنظف المطبخ فانا ساقيم وجبة عشاء لاصدقائي اليوم" - "לו סמחת, הל מן אלממכן אן תנט'פ אלמטבח' פאנא סאקים וג'בת עשאא' לאצדקאא'י אליום." תרגום: "אם אפשר, האם אתה יכול לנקות את המטבח כדי שאוכל לערוך ארוחת ערב לידידי היום." בדוגמא זו המבע "لو سمحت"= "אם אפשר" הוא מוריד דרגה. המבע השני הוא מהלך תומך לבקשה.

2. "من فضلك يا أخي عمر من الممكن أن تعيد ترتيب المطبخ" - "מן פצ'לכ יא אח'י עמר מן אלממכן אן תעיד אלמטבח'" תרגום: "בבקשה אחי עמר האם אתה יכול להחזיר את הסדר במטבח." - בדוגמא זו המוען משתמש במבע "يا أخي" = "אחי" כפנייה של חיבה לנמען. בשפה הערבית משתמשים במבע זה כדי להראות על יחסי קירבה הדוקים בין בני השיח, גם אם הם אינם אחים מבחינה ביולוגית. גם המבע "عمر" ="עמר" הוא מילת פנייה לשמו הפרטי של הנמען. המבע "من فضلك"= "בבקשה" הוא מוריד בדרגה לקסיקאלי, מילת נימוס.

3. "هل بامكانك أن تساعدني في تنظيف المطبخ يا عمر؟" - "הל באמכאנכ אן תסאעדני פי תנט'יפ אלמטבח' יא עמר?" תרגום: "האם יש ביכולתך לעזור לי לנקות את המטבח עמר?" בדוגמא זו יש שימוש בפנייה בשמו הפרטי של הנמען "عمر" = "עמר"

להלן דוגמאות בעברית של אסטרטגיות העקיפות המוסכמת.

1. "אתה מוכן לסדר את הבלגן במטבח?"

2. "אתה יכול לסדר את המטבח?"

3. "אכפת לך לסדר את הבלגן במטבח?"

הסיטואציה הרביעית - בין סטודנט לבין מרצה: בקשה של הסטודנט שהמרצה יחזיר את עבודת הסמינריון. בשתי השפות נקטו הנבדקים באסטרטגיה של הרמזים במידה רבה (66.6%) בהשוואה לנקיטה בשאר האסטרטגיות. נראה כי הסיבה לכך היא שבשתי השפות ראו כי המוען - הסטודנט, בעל כוח חברתי קטן יותר מזה של הנמען - המרצה (x < y). בנוסף, דרגת הקושי של המוען לבקש היא גבוהה, על אף זכותו לבקש את החזרת העבודה הסמינריונית בגלל יחסי הכוח הלא שווים ביניהם. יש לציין כי בשתי השפות נקטו הנבדקים בפניות בתואר כבוד למרצה או במורידי דרגה שתפקידם לרכך את הבקשה. להלן דוגמאות מעברית ומערבית לנקיטה באסטרטגית הרמזים, תוך הדגשת הפניות, המהלכים התומכים או מורידי הדרגה:

1. "אדוני המרצה, סיימת לבדוק את העבודה?" - המבע "אדוני המרצה" הוא פנייה לתפקיד הנמען. בבקשה זו אין אזכור מפורש של הפעולה בבקשה, שהיא החזרת העבודה.

2. "אה שמעתי שתחזיר את העבודה עוד היום." - בבקשה זו הסטודנט אינו מציין במפורש כי המרצה יחזיר לו את העבודה.

3. "הבאת לי אולי את העבודה?" - המבע "אולי" משמש כמרכך לקסיקאלי.

4. "يا حضرة المحاضر أنا حاضر وانت؟." - "יא חצ'רת אלמחאצ'ר אנא חאצ'ר ואנת?." תרגום: כבוד המרצה, אני מוכן ואתה?" - המבע "يا حضرة المحاضر" = "כבוד המרצה" הוא פנייה לתואר של הנמען.

5. "هل أحضرت العمل الدراسي من فضلك؟" - "הל אחצ'רת לי אלעמל אלדראסי מן פצ'לכ?" תרגום: "האם הבאת את העבודה הסמינריונית בבקשה?" - המבע "من فضلك" = "בבקשה" משמש כמוריד דרגה לקסיקאלי, שימוש במילת נימוס.

6. "لقد وعدتني أن تعيد العمل الدراسي؟" - "לקד ועדתני אן תעיד אלעמל אלדראסי?"

תרגום: " הבטחת להחזיר לי את העבודה הסמינריונית?"

הסיטואציה החמישית - בין מרצה לבין הסטודנט שלו: בקשה להחזיר את הספר שנתן לו. בשתי השפות נקטו הנבדקים בקטגוריה של אסטרטגיות הישירות במידה רבה יותר מאשר שאר האסטרטגיות (בעברית 46.6% ובערבית 60%). נראה כי הסיבה לכך היא שהנבדקים ראו כי המוען, שהוא המרצה, הוא בעל כוח חברתי גדול יותר מהכוח החברתי של הנמען, שהוא הסטודנט (x >y) וכי למוען יש זכות לבקש את הספר ודרגת המחויבות של הנמען למלא את הבקשה היא גבוהה.

להלן מספר דוגמאות מעברית ומערבית לנקיטה באסטרטגיות של הישירות:

1. "תן לי את הספר על השולחן שלי."

2. "תביא לי את הספר."

3. "تحضر الكتاب الذي استعرته." - "תחצ'ר אלכתאב אלד'י אסתערתה." תרגום: "תביא לי את הספר שהשאלתי לך."

4. "لماذا لم ترجع الكتاب الذي استعرته؟" - "למאד'א לם תרג'ע אלכתאב אלד'י אסתערתה?" תרגום: מדוע לא החזרת את הספר שהשאלתי לך?"

יש לציין כי הנבדקים בשפה הערבית נקטו באסטרטגיה של הרמזים במידה רבה יותר (40%) מדוברי העברית (6.6%). אסטרטגיה זו היא השנייה מבחינת סדר העדיפות שבה הם נקטו. לעומת זאת, בקרב הנבדקים דוברי העברית השימוש באסטרטגיה זו היה בעדיפות נמוכה ביותר. נתון זה יכול לשקף כי דוברי השפה הערבית עקיפים יותר בדיבורם מאשר דוברי השפה העברית. להלן דוגמאות לשימוש באסטרטגית הרמזים בשפה הערבית:

1. "أين الكتاب يا عزيزي؟" - "אין אלכתאב יא עזיזי?" תרגום: "איפה הספר יקירי?" - בדוגמא זו מופיע המבע " يا عزيزي" ="יקירי". מבע זה הוא מילת פנייה לשם חיבה, המרכך את הבקשה. בדוגמא זו יש אזכור של מרכיב אחד בבקשה, שהוא הספר, אך אין אזכור לפעולה שהיא החזרת הספר.

2. "لقد استعرت الكتاب منذ اسبوع, فما الذي حصل؟" - "לקד אסתערת אלכתאב מנד' אסבוע, פמא אלד'י חצל?" תרגום: "השאלת את הספר מזה שבוע, מה קרה? - בדוגמא זו יש ציון אחד המרכיבים בבקשה שהוא הספר וכי הנמען השאילו למשך שבוע, אך אין אזכור מפורש לבקשה כי הסטודנט צריך להחזיר את הספר.

הסיטואציה השישית - בין שני אנשים ברחוב: בקשה של המוען כיצד להגיע לרחוב אבן גבירול בתל-אביב. בסיטואציה זו הדומיננטיות של המוען נמוכה יותר מזו של הנמען (x < y) וקיים מרחק חברתי ביניהם, משום שאין הם מכירים זה את זה. זכותו של המוען לבקש היא נמוכה ודרגת הקושי של המוען לבקש היא רבה מאחר שזאת בקשה לעשיית טובה. לעומתו, דרגת המחויבות של הנמען למלא את הבקשה נמוכה. בסיטואציה זו ניכר הבדל משמעותי בין דוברי העברית לבין דוברי הערבית באשר לאופן מימוש הבקשות. הנבדקים דוברי העברית נקטו בקטגורית האסטרטגיות של הישירות במידה רבה ביותר (80%), בהשוואה לנבדקים דוברי הערבית (40%).

להלן דוגמאות לאסטרטגיות הישירות בעברית ובערבית:

1. "אדוני! איך מגיעים לרחוב אבן גבירול?"

2. "תאמר לי, בבקשה, איך מגיעים לרחוב אבן גבירול?"

3. "סליחה, איך מגיעים לרחוב אבן גבירול?"

המבעים "אדוני", "תאמר לי" ו-"סליחה" הם פניות שנועדו להסב את תשומת לבו של הנמען.

4. "لو سمحت كيف أصل إلى ابن جبرول؟" - "לו סמחת כיפ אצל אלא אבן ג'ברול?" תרגום: "אם אפשר, איך אני מגיע לאבן גבירול?" - המבע המודגש הוא מוריד בדרגה, שימוש בלשון נימוס, המרכך את הבקשה.

5. "لطفا, كيف أصل إلى شارع جبرول؟" - "לטפן, כיפ אצל אלא שארע ג'ברול?" תרגום: "אם יורשה לי, איך אני מגיע לרחוב אבן גבירול?" - המבע המודגש הוא מוריד בדרגה המרכך את הבקשה.

ניתן לראות מהדוגמאות לעיל כי כאשר דוברי הערבית נקטו באסטרטגיות הישירות הם השתמשו במורידי דרגה לקסיקאליים, שתפקידם לרכך את הבקשה.

דוברי הערבית נקטו במידה רבה ביותר בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת (60%) בהשוואה לדוברי העברית (20%).

להלן דוגמאות לאסטרטגיה של העקיפות המוסכמת בערבית ובעברית:

1. "لو سمحت كيف يمكنني الوصول إلى شارع ابن جبرول؟" - "לו סמחת כיפ ימכנני אלוצול אלא שארע אבן ג'ברול?" תרגום: אם תרשה לי, כיצד אני יכול להגיע לרחוב אבן גבירול?" - בדוגמא זו המבע "لو سمحت"="אם תרשה לי" הוא מוריד בדרגה, שתפקידו לרכך את הבקשה.

2. "هل تستطيع يا صديقي ارشادي للوصول إلى شارع ابن جبرول؟" - "הל תסתטיע יא צדיקי ארשאדי ללוצול אלא שארע אבן ג'ברול?" תרגום: "האם תוכל ידידי להדריך אותי כיצד להגיע לרחוב אבן גבירול?" - בדוגמא זו נוקט המוען בפנייה לנמען בכינוי חיבה "يا صديقي"= "ידידי". פנייה זו מקובלת בשפה הערבית המביעה יחסי ידידות בין בני השיח, גם אם הם אינם מכירים זה את זה.

3. "يا (با) لو سمحت هل بامكانك أن تصف لي أين يقع شارع ابن جبرول من فضلك؟" - "יא (בא) לו סמחת הל באמכאנכ אן תצפ לי אין יקע שארע אבן ג'ברול מן פצ'לכ?" תרגום: שלום (ב') אם תרשה לי, האם ביכולתך לתאר לי איפה נמצא רחוב אבן גבירול בבקשה?" - בדוגמא זו המבעים "لو سمحت"="אם תרשה לי" ו-"من فضلك"="בבקשה" משמשים כמורידי דרגה המרככים את הבקשה.

4. "סליחה, אתה יכול להגיד לי איך להגיע לרח' אבן גבירול?"

5. סליחה אדוני, אולי אתה יודע כיצד מגיעים לרחוב אבן גבירול?"

על פי תאור הנתונים של הסיטואציה השישית ניתן לבסס את הטענה כי אחד ממאפיינה של השפה העברית הוא הישירות - "הדוגריות", על אף שהדומיננטיות של המוען נמוכה מזו של הנמען וקיים ריחוק חברתי ביניהם. לעומת זאת השפה הערבית מתאפיינת, בין היתר, בדיבור עקיף, אי-ישירות - "מוסיירה". כאשר דוברי הערבית פנו לאדם שאין הם מכירים, הם השתמשו בפניות של כינויי חיבה, מתוך מתן כבוד כלפיו.

הסיטואציה השביעית - בין שכנים: בקשה לטרמפ. בשתי השפות נקטו הנבדקים בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת במידה הרבה ביותר (86.6% בעברית ו-100% בערבית) בהשוואה לשאר האסטרטגיות. כמו כן, הנבדקים משתי השפות לא נקטו כלל בקטגורית האסטרטגיות של הישירות. אחוז קטן של דוברי עברית נקט באסטרטגיה של הרמזים (13.3%). נראה כי הסיבה לכך היא שהדומיננטיות של המוען נמוכה יותר מזו של הנמען (x < y). כמו כן קיים מרחק חברתי ביניהם, משום שאין הם מכירים זה את זה , מלבד הכרות מרחוק של המוען את הנמענים. הזכות של המוען לבקש היא נמוכה ודרגת הקושי שלו לבקש היא גבוהה, משום שזאת בקשה לעשיית טובה. לעומת זאת, המחויבות של הנמען לבצע את הבקשה היא נמוכה. ככל שהזכות לבקש נמוכה יותר ודרגת הקושי לבקש גדולה יותר ומחויבותו של הנמען לבצע את הבקשה קטנה יותר, כך הבקשה עקיפה יותר. יש לציין כי בשתי השפות נקטו מרבית הנבדקים במהלכים תומכים רבים המספקים סיבה לבקשה כדי לרכך את הכוח בבקשה.

להלן דוגמאות לאסטרטגיות העקיפות המוסכמת בעברית ובערבית, תוך הדגשה של המהלכים התומכים ושל הפניות:

1. "שלום לכם. אני חושב שאני מכיר אתכם, אנחנו גרים באותו הרחוב. אולי אפשר לתפוס אתכם טרמפ הביתה?"

2. "סליחה, אני בועז, אנחנו גרים באותו רחוב אולי תוכלו לתת לי טרמפ? פספסתי את האוטובוס והבא יוצא רק בעוד שעה."

3. "סליחה, אני יודע שאנחנו שכנים, תהיתי אם אוכל לנסוע אתכם הביתה?"

4. "لقد فاتني الباص هل أستطيع السفر معكما؟" - "לקד פאתני אלבאצ הל אסתטיע אלספר מעכמא?" תרגום: "פספסתי את האוטובוס, האם אני יכול לנסוע אתכם?"

5. "مرحبا لقد فاتني الباص واود الوصول إلى بيتي, هل لكما أن توصلاني بسيارتكما؟" - "מרחבאן לקד פאתני אלבאצ ואוד אלוצול אלא ביתי, הל לכמא אן תוצלאני בסיארתכמא?" תרגום: שלום לכם, פספסתי את האוטובוס ואני רוצה להגיע לביתי, האם יש באפשרותכם להסיע אותי במכוניתכם?"

6. "فاتني الباص ولا أعرف كيف أعود إلى البيت, هل يمكنني السفر معكما؟" - "פאתני אלבאצ ולא אערפ כיפ אעוד אלא אלבית, הל ימכנני אלספר מעכמא?" תרגום: "פספסתי את האוטובוס ואני לא יודע כיצד אני אחזור לבית, האם אני יכול לנסוע אתכם?"

ניתן לראות מהדוגמאות לעיל את המהלכים התומכים הרבים המלווים כל בקשה, הבאים לידי ביטוי בסיטואציה חברתית זו בצורה בולטת במיוחד.

הסיטואציה השמינית - בין עובד לבין מעסיקו: בקשה ליום חופשה מהעבודה. בשתי השפות נקטו הנבדקים בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת במידה רבה יותר מהאסטרטגיות האחרות. באסטרטגיה זו נקטו דוברי הערבית במידה רבה יותר (73.3%) מאשר דוברי העברית (40%). נתון זה מבסס את הטענה כי השפה הערבית מתאפיינת, בין היתר, בדיבור עקיף ("מוסיירה"). נראה כי הסיבה לנקיטה בקטגורית אסטרטגיות של העקיפות היא שיחסי הכוח בין משתתפי השיח אינם שווים. הדומיננטיות של המוען קטנה יותר מזו של הנמען (x < y). כמו כן, זכותו של המוען לבקש יום חופשה היא נמוכה ודרגת הקושי לבקש היא גבוהה, משום שזאת בקשה לעשיית טובה. לעומת זאת, דרגת המחויבות של הנמען למלא את הבקשה היא נמוכה. יש לציין כי הנבדקים משתי השפות נקטו במהלכים תומכים המספקים סיבה לבקשה, בפניות של כבוד למנהל ובמורידי דרגה, שתפקידם לרכך את הכוח בבקשה.

להלן דוגמאות לבקשות בעברית ובערבית באמצעות השימוש באסטרטגיות של העקיפות המוסכמת, תוך הדגשת המהלכים התומכים, הפניות ומורידי הדרגה:

1. "בוס, האם אוכל לקבל יום חופש מחר? יש לי ברית." - בדוגמא זו המבע "בוס" הוא פנייה למנהל בתוארו והמבע "יש לי ברית" הוא מהלך תומך המספק את הסיבה לבקשה.

2. "יש לי כמה סידורים דחופים שחייבים להתבצע מחר, יש אפשרות שאני אגיע מאוחר יותר או אקח יום חופש?" - המבע המודגש הוא מהלך תומך לבקשה.

3. "אני יכול לקחת מחר יום חופש, יש לי משהו דחוף לעשות מחר."- המבע המודגש הוא מהלך תומך בבקשה.

4. "אני יכול לקחת יום חופש מחר, בבקשה" - המבע המודגש מוריד דרגה באמצעות השימוש במילת נימוס.

5. "ليس بامكاني الحضور غدا إلى العمل, هل لي باجازة؟" - "ליס באמכאני אלחצ'ור עדאן אלא אלעמל, הל לי באג'אזה?" תרגום: "אין באפשרותי לבוא מחר לעבודה, האם אתה יכול לתת לי חופשה?" - המבע המודגש הוא מהלך תומך לבקשה.

6. "يا حضرة المدير مرحبا, هل بامكاني أخذ إجازة غدا؟" - "יא חצ'רת אלמדיר מרחבאן, הל באמכאני אח'ד אג'אזה ע'דאן?" תרגום: "כבוד המנהל שלום וברכה, האם יש באפשרותי לקחת חופשה מחר?" - המבע "يا حضرة المدير" = "כבוד המנהל" הוא פנייה למנהל בתואר מתוך מתן כבוד, בהיותו בעל כוח חברתי גדול יותר מזה של המוען. המבע "مرحبا" = "שלום וברכה" מוריד דרגה באמצעות השימוש בברכה נימוסית.

7. "حضرة المدير, اود أخبرك أن ليس بمقدوري الحضور للعمل في الغد, فهل تاذن لي؟" - "חד'רת אלמדיר, אוד אח'ברכ אן ליס במקדורי אלחצ'ור ללעמל פי אלע'ד, פהל תאד'ן לי?" תרגום: "כבוד המנהל, אני רוצה להודיע לך כי אין באפשרותי לבוא לעבודה מחר, האם אתה מאפשר לי זאת?" - המבע "حضرة المدير" משמש פנייה למנהל בתואר מתוך מתן כבוד. המבע הבא לאחר מכן משמש מהלך תומך לבקשה.

8. "لدي بعض الاعمال الضرورية غدا, هل أستطيع الغياب غدا؟" - "לדי בעצ' אלאעמאל אלצ'רוריה ע'דאן, הל אסתטיע אלע'יאב ע'דאן?" תרגום: "יש לי מספר סידורים דחופים מחר, האם אני יכול להעדר מחר?" - המבע המודגש הוא מהלך תומך לבקשה.

יש לציין כי ישנם מקרים שבהם הנבדקים משתי השפות נקטו במהלכים תומכים, המספקים סיבה לבקשה, בפניות ובמורידי דרגה כאשר נקטו בקטגורית האסטרטגיות של הישירות, שתפקידם לרכך את הבקשה.

להלן דוגמאות מעברית ומערבית למהלכים תומכים ולפניות באסטרטגיות של הישירות:

1. "יש לי משהו חשוב מחר, אני צריך יום חופש, אם זה בסדר מצדך" - המבע הראשון "יש לי משהו חשוב מחר" משמש מהלך תומך לבקשה, ואילו המבע השני "אם זה בסדר מצדך" משמש כמוריד דרגה לקסיקאלי.

2. "בוס, אני מבקש חופש מחר, אני פשוט לא יכול להגיע לעבודה מחר." - המבע הראשון הוא פנייה לתואר של הנמען ואילו המבע השני הוא מהלך תומך לבקשה.

3. "أرجو إعطائي إجازة ليوم غد لظروف طارئة." - "ארג'ו אעטאא'י אג'אזה ליום ע'ד לט'רופ טארא'ה." תרגום: אני מבקש שתתן לי חופשה מחר, בשל נסיבות בלתי צפויות" - המבע המסומן הוא מהלך תומך לבקשה.

בשתי השפות, השימוש באסטרטגיה של הרמזים הוא השני מבחינת סדר העדיפות - 33% בעברית ו-13.3% בערבית, משום שיחסי הכוח בין המוען לנמען אינם שווים והזכות של המוען לבקש נמוכה. בנוסף, המחויבות של הנמען לבצע את הבקשה נמוכה.

להלן דוגמאות לשימוש באסטרטגית הרמזים בעברית ובערבית:

1. "בוס, יש לי בעיה, אני לא אוכל להגיע מחר."

2. "אני לא אוכל להגיע לעבודה כי צץ לי איזה עניין דחוף."

3. "أنا لا أستطيع العمل يوم غد." - "אנא לא אסתטיע אלעמל יום ע'ד." תרגום: אני לא יכול להגיע לעבודה מחר."

סיכום ומסקנות כלליות ממחקר זה - המחקר בנושא השוואת אופן מימוש הבקשות בשתי השפות, העברית והערבית, נערך באמצעות השאלון של השלמת שיח בכתב (DCT). השאלון ניתן לחמישה עשר נבדקים, בכל אחת משתי השפות. השאלון בנוי משמונה סיטואציות חברתיות שונות ומגוונות, כאשר בכל סיטואציה ישנו דיאלוג בין מוען לבין נמען. בדיאלוג זה חסר מבע אחד, שהנבדקים התבקשו להשלים. המבע החסר להשלמת הדיאלוג הוא למעשה פעולת הדיבור המבוקשת לצורך המחקר. השאלון במקור נכתב בעברית ותורגם לערבית, תוך התחשבות במערכת הפרגמטית והחברתית של התרבות הערבית. באופן כללי, ניתן לומר כי שיטה זו של השלמת שיח היא שיטה בעלת מהימנות גבוהה, לאור התגובות של הנבדקים משתי השפות. שיטה זו מאפשרת לאסוף נתונים ממספר רב של נבדקים בצורה קלה יחסית. באמצעות שיטה זו ניתן להשוות את אופן נקיטת האסטרטגיות בין שתי השפות. חשוב לציין כי שאלונים אלה אינם מספקים תמונה אותנטית לגבי מה שהנבדקים היו אומרים במציאות, אלא הם מספקים עדות למה שהם היו מאמינים שיאמרו בסיטואציה חברתית מסוימת.

מטרת השאלון שחולק לנבדקים היא לבדוק האם קיים שוני בין שתי השפות באשר לאופן מימוש הבקשות, כפי שהובחן במחקרים אחרים שנערכו בהשוואה בין שפות אחרות. כמו כן השאלון נועד לבדוק האם סגנון הדיבור של השפה הערבית, המתאפיין בדיבור עקיף ("מוסיירה) בהשוואה לסגנון הדיבור של השפה העברית המתאפיין בדיבור ישיר ("דוגרי"), בא לידי ביטוי גם באופן מימוש הבקשות.

הממצאים מתוך השאלונים הצביעו, באופן כללי, כי בשתי השפות הנבדקים נטו להעדיף את השימוש בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת לעומת השימוש באסטרטגיה של הרמזים שהייתה במידה פחותה ביותר. אולם, כאשר משווים בין שתי השפות, ניתן לראות כי קיים שוני ביניהן במידת הישירות מסיטואציה אחת לשנייה. דוברי הערבית נקטו בקטגורית האסטרטגיות של הישירות במידה פחותה יותר בהשוואה לדוברי העברית. מכאן ניתן לראות כי לגורם התרבותי ישנה השפעה על אופן מימוש הבקשות בסיטואציות השונות.

ניתן לראות, כאשר משווים בין שתי השפות בכל סיטואציה בנפרד, כי ישנם מספר גורמים הקשורים ליחסים בין בני השיח המשפיעים על אופי הבקשה: נמצא כי ישנה התאמה בין הזכות של המוען לדרוש את הבקשה לבין המחויבות של הנמען למלא את הבקשה, לבין מידת הדומיננטיות של המוען על הנמען והסבירות שהנמען יענה לבקשה. כל הגורמים הללו השפיעו על דרגת הישירות בבקשות בשתי השפות שנחקרו. ככל שזכותו של המוען לבקש גדולה יותר, המחויבות והסבירות שהנמען יענה לבקשה גבוהים יותר ומידת הדומיננטיות של המוען על הנמען רבה יותר, כך הבקשה היא ישירה יותר. עם זאת יש לציין כי מידת הדומיננטיות והריחוק החברתי בין בני השיח אינם תמיד משפיעים על מידת הישירות באופן מימוש הבקשת. כך למשל נמצא כי בשתי הסיטואציות: בין שתי סטודנטיות - בקשה להשאיל את המחברת ובין שני שותפים לדירה - בקשה לנקות את המטבח, יחסי הכוח החברתי שווים ולא קיים ריחוק חברתי ביניהם. אולם למרות זאת אופן מימוש הבקשות היה שונה בשתי הסיטואציות. בסיטואציה של השאלת המחברת נקטו מרבית הנבדקים בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת, ואילו בסיטואציה של המטבח נקטו במידה רבה בקטגורית האסטרטגיות של הישירות. נראה כי ההסבר לשוני זה הוא הזכות של המוען לבקש והקושי שלו והמחויבות של הנמען לענות לבקשה. בסיטואציה של המחברת זכות המוען נמוכה ודרגת הקושי שלו לבקש היא גדולה, כי זו בקשה לעשיית טובה, ומחויבות הנמען נמוכה. על כן העדיפו מרבית הנבדקים לנקוט באסטרטגיה של העקיפות המוסכמת. אולם בסיטואציה של המטבח, זכות המוען גדולה ומחויבותו של הנמען לבצע את הבקשה גדולה, לכן הייתה העדפה לנקוט באסטרטגיה של הישירות.

בנוסף לגורמים הללו, נמצא כי גם לגורם התרבותי ישנה השפעה על אופן מימוש הבקשות בכל סיטואציה. נראה כי ישנן סיטואציות שבהן הנבדקים דוברי הערבית העדיפו לנקוט בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת במידה רבה יותר מאשר הנבדקים דוברי העברית. ממצא זה בא לידי ביטוי באופן בולט בסיטואציה השישית - בקשה להגיע לרחוב אבן גבירול בתל-אביב. מרבית הנבדקים דוברי הערבית נקטו בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת במידה רבה (60%) בהשוואה לדוברי העברית (20%). לעומתם, דוברי העברית העדיפו לנקוט בקטגורית האסטרטגיות של הישירות במידה רבה יותר (80%) בהשוואה לדוברי הערבית (40%). נתונים אלה מבססים אף הם את הטענה כי השפה העברית מתאפיינת, בין היתר, בסגנון דיבור ישיר -"דוגרי". לעומתה, השפה הערבית מתאפיינת, בין היתר, בדיבור עקיף - "מוסיירה". עשיית "מוסיירה" כרוכה בנורמות תרבותיות, שהן רגישות לפרמטרים שונים הבונים את הסיטואציה החברתית, כגון גיל ומין המשתתפים ודרגת ההכרות ביניהם (כתריאל, 1999: 224-225). בכל הסיטואציות שבהן הדומיננטיות של המוען קטנה יותר מזו של הנמען (x < y), נמצא כי דוברי הערבית נקטו בעיקר בקטגורית האסטרטגיות של העקיפות המוסכמת או באסטרטגית הרמזים. נתון זה ממחיש את אחד מסוגי "המוסיירה" הנקרא "מוסיירה של כבוד" סוג זה מתייחס למצבים שבהם קיים אי-שוויון בהיררכיה החברתית ותפקידה לשמר היררכיה זו. ב"מוסיירה" זו נוהגים כלפי אנשים שהסטטוס החברתי שלהם גבוה יותר או כלפי אנשים שווי סטטוס, שהמרחק החברתי ביניהם גדול (כתריאל, 1999: 221).

ממצא נוסף שניתן לראות בהשוואה בין שתי השפות בכל סיטואציה קשור לשימוש בפניות, במהלכים תומכים ובמורידי דרגה לקסיקאליים. מהנתונים נמצא כי הנבדקים, הן בשפה העברית והן בשפה הערבית, נטו להשתמש במרכיבים אלה במטרה לספק סיבה לבקשה ולרכך את הכוח בבקשה. אולם נראה כי השימוש במרכיבים אלה אצל דוברי הערבית היה במידה רבה יותר בהשוואה לדוברי העברית. ממצא זה משקף אף הוא את השוני הבין תרבותי הקיים בין שתי השפות באופן מימוש הבקשות. יש לציין בהקשר זה כי דוברי הערבית, בעת דיאלוג עם בני שיחם, נוהגים לפתוח את דבריהם בברכות רבות ובפניות של כבוד לבני השיח, כגון: אחי וידידי, במטרה ליצור יחסי אחווה וקירבה ביניהם. כאשר המוען בעל מעמד נמוך יותר מזה של הנמען, לרוב ניתן למצוא פניות, כגון: "يا حضرة المحاضر" = "כבוד המרצה", או "يا حضرة المدير" = "כבוד המנהל". פניות מסוג זה נועדו לתת כבוד לנמען בעל המעמד הגבוה יותר מזה של המוען.

סיכום

הבקשות הן רצף של מבעים המעורבים בתפנית מוחלטת בדיאלוג והמביאים לשינוי במציאות. הבקשות יכולות להיות שונות זו מזו בשל האסטרטגיות שניתן לנקוט למימושן בסיטואציות חברתיות שונות. אסטרטגיות אלו מסודרות על פי דרגת הישירות, החל מהאסטרטגיה הישירה ביותר וכלה באסטרטגיה העקיפה ביותר. ככל שהאסטרטגיה עקיפה יותר, כך תהליך הפענוח של כוונות הדובר הוא ארוך יותר. ישנם שני גורמים חברתיים המשפיעים בבחירת סוג האסטרטגיה על ידי המוען: כוח חברתי ומרחק חברתי בין בני השיח. אולם, ניתן לומר כי לגורם התרבותי ישנה השפעה רבה יותר בבחירה זו. כל תרבות יכולה לתפוש בצורה שונה את הסיטואציות החברתיות, ובכך הן יכולות להיות שונות זו מזו באופן מימוש הבקשות.

המחקר בעבודה זו ערך השוואה בין דוברי השפה העברית לבין דוברי השפה הערבית בנושא אופן מימוש הבקשות בסיטואציות חברתיות שונות. ההשערה הייתה כי שתי השפות יהיו שונות זו מזו לאור מחקרים אחרים שנערכו בשפות אחרות, שבהם נתגלתה שונות בין-תרבותית, וכן לאור דברי כתריאל המובאים בספרה (1999) המצביעים על השוני הקיים בין סגנון הדיבור בשפה העברית, המתאפיין בדיבור ישיר - "דוגרי" לבין סגנון הדיבור בשפה הערבית, המתאפיין באי-ישירות - "מוסיירה". שוני זה יכול להתבטא גם באופן מימוש הבקשות. ההשערה הייתה שדוברי הערבית ינקטו באסטרטגיות עקיפות יותר מדוברי העברית בעת בקשות. לאור הממצאים שנתגלו, נראה כי באופן כללי אכן דוברי הערבית נטו לנקוט באסטרטגיות עקיפות יותר בהשוואה לדוברי העברית. בנוסף נמצא כי גם אם דוברי הערבית נקטו באסטרטגיות ישירות יותר, הם השתמשו לרוב במהלכים תומכים, בפניות ובמורידי דרגה כדי לרכך את הכוח בבקשה. ממצאים אלו מראים כי לנורמות התרבותיות בחברה העברית ובחברה הערבית ישנן השפעה רבה על אופן מימוש הבקשות.

ניתן לערוך מחקרים השוואתיים נוספים בעתיד בין דוברי העברית לבין דוברי הערבית בנושא זה, במטרה לאמת את הממצאים שנתגלו במחקר שתואר בעבודה זו. אחד המחקרים שניתן לערוך הוא השוואת מימוש הבקשות בין דוברי עברית לבין דוברי ערבית החיים בישובים נפרדים מדוברי העברית. ההנחה היא שדוברי הערבית ביישובים אלה שומרים על סגנון הדיבור של השפה הערבית במידה רבה יותר מדוברי הערבית החיים ביישובים מעורבים, כגון חיפה ולוד. דוברי הערבית החיים בישובים מעורבים מושפעים מסגנון הדיבור של השפה העברית. הנחה זו יכולה להשפיע על אופן מימוש הבקשות. מחקר נוסף שניתן לעשות הוא השוואה בין הדור הצעיר לבין הדור המבוגר יותר בקרב דוברי הערבית על מידת העקיפות בבקשותיהם, לאור הדברים המובאים בספרה של כתריאל (1999) כי הדור הצעיר, הנוטה למודרניזציה, רואה בסגנון הדיבור העקיף ("מוסיירה") ביטוי לביטול עצמי ולהעדר אסרטיביות, שאין להם כל הצדקה בחיים המודרניים (כתריאל, 1999: 215).

לסיכום, ניתן לומר כי המחקרים המשווים את סגנון הדיבור של דוברי העברית לסגנון הדיבור של דוברי הערבית אינם בגדר מחקרים תיאורטיים בלבד. למחקרים אלו ישנן השלכות מעשיות להבנת הקשיים במפגשים בין-תרבותיים בין יהודים לבין ערבים. הבנת קשיים אלו יכולה לקרב בין דוברי שתי השפות.

רשימת מקורות

1. אבניאון, איתן (עורך). מילון ספיר- מילון עברי-עברי מרוכז בשיטת ההווה. הד-ארצי הוצאה לאור/איתאב בית הוצאה לאור, 1997.

2. איילון, ד' ושנער פ'. מילון ערבי עברי ללשון הערבית החדשה. ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1947. מהדורה שלישית.

3. בלום-קולקה, שושנה. "ביצוע פעולות דיבור בלשון שנייה." בתוך: עיונים בחקר השיח - קובץ מאמרים. עורכים: שושנה בלום קולקה, ישי טובין ורפאל ניר. ירושלים: האוניברסיטה העברית, המרכז למחקר בלשני-שימושי, 1982. עמ' 147-175.

4. כתריאל, תמר. "סגנון דיבור כסגנון תרבות: לדבר 'דוגרי' לעשות 'מוסיירה' ". בתוך: מילות מפתח - דפוסי תרבות ותקשורת בישראל. תל-אביב: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, 1999. עמ' 207-225.

5. Austin, J. L. How to do Things with Words. New York: Oxford University Press, 1962.

6. Blum-Kulka, Shoshana and Juliane House. "Investigating Cross-Cultural Pragmatics: An Introductory Overview." In: Cross-Cultural Pragmatics: Requests and Apologies. Shoshana Blum-Kulka, Juliane House and Gabriele Kasper (eds.). New Jersey: Ablex Publishing Corporation, 1989. 1-29.

7. Blum-Kulka, Shoshana and Juliane House. "Cros-Cultural and Situational Variation in Requesting Behavior." In: Cross-Cultural Pragmatics: Requests and Apologies. Shoshana Blum-Kulka, Juliane House and Gabriele Kasper (eds.). New Jersey: Ablex Publishing Corporation, 1989. 123-153.

8. Hatim, Basil and Ian Mason. "Politness in Screen Translating." In: The Translator as Communication. London and New York: Routledge. 78-98.

9. Rintell, Ellen M. and Candace J. Mitchell. "Studying Requests and Apologies: An Inquiry into Method." In: Cross-Cultural Pragmatics: Requests and Apologies. Shoshana Blum-Kulka, Juliane House and Gabriele Kasper (eds.). New Jersey: Ablex Publishing Corporation, 1989. 248-271.

10. Weizman, Elda. "Requestive Hints." In: Cross-Cultural Pragmatics: Requests and Apologies. Shoshana Blum-Kulka, Juliane House and Gabriele Kasper (eds.). New Jersey: Ablex Publishing Corporation, 1989. 71-95.

נספח א'

שאלון בשפה העברית

א. השאלון: _____________

(בשפה)

ב. נא למלא את הפרטים הבאים:

1. תאריך __________

2. השאלון ניתן ב- _______________________________

3. שם ___________________ (אין חובה למלא)

4. כתובת ________________________ (אין חובה למלא)

5. גיל _________________________

6. מין ז/ נ (להקיף בעיגול)

7. ארץ לידה ________________

8. שפת האם _________________

9. אם עברית אינה שפת האם שלך, נא לציין כמה זמן את/ה נמצא בישראל

(שנים חודשים )__________________

ג. בכל אחד מ- 8 המצבים הבאים, חסר משפט אחד בדו-השיח. נא להשלים את המשפט החסר כך שיתאים לקטע במלואו. אנא קראו את הקטע עד הסוף, לפני כתיבת התשובה. שימו לב: אורך הקווים אינו מייצג את אורך התשובות!

דוגמה (לא לענות על שאלה זו)

בין אם לבנה בן ה-12

דני: את יודעת איפה שמתי את הנעליים שלי?

האם: בארון שלך והן נורא מלוכלכות,

דני: אני לא רוצה לעשות את זה עכשיו. אני רוצה לראות את התוכנית המשודרת עכשיו בטלוויזיה.

השלמות אפשריות:

1. אתה יכול לצחצח את הנעליים.

2. צחצח את הנעליים.

1. במשפחה - שיחה בין אם לבין בנה

האם רואה שבנה צופה בטלוויזיה שעות רבות למרות שהוא צריך להתכונן למבחן שיתקיים למחרת.

האם:

הבן: עוד מעט אני אתחיל ללמוד.

2. באוניברסיטה/בבית הספר

מיכל החסירה שיעור ביום הקודם והיא רוצה לקבל מתמר, חברתה לכיתה, את המחברת שלה.

מיכל: _______________________________________________________

תמר: בסדר, אבל תחזירי לי אותה לפני השיעור בשבוע הבא.

3. בדירת סטודנטים

יוסי ורמי, גרים באותה דירה. יוסי ערך מסיבה בערב הקודם והשאיר בלגן במטבח.

רמי: חברים שלי באים היום לארוחת ערב ואני צריך לבשל עוד מעט.

_________________________________________________________

יוסי: בסדר, אני כבר מטפל בזה.

4. בחדרו של המרצה

המרצה הבטיח להחזיר לסטודנט את העבודה הסמינריונית באותו יום.

הסטודנט: ____________________________________________________

המרצה: אני ממש מצטער, אני אחזיר לך את העבודה מחר.

5. שיחה בין סטודנט לבין המרצה שלו

הסטודנט שאל ספר מהמרצה שלו והבטיח להחזירו היום. עכשיו מסתבר ששכח להביאו.

מרצה: ___________________________________________________

סטודנט: אני מצטער, שכחתי להביא את הספר.

6. ברחוב

אדם א' נוסע במכוניתו. הוא צריך להגיע לרחוב אבן גבירול בתל-אביב ולא יודע כיצד להגיע ליעדו. בדרך הוא עוצר אדם ב', שהולך במדרכה.

אדם א': _________________________________________________

אדם ב': תמשיך ישר, וברמזור השני תפנה שמאלה.

7. שיחה בין שניים הגרים באותו רחוב

הפגישה הסתיימה. האוטובוס של בועז נסע כרגע והבא יוצא רק בעוד שעה. בועז יודע שבני הזוג שלידו, שהוא מכיר רק מראייה, גרים ברחוב שלו. הוא גם יודע שהם באו לפגישה ברכב שלהם.

בועז: __________________________________

האישה: אני מצטערת, אבל אנחנו לא נוסעים ישר הביתה.

8. במקום העבודה

ערן, פקיד בנק, לא יכול להגיע לעבודה למחרת ופונה לבוס שלו:

ערן: _________________________________________________________

הבוס: זה בסדר, אתה יכול לקחת יום חופשה מחר.

נספח ב'

שאלון בשפה הערבית (מתורגם מהשאלון בעברית, נספח א')

استطلاع

أ - استطلاع: ______________

(في اللغة)

ب - اكتب التفاصيل التالية:

1. التاريخ __________

2. جري الاستطلاع في_________________

3. الاسم ______________ (لا لزوم لكتابة هذا البند)

4. العنوان _____________ (لا لزوم لكتابة هذا البند)

5. العمر ____________

6. الجنس ذكر/ انثى

7. لغة الام ____________

ج - في كل وضع من الاوضاع الثمانية التالية توجد جملة واحدة ناقصة في الحوار. اكمل من فضلك الجملة الناقصة بصورة تتلاءم مع المقطع كله. يجب ان تقرأ المقطع كله قبل ان تكتب الجواب!

انتبه: طول الخطوط لا يمثل طول الاجوبة.

مثال (لا تجب عن هذا السؤال)

عمر: هل تعرفين أين وضعت احذيتي؟