הקדמה

הסיפור "פרשן המחלות", הכלול בספר בשם זה,[1] מיטיב להציג את תפקידו החיוני של המתורגמן בשיח הרפואי. הסיפור מתאר משפחה אמריקאנית ממוצא הודי, אשר הגיעה להודו לערוך מסע שורשים. להלן קטע משיחתם עם הנהג ומורה הדרך ההודי שלהם:

"...אני מדריך טיולים רק בימי שישי ושבת. במשך השבוע יש לי עבודה אחרת."

"באמת? איפה?" שאל מר דאס.

"אני עובד במרפאה."

"אתה רופא?"

"אני לא רופא. אני עובד אצל רופא. כמתורגמן ופרשן".

"לשם מה נחוץ לרופא פרשן?"

"יש לו כמה חולים גוּגָ'רטים. אבי היה גוג'רטי, אבל לא רבים מדברים גוג'רטית באזור הזה, גם לא הרופא. לכן ביקש ממני הרופא לעבוד במרפאה, לתרגם ולהסביר לו את דברי החולים."

"מעניין. עוד לא שמעתי דבר כזה," אמר מר דאס.

מר קאפאסי משך בכתפיו. "זו עבודה כמו כל עבודה אחרת."

..."יום אחד בא איש עם כאב גרון."

"הוא עישן סיגריות?"

"לא. זה היה משונה מאוד. הוא התלונן שהוא מרגיש כאילו חתיכות קש ארוכות תקועות לו בגרונו. כשהסברתי את זה לרופא, הוא רשם לו את התרופה המתאימה."

"זה ממש נהדר."

"כן," הסכים מר קאפאסי לאחר היסוס קל.

"אז החולים האלה תלויים בך לגמרי,... בעצם הם תלויים בך יותר מברופא."

"מה זאת אומרת? איך זה ייתכן?"

"הנה, למשל, יכולת לומר לרופא שהכאב הוא תחושה של צריבה ולא של קש. החולה לא היה יודע מה אמרת לרופא, והרופא לא היה יודע שאמרת לו דבר לא-נכון. זו אחריות גדלה."

בהמשך הסיפור, מספרת אם המשפחה למדריך-הפרשן סוד איום שעליו שמרה במשך שמונה שנים. לדבריה היא חולקת עימו את הסוד בגלל "העיסוק שלך כפרשן מחלות". המדריך משתומם למשמע דבריה, שהרי אין ביניהם מחסום לשוני, אך היא מסבירה: "קיוויתי שתעזור לי להרגיש טוב יותר, תאמר את הדבר הנכון, תציע לי תרופה."

תודות

תודותי נתונות לכל מי שסייע ללידתו של מחקר זה:

לעמותת "רופאים לזכויות אדם", למנהלות המרפאה ענת ועינת ולמתנדבים בה, אשר בלעדיהם לא היה מחקר זה קורם עור וגידים. תודה מיוחדת נתונה ל"מתורגמנים" ולרופאים שחלקו עימי את רשמיהם.

לעובדי ארגוני הסיוע לעובדים זרים – ביחוד לחנה זוהר, מנהלת ארגון "קו לעובד"

ולדורון וילנר, עובד סוציאלי בחדר המיון ומחלקת הטראומה בבית החולים ע"ש סוראסקי ("איכילוב") בתל-אביב.

למנחה שלי, ד"ר מרים שלזינגר, שסיפקה, נוסף לתמיכה המקצועית, גם תמיכה מוראלית ואידיאולוגית יקרה. ברצוני להודות גם לד"ר רות מוריס, שבקורס שלה, העוסק בתרגום בבתי משפט, נולד הרצון והרעיון לעבודת מחקר זו.

להורי, שלימדו אותי לראות את הזולת ולנסות להבינו. לאישי אהובי יפתח, שנתן לי את הכוח לכתוב ולחלום.

תוכן הענינים

		עמוד
	תקציר	א'
פרק א'	מבוא	1
1.	גלובליזציה והגירת עבודה	2
2.	מתורגמנות קהילתית	3
3.	מהגרי העבודה בישראל	4
4.	בעיות שפה ותקשורת בקרב מיעוטים לשוניים בישראל	5
4.1	קשיי שפה ותרבות בבתי-חולים בישראל	6
5.	מטרת המחקר וחשיבותו	10
6.	שאלות המחקר	12
7.	שיטת המחקר	12
8.	מבנה העבודה	13

פרק ב'	סקירת ספרות	14
1.	תרגום בעל-פה ומתורגמנות קהילתית	15
1.1	מהו מתורגמן קהילתי?	16
1.2	מתורגמנות קהילתית – המקצוע והמחקר	20
1.3	השיח הרפואי בהשתתפות מתורגמן מיומן ומתורגמן לא מיומן	24
1.4	מתורגמנות קהילתית – לקראת מיסוד המקצוע	30
2.	מתורגמנות קהילתית בישראל	33
2.1	תרגום בבתי משפט	34
2.2	תרגום קהילתי בתחום הבריאות והרווחה	35
3.	מיעוטים לשוניים, בטחון סוציאלי והטיפול הרפואי	39
4.	מהגרי עבודה בישראל	50
4.1	מהגרי עבודה בתל-אביב	52
4.2	בריאותם של מהגרי העבודה בישראל	53
5.	סיכום	56

פרק ג'	מתודולוגיה	57
1.	שיטת המחקר	57
1.1	כלי המחקר	58
2.	אוכלוסית המחקר	59
2.1	מגבלות מתודולוגיות בבחירת אוכלוסית המחקר	59
3.	השדה המחקרי	60
3.1	מבנה המרפאה	63
4.	דרך התנהלות התצפיות	64
5.	שיטת התעתיק	65
6.	עיבוד הנתונים וניתוח התוצאות	66

פרק ד'	תוצאות ודיון	67
1.	ניתוח נתוני החולים	67
1.1	חלוקה לפי נותן השירות הרפואי	67
1.2	חלוקה דמוגרפית	67
1.3	חלוקה מגדרית של החולים	70
1.4	חלוקה לגילאים	70
1.5	חלוקה לשפות בהן התנהלה השיחה	71
2.	התנהלות השיח במרפאה – סקירה ראשונית	72
3.	בעיות מרכזיות בתקשורת בין רופאים לחולים	75
3.1	החולה או הרופא אינם מבינים את האבחנה או התרופה	76
3.2	החולה אינו מבין מינוח רפואי	78
3.3	החולה או הרופא אינם מבינים מבעים כלליים בשיחה	79
4.	פתרונות תקשורת בהעדר מתורגמן	82
4.1	פתרונות בתקשורת ישירה	82
4.1.1	שיחה באנגלית	84
4.1.2	שיחה בעברית	86
4.1.3	שימוש בשפה שלישית	90
4.1.4	תקשורת בשפה מופחתת	91
4.1.5	תקשורת בלתי-מילולית	95
4.1.6	התאמה בין מטפל למטופל על בסיס שפה	96
4.2	עזרי שיח טכניים וספרי עזר	96
4.3	תקשורת מתווכת	99
4.3.1	תקשורת מתווכת על-ידי מלווה	99
4.3.2	תרגום טלפוני	107
5.	ראיונות עם "מתורגמנים"	110
5.1	נוגה	111
5.2	דורית	112
5.3	אלן	113
5.4	צ'אנג	116
5.5	מיכל	118
5.6	אבי	123
5.7	יאנה	124
6.	ראיונות עם הסגל המנהלי והרפואי במרפאה	126
6.1	ענת אביב ועינת גל	127
6.2	ד"ר יוספה שרתיאל	127
6.3	שרה וילן	128
6.4	ד"ר טל הרר	129
6.5	ד"ר דניאל מולדבסקי	131
6.6	ד"ר אילן טל	132
7.	אסטרטגיות פרגמטיות בחקר השיח הרפואי	135
7.1	שאלות הבהרה	135
7.2	וידוא הבנה	136
7.3	חזרה	138
7.4	המחשה	140
7.5	שימוש במבע חלופי, פישוט	142
7.6	תיקון	145
7.7	שיחת חולין, מבעים ליצירת אווירה חיובית	146
8.	סיכום	148

פרק ה'	סיכום, מסקנות, והצעות למחקר עתידי	150

	מקורות	154
	נספחים א'-י"א
	Abstract	A.

תקציר

ישראל הוותה מאז הקמתה מדינת הגירה עבור אנשים משלל מדינות, תרבויות ושפות. לאזרחיה של המדינה נוספו, מתחילת שנות ה-90, גם גלים של מהגרי עבודה, שמספרם בתקופת השיא הגיע לכ-300 אלף. מהגרי העבודה התיישבו בעיקר במרכז הארץ, והביאו עימם את שפותיהם, תרבויותיהם ומנהגי הקהילות שלהם.

על-אף קיומם של מיעוטים לשוניים רבים בישראל, נמצאים שירותי שפה ממוסדים למיעוטים לשוניים רק בתחילת הדרך. בתחום הטיפול הרפואי כמעט ואין פתרונות מתורגמנות ממוסדים, למרות קיומו של חוק משנת תשנ"ו המורה על הצורך להבהיר לחולה את מהות הטיפול אותו הוא עומד לעבור, ולקבל את הסכמתו לכך. רוב התקשורת המתווכת במהלך הטיפול הרפואי מתבססת על "מתורגמני אד-הוק" – קרי דוברים דו-לשוניים ברמה כלשהי (בני משפחה, חברים, עובדי המוסד הרפואי וכדומה) המקשרים בין החולה והרופא במפגש רפואי נתון.

מטרת מחקר זה הינה בדיקת צורות התקשורת בין נותני השירות הרפואי ובין החולים במרפאת מהגרי העבודה של עמותת "רופאים לזכויות אדם" בתל-אביב. עבודת השטח בדקה שלוש שאלות מחקר:

א. מהן צורות התקשורת בין הרופאים למהגרי העבודה?

ב. אילו בעיות אופייניות לסוג זה של תקשורת?

ג. מהם הפתרונות הננקטים לגישור על פערי התקשורת?

התצפיות העלו כי בהעדר שפה משותפת בין החולים והרופאים, מתגלעות אי הבנות במספר תחומים: אי-הבנה של האנמנזה, אי-הבנות במהלך הבדיקה הפיזית וכן אי הבנות במהלך האבחנה ומתן הוראות הטיפול. אי-ההבנות שנצפו היו מנת חלקם של שני הצדדים בשיחה, ועלו גם במבעים שאינם קשורים לתחום הרפואה. במחקר נצפו מגוון שיטות תקשורת בהעדר שפה משותפת בין הרופא לחולה, החל משימוש באנגלית, בעברית או בשפה שלישית, וכלה בשימוש בשפה מופחתת ובתקשורת לא מילולית. הצדדים נקטו מספר פתרונות להתגבר על בעיות תקשורת: חלקם פתרונות פרגמטיים הננקטים במהלך שיחה לא-מתווכת בין הצדדים, וחלקם כוללים שימוש ב"מתורגמנים" מלווים או טלפוניים. כמו כן, מציג המחקר את תפיסותיהם של הרופאים וה"מתורגמנים" אודות עבודתם במצבים בהם קיימים קשיי תקשורת ומחסומי תרבות, ואת הפתרונות אותם הם נוקטים במצבים מעין אלה.

מסקנות מחקר זה יכולות לתרום לשיפור דרכי התקשורת עם מהגרי עבודה בפרט, ועם מיעוטים לשוניים בכלל, מתוך מודעות לבעיות הלשוניות-תרבותיות העלולות לעלות במפגש הרפואי. יש לקוות כי מחקר עתידי ינתח את הסוגיות שהועלו במחקר הנוכחי לטובת בניית מודל עבודה למתורגמנים רפואיים מקצועיים בישראל, ולהצגת כללים לשיפור התקשורת בין רופאים למטופלים במרפאות בהן טרם פועל שירות מתורגמנות ממוסד.

ABSTRACT

Since its establishment, Israel has been a melting pot for citizens who immigrated from numerous countries, bringing with them many different cultures and languages. Since the beginning of the 1990s, their numbers have been increased by the waves of foreign workers, which at one time reached a peak of 300,000.

There are many minority language groups in Israel, yet provision of official language services is only just beginning. In the area of medical treatment there are hardly any facilities for official interpreting, notwithstanding the existence of a law passed in 1996 which mandates the necessity of making clear to the patient the nature of the treatment which s/he is about to receive and of obtaining his/her consent thereto. Most of the communication taking place during medical treatment is done through ad hoc interpreters; i.e. bilingual speakers (family members, friends, staff at the medical center and so on), whose knowledge of the two languages varies and who act as intermediaries between the patient and the doctor during a given medical meeting.

The object of this study is to examine the types of communication between providers and recipients of medical treatment at the clinic for foreign workers operated by the Physicians for Human Rights Association in Tel Aviv. Three research questions were examined in the fieldwork.

What are the forms/types of communication between doctors and foreign workers?
What kinds of problems characterize these types of communication?
What are the solutions used to bridge the communication gaps?

The findings revealed that in the absence of a common language between doctor and patient, misunderstandings can occur at several stages: a) taking the patient’s medical history (i.e. anamnesis); b) the physical examination and c) the diagnosis and prescription of treatment. Misunderstandings observed during the study occurred on both sides, and included instances of more general discourse as well. The findings revealed a variety of communication methods used by doctor and patient to compensate for the lack of a common language, including the use of English, of Hebrew, of a third language, of a reduced language, and of any of these in combination with non-verbal communication. The interlocutors resorted to various means of overcoming the communication problem: some of them spontaneous, in the course of an unmediated conversation, and some involving the use of "interpreters", whether co-present or by telephone. The study also presents the perceptions of doctors and "interpreters" regarding their work in situations characterized by communication difficulties and cultural barriers, and the methods used to overcome these obstacles.

The conclusions reached in this study could contribute to better communication with language minorities in general and foreign workers in particular, through awareness of the cultural-linguistic problems likely to arise in medical encounters. Future research will hopefully analyze the typology outlined in the present study, and help in the construction of a working model for professional medical translators in Israel, and in drawing up guidelines for improving communication between doctors and patients in situations where official interpreting services are not yet available.

פרק א' - מבוא

עבודה זו עוסקת בדפוסי תקשורת בין מהגרי עבודה לרופאים, ומסתמכת על מקרה מבחן שעיקרו מפגשי רופא-חולה ב"מרפאה הפתוחה" של עמותת "רופאים לזכויות אדם" בתל-אביב.

ההחלטה למקד את מחקרי בנושא זה נפלה ב- 5 בינואר, 2003, בערב שבו אירע פיגוע ברחוב נווה שאנן בתל-אביב, באזור המאוכלס ברובו מהגרי עבודה ממדינות רבות. בפיגוע נהרגו 22 אנשים, מהם תשעה מהגרי עבודה, וכמה עשרות נפצעו. המחשבה על התמודדותם של מהגרי העבודה עם הפיגוע הניעה אותי להגיע לאחד מבתי החולים הגדולים בתל-אביב, כדי לבדוק מקרוב את המתרחש. באותו ערב הגיעו לבית החולים ישראלים דוברי שפות זרות וזרים דוברי עברית, חלקם מארגוני הסיוע[2] וחלקם אזרחים ששמעו על הפיגוע וחשבו שיוכלו לעזור בתרגום לנפגעים ולמשפחותיהם. התלוויתי אליהם ונוכחתי לראשונה בקשיים לתקשר עם החולים וכן לאתר מתורגמנים רפואיים מנוסים. יצויין כי קשיי תקשורת אלה אינם מסתיימים עם הטיפול הראשוני במחלקת המיון והטראומה, אלא נמשכים גם במהלך החלק השיקומי וכן בשלב שבו יש ליידע את הפצועים לגבי פרטי פגיעתם וכן לגבי זכויותיהם כנפגעי פעולות איבה.

במסגרת מחקר זה התוודעתי לפנים שונות של סיוע למהגרי עבודה, בתחום הרפואי, הסוציאלי והמשפטי, וכן למחסומי שפה ומנגנונים שונים להתגברות עליהם גם בקרב מיעוטים לשוניים אחרים בישראל, דוגמת אזרחי ישראל דוברי הערבית, פלסטינאים הנזקקים לטיפול רפואי בישראל וכן אוכלוסיות עולים שונות.

1. גלובליזציה והגירת עבודה

עבודות מחקר רבות העוסקות בתרגום בעל-פה ובקשיים הלשוניים שהמהגרים נתקלים בהם פותחות בתיאור תופעת הגלובליזציה, על ההשלכות החברתיות הנובעות ממנה. להלן תובהר התופעה , שבשלה מגיעים מהגרי עבודה לישראל ממאה מדינות ויותר.

גלובליזציה הינה כינוי לתהליך מתגבר של קישוריות גומלין (interconnectedness) בין חברות (societies)המתרחש בעולם בעשורים האחרונים (Baylis and Smith, 1997). שורשיה של התופעה רבים ומפותלים, ונעוצים, בין השאר, במהפכה התעשייתית. אחד מסממני הגלובליזציה הוא "הכפר הקטן" או "הכפר הגלובלי". מחד, מטשטשים גבולות לאום ומאידך

גוברת תלות הגומלין בין מדינות, הודות לטכנולוגיות חדישות המקשרות בין אנשים ברחבי העולם ומסייעות להם להגיע ביתר קלות ממקום למקום ולצרוך שירותים מתקדמים ושירותים בעלי אופי אינטראקטיבי. לתופעת הגלובליזציה היבטים כלכליים, הקשורים לקפיטליזם, ליברליזם ותקשורת המונים. מעצם היותה תופעה מקיפה, יש לגלובליזציה השלכות על תחומי חיים רבים: משפט, בריאות, לשון, לאום, דת, עבודה ועוד (שם). המחקר הנוכחי עוסק בהיבטים החברתיים של הגלובליזציה: הכפר הגלובלי מטשטש יחודיות תרבותית ואתנית, ומדגיש את תפקידה של השפה האנגלית כ"לינגווה פרנקה" בחלקים רבים של העולם. יש הטוענים כי תופעת הגלובליזציה הינה למעשה תופעת "אמריקניזציה" או "אימפריאליזם תרבותי", קרי השתלטות של חברות, מותגים ורעיונות אמריקאים על שאר חלקי העולם. תפיסה זו הולידה ארגוני מחאה אנטי-גלובליסטים, הביאה למגמות שיבה לאתניות המקומית ("לוקליות") וכדומה. כך או כך, כיום נחשפים תושבי העולם לאנשים, רעיונות, מוצרים וטכנולוגיות שלא היו מגיעים אליהם בדרך אחרת.

אחת מתופעות הגלובליזציה הבולטות הינה גלי ההגירה השוטפים את העולם, בדגש על הגירה ממדינות מתפתחות למדינות מפותחות. חלק מהמהגרים מעוניינים לראות במדינה המארחת את ביתם החדש וחלקם מבצעים "הגירת עבודה" ממניעי פרנסה, במטרה לחזור ביום מן הימים לארץ מולדתם. אותם גלי הגירה משנים את טבען של המדינות המארחות, שלעתים היו הומוגניות לפני כן. המהגרים מציבים בפני המדינה אתגרים חדשים, שעניינם התמודדות עם אוכלוסיה שחבריה אינם מקבלים, בדרך כלל, מעמד של אזרחים. משמע, על מהגרי העבודה אין חלות הזכויות והחובות שחלות על אזרחי המדינה המארחת, ועובדה זו עלולה ליצור בעיות בתחולת החוקים הנוגעים למשפט, לכלכלה, לרווחה ולבריאות.

2. מתורגמנות קהילתית

מקצוע התרגום בעל-פה מתחלק למספר ענפים, וביניהם ניתן למנות מתורגמנות ועידות, מתורגמנות בבתי משפט ומתורגמנות קהילתית. המתורגמנות הקהילתית בצורתה הממוסדת, כסוג מובחן של תרגום בעל–פה, הינה תחום חדש יחסית, שהתפתח בשנות ה- 60 של המאה העשרים. מתורגמנים קהילתיים מועסקים מטעם סוכנויות רשמיות של המדינה, כאשר מגיעים לקוחות אשר אינם דוברים את שפתם של נותני השירות. במדינות שבהן התמסד השימוש במתורגמנים קהילתיים, מכוח חוק או מתוך ההכרה הציבורית בחשיבות מתן שירות זה, ניתן למצוא מתורגמנים בבתי חולים, בשירותי בריאות-הנפש, בשירותי רווחה, בלשכות הסעד ובמוסדות רבים אחרים. יהיו שיטענו שגם מתורגמנות בבתי משפט ובתחנות משטרה יכולה להכלל בהגדרה זו (Niska, 2003) ועל כך ראו בפרק ב'.

בכל התחומים שצוינו לעיל תקשורת תקינה הינה תנאי הכרחי למימוש זכויותיו של בן המיעוט הלשוני. יש לאפשר לו לשטוח את טענותיו, לקבל יצוג משפטי, סעד נפשי וכלכלי, ובמערכת הבריאות – להביע את כאבו ולקבל טיפול רפואי נאות בשפה המובנת לו. קשיים בתקשורת בין מטפל למטופל, הנוספים להבדלי התרבות ותפיסת המערכת הרפואית בעיני הצדדים, עלולים להוביל לאי-הבנות בנוגע לאופי הטיפול ויעילותו, לאי-העברת מידע הכרחי בין הצדדים ולאי-יכולתו של המטפל לבדוק עד כמה מבין החולה את ההנחיות ועד כמה היה שבע-רצון מן הטיפול.

בישראל קיימות מספר אוכלוסיות של מיעוטים לשוניים: אזרחי ישראל דוברי ערבית; עולים מארצות רבות (שהעיקריות בהן חבר העמים ואתיופיה); עובדים זרים ממדינות רבות; ותיירים. קבוצות אלה זקוקות לא פעם לתרגום קהילתי, אולם בהעדר שירות ממוסד מסוג זה, הן נאלצות להסתפק, על-פי רוב, בפתרונות לעת מצוא.

3. מהגרי העבודה בישראל

המושג "מהגרי עבודה" תופס בשנים האחרונות את מקומו של המונח "עובדים זרים" השגור בפי הציבור, שינוי לשוני העשוי להצביע על שינוי תפיסתי ציבורי (דיון בהבדלים התפיסתיים בין המונחים ראו אצל לוס, התשס"ג). תופעת מהגרי העבודה חדרה לישראל בתחילת שנות ה-90, בעקבות האינתיפאדה הראשונה והמחסור בעובדים בענפי החקלאות והבנייה (לבנטל, 2002 ). מהגרי העבודה מגיעים מכ-90 מדינות מקור, על-פי אומדני הרשות לתכנון כח-אדם בשנת 2000 (לבנטל, 2002). רוב מהגרי העבודה החיים במרכז ישראל מתגוררים באזור דרום תל-אביב, שם יצרו להם קהילות לפי ארץ מוצאם (שנל, 2002), ושם ממוקמים גם רוב הארגונים המסייעים למהגרי העבודה – דוגמת עמותת "קו לעובד" ומרפאת "רופאים לזכויות אדם". ריכוזים נוספים של מהגרי עבודה קיימים מחוץ לערים הגדולות, באזורים החקלאיים בישראל.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהו בישראל בסוף שנת 2000 כ-240 אלף מהגרי עבודה בעלי אשרה או חסרי אשרה (אדוט, 2002). בשנת 2001 היוו מהגרי העבודה כ-4% מכלל אזרחי[3] [כך במקור] המדינה וכ-14% מהמועסקים במגזר העסקי בישראל (לבנטל, 2002). מספר מהגרי העבודה השוהים כיום בישראל אינו ברור; אחת הסיבות לכך הוא מספרם הגבוה של העובדים ללא אשרה, ומדיניות הגירושים שנוקטת ממשלת ישראל (20,560 עובדים זרים גורשו מתחילת 2002 ועד יוני 2003).[4] מספר מהגרי העבודה בישראל בשנת 2003 מוערך בכ-300 אלף,[5] זאת על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המצביעים גם על ירידה של כ-13% במספר מהגרי העבודה השכירים לעומת המחצית השנייה של שנת 2002. [6]

שתי הקבוצות, מהגרי עבודה בעלי אשרה וחסרי אשרה, נחלקות לתת-קבוצות, ולכך יש השלכה על טיב הטיפול הרפואי לו זכאים המשתייכים אליהן. מהגרי העבודה אינם זכאים לשירותי בריאות ציבוריים הניתנים לכל ישראלי על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי משנת 1994 (אדוט, 2000) מאחר ואינם נחשבים לתושבים. מהגרים שהגיעו לארץ ללא אשרת עבודה או שתוקף האשרה שלהם פג, אינם זכאים לשירותי בריאות,[7] ומקבלים טיפול רק במוסדות רפואיים פרטיים או התנדבותיים. יצוין כי שיפור מסויים חל לגבי הטיפול הרפואי לו זכאים ילדים של מהגרי עבודה וכן עובדים בעלי אשרה, למרות שגם לגבי אוכלוסיה זו המצב מורכב וגם היא מופלית במקרים רבים (שם).

4. בעיות שפה ותקשורת בקרב מיעוטים לשוניים בישראל

אף על פי שישראל היא כור היתוך לעולים ממדינות רבות וכן מדינה בעלת מיעוט ערבי גדול, לא קיימת במדינה כל מערכת מסודרת של תרגום רפואי למיעוטים לשוניים. העובדה שמהגרי העבודה דוברים לעתים קרובות שפות "אקזוטיות", בהן שולטים מעט מאוד ישראלים, מקשה אף יותר על התקשורת עמם.

לכלל הבעיות הנובעות מקשיי שפה של עולים וזרים בסיטואציות רפואיות יש להוסיף, במקרה המבחן שבחרתי, גם הבדלי תרבות מובהקים, וכן חשדנות ופחד מצד העובדים, שאינם מכירים את המערכת הרפואית ובמקרים רבים חוששים להגיע לטיפול, שמא ייעצרו ויגורשו בשל שהייתם הבלתי-חוקית בארץ. ראיה מצערת לחששות מעין אלה קיבלנו לאחר הפיגוע שאירע ברחוב נווה-שאנן בת"א ב-5 בינואר 2003, כאשר הגיעו עובדי עיריה ומתנדבים לאזור הפיגוע ונאלצו להפציר בעובדים שנפגעו, בעל-פה ובכתב, להגיע לקבל טיפול רפואי, תוך הבטחה שלא יאונה להם כל רע.[8]

4.1. קשיי שפה ותרבות בבתי-חולים בישראל

על אף שעבודה זו מתמקדת במקרה מבחן מחוץ למערכת בתי-החולים, בחרתי להביא להלן מספר מקרים המציגים את בעיות השפה והתקשורת בקרב מיעוטים לשוניים בישראל, בבואם לקבל טיפול רפואי בבית-חולים. הדוגמאות בפרק זה מסייעות למקם את המחקר הנוכחי כחלק ממכלול הבעיות והמורכבויות שבפניהם ניצבים מיעוטים לשוניים בעת קבלת הטיפול הרפואי. בביקור שערכתי באחד מבתי החולים בירושלים, שוחחתי על נושא פערי השפה עם אחות במחלקה הרדיולוגית. היא וחברים אחרים בסגל הרפואי הכירו מקרוב את הבעיה וכן את הקושי למצוא לה פתרון ממוסד. האחות סיפרה לי על נער שעלה זה מכבר מאתיופיה, ומיד נשלח לבדיקות במחלקה. הנער לא דיבר עברית כלל, ואף לא הבין כיצד להשתמש במכשיר הטלפון שניתן לו כדי לשוחח עם "מתורגמן". במקרה ספציפי זה לא היה ניתן להסתפק בהבנתו והסכמתו של החולה לטיפול, מאחר ותרבותו הצריכה פנייה לנכבדי הקהילה, ורק הם אישרו את מתן הטיפול. האחות היתה מודעת לאפשרות שתיתקל בקודים תרבותיים שונים מהמוכר ובמחסומי שפה, והיא ניסתה לגשר בין הפערים ככל יכולתה, בין השאר בכך שקראה לאחות ממוצא אתיופי שתתרגם לנער. לדברי אותה אחות, משתמש הצוות הרפואי לעתי קרובות בבנות השרות הלאומי ממוצא אתיופי המשרתות בבית החולים, אולם זמינותם של כל ה"מתורגמנים" בעייתית ולעתים נאלץ הסגל הרפואי להסתדר עם פתרונות יעילים פחות. לפתרון בעיות השפה בערבית משתמש סגל המחלקה לעתים קרובות במנקים הערבים אשר עובדים במסדרון המחלקה, ולדבריה המנקים פעלו מספר כה רב של פעמים כ"מתורגמנים", עד שרכשו מומחיות בהסבר תהליך הבדיקה לחולים דוברי ערבית.

דוגמא נוספת להתמודדות עם מחסומי השפה והתרבות מול מיעוטים לשוניים עולה מדבריו של איש סגל בבית-החולים על שם סוראסקי ("איכילוב"). דורון וילנר, עובד סוציאלי במחלקת המיון ומחלקת הטראומה בבית החולים, בא במגע עם מהגרי עבודה רבים במסגרת תפקידו.[9]

בראייתו של וילנר, עבודתו של עובד-סוציאלי בחדר המיון היא "להרגיע הרגעה ראשונית (חולה מגיע נסער, במצבי לחץ), לתקשר עם המשפחה, להסביר את הפרוצדורה הרפואית ולדאוג להליכים כמו פניה למוסד לביטוח לאומי, קבלת טיפול שיקומי וכדומה. לכן, בין שאר תפקידיו, הוא נמצא בקשר גם עם המוסד לביטוח לאומי וחברות כוח-אדם. לדבריו, ניתן לחלק את מהגרי העבודה המגיעים ל"איכילוב" ללאומים הבאים: רומנים, סינים, פיליפינים ועובדים ממדינות אפריקה. אוכלוסיה עימה קל יותר לתקשר היא אוכלוסית העובדים מבולגריה. בעבר הגיעו לבית החולים גם תורכים, כיום כבר לא, הוא אינו יודע אם עברו לאזורים אחרים בישראל או חזרו לארץ מוצאם. תאילנדים לא מגיעים לבית-החולים "איכילוב", כנראה מאחר שעוסקים בחקלאות ולכן יגיעו על פי רוב לבתי-חולים באזורי ספר. וילנר אפיין את טיב התלונות עמן מגיעים הזרים:

רומנים וסינים נפגעים הרבה יותר מתאונות עבודה. פיליפינים ואפריקאים נפגעים פחות, משום שהם עובדים בבתים. נשים אפריקאיות מגיעות לבתי-החולים בגלל מקרים של אלימות במשפחה. הבעיה בטיפול בנשים אלה היא שאין הן נותנות אמון בהפניה למוסדות כמו "נעמ"ת" או "ויצ"ו", מאחר שמבחינתן כל גוף כזה חשוד כממסד.[10] לאחרונה יש הרבה מקרי שוד בקרב סינים, יש עולם תחתון. לגבי סינים, חזית התמודדות נוספת היא חברות כוח אדם סיניות. רוב הרווח על העובדים נעשה מעצם הבאתם (הם משלמים כדי להגיע לישראל). לכן אם נפצע מישהו מהם, האינטרס של החברות הוא להחזיר אותו לסין, כדי שלא יצטרכו לטפל בו וכדי שיוכלו להביא מישהו בריא במקומו.

לפיכך, עלולה להיווצר התנגשות אינטרסים בין צרכי החולה ורצון בית-החולים לטפל בו מחד, לבין רצון המעסיק מאידך.

אשר למחסומי תרבות בין רופאים לחולים, וילנר נתקל בהם בקרב חולים דוברי אמהרית, אצלם הבחין בנטייה לרצות את המטפל. "הם מהנהנים בראשם ומסכימים עם כל מילה, אבל לא ברור אם הם בכלל עוקבים אחריך".[11] הפתרון בראייתו הינו צבירת ידע ונסיון בעבודה מול המיעוטים הלשוניים. הוא עצמו קורא ספרות בנושא. בבית-החולים "איכילוב" לא עורכים ימי עיון, ו-וילנר סבור שאולי בבתי-חולים פרובינציאליים בעלי שיעור גבוה של אוכלוסיות מיעוטים מתקיימות הכשרות כאלה. לשאלתי מה ניתן לעשות כשיש בעיית תקשורת, השיב: "העובד הסוציאלי מעביר אמפתיה, לדעתי המטופלים מרגישים את זה. לעתים לא ניתן לחדור לנפשו של המטופל באותה מידה כמו אצל דובר עברית, ולכן אני נאלץ להסתפק בתפקיד ה"אינסטרומנטלי", בהסדרת הפרוצדורות הנוגעות לאשפוז החולה ולשיקומו."

וילנר, המודע לצורך להיערך מראש למכשולי השפה, ערך רשימה של כל דוברי השפות העובדים בבית-החולים. ברשימתו ישנם דוברי תורכית, ספרדית, בולגרית וערבית. לעתים הוא מסתייע בתרגום טלפוני של אשתו, דוברת ספרדית ילידית. לתרגום לסינית וממנה מסתייע וילנר לעתים באזרח סיני מחיפה, המתרגם לו באמצעות הטלפון. לעתים הוא נעזר בעמותת "קו לעובד" לאיתור מתורגמנים וכן בשאלות לגבי זכויות העובדים. כמו כן, נוהג וילנר לשאול את החולים אם ירצו הפנייה לעמותה. לדבריו, הארגונים "קו לעובד", "מסיל"ה" ו"רופאים לזכויות אדם" מוכרים בדרך-כלל בקרב מהגרי העבודה ומקובלים עליהם. במהלך השיחה, סיפר לי וילנר על מקרים אחדים בהם נתקל בקשיי תקשורת עם מהגרי עבודה או עם מיעוטים לשוניים.

וילנר סיפר לי על אישה הונגרית, כבת 50, אשר "לא דיברה מילה בעברית. היה צריך להסביר לה שתשתחרר מבית החולים ביום מסוים. רשמתי את התאריך של אותו יום, את תאריך יום השחרור ואמרתי 'הביתה'. היא הבינה כנראה ואמרה 'יום שישי' בעברית. עשיתי לה סימן של 'לצלצל' ואמרתי את שם המעסיק. אורו עיניה."

ס', בשנות ה-30 לחייו, מוצאו מגאנה, מתגורר בישראל 5 שנים, דובר אנגלית טובה למדי, הגיע לוילנר עם מרשם ממרפאת "רופאים לזכויות אדם" לאחר שהתלונן על רעש באוזניו בעקבות הפיגוע שאירע ברחוב נווה שאנן. השיחה עם העובד הסוציאלי של בית-החולים נועדה גם לבדוק כיצד מרגיש ס' מבחינה נפשית לאחר הפיגוע. השיחה בין השניים התנהלה באנגלית. לשאלתי אודות מידת שליטתו בשפות ציין ס' כי העברית שלו לא טובה, מאחר וכולם בישראל מבינים אנגלית. לדבריו, היתה זו הפעם הראשונה בה הגיע לטיפול רפואי (כנפגע הלם וכפצוע קל מאוד מהפיגוע). ס' לא פחד אפילו להופיע בטלוויזיה. לדבריו, לא נתקל בבעיות תקשורת, גם לא במערכות ממסדיות אחרות. הוא מכיר את עמותת "רופאים לזכויות אדם" ואף הפנה אנשים לשם. בעמותה, לדבריו, יש מתנדבים דוברי אנגלית, אם כי עדיין יש בעיות תקשורת. חלק מהגנאים מבינים אנגלית וחלקם לא, תלוי בהשכלה. מי שלא מבין, מגיע עם חבר או קרוב משפחה. ס' יודע כי הוא בר מזל מאחר ולא נתקל בקשיי תקשורת מיוחדים מול ישראלים.

מ', עובד ממוצא רומני, שוהה כשנתיים בארץ, שכב כשלושה ימים במחלקת טראומה כתוצאה מתאונת עבודה. וילנר פנה לחולה והוא ענה לו בעברית ברמה סבירה. וילנר שידר לחולה אמפתיה, באמצעות חיוכים והנגנה. הוא הציג את עצמו ואותי ועודד מבקרת דוברת עברית להישאר במקום, אך היא עזבה את החדר. וילנר שאל את החולה מה קרה והאם הוא זוכר כיצד הגיע לבית-החולים (והסביר לי שהדבר נועד לבדוק האם החולה היה בהכרה בזמן התאונה). הוא שאל לשם החברה בה עובד מ' והאם "הבוס בא לבקר". מ' החווה סימני גועל וסימן של אקדח. נראה כי לא רצה להרחיב את הדיבור מאחר והפנה את ראשו מאיתנו. הוא נהג באותו אופן לגבי השאלה אם באים לבקר אותו חברים.

להלן קטע משיחתם של וילנר ומ':

וילנר: אני רוצה שיהיה לך [אחרי בית-החולים] מקום לרהביליטציה[12], שיקום

מטופל: מה אני צריך שם?!

וילנר: צריך זמן לנוח. אני רוצה לארגן לך.

מ': בסדר.

וילנר: מה אמר הרופא?

מ': לא יודע בדיוק. [מחווה על כתפו. מתאר כאבים]. לא מבין בדיוק.

וילנר: הרופא נתן מדיצינה?

מ': משהו קטן [עושה סימן של כדור].

וילנר: אתה רוצה שיבוא מישהו ויתרגם מה אמר הרופא?

מ': לא יודע מה אתה רוצה. [מסובב את ראש].

וילנר לקח את מספר הטלפון של המעביד, איחל לחולה החלמה [למיטב שמיעתי אמר משהו ברומנית עם המילה "דולצ'ה" – כלומר טוב, מתוק] ואמר שישוב לראות מה שלומו.

לאחר הביקור אצל החולה, שאלתי את וילנר כיצד הוא מסביר את היחס השלילי של מ' כלפיו, על אף שלא היו קשיי שפה בין השניים. וילנר סבר שמ' כנראה לא הבין לגמרי מה תפקידו, ולכן הוא חשדן. הוא הוסיף שיותר מאוחר יביא לו את החוזר המפרט את זכויותיו בשפה הרומנית מטעם "קו לעובד"

בנוסף לתפקידו בבית-החולים, מעורב וילנר גם בפרויקט "ידיד לעת צרה" מטעם ארגון "קו לעובד" ומטרתו ליווי מהגרי עבודה המאושפזים בבתי-חולים לתקופות ארוכות. בהרצאותיו בפני מתנדבים, שם וילנר דגש על מחסומי השפה והתרבות ועל דרכים להתגבר עליהם באמצעים המוגבלים העומדים לרשות המלווה ובית-החולים.

5. מטרת המחקר וחשיבותו

מטרתו של מחקר זה לתאר ולנתח חקר מקרה (case study) שעיקרו המפגש בין נותני השירות הרפואי ובין מהגרי עבודה הנזקקים לטיפול במוקד הטיפולי "המרפאה הפתוחה" של עמותת "רופאים לזכויות אדם" בתל-אביב .

מהגרי העבודה הינם רק קבוצה אחת מתוך מגוון אוכלוסיות המיעוטים הלשוניים בישראל, ויש לקוות שמחקר זה יהווה נקודת מוצא למיפוי כולל של מחסומי שפה בשיח רופא-חולה בישראל, לרבות הטיפול באוכלוסיות כגון עולים חדשים ממדינות שונות, אזרחי ישראל דוברי ערבית ועוד.

איפיון מדויק של בעיות השפה והתרבות המתעוררות במפגש בין מי שאינו דובר עברית לבין נותן הסיוע הרפואי, עשוי לשמש בסיס לבניית מודל להכשרת מתורגמנים רפואיים מקצועיים, שיפעלו כעובדי בית החולים או במסגרות אחרות, ויספקו מענה לגישור בין הצדדים, ברמה הלשונית והתרבותית כאחד.

מטרות הביניים שקבעתי לעצמי, תוך הסתייעות בתצפיות ובראיונות, הינן:

· לבדוק את צורות התקשורת השונות במצבים בהם קיים מחסום השפה בעת מתן הטיפול הרפואי,

· לאפיין את זהותם וזמינותם של ה"מתורגמנים" הפועלים במרפאה.,

· לסקור ולנתח את הטכניקות שנוקטים ה"מתורגמנים" לקישור בין המטפל למטופל,

· לבדוק טכניקות שנוקט הצוות הרפואי בהעדר "מתורגמן" או דובר דו-לשוני

· לזהות את תחושות המטפל והמטופל בנוגע למידת ההבנה ההדדית בשיח,

· לבחון את מידת מודעותם של ה"מתורגמנים" לבעיות הלשוניות והתרבותיות הנובעות מהמפגש בין הרופאים למטופלים

פרט להיבטי התרגום, יבדקו גם היבטים סוציולוגיים ופרגמטיים שנובעים מהשיח הרפואי במצבים של מחסומי שפה ותרבות.

מחקר זה הינו תיאורי בהגדרתו, והוא ממפה מפגשים רפואיים במרפאה המושתתת על מתנדבים – רופאים, אחיות ו"מתורגמנים" כאחד, העושים ככל יכולתם לסייע לאוכלוסיית מהגרי העבודה חרף מגבלות התקציב וקשיי התקשורת.

התצפיות והראיונות נערכו באישור מנהלות המרפאה ואנשי העמותה, בהסכמת המטפל והמטופל, ותוך שמירה על צנעת הפרט וסודיות פרטי הטיפול הרפואי. המחקר אנונימי ומציין פרטים דמוגרפיים הכרחיים בלבד. התצפיות תועדו ברישום בלבד, ולא הוקלטו באופן כלשהו

6. שאלות המחקר

שאלות המחקר שלהלן נגזרו משיטת המחקר האיכותי אשר לפיה בחרתי לעבוד במחקר זה.

השאלות נובעות, במובן מסויים, משאלת היסוד אשר שימשה כנקודת מוצא למחקר הנוכחי: "מה קורה בשיח הרפואי כאשר מתעוררת בעיית שפה?". השאלות מתייחסות לאפיון הכללי של השיחה, לבחינת קשיי התקשורת העולים בה ולפתרונות שנוקטים הצדדים (נותני השירות, מקבלי השירות וה"מתורגמנים") בניסיון לפתור אותן. לפיכך בדקתי:

מהן צורות התקשורת בין הרופאים למהגרי העבודה?
אילו בעיות אופייניות לסוג זה של תקשורת?
מה הפתרונות הננקטים לגישור על פערי התקשורת?

את הצגת התוצאות והדיון בהן ראו בפרק ד'.

7. שיטת המחקר

שיטת המחקר שבה בחרתי הנה שיטת המחקר האיכותי. לבחירה זו מספר סיבות:

עבודתי מתבססת על תצפיות הכרוכות בצפייה במצבים דיסקרטיים, הטומנים בחובם מטען רגשי רב . המידע העולה מתצפיות אלה אינו ניתן לכימות. תחת זאת, מדובר בנסיון להבין תהליכים, לחפש משמעויות ולחבר את כל אלה לתובנות המעוגנות בשדה התיאורטי. צבר (1990) מתארת שלושה היקפי מחקר אתנוגרפי, המשפיעים על אופיו. מחקר זה הינו, בין השאר, גם מחקר אתנוגרפי מאחר והוא מתעד תופעות תלויות חברה ותרבות (אשר שפה הינה חלק בלתי נפרד מהן), ובחירה זו משפיעה על ניסוח שאלות המחקר, על היקף המחקר ועל צורתו.

עבודתי זו, הבודקת דפוסי תקשורת בשיח הרפואי, הינה מוכוונת-נושא (topic-oriented), כלומר היא מתמקדת בהיבטים מסוימים של דרך חיים או של נושא כלשהו. פירוט נוסף בהקשר זה ראו בפרק ג'.

8. מבנה העבודה

המסגרת התיאורטית של המחקר, המוצגת בפרק ב', סוקרת את תחומי המחקר המשיקים לעבודה זו: תופעת מהגרי העבודה בישראל ובעולם, בריאותם של מהגרים, ומיעוטים לשוניים והטיפול בהם. כמו כן, מציג הפרק התיאורטי מחקרים בולטים העוסקים במישרין בטיפול הרפואי עם מתורגמן מקצועי ובהעדרו.

פרק ג', הפרק המתודולוגי, מפרט את שיטת המחקר וכלי המחקר בהם בחרתי להשתמש, כמו גם את אוכולוסיית המחקר ודרך התנהלות עבודת השדה.

פרק ד' הינו פרק הצגת תוצאות עבודת השטח והדיון בהן, תוך השוואתן למחקר התיאורטי שנעשה עד כה בתחום.

בפרק ה' יובא סיכום המחקר ויוצעו הצעות למחקר המשך.

פרק ב' – סקירת ספרות

המחקר שלהלן הינו בין-תחומי, ועל כך תעיד העובדה שהספרות התיאורטית המתקשרת אליו מתפרשת על פני מגוון תחומים הקשורים זה בזה. לא ניתן לדון בתרגום קהילתי בכלל ובתרגום בשיח הרפואי בפרט, מבלי להתייחס להיבטים חברתיים, תרבותיים ורפואיים של תופעת ההגירה העולמית. לכך נוספים ההיבטים המשפטיים, בארץ ובעולם, הנוגעים לזכות החולה להבין את המתרחש בטיפול הרפואי.

ניתן לשרטט את הספרות התיאורטית בעבודה זו כמעגל, שבמרכזו חקר המתורגמנות הרפואית, כמקצוע וכמשימה אד-הוק, ואליו מתקשרים נושאי רפואת מהגרים, חקיקה בנושא הסכמה-מדעת של החולה, מיעוטים לשוניים והטיפול בהם, קשיי שפה במהלך הטיפול הרפואי וכן סוגיות חברתיות-תרבותיות הנוגעות לדינמיקה וליחסי הכוחות שבין הרופא (בן המדינה הקולטת) והחולה (המהגר). לפיכך, קיימים מחקרים רלוונטיים השייכים ליותר מתחום תיאורטי אחד:

מתורגמנות קהילתית ותרגום רפואי הינם, איפוא, שני מושגי מפתח בסקירת הספרות ובמחקר כולו, ולכן יפתח פרק זה בהבהרת מושגים אלה ובקישורם לשאר הסוגיות התיאורטיות.

1. תרגום בעל-פה ומתורגמנות קהילתית

מתורגמנות היא אחד מהמקצועות העתיקים בעולם. כבר בספר "בראשית" מופיע "המליץ בינותם" (בראשית, מ"ב, כ"ג), אשר שלט בעברית ובמצרית ותרגם את השיחה בין יוסף לאחיו. גם אהרון, אחי משה, שימש כמליץ של משה (שמות, י', ג'), אשר היה כזכור כבד פה וכבד לשון.[13]

נהוג לחלק את מקצוע התרגום לתרגום בכתב (translation) ותרגום בעל-פה (interpreting). ההיסטוריה של התרגום בעל-פה אינה מתועדת היטב, למרות שמקובל להניח כי פעולה זו הינה עתיקה יותר מאשר התרגום בכתב (Shuttleworth and Cowie, 1998). חלוקה זו מהותית מבחינות רבות, בין השאר בגלל המקום בו מתבצע תהליך התרגום, הכישורים הנדרשים מן המתורגמן והבעיות הייחודיות הכרוכות בכל ענף. תרגום בעל פה הוא תרגום דיבור של מסר בעל-פה או של טקסט כתוב. יחודיותו של מקצוע המתורגמנות בעל-פה מתבטאת בכך שמתורגמנים נדרשים להיות "אנשי במה" אשר מבצעים החלטות בשבריר שנייה ונדרשים לבצע בחירות לשוניות, התנהגותיות ואתיות במהלך תהליך התקשורתי. כתוצאה מהצורך האמור, נדרשים מתורגמנים להגיש את המוצר המוגמר בו-במקום, ללא יכולת לחזור ולבצע שינוים, בעוד שבפני מתרגמים עומדות הזדמנויות רבות מאוד לבצע שינויים ותיקונים לפני הגשת הנוסח הסופי של התרגום.כמו כן, בזמן התרגום עצמו אין המתורגמנים יכולים להיוועץ בעמיתים למקצוע או במומחים בתחום המתורגם. כתוצאה מאופי העבודה היחודי, חווים מתורגמנים תחושות לחץ כבדות ביותרRiccardi, 1998) ). מאפיין מבחין נוסף בין תרגום לבין מתורגמנות הוא כיוון העבודה – תרגום בכתב מתבצע משפה שנייה לראשונה בלבד, בעוד שמתורגמנים מעבירים מסרים משפה ב' לשפה א' ובכיוון ההפוך (Wadensjö, 1998).

התרגום בעל-פה מחולק בדרך כלל לשני ענפי-משנה: האחד הוא התרגום העוקב (consecutive interpreting), בו ניתנת שהות למתורגמן לתקצר לעצמו את עיקר הנאמר בשפת המקור ולהעביר את הדברים בשפת היעד מספר שניות לאחר מכן. השני הוא התרגום הבו-זמני(simultaneous interpreting) בו מתבצע התהליך כמעט עם השמעת הדברים בשפת המקור. בתת-ענפים של התרגום הסימולטני, מבוצע התהליך תוך שימוש בציוד טכני הכולל אוזניות ומיקרופונים.

חוקרים (Pöchhacker, 1999b, unpublished; Niska, 2003; Roberts, 2002) מחלקים את תחום התרגום הקהילתי על פי מספר פרדימגות. אופן חלוקה אחד הוא על-פי תוכן התרגום (מתורגמנות קהילתית, מתורגמנות בבית-משפט, מתורגמנות ועידות) או על פי אופן הביצוע (תרגום עוקב, תרגום בו-זמני, תרגום קישור, ותרגום בלחישה), אף על פי שקיימת חפיפה מסוימת בין ענפי המשנה. ענף המתורגמנות הקהילתית מחולק גם הוא לתת-ענפים (Roberts, 2002): תרגום רפואי (medical interpreting), תרגום בשירות הסוציאלי (social service interpreting) ותרגום משפטי (legal interpreting) - זה האחרון חופף במידה מסוימת עם התרגום בבתי המשפט (court interpreting). יחד עם זאת, לטענתה תהליך התרגום בכל תת-הענפים הינו אותו תהליך, על אף החלוקה.

1.1 מהו מתורגמן קהילתי?

המונח "מתורגמנות קהילתית" מתייחס לסוג התרגום המתנהל בשירות הציבורי והמיועד לסייע לתקשורת בין עובד הציבור לאדם מן השורה. ודנשה (Wadensjö, 1998) מציינת כי לעתים זוכה ענף זה גם לשם "מתורגמנות דיאלוג" (dialogue interpreting), או "מתורגמנות במוסדות ציבור" ((public service interpreting. מתורגמנות קהילתית היא מטבעה דו- כיוונית ולכן מתבצעת בשיטת התרגום העוקב. היא כוללת תרגום במצבי שיחה פנים אל פנים וכן באמצעות הטלפון והינה ככל-הנראה סוג התרגום הנפוץ ביותר בעולם.

המתורגמנות הקהילתית מתבצעת בדרך-כלל בבתי חולים, מרפאות, בתי משפט, תחנות משטרה, בתי ספר, מחלקות לדיור, שירותי רווחה, שירותי מיסוי (Shackman, 1984), ועוד.

למתורגמן קהילתי תפקיד ותחומי אחריות שונים מאוד מאלה של מתורגמן מסחרי או מתורגמן ועידות. הוא אחראי לאפשר לבעל המקצוע וללקוח, בעלי רקע ותפיסות שונים ביותר ויחסים לא מאוזנים של כוח וידע, לתקשר ביניהם לשביעות רצונם של שני הצדדים[14] (; Shackman, 1984 (Erasmus, 1999. גרבר (Garber, 2000) מסביר את התפקיד באמצעות התארים הנלווים אליו - "תרבותי", "קהילתי", "אד-הוק" "שירות ציבורי" - שבלעדיהם, לדעתו, מאבד המקצוע את יחודו.

המונח "תרגום קהילתי" נכנס לשימוש לראשונה באוסטרליה בתחילת שנות ה-70, לצד מונחים כגון "קהילה אתנית" ו"בריאות קהילתית" (Pöchhacker, 1999b). אוסטרליה כמדינת הגירה, הינה כאמור, גם חלוצת המקצוע ומיסודו המשפטי. באירופה נכנס המונח לשימוש בתחילת שנות ה-80 בבריטניה, ולאחר מכן הוחלף בביטוי "מתורגמנות בשירות הציבורי" (public service interpreting) (שם).

חוקרים ומתורגמנים רבים ניסו לאפיין את תפקידו של מתורגמן קהילתי

(community interpreter), בשונה ממתורגמן ועידות או מתורגמן בבתי-משפט (Gentile et al., 1996; Erasmus, 1999; Mason, 1999; Pöchhacker, 2000; Niska, 2003). בשונה ממתורגמנות באירועים בינלאומיים, במצבים דמויי-ועידות או בעת משא-ומתן בין צדדים במעמד שווה פחות או יותר, המתורגמנות הקהילתית מסייעת לתקשורת בתוך ישות חברתית אחת (קהילה) אשר כוללת שתי תת-קבוצות תרבותיות שונות

(Pöchhacker, 1999b).

הנייטרליות של המתורגמן ואי מעורבותו בתהליך, שהינם דבר מובן מאליו בענפי משנה אחרים של המקצוע, נתונים לדיון מעמיק בקרב אקדמאים ומורים להכשרת מתורגמנים קהילתיים.ודנשה (1992, 1997, 1998, 2001) הניחה את היסודות לתפיסה לפיה המתורגמן הקהילתי הינו משתתף פעיל בשיח המתורגם, והיא רואה את תפקידו לא רק בהעברת המסר במדויק בין הצדדים, אלא גם ובעיקר כמפתח לאינטראקציה בין הצדדים, כמניע את השיחה ועוד. מאידך, לנוכח מעורבות זו בתהליך, עומדים המתורגמנים לעתים קרובות בפני דילמה לגבי הזדהותם עם בן המיעוט הלשוני או היותם כלי לסיוע לצד הממסדי בשיחה (Rudvin, in print). הדילמה מחריפה על רקע חוסר השוויון המובנה בשיח, המתחים האתניים והדעות הקדומות על רקע גזעי העלולות לצוץ במהלכו. רוב המתורגמנים הקהילתיים הינם עצמם בני מיעוטים, אבל בהשוואה לאלו הנזקקים לשירותיהם הם מזוהים יותר עם המדינה המארחת ומכירים טוב יותר את הלכות מוסדותיה. גרבר (1998(Garber, בוחן את השיח המתורגם כמכלול, ועל בסיס ראייה זו מונה חמישה מאפיינים אשר מבדילים את המתורגמנות בשירות הציבורי משאר ענפי התרגום בעל-פה:

מסגרת השיחה מערבת ריאיון בין נותן השירות לאדם הזקוק לשירות ("לקוח").

הריאיון נובע מתוך משבר כלשהו בחיי הלקוח.

רמה גבוהה של סיכון טבועה במצב.

הבדלים תרבותיים בין נותן השירות (הרופא, למשל) לבין הלקוח מגבירים את הסיכון האמור.

חוסר איזון מופיע ביחסים בין נותן השירות (הרופא, למשל) ובין הלקוח .

ניסיונות לאפיין את תפקידו של המתורגמן הקהילתי בוצעו באמצעות שאלונים שחילקו החוקרים למשתמשי השירות (רופאים וחולים) ולמתורגמנים עצמם. פשהאקר (2000 Pöchhacker, ) בדק את תפיסותיהם של נותני שירותים רפואיים ושל 16 מתורגמנים קהילתיים (ביניהם מתורגמנים לשפת הסימנים) לגבי מהות תפקידם של המתורגמנים. התשובות הבולטות ביותר היו "הסבר מונחים" (87%), "הבהרת מבעים לא ברורים באמצעות שאלות הבהרה מיידיות ללקוח" (88%), "מילוי טפסים עם הלקוח" (92%)
ו"הפניית תשומת-לב הצדדים לאי-הבנות בשיחה" (96%). ניתן לראות, אם כן, שתפיסת המטפלים והמתורגמנים כאחד לגבי תפקידם של האחרונים הינה מורכבת ביותר, כוללת יותר מייעוד אחד, ואינה מתמצה בהעברה אוטומטית של המסרים משפה לשפה. מחקר דומה שבוצע במונטריאול, קנדה (Mesa, 2000) בדק את דעתם של אותם נשאלים לגבי "בנק מתורגמנים" (פרויקט שיוצג בהמשך הפרק). מתשובותיהם של הנשאלים ניתן ללמוד על תפיסותיהם של הצדדים העיקריים בשיח לגבי המתורגמנים, ומכאן על "התכונות הרצויות" של מתורגמן קהילתי או רפואי: כיבוד החולה ורעיונותיו, סיוע להבנת המצב ורגישות למצבו של החולה היו מאפיינים בולטים שהחולים מנו, בנוסף למאפיינים שציינו נותני השירות, כגון: תקשורת טובה עם החולה, דיוק בתרגום וכן סיוע לרופאים במגע הראשוני עם החולה. בדומה למחקרו של פשהאקר, מחקר זה מצביע על כך שתפקידם של המתורגמנים הקהילתיים משתרע מעבר להעברת המסרים בין הצדדים.

גרבר (2000) מתייחס לעובדה שתפקיד המתורגמן הקהילתי, בהיותו מבוצע פעמים רבות באמצעות אנשים לא מיומנים, נחשב בעיני רבים פחות מקצועי מזה של מתורגמן מוסמך, ולכן זוכה להכשרה ומעמד פחותים, וכן נחקר פחות כתחום אקדמי. גם בקנדה, בה זוכה המקצוע לתמיכה חוקית וכספית, טוען גרבר כי התפיסה לגבי "מתורגמן תרבותי" (cultural interpreter הוא המונח הנהוג באונטריו) יכולה להיות, בין השאר, של "אדם פחות-או-יותר דו-לשוני, המסייע למהגרים ופליטים" ושל "סייעת הוראה[15] דו-לשונית בכיתת אנגלית-כשפה-שנייה". בהקשר זה יש לציין כי חוקרים מתחילת שנות ה-90 (González, Vásquez and mikkelson, אצל פשהאקר, 1999b) בתחום התרגום בבתי-משפט התייחסו לתרגום הקהילתי כ:

“… any interpretation provided by non-professional interpreters”

זאת בשונה מצורת העבודה וההתאגדות המקצוענית של מתורגמנים מענפים אחרים. לאחרונה, כפי שיוצג בהמשך, עובר התרגום הקהילתי "מהפך תדמיתי" ונכנס לתודעה ולפרקטיקה כמקצוע לכל דבר, אם כי לא במידה שווה בכל המקומות ובכל התחומים.

ודנשה (1998) מציינת כי המקצוע, שפעם בוצע באמצעות דו-לשוניים מתנדבים, שלא עברו הכשרה, ושהיו בדרך-כלל חברים וקרובי משפחה (לעתים אפילו ילדים), הופך בהדרגה לנחלתם של מתורגמנים מקצועיים, כתגובה לגלי ההגירה הבין-לאומית וכתוצאה מהם - ההטרוגניות הלשונית הקיימת ברוב המדינות. יחד עם זאת, פעמים רבות היא עדיין מבוצעת באמצעות אנשים שאינם זוכים להכשרה ואינם מקבלים תשלום עבור שירותיהם.

1.2 מתורגמנות קהילתית – המקצוע והמחקר

מתורגמנות קהילתית מוכרת כמקצוע במספר מדינות – בחלק ממדינות אירופה, באוסטרליה,[16] בדרום אפריקה, בקנדה ובארצות הברית. מעמדם של המתורגמנים, הכשרתם והאקרדיטציה שלהם משתנים ממקום למקום. בשוודיה, למשל, הוקמה הסוכנות הראשונה למתורגמנים בסוף שנות ה-60. מאז 1976 פועל במדינה תהליך הסמכה מטעם המדינה (Niska, 2003). המתורגמנים מאורגנים באיגוד מקצועי וזוכים בהכרה אקדמית ובהליך הסמכה מטעם המדינה (Wadensjö, 2000). כמו כן, עבודתם של המתורגמנים מוסדרת בקוד התנהגות רשמי, המסדיר את התנהלות המתורגמנות במהלך התרגום, וקובע, למשל, כי המתורגמנים צריכים רק לתרגם, להעביר כל מה שנאמר ובדרך בה נאמרו הדברים. קוד ההתנהגות מתייחס גם להיבטים האתיים המורכבים שבתהליך התרגום בסיטואציות קהילתיות (שם).

כפי שצויין לעיל, החל תחום המתורגמנות הקהילתית את דרכו בשנות ה-60. חקר המתורגמנות הקהילתית התבסס כתחום מחקרי נפרד בתחילת שנות ה-90

(Pöchhacker, 1999b). בהקשר זה יש לציין את ועידות Interpreters in the Community, שמחקר זה כולל מחקרים ומאמרים שהוצגו בהן (למשל,Wadensjö, 1997; Roberts, 2000; Ozolins, 2000 ). מחקרים נוספים ביצעו חוקרים מתחום האנתרופולוגיה או הרפואה, ואלה מתמקדים בהשפעת שיתופם של מתורגמנים בשיחה בין הרופאים לחולים.

תרגום דרך הטלפון (telephone interpreting, remote interpreting) קיים כ-30 שנה והוא אחת משיטות התרגום הנפוצות במדינות רבות במערב, כולל בריטניה וארצות-הברית. השירות התפתח בעיקר כשירות כלכלי Gracia-García, unpublished )), אך היתרון המעשי לכל הצדדים הוא הנגישות הגדולה יחסית של המתורגמנים Wadensjö, 1999)) בהשוואה להכנות הרבות הנדרשות לתיאום מתורגמן פנים-אל-פנים. בשיטה זו ניתן לתת מענה ללקוח בן המיעוט הלשוני בהתרעה קצרה, במקום רחוק או בשעה מאוחרת של הלילה, זאת בהסכמת המתורגמן ובהינתן ציוד טלפוני מתאים בשני הצדדים. ודנשה (1999) מניחה שהימצאות המתורגמן במקום השיח, בהשוואה לתרגום דרך הטלפון – אינה מעלה או מורידה מטיב התרגום. לדעתה ההיבט הטכני של התרגום – פנים מול פנים או בטלפון –

אינו מבטיח תרגום טוב יותר, והצלחת השיח המתורגם תלויה בידע, בכישורים ובניסיון של המתורגמן, ובמידה רבה במשתתפים העיקריים – ביחסים ביניהם, ביחסם למתורגמן ובסגנון התקשורת שלהם. השערה מעניינת המופיעה במחקר של גראסיה-גרסיה (unpublished) היא שיתכן ותרגום טלפוני יעיל יותר במסגרת טיפול נפשי, מאחר והוא מאפשר תרגום ללא אדם זר נוסף בחדר ובכך חוסך מבוכה לחולה ומאפשר גם למתורגמן לשמור על מרחק רגשי כאשר הוא מתרגם במצבים טראומטיים. יחד עם זאת, החוקרים מודעים לחסרון העיקרי בשיטת תרגום זו, דהיינו חוסר יכולתו של המתורגמן לקבל מידע ויזואלי (מחוות ותנועות, מסמכים וכדומה), אותו הוא מקבל במהלך תרגום פרונטלי. חסרונות נוספים הינם העדר ציוד מתאים (דוגמת שתי שפופרות לטלפון) וכן תחושתם של המשתתפים לפיה השיחה ארוכה יותר כאשר היא מתבצעת דרך הטלפון. הסבר אפשרי לתחושה זו הוא ששיחה פנים-אל-פנים מכילה פחות "רגעים מתים" מאשר שיחה טלפונית גם לאור העובדה שבשיחה פרונטלית קיימים יותר רגעי חפיפה בין כל הדוברים (בהקשר זה ראו מאמרה של ודנשה
(1999) אודות תפקיד המתורגמן בסינכרון בין הדוברים). חשוב לציין כי המחקר הנוכחי מסכים עם ההבחנות אודות החסרונות, לכאורה, של התרגום הטלפוני, וראו בפרק ד'. יחד עם זאת, הטיעון הטוב ביותר בעד שיטה זו הוא כי מוטב מתורגמן טוב ורחוק מאשר מתורגמן גרוע וקרוב, או מאשר העדר מתורגמן. בהקשר זה ראו בפרק ד' סעיף 6.4, ראיון עם אחד הרופאים במרפאה, אשר נעזר במתורגמן מקצועי דרך הטלפון במהלך התמחותו בשוודיה. לסיכום, כדי להפיק את המירב במקרים בהם משתמשים בתרגום טלפוני, מציעה ודנשה לנסות לתמלל גם מבעי תקשורת לא מילולית שיש להם קשר לשיח (דוגמת הבעות פנים ומחוות ידיים), וכן לדבר ברור יותר. הדבר "מפצה" מעט על העדר התרשמות ויזואלית של המתורגמן, שבדרך כלל מסייעת לו לתרגם ולתאם את מהלך השיחה.

אחד מתחומי המתורגמנות הרפואית שנחקר בשנים האחרונות הוא מתורגמנות בעת טיפול בדיבור. טיפול בדיבור משמש בתחום בריאות הנפש, וכן בטיפול בליקויי דיבור (קלינאות תקשורת)

Wadensjö, 2001; Drennan and Swartz, 1999; Pöchhacker and Kadric, 1999)). ודנשה (2001) מתארת שני מפגשים טיפוליים עם נפגעי טראומה מיוגוסלביה לשעבר, שאינם דוברי שוודית, בסיוע מתורגמנית. טיפול נפשי הדורש שחזור טראומה בשפה שאינה שפת האם של המטופל הינו משימה קשה. החוקרת גילתה כי למקום הישיבה של המתורגמן יש תפקיד חשוב בסינכרון (synchronization) השיחה - ובכך לסיוע לטיפול או בהכשלתו; המרחב הקומוניקטיבי, שנוצר מעצם העובדה שהמתורגמן נוטל את התור לשיחה בכל מבע שני בה, מסייע לסינכרוניזציה של השיחה בין המשתתפים ולהתקדמותה. היכולת להביט בעיני המטופל או להמנע ממנו גם היא בעלת השלכות על רצונו ויכולתו לשחזר זכרונות טראומטיים, כמו גם על יכולתו של המתורגמן לשדר קרבה וחום למטופל, תוך שמירת ההבחנה בין "קולו" שלו לבין העברת המסר של אחד מהצדדים הראשיים (primary parties)בשיחה.

מחקרה של טבל (1999Tebble,) מציג היבט נוסף בשיחה המתורגמת – נימת הדברים. לדבריה, המתורגמן צריך להיות רגיש לא רק לתוכן המסר, אלא גם למסרים הבין-אישיים המועברים עימו, מה שמאפשר לצדדים להבין טוב יותר זה את זה. כך לדוגמא, על המתורגמן לדעת כיצד להעביר לחולה את ממצאי הרופא בנוגע למחלתו, באופן שיהיה מרגיע מחד, ויבטיח ביצוע הטיפול הנדרש מאידך. עליו לבצע זאת בכל הכלים הלקסיקוגרפיים (שימוש באוצר מילים), הפונולוגיים (אינטונציה, מנעד, הרמת קול או לחישות) וסמנטיים העומדים לרשותו, תוך הצמדות למסר המקורי.

מחקר בעל אוריינטציה אנתרופולגית הוא מחקרם של ברנסטיין ואחרים (2002Bernstein et al. ), העוסק בהשפעת עבודתם של מתורגמנים קהילתיים מיומנים בחדר המיון על ההיבטים הבאים:

· השירות הרפואי הניתן לבני המיעוט הלשוני,

· תביעות משפטיות שמגישים החולים לאחר הביקור,

· אפשרות לביצוע מעקב רפואי לאחר הביקור בחדר המיון.

מחקרים קודמים אותם סקרו החוקרים, מצביעים על כך שטיפול רפואי הנערך ללא שירותי תרגום גורם לכך שהחולים בני המיעוט הלשוני מבקרים ביקורים רבים ומיותרים בחדרי מיון, מאחר שבהעדר יכולת לשחזר את ההסטוריה הרפואית שלהם, נאלץ הרופא לשקול מגוון רחב של דיאגנוזות, ואף למנוע טיפול בשל העדר תקשורת. מחקרם של ברנסטיין ואחרים מראה כי חולים בעלי קשיי תקשורת שלא זכו לקבל תרגום, קיבלו פחות שירותים מאשר חולים דוברי אנגלית מאותה קבוצה אתנית. חולים שנעזרו במתורגמנים מקצועיים זכו לרמת שירותים דומה לרמה שקיבלו החולים דוברי אנגלית. החוקרים מתקשים לתת הסבר חד-משמעי לתוצאות בשל מגבלות מתודולוגיות, אולם ניתן להסיק כי הן מצביעות על הצורך (והקושי) לספק לרופאים תנאים אופטימליים להשיג מתורגמנים לחולים שאינם דוברים אנגלית. פלורס ואחרים (2003Flores et al., ) חקרו את ההשלכות הרפואיות של טעויות בתרגום במפגשים רפואיים במחלקת ילדים, בהם נעשה שימוש במתורגמנים מקצועיים ומתורגמני אד-הוק לספרדית. החוקרים הבחינו בטעויות תרגומיות דומות לחלוקה במחקרה של ודנשה (1992), ועמדו על כך של-63% מכלל טעויות אלה היו השלכות רפואיות. הטעויות החמורות יותר בוצעו על-ידי המתורגמנים הלא-מקצועיים, וכללו השמטת שאלות לגבי רגישות לתרופות, השמטת מידע לגבי הוראות שימוש בתרופות, מתן הוראת שימוש לא נכונה לגבי תרופה מסוימת וכן תוספת עצמאית של הוראות בדיקה ומתן תרופות. במקרה אחד הורה המתורגמן לאם לא לענות על שאלות אישיות.

מחקרה של בולדן (Bolden, 2000) עוסק בתפקידו של המתורגמן הרפואי בתהליך האנמנזה, שהינו השלב בשיחה הרפואית בו משחזר החולה את התחושות והסימפטומים שחש עם תחילת המחלה. לטענתה המתורגמנים פועלים מתוך תפיסתם את מטרות שלב זה של הטיפול ולא מתוך תהליך התרגום גרידא. הם מאמצים את ה"קול הרפואי" voice of medicine), על פי Mishler,1984) קרי התפיסה הרפואית הנורמטיבית של מידע אובייקטיבי הבנוי בתבניות קבועות, ואינם מעבירים מידע "סובייקטיבי" שמוסר החולה. כלומר, המתורגמנים מתרגמים רק מידע שנראה להם רלוונטי לדיאגנוזה, ונוטים להשמיט מידע יזום מהחולה אם הוא עוסק בתיאור סובייקטיבי של הדאגות והחששות הסוציו-פסיכולוגיים שלהם. תוצאת ה"סינון" שמבצעים המתורגמנים הינה שקולו של החולה "נשמע" פחות, מאחר ורק המידע הרלוונטי לכאורה מועבר לרופא.

היחסים בין שלושת הצדדים בשיח – נותן השירות, בן המיעוט הלשוני והמתורגמן הקהילתי עולים בכתיבתם של מייסון (1999, 2001) ואחרים (Wadensjö, 1992; Cambridge, 1999; Jackson, 1998; Roberts, 2002). מייסון מכנה את הדינמיקה הנוצרת בשיח Triadic Exchange (2001), מונח המצביע על כך שהמתורגמן נוטל חלק פעיל בשיחה ואינו רק מעביר מסרים בין הצדדים. הספרות הסוציו-רפואית מתארת גם היא מחקרים קודמים שתיארו את הדינמיקה המורכבת בשיחה הרפואית. ג'קסון (Jackson, 1998) מונה מספר גורמים העלולים להשפיע על עבודתו של המתורגמן במהלך טיפול רפואי, ומדגישה את הבלבול בתפקידים (role conflict) שהמתורגמן עלול לחוש, שעלול להשפיע עליו מאחר והוא נוטל על עצמו תפקידים שמעבר להעברת המסרים המילוליים בשיחה – מסנגר ומתווך בין-תרבותי. לדעתה מתורגמנים צריכים לגשר בין התפיסות והאמונות של הצדדים, אף אם אלה אינם חולקים מוצא לשוני או היסטורי משותף, ולמרות קיומם של מחסרים (לשוניים ותרבותיים) במבעי הדוברים (ראו גם
Katan, 1999). ג'קסון מבצעת ניתוח לשוני של חווית התרגום הרפואי, ניתוח המצביע על הקשר בין נקודת המבט הרפואית, אליה משתייכת הכותבת בעיסוקה היום-יומי, וכן התהליכים התרגומיים המתרחשים במהלך המפגש.

1.3 השיח הרפואי בהשתתפות מתורגמן מיומן ומתורגמן לא מיומן

הספרות התיאורטית בתחום השיח הרפואי בהשתתפות מתורגמנים ברמות התמקצעות שונות עוסקת בעיקר בהשלכות הרפואיות של השתתפותם או העדרם של אלה מהשיחה, ובהשפעת ההבדלים הבין-תרבותיים על הטיפול הרפואי. מאמרים אלה נסקרו בפרקים הקודמים; מחקרים מעטים יחסית נכתבו מתוך ראייה בלשנית של השיח הרפואי, או מנקודת מבט משולבת של התחומים.יחד עם זאת, מחקרים בולטים רלוונטיים, שהתבססו על הקלטת שיחות בטיפולים רפואיים, כתבו פשהאקר (1999, 2000) קיימברידג' (1999), דיוידסון (Davidson, 1998) ורוזנברג (Rosenberg, 2001) וכן ודנשה (2001), ואליהם אתייחס בהרחבה לאור נגיעתם וקרבתם היחסית לנושא המחקר הנוכחי ולשיטת העבודה שנבחרה.

דיווידסון (1998) מבחין בין מתורגמנים מקצועיים, אשר עובדים בחסות בתי החולים, ומקבלים מהם את משכורתם, לבין מתורגמנים שלא זכו להכשרה מקצועית, אותם הוא מכנה "naïve interpreters". "מתורגמנים" אלו הינם לרוב בני משפחה, חברים, או עובדים אשר התפקיד נכפה עליהם. אין להם אותו כוח מוסדי שיש למתורגמנים מקצועיים מאחר ואין להם הסמכות המוסדית והם אינם יוצרים יחסים בתוך המוסד הרפואי מעבר לטיפול הנקודתי בחולה שנתקל במחסומי השפה, למרות שמכורח הנסיבות הם מחזיקים בעמדת עליונות מבחינה חברתית ושיחתית. בעבודת הדוקטורט שלו בחן דיוידסון את תפקידם של מתורגמנים רפואיים מקצועיים בשיחה הרפואית, כמייצגים את נקודת המגע בין אנשי הצוות הרפואי ובין מהגרים יוצאי העולם-השלישי. בדומה לטבל Tebble, 1999)), גם דיוידסון מבחין בקושי לא רק בהבנת התוכן הסמנטי והפרגמטי של המסר, אלא בעצם ההבנה ההדדית בין שני בני השיח העיקריים. הבחנה חשובה נוספת במחקר הא האופי המשתנה של עבודת המתורגמנית – עבור הרופאים היא משמשת כ"כלי", המתרגם במהירות וכמיטב יכולתו את דבריהם. באשר לתקשורת בין המתורגמנית לחולים, נצפו שיחות משניות ביניהם, והיא פעלה כבת-שיחה לכל דבר. בהקשר זה מצא דיוידסון כי המתורגמנית פועלת כ"עורכת" לדברי החולים, במקרים בהם התעלמה משאלותיהם, או ענתה עליהן מבלי להעבירן כלל לרופא, דבר שהפחית את יכולתו של החולה לתרום משמעותית לשיחה. ממצאים דומים מופיעים במחקרים איכותיים אחרים בתחום התרגום הרפואי, ובמידה מסויימת הובחנו גם במחקר הנוכחי.

רוזנברג (2001) מתורגמן רפואי במקצועו, שביסס את עבודת הדוקטורט שלו על תיאור התקשורת המתווכת בשיח הרפואי, מאתגר את המודל המסורתי של "המתורגמן כצינור" (conduit), שהינו הבסיס לניתוח המסורתי של טעויות בתהליך התרגום, וטוען כי מודל זה אינו משקף את המורכבויות של מתורגמנות בסיטואציות קהילתיות. טענה נוספת של החוקר היא שהמתורגמן הוא משתתף מלא בשיח שתחומי אחריותו תלויים, בין השאר, בציפיות שמביאים עימם המשתתפים העיקריים לשיח. לאור הנחות אלה הוא בודק, כאמור, את השיח הרפואי המתורגם, ומתבסס בעיקר על המסגרת התיאורטית של ודנשה (1992, 1999). מחקריהם של דיוידסון ורוזנברג דומים בהיבטים רבים, אך נבדלים בשיטת המחקר: דיוידסון ביצע את המחקר כצופה מהצד, בעוד שרוזנברג שימש כמתורגמן במרפאה בה נערך הניסוי, וניתח את המבעים בשיחות בהן הוא עצמו השתתף. לכל אחת משתי שיטות המחקר יתרונות וחסרונות משלה – ההשתתפות במחקר כמתורגמן מאפשרת לחוקר לעמוד על דקויות לשוניות וחברתיות שחוקר מן הצד, שלעתים אינו דובר אחת מן השפות הנצפות בו, אינו רואה אותן לעתים בבירור כה רב. החסרון הבולט בשיטתו של רוזנברג היא חוסר האובייקטיביות, לכאורה, העלולה להיות בעוכריו של חוקר המנתח את עצמו כנשוא המחקר. שיטת העבודה של המחקר הנוכחי, בו שימשתי כצופה לא-משתתפת, דומה יותר למחקרו של דיוידסון, פרט למקרים הבודדים בהם השתתפתי בעצמי בשיח.

קיימברידג' (Cambridge, 1999) חקרה את אובדן המידע בשיחות רפואיות דו-לשוניות המתורגמות באמצעות מתורגמן בלתי מקצועי. המחקר מנתח את השיחות שבשבעה מפגשים מבויימים בין רופא משפחה לבין מטופל שאינו דובר אנגלית, בו ה"מתורגמנים" היו
דוברים ילידיים של השפה הזרה, חסרי הכשרה מקצועית במתורגמנות. המחקר מראה כיצד אבד מידע חיוני בשני הכיוונים במהלך השיחה המתורגמת. התוצאות מדגישות את חשיבות התפקידים הראויים של בני השיח וכן את הסכנות שבהעדר בסיס משותף במהלך המפגש הרפואי. המחקר נערך על צמד השפות אנגלית-ספרדית.הוא מבוסס, אומנם, על תצפיות מבויימות בהן השתתפו רופאי משפחה, "חולים" שאינם דוברי אנגלית ו"מתורגמניות" מתנדבות (נשים ששפת אימן ספרדית וחיות באנגליה 10-15 שנים לערך), אולם משקף במידה מסוימת את הבעיות העולות במפגש רפואי אמיתי. החוקרת מצאה ששלושת הכשלים העיקריים בעבודת ה"מתורגמניות" בשיח היו: איבוד תוכן (loss of content), הוספת תוכן (addition to content) ושינוי מובנים alteration of meaning)). תופעות אלו חוזרות על עצמן גם בתצפיות של חוקרים אחרים Wadensjö, 1992; Rosenberg, 2001)).

מאייר (2001Meyer, ) דן במצבים בהם צריכים מתורגמנים לא מיומנים להתמודד עם מונחים רפואיים, ובאסטרטגיות בהן הם נוקטים במצבים אלה. לדבריו, רוב מוסדות הבריאות משתמשים בעובדים או קרובי משפחה כמתורגמנים בתקשורת רופא-חולה (בהקשר זה ראו בסעיף 3 להלן את דו"ח הצללים שפרסם ארגון PICUM,[17] העוסק במתן שירותי בריאות למהגרי עבודה חסרי אשרות). יכולתם של ה"מתורגמנים" לתקשר בשתי השפות חשובה, אך מחסום השפה אינו הבעיה היחידה במפגש מסוג זה. מקשה גם העובדה שהרופאים מחזיקים בידע בנושאים רפואיים, שאינו מצוי בידי החולים. הרופאים, המבנים את השיח הרפואי לפי תפיסת הרפואה המערבית, נוקטים בתקשורת רפואית - סוג של שיח המונחה על-ידי מטרות מוסדיות ומבני ידע מקצועי. הדבר מוביל לשימוש באוצר מילים מסוים, מבנה תחבירי נוסחתי וארגון מסוים של השיח. השימוש באלה יכול להשפיע על ההבנה ההדדית – בעיקר כאשר אנשים חסרי הכשרה מקצועית כמתורגמנים מגוייסים לשמש בתפקיד זה.

רבים מהדיונים הקיימים במחקר התרגום הקהילתי עוסקים ב"מתורגמנים" כמשתתפים פעילים בשיח, המוסיפים תוכן משלהם לשיחה (Wadensjö, 1992, 1997; Flores, 2003; Rosenberg, 2001). ודנשה (1998) מבדילה בין תפקידי "ארגון" (ארגון התור והבהרות) ו"העברה" (העברת המסר), ומגדירה מספר אופנים של "תרגום" – בינהם תרגום מורחב למבע המקורי כלומר הוספת תוכן (expanded rendition) תרגום מופחת
(reduced rendition) וכן אי-תרגום של מבע שהשמיע אחד מהדוברים העיקריים
(zero rendition) ומאידך, מבעים מצידו של המתורגמן שלא הופנו מאחד הדוברים
(non-rendition). עבודת השטח של המחקר תיעדה 13 מפגשים בבתי-חולים בגרמניה שהוקלטו ותומללו. בכל המקרים החולים היו מהגרים פורטוגזים בעלי ידע כלשהו בגרמנית. אף אחד מן הרופאים לא דיבר פורטוגזית. מסקנת המחקר היתה שמתרגמים בסיטואציה זו נקטו בשתי אסטרטגיות הפוכות בתהליך התרגום: הם נטו להשתמש בשפה עממית יותר ולא במונחים המקצועיים, או לחילופין – הפגינו ידע מקצועי-רפואי כדי להסביר מילים בודדות. אחד ההיבטים המשמעותיים בתהליך התרגום הוא קיומה של קרבה ממשית בין אחד מבני השיח לבין המתרגם - עמית או קרוב משפחה של אחד מבני השיח. לעתים הדבר יכול לסייע להבנה ההדדית של בני השיח העיקריים. מצד שני, זה מוביל לנתק מסוים באינטראקציה מאחר ומבעים המושמעים באותה שפה נעלמים לרוב מבני השיח האחרים.

פשהאקר (1999, 2000) חקר בתי החולים בוינה, תוך התמקדות במצבים בהם עולה הצורך בשירותי תרגום, ובפתרונות החלופיים הננקטים בהעדרם. החוקר מציין כי לרוב נעזרים בבני משפחת המטופל (בעיקר ילדים) או בעובדים דו-לשוניים בבית החולים (בעיקר מנקים). משאלון שחולק בין עובדי הסגל הרפואי בשישה בתי חולים בוינה התברר כי 95% מהמשיבים פוגשים חולים בעלי שליטה מועטת או אפסית בגרמנית. בין הרופאים הגיע מספרם ל- 98%. המשיבים מנו 27 שפות שונות בהם מדברים המטופלים שאינם דוברי גרמנית (השפות השכיחות היו סרבו-קרואטית ותורכית). רק מעטים מהמשיבים ענו כי הסתדרו תמיד ללא מעורבות צד שלישי, בעזרת אנגלית כ"לינגווה פרנקה" או בשפה נפוצה אחרת. רובם הסתמכו על גרמנית מפושטת (simplified German) ושפת גוף. ככלל, המשיבים היו מודעים לחסרונות שיטות תקשורת אלה. 91% מהם ציינו כי אינם בטוחים באיזו מידה החולים באמת מבינים אותם. 60% ממשתתפי המחקר ציינו כי הם משתמשים בצד שלישי לצורך תקשורת עם החולים. יותר ממחציתם דיווחו כי הגורם המקשר נמנה על צוות בית החולים ורק לעתים נדירות נקראו מתורגמנים מחוץ לבית החולים. הבעיות אותן ציינו המשיבים בשימוש במתורגמנים אד-הוק היו אי- ידיעת מינוח רפואי וחוסר בידע רפואי באופן כללי. אלה התבטאו בתרגום מקוצר ובהשמטות. תרגום שבוצע באמצעות עובדי בית החולי נתפס כבעייתי פחות, למרות אי-זמינותם היחסית של אלה, העובדים בעבודות אחרות במהלך היום ואינם פנויים תמיד לסייע בתרגום. פשהאקר וקדריץ' (1999) בדקו את פרקטיקות התרגום ב-12 בתי חולים בוינה וגילו כי 61% מתוך 464 עובדי הסגל הרפואי (קרי רופאים, אחיות וצוות פארא-רפואי) השיבו כי השתמשו באנשי ניקיון כמתורגמנים. לשם ההשוואה, רק 44% מהמשיבים השתמשו באחיות ו 10% השתמשו ברופאים לצורך התרגום.

החוקרים הקליטו בווידאו שיחה בה השתתפו מטפלת בדיבור, ילד והוריו ממוצא סרבי ומנקה דוברת סרבית ששימשה כמתורגמנית. ניתוח תמלול השיחה מצביע על מספר ממצאים הנוגעים לתפקידה של ה"מתורגמנית" שלא הוכשרה לתפקיד (natural interpreter). ה"מתורגמנית", שהתבקשה לתרגם מיידית את דברי המטפלת, לא עשתה זאת אלא כאשר התבקשה במפורש במהלך השיחה. כדי לוודא את העברת המסר, נאלצה המטפלת לבקש מן המתורגמנית במפורש ("תשאלי אותו", "תאמרי לו") והאחרונה העבירה את המסר כדיבור עקיף ("הגברת שואלת", "היא אומרת"). למרות שה"מתורגמנית" אמורה היתה לכאורה, להיות פסיבית כמעבירת התוכן, היא תרמה תרומה משלה לתוכן השיחה, בצורת הערות עידוד למטופל, הרגעתו, וכן מתן הסבר ונטילת אחריות על תשובותיו. במקרים אחרים היא אף ניסתה לחלץ תשובה מן המטופל באמצעות מתן מספר חלופות לתשובה. כך למשל, כאשר שאלה המטפלת: "מה אתה הכי אוהב לעשות בבית-הספר", פנתה ה"מתורגמנית" למטופל ושאלה אותו: "מה אתה הכי אוהב לעשות בבית-הספר? כתיבה, קריאה, התעמלות? מה אתה הכי אוהב לעשות? מוזיקה, שירה, ציור? מה אתה הכי אוהב לעשות?"[18] במקרים אחרים שאלה ה"מתורגמנית" שתי שאלות עוקבות, לפני שהעבירה את דברי המטופל למטפלת.

המקרה הבולט ביותר של תרומה עצמאית לשיחה התרחש כאשר ה"מתורגמנית" הורתה למטופל שעליו לבצע תרגילים לפני השינה, למרות שהמטפלת ניסתה לנתק את הקשר בין עצם ביצוע התרגול לזמן ביצועו. ה"מתורגמנית" נטלה לעצמה את החירות לאמת את הרושם של המטפלת כי המטופל נהנה מהתרגיל. לעתים, עלולה גישתה הכמו-טיפולית של ה"מתורגמנית" לפגום בתהליך הטיפול, כמו, למשל, בהערתה "אלו רק תרגילים" למטופל, הערה אשר הפחיתה מחשיבות 25 הדקות הטיפוליות שקדמו לה.

ככלל, ה"מתורגמנית" סטתה פעמים רבות מנתיב התרגום המדויק, ותרגומה התאפיין ב"חוסר תרגום" (lack of renditions) ובמבעים מקוריים של המתורגמנית (,(non renditions כמו גם ב"תרגום מופחת" (reduced renditions) וב"תרגום מורחב" ((expanded renditions (על פי Wadensjö, 1992).המטפלת, אשר לא היתה מודעת לאופן התרגום הלא-מקצועי של המנקה, איבדה בהדרגה את השליטה בשיחה ובטיפול.

שלזינגר וכרמל (unpublished research proposal), מסכמות את הפתרונות "אד הוק" הננקטים בהיעדר שפה משותפת בין מטפל למטופל:

הסתפקות בתקשורת מופחתת בעברית.
הסתפקות בתקשורת מופחתת בשפה שלישית.
הסתייעות בקרוב משפחה או מלווה אחר מטעם המטופל.

הסתייעות באנשי הצוות הרפואי או הפארא-רפואי .
הסתייעות באנשי הצוות האחרים (מנקה וכדומה).
הסתפקות בתקשורת לא-מילולית.
תרגום באמצעות הטלפון.
הסתייעות במתורגמן מקצועי.
התאמה בין מטפל למטופל על בסיס שפה.

חלק מאסטרטגיות אלה הופיעו גם במחקר הנוכחי, ועל כך פירוט בפרק ד'.

עם כל הבעיות הלשוניות שהועלו לעיל, שלהן השלכה אפשרית על תוצאות הטיפול, יש למנות גם סוגיות אתיות הכרוכות בשימוש במתורגמן לא מיומן. מרטינסן (Martinsen, 2003) מתאר מקרים בהם חולות נעזרו בבני-זוגן כמתורגמנים. הם תרגמו את דבריהן באופן שגוי, בין אם במתכוון ובין אם לוא וכתוצאה מכך נאלצה אישה אחת לעבור ניתוח עיקור, ומאחרת נמנע ביצוע הפלה, בשני המקרים היה הדבר בניגוד לרצון החולות.

1.4 מתורגמנות קהילתית – לקראת מיסוד המקצוע

החל משנות ה-60 ניכרים בעולם ניסיונות למסד את מקצוע התרגום, הן ברמה המקצועית, קרי בהכשרה ובאיגוד המתורגמנים הקהילתיים, והן ברמה המוסדית – שתדלנות לחקיקה שתסדיר ותעגן את המקצוע בחוק, ותחייב נותני שירות לציית לסטנדרטים מסויימים ולפעול מתוך הבנה עמוקה יותר של תהליך התרגום ושל הצורך לגשר על פערי שפה.

שניים מההיבטים הבולטים ביותר של מיסוד מקצוע המתורגמנות הקהילתית הינם עבודה בהתאם לקוד אתי ותכניות הכשרה והסמכה.

המועצה הלאומית של המתורגמנים הרפואיים בארצות הברית ((NCIHC, בשיתוף המשרד לבריאות מיעוטים, עוסקת לאחרונה בחיבור קוד אתי למתורגמנים בתחום. מחברי הקוד בחנו קודים דומים ברחבי העולם ובחנו את הטיוטה בשיתוף מתורגמנים רפואיים בארצות הברית.[19] להלן כללי ההתנהגות בקוד שחיברה המועצה:

סודיות – על המתורגמן לשמור על חשאיות לגבי כל המידע המתקבל במהלך התרגום.

דיוק ושלמות – על המתורגמן להעביר את המסר בנאמנות, תוך העברת רוח הדברים ותוכנם, ומתוך התחשבות בקונטקסט התרבותי של המסר.
גבולות מקצועיים – המתורגמן ימנע מכל מעורבות אישית במהלך ביצוע תפקידו.
התפתחות מקצועית – המתורגמן יעמיק את השכלתו וישפר את מיומנויותיו.
סמכות תרבותית – המתורגמן יגלה מודעות לתרבותו שלו ולתרבויות אחרות על מנת לקדם הבנה בין-תרבותית.
כיבוד כל הצדדים – המתורגמן יפגין מקצועיות ויושרה, בכל הקשור לאיכות התרגום.

פן נוסף של מיסוד המקצוע הינו, כאמור, בניית תכניות הכשרה והסמכה למתורגמנים קהילתיים. ניסקה(2003) מציג תכנית להכשרת מתורגמנים בשוודיה, שבסופה מקבלים התלמידים תעודת הסמכה מהמדינה. הוא סבור כי תכניות להכשרת מתורגמנים קהילתיים צריכות להיערך בשיתוף כמה מחלקות אוניברסיטאיות, ובכלל זה המחלקה לכלכלה, למשפטים, ולפסיכולוגיה, ותוך הכרות עם זירות התרגום האפשריות עוד במהלך הלימודים. האיחוד האירופי פועל אף הוא בשנים האחרונות לפתיחת תכניות הכשרה למתורגמנים בבתי-משפט ובקהילה (Niska, 2003; Martinsen, 2003).

צעד נוסף למיסוד מקצוע המתורגמנות הקהילתית היא הכשרתם של נותני השירות העובדים עם המתורגמנים. כך מציגה קורסליס (1998Corsellis, ) תכנית הכשרה לנותני שירותים במגזר הציבורי, שעיקריה:

· הבנת תהליך התקשורת בשפה משותפת והתייחסות להשלכותיו לגבי תקשורת עם אנשים באותה שפה.

· הבנת תהליך התקשורת באמצעות מתורגמנים בניסיון להתאים את ערוץ התקשורת שלהם לכלל התהליך.

· הבנת הצורך להתאים את השירות לצרכיהם של לקוחות בעלי צרכים ואמונות תרבותיות שונות משל נותני השירות.

· הבנת הצורך להתאים את הארגון כך שיתמוך במתן שירות חוצה תרבות ושפה.

קורסליס מציינת כי באנגליה רוב הלחץ להתמודד עם צרכיהם של אנשים בעלי שפה ותרבות שונים הגיע מעובדי ציבור בכירים, לאחר שניצבו בפני מקרים בהם נאלצו לספק פתרונות שפה אד-הוק במצבים שבהם התגלעו קשיי שפה.

קאר(Carr, 1997) מתארת פרויקט "בנק מתורגמנים" בונקובר, קנדה, במימון ממשלתי להקמת מערכת תלת-שכבתית (three-tiered system) של מתורגמנים רפואיים. בנק דומה קיים ונחקר במונטריאול (Mesa, 2000). מחקרה של קאר מנתח את ציפיות משתמשי השירות ממתורגמן רפואי ומצורת העבודה בשיטה זו, בודק את מידת שביעות הרצון מן השירות ומזהה מקומות לשיפור השירות. "בנק מתורגמנים" דומה קיים גם בארה"ב, ודוגמא לשירות זה הפועל בעיר סיאטל (מדינת וושינגטון) מציגים צ'נג ו-פורטיהChang and Fortier, 1998). פרנסי העיר העלו בקשות חוזרות ונשנות לבתי החולים לספק שירותי מתורגמנות ואף הציעו לסייע בגיוסם. אולם הסדר ראשוני הושג רק ב-1981, לאחר שתביעות בשל אפליה הוגשו כנגד שלושה בתי חולים בעיר, בטענה שאלו לא העניקו את הסיוע ההכרחי בתקשורת באמצעות מתורגמנים מיומנים. שנה לאחר מכן, הסכימו עשרה בתי חולים לרכוש שירותי מתורגמנות מבנק מתורגמנים שיסדו מרפאות קהילתיות בעיר. ה"בנק"- Community Interpretation Services- מספק כיום שירותי תרגום מסביב לשעון, ביותר משלושים שפות ועבור עשרים ושניים בתי חולים בעיר. כיום מסופקים בעיר שירותי תרגום במגוון שירותים חברתיים, וכן קיימת בחינת הסמכה למתורגמנים.

פורטיה (1997) מתייחסת לשלושה מנגנונים ממשלתיים להגדלת זמינותם של שירותי תרגום ומתורגמנות במערכת הבריאות בארה"ב: חוק זכויות האדם, חקיקה פדרלית ופנים-מדינתית והסדרת שירותים רפואיים במימון פדרלי להתמודדות עם מחסומי השפה, בין אם באמצעות חומר דו-לשוני מודפס ובין אם בעזרת מתורגמנים, העסקת אנשי צוות דו-לשוניים, ומידע טלפוני בשפת החולים. מנגנוני הגישור הלשוני פועלים גם במסגרות ביטוחים רפואיים לאוכלוסיות עניות, והשפות בהן מסופק התרגום נקבעות לפי אחוז החולים דוברי אותה שפה מכלל המבוטחים, החל מסף של 5%-10%.

דוגמאות נוספות למיסוד שירותי תרגום רפואי בארצות הברית, קיימות במסצ'וסטס וברוד-

איילנד (וראו גם Bernstein, 2002). בשנת 2000 נחקק במדינת מסצ'וסטס חוק[20] המחייב את בתי החולים לספק בכל טיפול חירום שירותי מתורגמנות בעזרת מתורגמנים שעברו הכשרה. החובה חלה גם על בתי חולים המספקים שירותי בריאות הנפש. החוק מגדיר מיהו חולה שאינו דובר אנגלית ומיהו מתורגמן מיומן, מזהיר מפני שימוש בבני משפחה כמתורגמנים ואוסר במפורש על שימוש בילדים למטרה זו.

הסקירה המחקרית מציגה תמונת-מצב לפיה גם אם קיימת החקיקה המתאימה והמודעות לצורך במתרגמים קהילתיים מוסמכים, עדיין חסרים המועמדים האידיאלים למילוי התפקיד. כך, למשל, תוהה ג'קסון (1998) בסיכום מאמרה מיהם המתורגמנים הרפואיים האידיאלים. לדעתה, בוגרי בתי-ספר לרפואה וסיעוד מעבר-לים היו יכולים להיות המועמדים האידיאלים לתפקיד. יחד עם זאת, היא סבורה שהעוסקים במקצועות הרפואה, שהינם קרוב לוודאי ממעמד חברתי גבוה, יהיו צעירים ויחסרו את התפיסות והמונחים של התרבות המסורתית. משמע, שיתכן ושליטתם בשפה הרפואית תהיה טובה, אך הם לא יתמצאו בנבכי המסורת, ולא יגלו עניין בהבנת דקויות של מחלות הזרות להם.

לסיכום, תחום התרגום הקהילתי בכלל, והתרגום הרפואי בפרט, צועדים את צעדיהם הראשונים לקראת מיסוד המקצוע ברמה המשפטית והמקצועית. מצוקת התקשורת בין מטופלים למטפלים מוכרת זה מכבר, אולם רק במספר מדינות נעשה שימוש במתורגמנים מקצועיים – בשיטה הטלפונית או בתרגום פנים-אל-פנים.

2. מתורגמנות קהילתית בישראל

מתורגמנות קהילתית אינה מקצוע מוכר בישראל, לא ברמה האקדמית ולא ברמה המקצועית. במספר תחומי עיסוק החוק קובע את חובת המוסד לוודא כי בן המיעוט הלשוני מבין את הנאמר או הכתוב, ואם אינו מבין – למנות לו מתורגמן. בפועל, החובה מיושמת בתחומים מעטים בלבד וגם שם – לא באופן עקבי.

להלן סקירה קצרה של המצב בישראל בתחום זה, כולל תרגום בבתי משפט ובמשטרה.

2.1 תרגום בבתי משפט

החוק בישראל קובע כי "הוברר לבית המשפט שהנאשם אינו יודע עברית, ימנה לו מתרגם או יתרגם לו בעצמו." (סדר הדין הפלילי, מהדורה שנייה, התשס"א, סעיף 16.7.1). החוק מתייחס גם לשכרו של המתורגמן בעבור תרגום בבית המשפט. אותו חוק אמור לחול גם בחקירות משטרה, והתקדמות מסוימת חלה עם אישור "חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים)" וכניסתו לתוקף ביולי 2003. מאמר החוק:

"חקירת החשוד אמורה להתבצע בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה, לרבות שפת סימנים. תיעוד החקירה בכל מהלכה [יעשה] בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי, ותיעוד בכתב"

החוק מיועד לתקן את נוהל העבודה הקודם במשטרה, לפיו ההודעות שנגבו מנחקרים שאינם דוברי עברית נרשמו בעברית. הנחקרים נדרשו לחתום על ההודעות מבלי שהבינו אותן, גם כאשר ההודעות נגבו בשפתם (פינטו ואבריאל,2001). יש לציין כי כבר בשנות ה-60 קבע היועץ המשפטי הנחיה לגביית הודעתו של חשוד:

1. אימרה לאחר אזהרה הנרשמת מפיו של החשוד או הנאשם יש לרשמה בשפה בה מוסר אותה החשוד או הנאשם.

2. [...] בית המשפט העליון קבע כי כל מי שמצוי בענייני לשון ותרגום יודע כי דיוק התרגום מותנה לא רק בבקיאות המתרגם בלשון, אלא גם בכישרון מיוחד ולא מן המידה להזקיק את בית המשפט לאחר מכן לנוסח המתורגם של המסמך שעל-פיו לא ניתן לקבוע מה היה הדיבור שננקט בידי מוסר ההודעה. (הנחייה מס' 50029, מתאריך 1 בדצמבר, 1969, אצל פינטו ואבריאל, 2001).

החוק החדש מתייחס לאמצעי תיעוד בחקירות חשודים בתחנת משטרה ומחוץ לתחנת משטרה, מסדיר את התיעוד בשפתו של החשוד. יש לציין כי חוק זה חל רק על חקירות בעבירות שדינן עשר שנות מאסר ויותר, ולא לגבי כל חקירה שהיא.

המחקר הנוכחי אינו בודק את השינויים שחלו בעקבות החלת חוק זה, אולם יש לציין כי עדיין קיימים מקרים בהם עושה המשטרה שימוש במלווים כמתורגמנים, או שאינה מספקת לנחקר או לעד תרגום כלשהו, מקצועי או לא מקצועי. במקרים מסויימים שחררו המשטרה ובית-המשפט חשודים בפשע רק משום שלא נמצא להם מתורגמן. כך למשל, שחרר שופט אדם חרש-אילם ממעצר, כיוון שהמשטרה לא חקרה אותו בשפת הסימנים ולא דאגה לו לתרגום בבית המשפט ("מעריב", 16 בינואר, 2000). במקרה נוסף נאלץ ילד בן 12 לשמש כמתורגמן מרוסית לעברית בעת חקירת אונס אימו ("ידיעות אחרונות", 19 באפריל, 1999).

2.2 תרגום קהילתי בתחום הבריאות והרווחה

מצב מיסוד והתמקצעות המתורגמנות בתחום הבריאות והרווחה בישראל מעודד פחות. חוק זכויות החולה, שיובא להלן, מחייב את המטפל להביא לידיעת המטופל כל פרט רפואי נדרש על מנת שהמטופל ייתן את הסכמתו מדעת לטיפול. יחד עם זאת, אין חוק מפורש המורה על מתן שירותי תרגום בסיטואציות סוציאליות ורפואיות, והתקשורת מתבססת לרוב על פתרונות אד הוק. להלן לשון החוק:

חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996

פרק ד' – הסכמה מדעת לטיפול רפואי

13א. לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

13ב. לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות:

· הדיאגנוזה והפרוגנוזה של מצבו הרפואי של המטופל;

· תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

· הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי-נוחות;

· סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

· עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

13ג. המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

כאמור, טרם נכתב בישראל מחקר מקיף הממפה את שיטות התקשורת בסיטואציות רפואיות, אולם במסגרת מחקרי נתקלתי במספר דוגמאות הממחישות את המצב הקיים.

גליל ואחרים (2001Galil et al.,) שבדקו באיזו מידה ממלאים הורים מהמגזר היהודי והבדווי אחר הוראות הטיפול בילדיהם בבית, ובאיזו מידה הם מגיעים לטיפולים בבית-החולים, מתייחסים לקשיי התקשורת עם ההורים דוברי הערבית כמכשול לישום מוצלח של הטיפול. המלצותיהם מתייחסות לשיפור התקשורת עם הורי הילדים, שעשויה להגדיל את שביעות הרצון משירותי מרכז השיקום, ולהביא למילוי קפדני יותר אחר ההוראות ולהגברת תדירות הביקור במרכז. לבדיקת ההמלצות בוצע מחקר נסויי קצר שכלל תרגום בעל-פה במהלך הביקורים וכן מתן הסברים רבים יותר להורי המטופלים. שיטה זו אכן העלתה את שכיחות ההגעה לטיפולים של בני המגזר הבדווי עד שהשתווה לזו של האוכלוסיה היהודית

עדות לתפיסה הרווחת בקרב נותני השירות הרפואי בישראל ניתן למצוא בדו"ח מצב הבריאות בכפרים הבלתי מוכרים בנגב אותו פרסמה עמותת "רופאים לזכויות אדם" ביולי 2003 (אלמי, 2003) הדו"ח מתייחס, בין השאר, גם לבעיות בתקשורת בין הצוות הרפואי והמטופלים:

אחת הבעיות העיקריות במרפאות בכפרים הבלתי מוכרים היא השפה. רוב הנשים, אשר מגיעות דווקא למרפאות אלו בלא ליווי בזכות מיקומן בתוך הכפר, אינן דוברות עברית. שבעה מטופלים, מבוגרים ונשים, דיווחו על בעיות שפה ותקשורת. רובם מתקשים להבין את ההסברים, ונעזרים באדם נוסף, מטופל או אי ש צוות. ברוב המרפאות עובד לפחות דובר אחד, לפחות באופן חלקי...בשאר המרפאות 'מסתדרים'. בחלק מן המרפאות הרופא/ה הינו/ה עולה חדש/ה אשר אינו/ה שולט/ת בשפה העברית, מה שמקשה עוד יותר על ההבנה. אחד מאנשי הצוות תיאר את עבודת הרופא/ה מול המטופלים כ'בדיקה וטרינרית', דהיינו בלא הסבר מילולי נלווה לבדיקה. לרוב העובדים לא הוצע קורס לימוד ערבית, אם כי למיעוטם כן. במקרה אחד הוצע הקורס לאחר שאי הבנה כמעט גרמה למוות. [...]

[...] לפני כשלוש שנים הגיעה למרפאה באחד הכפרים הבלתי-מוכרים אישה עם תלונה על כאבים בכל הגוף. האישה לא דיברה כלל עברית, אך חזרה על מילה אחת פעמים רבות: 'חססיה' (רגישות/אלרגיה). המילה לא היתה מוכרת לצוות המרפאה, ועדיין לא הועברו כל התיקים למרפאה שלא היתה ממוחשבת בזמנו. הרופא, האחות והמזכירה ניסו להבין האם קיימת רגישות, ואף נופפו בקופסת האקמול מול בניסיון להבין את רגישותה, מתוך תקווה שתכיר את הקופסה. לבסוף, נתן לה הרופא אופטלגין להקלת הכאבים, אשר נלקח במקום. לאחר מספר דקות החלה האישה לרעוד בכל גופה, נפלה על הרצפה, איבדה את הכרתה, ואף הגיעה למצב של מוות קליני. אמבולנס הוזמן במהירות, הרופא ביצע בינתיים פעולות החיאה רלוונטיות, האישה הובהלה לבית החולים במצב זה, וטופלה שם. כיום האישה בריאה, ורגישויות חולים מודגשות בכל התיקים למנוע הישנות מצב זה. למרות חומרת הסיפור ולמרות שהמקרה קרה לפני מספר שנים מועט ובמרפאה בכפר בלתי מוכר, בשלוש מרפאות אחרות לא הכירו אנשי הצוות את המושג, גם אלו ש'מסתדרים'. [...]

בסיפור הבא, הלקוח מאותו הדו"ח, לא עמדה בריאותו של המטופל בסכנת חיים, אולם הטעות יכולה היתה להמנע אם המרפאה היתה עושה שימוש בשפה הערבית, שפתם של כל המטופלים בה:

סיפורו של נג'ואן אבו טרש - בסוף 2001 נלקח נג'ואן אבו טראש בן השלושה חודשים לתחנת טיפת חלב בלקייה על מנת לקבל חיסון. באותה הפעם לקחה אותו אימו, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ודוברת מעט עברית, לטיפת חלב. הילד קיבל חיסון וחזר עם אימו לביתו. כאשר בדק האב את פנקס החיסונים, התברר כי [הילד] קיבל חיסון נגד שיתוק ילדים, אשר ניתן בדרך-כלל בגיל שנתיים. מבירור מול משרד הבריאות עלה כי עקב טעות, הוצא תיק של ילד אחר ועל-פיו ניתנה הזריקה. עוד טען משרד הבריאות כי לתינוק לא נגרם כל נזק וכי 'אין זה משנה' שקיבל בגיל צעיר חיסון המיועד לגיל מבוגר יותר. [...] לו יכלה האם לקרוא בעברית היתה מזהה כי השם על התיק אינו שם בנה ולו היו השמות כתובים בשתי השפות, גם בלא ידיעת העברית היתה מסוגלת לעמוד על הטעות ולתקנה.[21]

הד"ר טלב אבו חמאד, אחראי רפואה ראשונית במחוז דרום של קופת החולים הכללית, הגיב ארוכות על הדו"ח. להלן ציטוט מתשובתו, המתייחס לקשיי התקשורת בין הרופאים למטופלים:

"לתקשורת טובה בין מטופל וצוות מטפל השלכות על איכות טיפול רפואי, לכן ניתן למצוא רופאים בני המגזר הבדואי העובדים במרפאות המגזר כמו גם בפזורה. מחוז דרום של שירותי בריאות כללית מקיים קורסים כל שנה ללימוד השפה[22] של בני המגזר לעובדים שלנו שאינם דוברי השפה. הצוותים שלנו בפזורה הבדואית (הכפרים הבלתי מוכרים) מחוייבים לשירות מקצועי ברמה גבוהה..."

"היינו מצפים שהלקוחות יקחו גם אחריות על בריאותם ובאותם המקרים שהלקוח מתקשה בעברית, שידאג לקרוב משפחה שיתרגם בעבורו כפי שנעשה באוכלוסייה האתיופית ואוכלוסיית העולים דוברי הרוסית".

מכתבו של ד"ר אבו חמאד מדגיש את חוסר המודעות לצורך בפתרון ממוסד לבעיות התקשורת עם מיעוטים לשוניים. הוא עצמו, רופא בן מיעוט לשוני המטפל במיעוטים לשונים, קורא לחולים להביא עימם "מתורגמנים" ובכך מנציח את הבעיות התקשורתיות והאתיות הכרוכות במצבים אלה.

3. מיעוטים לשוניים, בטחון סוציאלי והטיפול הרפואי

נושא בריאות מהגרים הינו מוקד מחקרם של חוקרים ממגוון תחומים, המטפלים בסוגיה מזוויות שונות. כך לדוגמא, ה- Journal of Health Care for the Poor and Underserved (1998) הקדיש גיליון למכשולי השפה במהלך הטיפול הרפואי .

בשנת 1949 אישר ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) מספר אמנות בין לאומיות המתייחסות במיוחד לאי אפליית מהגרי עבודה על רקע בריאותם (לבנטל, 2002). אך המציאות היא אחרת, ואחת הסיבות לכך היא התפשטותן של מחלות זיהומיות גלובליות דוגמת השחפת, הצהבת והאיידס, השכיחות יותר במדינות המייצאות מהגרי עבודה מאשר באלה אשר קולטות אותם. מדיניות מקבלי ההחלטות במדינה הקולטת מכוונת בדרך-כלל לשמור על בריאות הציבור ולמנוע מלכתחילה את כניסתם של עובדים חולים או של נשאים של מחלות מדבקות, וכן של חולים במחלות כרוניות.אולם, במספר מדינות אירופיות מתקדמות נהוג כי במקרה שמחלות כאלה מתגלות לאחר שהעובד הזר בעל האשרה כבר הגיע ונקלט במערכת העבודה המקומית, הוא מקבל את כל הטיפול הנדרש בארץ המארחת.

אדוט (2002) סבור כי לא נמצא אזכור הולם לסוגית בריאותם של מהגרים חסרי אשרה באמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל. התייחסות לזכויות מהגרי עבודה קיימת באמנות האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966) ובהערה נלווית שעוסקת בנושא הבריאות. לפי הערה מס 14 לסע' 12 של אמנה זו:[23]

'מדינות... מחויבות להימנע מהטלת מגבלות או מניעה של הנגישות השווה של כל אדם – כולל אסירים, עצירים, מיעוטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה חסרי אשרה – לרפואה מניעתית, טיפולית ופליאטיבית; להימנע מישום של פרקטיקות מפלות במדיניות של המדינה' (שם,עמ' 21-22).

ובהמשך:

'שירותי הרפואה הציבורית צריכים להיות זמינים ונגישים לכל אדם "בכמות סבירה' [...] 'מתקני רפואה, סחורות ושירותים, צריכים להיות בהישג היד של כולם. התשלום... צריך להיות מבוסס על עיקרון השוויון' (שם).

פרק 19 ב"אמנה החברתית" של מועצת אירופה דן במהגרי עבודה שאינם מארצות אירופה עצמה. האמנה נוסחה לראשונה בשנת 1961 ואושרה על-ידי רוב ארצות המועצה (הכוללת 40 מדינות באירופה). גרסתה הסופית של האמנה פורסמה ב-1996:

זכויותיהם של מהגרי עבודה ומשפחותיהם להגנה ועזרה:

סעיף 1 – לתת, או להבטיח שינתנו, שירותים מתאימים לעזרת עובדים אלו, במיוחד להבטיח מסירת מידע מדוייק לעובדים, ולהבטיח במסגרת החוק המקומי מניעת מידע מטעה ותעמולה כנגד הגירה אל ומחוץ למדינה.

סעיף 11 – להקל על מהגרי עבודה ובני משפחותיהם את לימוד שפת הארץ המארחת.

סעיף 12 – לקדם ולהקל על העובדים הזרים לימוד שפת האם שלהם.

מבחינת סעיפי האמנה ניתן בהחלט לומר כי היא מעניקה משקל לחובת המדינה לגשר על פערי השפה המקשים על מהגרי העבודה, וכן לשמור על תרבות המקור שלהם.

מועצת אירופה קבעה מנגנון לישום זכויות סוציאליות של מהגרי עבודה במדינות החתומות על האמנה. למנגנון זה שתי זרועות: א. ועדת מומחים בינלאומית ב. ועדת שרים.

היבטים נוספים לזכויות הלשוניות של העובדים הזרים נמצאים בדו"ח ועדת המומחים שהופקדה על ישום הסכמים ואמנות בתחום הביטחון הסוציאלי: בהולנד, למשל, הוקם גוף ציבורי מסובסד ע"י המדינה - "המרכז ההולנדי למען הזרים" - הנותן עזרה מגוונת לזרים, כגון מתן מידע על הביטחון הסוציאלי בשפות שונות, לזרים שאינם דוברים שפה מקומית (פלג, 1999).לעומת זאת, מצאה הוועדה, ששוודיה אינה ממלאת סעיף זה במלואו כי הוטל על מעסיקים (של זרים) לשלם תשלום גבוה עבור שיעורים לרכישת השפה עבורם. הועדה קבעה שהדבר יוצר אפלייה בפועל כי המעסיק יעדיף עובד מקומי ברמה זהה עקב הוצאות עבודה פחותות".

כפי שצוין לעיל, לעתים קיים פער בין חקיקה לישומה, אף במדינות בהן קיימת מודעות למחסומי השפה. כך למשל, מתאר דו"ח של ארגון PICUM, ארגון בלתי-ממשלתי בגרמניה החוקר את מצבם של מהגרים חסרי-תיעוד, את קשיי הנגישות והתקשורת של מהגרים בבואם לקבל טיפול רפואי:

Additionally the German health care system is not hospitable to foreigners. The experiences of the first migrant workers in the 1960’s highlighted a variety of cultural and linguistic deficits in communication and understanding. On the one hand, it is extremely difficult to give an accurate report about one’s health complaints in a foreign language. Physicians will only call for professional medical interpreters in exceptional situations, relying on the patient’s family members or non-trained members of staff instead. Written information is usually available only in German. On the other hand, the people themselves adhere to different subjective or culturally based concepts of health, not all of them are compatible to Western views of medicine.

ניתן לראות, אם כן, כי למרות החקיקה האירופית בנושא, בגרמניה עדיין משתמשים ב"מתורגמנים" – בני משפחה ומלווים – המתלווים לחולה ומסייעים לו במקום מתורגמנים מקצועיים. גם בבריטניה, למרות קיומו של חוק נגד אפליית אנשים עם מוגבלויות

(Disability Discrimination Act, 1995), הקובע שעל מעסיקים, חברות וארגונים לבצע התאמות סבירות למניעת אפלייה, עדיין מבוצעים טיפולים, בשירותים סוציאליים ומקצועיים כאחד, המתקיימים בסיוע מתורגמנים לא-מיומנים, או מתורגמנים שלא עברו הכשרה ספציפית לאותו התחום. הדבר נכון לגבי תקשורת עם מיעוטים לשוניים, כמו גם עם חירשים וכבדי שמיעה (Harrington, 2001). הסיבה לכך היא שהחוק אינו קובע במפורש מהי רמת השירות ואיכותו הנדרשת, אלא רק שעליו להיות "סביר". הרינגטון (2001), המקדיש את מאמרו לתופעת המתורגמנים הלא-מיומנים לחירשים, מציג תופעות הדומות מאוד למתרחש בהעדר מתורגמנים מקצועיים לשפות המדוברות; כך למשל, הוא מתאר מצבים בהם מתבקשים בני משפחתו של חירש לתרגם לו מידע על היותו חולה סופני בסרטן, מצב בו סביר שאין הם יכולים להישאר נייטרליים – כמתבקש ממתורגמנים במצבים אלה. פתרון אד-הוק נוסף שהיה נהוג בעבר הוא שימוש בעובדים סוציאליים כמתורגמנים. כיום, מתוך הכרה בחשיבות של מקצוע המתורגמנות כמקצוע נפרד, מתבקשים חלק מהעובדים הסוציאליים במדינה להמשיך את הכשרתם בתחום המתורגמנות.

ניתן להצביע על פער בין לשון החוק לבין ישומו גם בארצות הברית. במדינה זו החקיקה הפדרלית והחקיקה המשתנה ממדינה למדינה מתייחסת לאיסור להפלות בקבלת שירותי בריאות. אחד החוקים הבסיסיים בהקשר זה הינו "חוק זכויות האזרח" (1964), שמטרתו מתוארת כך:

[…] to ensure that federal money is not used to support programs or activities that discriminate on the basis of race, color, or national origin. Title VI says: No person in the United States shall, on ground of race, color, or national origin, be excluded from participation in, be denied the benefits of, or be subjected to discrimination under any program or activity receiving Federal financial assistance.

בשנת 2000 הוציא נשיא ארצות-הברית דאז, ביל קלינטון, צו נוסף לשיפור הנגישות לאזרחים בעלי שליטה מוגבלת באנגלית[24]. הצו חל על כל התכניות הפדרליות וכן על אלה הנתמכות באמצעות סיוע פדרלי, כולל תכניות בריאות וביטוחי בריאות. חוקים וצווים אלה לא צמחו בריק, לאור הרכבה ההטרוגני של ארצות-הברית, מבחינה אתנית ולשונית כאחד. על-פי מפקד התושבים משנת 1990, 14% מהאוכלוסיה הינם בעלי שליטה מוגבלת באנגלית 1998),Marshall et al.). לפי מחקר עדכני יותר משנת 2000, כ-32 מיליון מתושבי ארצות-הברית נולדו מחוצה לה[25], ו-17% מהם (כ-46 מיליון בתקופה הנבדקת) מדברים בבית שפה שאינה אנגלית[26]. כמו באירופה כך גם בארצות הברית, קיים הבדל בין החקיקה לבין ישומה. כך למשל, נמצא כי חולים שאינם דוברי אנגלית פונים לחדרי מיון כברירת המחדל לקבלת טיפול (Bernstein et al, 2002) במקום לרפואה ראשונית או לרפואה המונעת (Perkins, 2003). עוד נמצא, כי חולים שאינם דוברי אנגלית צורכים יותר שירותים (זמן ובדיקות) במחלקות מיון ילדים בהשוואה לחולים אחרים. למרות שמשרד הבריאות מכיר במתורגמנות לקוייה כצורה של אפלייה, עדיין אין מתורגמנים מקצועיים ברוב המוסדות הרפואיים. רבים מהרופאים בחדרי המיון עדיין מסתמכים על בני משפחה וחברים או על עובדים בלתי מקצועיים (כלומר לא ממקצוע הרפואה ושאינם מתורגמנים מקצועיים) של בית החולים (שם). בעיה זו משפיעה על טיב התרגום, ועל האופן בו תופסים בני המיעוטים הלשוניים את המפגש הרפואי ואת הרופאים עצמם:

… Hispanic respondents who said they did not speak English as their primary language reported having greater problems communicating with their health care providers than those who spoke English as their primary language (43 percent versus 26 percent). In addition, asthmatic patients who did not speak the same language as their physicians were less likely to keep scheduled office appointments and more likely to miss follow up medications and use the emergency room. Health care providers surveyed in Los Angeles, New York City, Houston, and Miami found language difficulties to be a major barrier to immigrants’ health care and a serious threat to medical care quality, since clinicians could not get information to make good diagnoses and because patients might not understand the treatment regimens prescribed for them.” Over one quarter (27%) of Low English Proficiency patients who needed, but did not get, an interpreter reported they did not understand their medication instructions, compared with only two percent of those who either needed and received an interpreter or who did not need an interpreter. The use of untrained family members and friends to interpret has been associated with omissions, additions, substitutions, volunteered opinions, and semantic errors that can seriously distort translation.

פרקינז (2003) מצביעה אפוא על תופעות העולות גם ממחקריה של ודנשה, המציינת כי בתרגומם של מתורגמנים לא מיומנים מופיעות השמטות, תוספות, הרחבות ומתן ביטוי לדעתם האישית. יש לציין כי ממצאי מחקרה של פרקינז תואמים לממצאים שהציגו, ברנסטיין ואחרים (2002), אודות ההבדלים במתן שירותים רפואיים לחולים בעלי קשיי תקשורת באנגלית שקיבלו מתורגמן לבין חולים שנאלצו להסתדר ללא שירות זה.

קשיי התקשורת בין חולים בעלי שליטה מוגבלת באנגלית לבין הממסד הרפואי, מוצגים בספרה של פאדימן (Fadiman, 1997), The Spirit Catches You and You Fall Down. הספר פורש סיפור אמיתי אודות בת למשפחה שהיגרה מלאוס לארצות הברית. הילדה חולת אפילפסיה, שנפלה קורבן להבדלי התרבויות והתפיסות הרפואיות בין משפחתה ובין הממסד הרפואי. אנשים הלוקים באפילפסיה נחשבים בקהילת ה- Hmong, אליה השתייכה משפחת הילדה, כאנשים בעלי כוחות מיוחדים, והטיפול במחלה הוא טיפול הוליסטי, למשל בגירוש שדים העלולים לכעוס עליה או על משפחתה. הרפואה המערבית לא השכילה להבין את הרקע התרבותי-דתי העמוק העומד מאחורי טיפולם המסור של הורי הילדה בחולה, והממסד האשימם בהזנחתה ואף הפקיעה אותה מידיהם לתקופה מסוימת, ניתוק שלא הביא לשיפור במצב בריאותה. תרמה להדרדרות המצב גם העובדה שההורים לא ידעו קרוא וכתוב באנגלית או בשפתם שלהם, ולכן התקשו למלא אחר ההוראות המורכבות למתן התרופות. מאידך, הם התקשו להבין את הטיפולים, הפולשניים לעתים, שעברה בתם בבית החולים, ובתחילה אף לא נעשו נסיונות להסביר להם אותם. רק גורמים מעטים בממסד הרפואי ניסו לגשר על פערי השפה והתרבות, ולקבל את תרבות ההורים כקרש קפיצה לטיפול ולא כגורם מעכב. כותבת הספר התייעצה עם האנתרופולוג קליינמן
(Kleinman) כיצד היה מגשר על הפערים העצומים שהביאו לבסוף להדרדרות במצב הילדה. עצותיו בסוגיה זו היו:

על הממסד לזנוח את המונח "מילוי אחר הוראות" (compliance) – זהו מונח המצביע על הגמוניה מוסרית, ואיש אינו אוהב לקבל הוראות. יש להשיג את שיתוף הפעולה עם החולה באמצעים אחרים ולא מתוך עליונות של הממסד.

רצוי לאתר בן קהילת המיעוט או אנתרופולוג רפואי שיוכלו לתווך בין החולה לממסד. לדבריו, כמו ביחסים בין אישיים, גם בשיח הרפואי נדרשת פשרה של שני הצדדים.
על נותן השירות הרפואי להבין שבאותה מידה שהוא מחזיק בערכים, אינטרסים ואמונות, גם לצד השני יש אמונות משלו, שאינן תמיד זהות. הבנת תפיסות אלו תסייע, לדבריו, למניעת "התנגשות" בין תרבויות.

קליינמן, שביקש לגשר על הפערים בתפיסות הרפואיות שמחזיקים הרופאים והחולים, אף חיבר שמונה שאלות שהוא מציע לרופאים לשאול את החולים, ומטרתן להציג תחושותיו ופחדיו של החולה לגבי מחלתו, ודעתו לגבי הטיפול הרצוי להחלמתו, פרטים שאינם מופיעים באנמנזה רגילה ברפואה המערבית.

הבדלים בתפיסות החולי, הרפואה והמרפא בקרב חולים בני מיעוטים מוצגים גם במחקרה של רייף (1999Reiff, ), העוסק בהבדלים בין הרופאים בישראל, הפועלים בשיטות רפואה מערביות, ובין חולים ממוצא אתיופי, בכל הקשור לתפיסות מחלה, רפואה ומרפא. בדמיון מסויים לתפיסותיהם של המהגרים מלאוס בספרה של פאדימן (1997), מציינת רייף כי גם החולים יוצאי אתיופיה תופסים מחלה באופן הוליסטי יותר, הקושר אליה גוף, נפש, נשמה, משפחה, קהילה ואף את היקום כולו. בדומה לבולדן (2000), גם רייף מציינת בסקירתה את ההבחנה בין "קול הרפואה" (מידע טכני בשיחה) לבין "קול חיי היומיום". להערכתה רופאים נוטים לכוון את השיחה לנושאים טכניים וממעטים בנושאים אישיים, פסיכולוגיים וחברתיים, וכן הם נוטים לכפות את האידיאולוגיה של התרבות המארחת על חולים מתרבויות אחרות, מעודדים אותם להתנהג בהתאם למערכת התפיסות הנהוגה בחברה המארחת, ואינם קשובים תמיד למערכת התפיסות של החולה. רייף מסכמת כי מפגשים רפואיים מהווים מקום של התנגשות בין חולים ורופאים, בשל חוסר השוויון התרבותי בין הצדדים; בשל אלמנט העקה (stress) במחלות המהגרים הגורם להם לחפש מזור במערכת רפואית שלא תמיד יודעת לתת להם מענה; וכן בשל הבדלי הכוחות בין החולה והרופא, הנובע ממקומם בחברה. הממצאים במחקר הנוכחי מציגים תמונה שונה בנוגע לרגישותם של הרופאים, מזו שמתארת רייף. יחד עם זאת, אין לבטל את משקלם של הבדלי התרבויות בין חולים לרופאים כגורם המשפיע על המפגש. כמו כן, חוסר יכולתם של הרופאים להבין תלונות של חולים שאינן מתיישבות עם המודלים הביו-רפואיים המערביים, עולה כְּתֵימה בראיון עם אחת המתנדבות במרפאה, אנתרופולוגית בהכשרתה (ראו בפרק ד'), וראויה להתייחסות גם היא.

Ozolins (2000), כותב בתחום התרגום הקהילתי החי באוסטרליה, ערך השוואה בין צורות ההתייחסות של מדינות שונות לצורך בשירותי שפה – החל מהתכחשות מוחלטת, דרך הסתמכות על שירותי אד-הוק ומתן שירותי שפה גנריים, וכלה בפתרונות כוללים ומעוגנים בחוק, של מתן הכשרה למתורגמנים ותשלום עבור השירות. במחקר נוסף שלו (1998), הוא מציג סקירה של שירותי תרגום מאורגנים ברמה הממסדית באוסטרליה. מסקנתו היא ששירותי התרגום והמתורגמנות באוסטרליה התפתחו באופן אינדיבידואלי בכל אחת מן הפרובינציות, בהתאם לאופיה ולהסדרים שהיו קיימים בה בעבר. להלן תיאור קצר של שיטות המיסוד של מקצוע המתורגמנות במוסדות ציבור:

בפרובינצית דרום אוסטרליה South Australia)) לדוגמא, החלה המדינה להעניק שירותי תרגום ומתורגמנות בבתי המשפט. עם הזמן, התרחב השימוש במתורגמנים וב-1980 הקיף השירות את כל מוסדות הממשלה, וכלל גם את תחום התרגום בבתי החולים. גם ב- New South Wales התרחש תהליך דומה, בו החל מיסוד מקצוע המתורגמנות בבתי המשפט, ומשם הפך לסוכנות ממשלתית רחבת-היקף, הכוללת את כל תת-הענפים של המתורגמנות (פרט לתרגום בבתי חולים, שם היתה ידו של ארגון אחר על העליונה) ומספקת גם שירותי תרגום בכתב. בפרובינציית ויקטוריה (Victoria), קיים ארגון נפרד לכל תחום, דוגמת שירות מתורגמנות בבריאות הנפש, בחינוך, בתחום הבריאות, בבתי משפט וכדומה. במדינה זו רשאים המוסדות הציבוריים לבחור את ספקי שירותי התרגום מתוך מספר גופים מתחרים.

מאמרו של יאקופסי (1993 Jacoopsie,) מתאר את התפתחות מערכת הבריאות באזור הארקטי הצפוני של קנדה, מאז מלחמת העולם השנייה. המאמר דן בסוגיות הקשורות למתורגמנים בסיטואציות רפואיות, כולל השפעת גילם של המתורגמנים ומידת שליטתם בשתי השפות. ב- 1969 החלה המחלקה לבריאות ורווחה להכשיר עובדי בריאות קהילתית ילידיים לסייע לתחנות האחיות לתקשר עם האוכלוסייה. הכותב מציין כי עדיין קיימות בעיות בנגישות הלשונית של החולים הילידיים, דוגמת דרישה של נשות אינואיט לקבל מיילדות מהקהילה, העדר כמעט מוחלט של אחיות ורופאים ילידיים, ותרגום הרפואי שעדיין זקוק לשיפור. רק חלק קטן מהמתורגמנים הרפואיים באזור מבוגר מ-45, מאחר ורוב האנשים המבוגרים יותר הינם חד לשוניים. למרות שלמבוגרים שליטה טובה יותר בשפה הילידית, מעטים זכו לחינוך פורמלי ורמת האנגלית שלהם אינה מספקת לביצוע תרגום מקצועי בתחום זה. בעיה נוספת הקשורה להכשרת דור חדש של מתרגמים רפואיים, היא העדר מילונים וחומרי לימוד רלוונטיים בשפה המקומית (Inuktitut). מחקר מקיף נוסף שבוצע בקנדה (Bowen, 2000) חקר את השפעת מחסומי השפה על הנגישות והאיכות של הטיפול הרפואי במדינה, ואת התפקיד שיכולות למלא תכניות להנגשה לשונית (language access). מיעוטים לשוניים שאינם זוכים לשירותים ברמה נאותה (underserved) ממערכת הבריאות הינם אלו שאינם דוברים אחת מהשפות הרשמיות במדינה, כלומר, גם דוברי צרפתית מחוץ לקויבק או דוברי אנגלית בתוכה נכללים בהגדרת הקיפוח. בין הסובלים ממחסומי שפה בטיפול הרפואי ניתן למנות גם ילידים אינואיטים, מהגרים, פליטים, וחרשים. הגישה לשירותי הבריאות בקנדה נובעת מכוח חוק הבריאות משנת 1984, תחת הקריטריונים של אוניברסליות (universality) ונגישות (accessibility).[27] בעוד שאמנת הזכויות והחירויות בקנדה אישררה את זכותם של חירשים לקבל מתורגמנים בטיפול הרפואי, זכותם של מיעוטים לשוניים אחרים עדיין אינה מוגדרת כראוי בחוק.

המחקר גילה כי לא זו בלבד שמחסומי השפה מקשים על המפגש עם הרופא, אלא הם גם מונעים גישה לתכניות לקידום הבריאות ולרפואה מונעת (שם), תופעה שהובחנה, כאמור, גם בארצות הברית; כי השפה, ולאו דווקא שוני תרבותי, מהווה את המחסום הראשי; כי הספרות התיאורטית בתחום מראה על השפעות ביניים כמו עיכוב בבקשת טיפול רפואי, הבנה פחותה ומילוי מופחת אחר הוראות הרופאים; איכות הטיפול באנשים שאינם שולטים באחת מן השפות הרשמיות עלולה להתבטא בחריגות מכללי האתיקה. מחסומי שפה עלולים לגרום לאי הגנה על חסיון החולה או לפגום בתהליך החתמתו על טופס הסכמה מדעת לטיפול; מחקרים אחדים, (ראו למשל(Galil et al., 2001 , בדקו את שביעות רצונם של חולים מהטיפול הרפואי שקיבלו. חולים אשר דיברו בשפה שונה משל נותן השירות הרפואי, דיווחו באופן עקבי על שביעות רצון נמוכה יותר מהטיפול, לעומת חולים שלהם שפה משותפת עם המטפלים. ממחקר שבוצע בקנדה (Bowen, 2000) עולה כי מהגרים מציגים את היעדרם של מתורגמנים או נותני שירות דו-לשוניים כמחסום הגדול ביותר לנגישות לטיפול רפואי.

יש לציין כי בשנים האחרונות החל להתפתח מחקר בנושא האתיקה של הטיפול הרפואי במצבים של שונות תרבותית, דוגמת טיפול רפואי במהגרי עבודה (1998Marshall et al., ). תחום זה כולל את מתן ההסכמה לטיפול רפואי, תפקיד המשפחה במתן טיפול כלשהו או במניעתו, ומסירת מידע רפואי. החוקרים מונים ארבע בעיות אתיות עיקריות הכרוכות במתן הטיפול הרפואי למהגרים ולפליטים: אמונות וערכים תרבותיים העולים במהלך הטיפול הרפואי והשפעתם עליו ועל היבטי האתיקה בטיפול; בעיות תקשורת וסוגיות אתיות הקשורות לשימוש במתורגמנים; בעיות הנוגעות לנגישות הטיפול הרפואי (health care access) המתקשרות לאפלייה ודיכוי פוליטי; בעיות הנוגעות למחקר הקליני, ביחוד בהקשר של מתן הסכמה לטיפול ושמירה על סודיות. פרק במאמרם של מרשל ואחרים (1998) מיוחד לבעיות הקשורות לשימוש במתורגמנים בשיח הרפואי. מתורגמנים לא מקצועיים (native interpreters) נוטים לערב את תפיסת עולמם ואמונותיהם האישיות בשיחה. מרשל ואחרים (1998) מבחינים בתופעות שהוצגו לעיל בשיח המתורגם, קרי השמטות ושינויים שעורכים המתורגמנים – המשמשים כגורם מסנן וממיין (gatekeeper). לדבריהם, המתורגמנים משתמשים בביטויים מפושטים או ביטויים אופייניים לסוג השיחה ולמשתתפים, על-מנת לגרום לחולים להרגיש נוח יותר עם הדיאגנוזה והפרוגנוזה שהם שומעים מן הרופא. כך למשל, מתורגמן לסינית אשר נשאל אודות אופי עבודתו מול חולים, דיווח כי כאשר הוא מתרגם לחולים סיניים, הוא נמנע מהשימוש במילה "מוות", ומשתמש ב"ללכת", "לישון", "להפסיק לאכול אורז" וביטויים עקיפים דומים (אודות היבטים תרבותיים בתהליך התרגום ראו Katan,1999). הפשטת השפה בשיחה המתורגמת נצפתה גם במחקר הנוכחי, אם כי בכיוון אחר של השיחה, וראו בפרק ד'. לחלופין מדווחים החוקרים כי מתורגמן לקנטונזית הסביר לחולה במשך 15 דקות תהליך רפואי שהרופא הקדיש לו משפט אחד, תופעה שודנשה מכנה (1992) "העברה מורחבת" (expanded rendition). כאמור, מתייחסים החוקרים גם להיבטים האתיים של השימוש במתורגמנים בכלל, ובמתורגמנים בלתי-מקצועיים בפרט. כך למשל, מובא מקרה בו אושפזה נערה דוברת ספרדית ואנגלית שוטפת, אשר גססה מסרטן העצמות. הנערה החולה תיווכה בין הוריה ובין המערכת הרפואית. כאשר נפטרה, היתה המשפחה מופתעת ומבולבלת, מאחר והנערה לא ידעה אותם לגבי מצבה האמיתי, לא מסרה להם את דיווחי הרופאים במדוייק, ולמעשה שידרה להם מסרים שגרמו להם להאמין שהיא עשויה לצאת מבית-החולים. השימוש בבני משפחה כמתורגמנים נדון בפרק זה בהרחבה, וממצאים נוספים מוצגים בפרק ד' להלן.

הורנברגר (1998) בחר להציג את בעיית מחסומי השפה באמצעות הערכת העלויות הנדרשות לגישור עליהן. הוא מונה מספר תכניות לגישור על בעיות השפה, דוגמת שיעורי שפה לנותני השירות, שיעורי אנגלית לאלו שאינם דוברים את השפה, שיפור איכות התרגום, שימוש בתרגום מרחוק ועוד, ומציג ניתוח כלכלי של כדאיותם.

לסיכום, ניתן לומר שסוגיית הנגשת שירותי הבריאות למיעוטים לשוניים עולה על סדר היום הציבורי והמשפטי במדינות רבות בעולם, למרות שלא בכולן פועל כבר פתרון ממוסד בדמות מתורגמנים קהילתיים. באשר לישראל, ממליץ פלג (1999) על הקמת מנהל בטחון סוציאלי לזרים, לפי הדגם האירופי, שתפקידו, בין השאר, להפיץ מידע בשפות זרות המקובלות בין מהגרי העבודה; לשמש כתובת בשפות המתאימות לשמיעת תלונות ולטיפול בהן; ולהפנות את מהגר העבודה וללוותו למוסדות המתאימים לפי העניין.

4. מהגרי עבודה בישראל

מהגר עבודה, או "עובד זר" בלשון העם, הוא עובד בעל נתינות זרה שבא לעבוד בארץ ה"מארחת" לפי הסכם או חוזה לתקופה מוגדרת (בדרך כלל עד שנתיים) (פלג, 1999). להגדרה זו יש יוצאים מן הכלל: מהגר עבודה שמשתקע בארץ המארחת ועם קבלת האזרחות מפסיק להיות במעמד "עובד זר"; מהגר עבודה בלתי חוקי – עובד שנכנס ללא היתר עבודה (באשרת תייר או בכל דרך אחרת), ונשאר לעבוד בארץ המארחת. לכאורה אין למדינה המארחת אחריות לגבי קבוצה זו, אך למעשה האחריות קיימת כי לא ננקטו האמצעים למנוע את כניסתה או לאכוף את יציאתה.

תחילתה של הגירת העבודה לישראל בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. מהגרי העבודה השתלבו בשוק העבודה השניוני, שהיה מאוייש עד אותה עת בעובדים פלסטינים, ואשר התרחב במהירות. מעבר לכך, מהגרי עבודה החלו להחליף עובדים ישראלים מאורגנים כמנגנון להורדת שכר העבודה במשק כולו, במסגרת תהליכי ההפרטה (שנל ואלכסנדר, 2002, 34). כתוצאה מכך התבסס בישראל שוק עבודה שניוני המורכב ממהגרי עבודה, שגודלו מגיע ליותר מעשרה אחוזים מכלל כוח העבודה. מספרים אלו נחשבים לגבוהים מאוד בקנה מידה של מדינות מפותחות (שנל ואלכסנדר 2002, לבנטל, 2002).[28] עפ"י אומדני הרשות לתכנון כוח-אדם מפברואר 2000, מגיעים העובדים חסרי ההיתר מכ- 90 מדינות-מקור, החל ממדינות המזרח התיכון שחלקן אינן מקיימות כיום קשרים דיפלומטיים עם ישראל, דרך מדינות אפריקה דרומית לסהרה, מדינות דרום-אמריקה וכלה במדינות שונות באירופה המזרחית.[29] בשנת 2001 נאמד מספר מהגרי העבודה בישראל ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכ-240 אלף עובדים, מהם כ-140 אלף עובדים בלתי חוקיים. מהגרי העבודה היוו בשנת 2001 כ-4% מכלל החיים במדינה, וכ-14% מהמועסקים במגזר העסקי בישראל. מספרם של מהגרי העבודה בשנת 2003 אינו ברור, ונע סביב 300 אלף. מגוריהם מרוכזים בעיקר באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בה הקימו במשך השנים מערכות קהילה, תרבות ודת. על-פי נתונים משנת 2001, מהווים מהגרי העבודה כ- 16 אחוזים מכלל תושבי תל-אביב– יפו (אלכסנדר, , 2001 אצל קמפ ורייכמן, 2003). למען השלמת התמונה יש לציין כי עד פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, היתה בארץ קבוצה שלישית, של עובדים פלסטינים, גם הם התחלקו לעובדים בעלי היתר ולשוהים בלתי חוקיים (שב"חים).

הכנסתם החודשית של מהגרי העבודה נמצאת בסביבות שכר המינימום במשק, ובמקרים רבים אף נמוכה ממנו. עם זאת, יש לציין כי הכנסתם בארץ גבוהה מאוד מהכנסתם במדינות המקור. שכרם של מהגרי העבודה אינו כולל בדרך כלל הפרשות סוציאליות למיניהן. ההתייחסות החוקית בישראל לתחומי הביטחון הסוציאלי כוללת חובת מעסיק (התחייבות מנהלית) לספק למהגר העבודה דיור הולם, לשלם לו שכר מינימום ולהפריש לו תשלום לביטוח רפואי (פלג,1999). בנוסף, על פי חוק הביטוח הלאומי, מחויב המעסיק להפריש חלק מסוים משכרו של העובד לביטוח הלאומי. בגין הפרשה זו מבוטח מהגר העבודה בענפים הבאים: פגיעה בעבודה, מענק לידה וכן ביטוח בענף נפגעי פעולות טרור. בפועל, כדי לחסוך בהוצאות, נמנעים מעסיקים מהסדרת תנאי עבודה וביטחון סוציאלי, מצב המהווה עברה על חוקי העבודה הבסיסיים וכן על אמנת ארגון העבודה הבין-לאומי המצוינת לעיל.

ישראל חתומה על שלוש אמנות בין-לאומיות בתחום הבטחון הסוציאלי: אמנה מספר 19 (משנת 1958) הקובעת שיוויון למהגרי עבודה בתחום הביטוח לגבי פגיעה בעבודה; מספר 48 (1964), בדבר שמירת זכויות וקצבאות ארוכות-טווח גם לאחר עזבם את הארץ; מס' 118 (1966), לשוויון לאזרחי ישראל ולזרים בתחומי הביטוח הסוציאלי. ישראל לא אישררה את אמנה מספר 143, המהווה נסיון ראשון מסוגו להעניק זכויות מסוימות למהגרים חסרי אשרה (קמפ ורייכמן, 2003).

בישראל מבחינים בשתי אוכלוסיות של מהגרי עבודה: הראשונה, מהגרי עבודה עם היתרים, "מהגרי עבודה חוקיים", והשנייה- מהגרי עבודה ללא אשרות, "מהגרי עבודה לא חוקיים". (לבנטל, 2002). מעמדם של הנמנים על הקבוצה הראשונה קבוע בחקיקה, אך אין עדיין מענה רשמי לסוגיית זכויותיהם של מהגרי העבודה הבלתי חוקיים.

גם הקבוצה השנייה מתחלקת לשתי תת-קבוצות:

עובדים שנכנסו לארץ ללא היתרי עבודה – רובם מגיעים עם אשרות תייר או מסתננים בדרך אחרת, נשארים בארץ ועוסקים במלאכות שונות. הגעתם הינה עצמאית, ללא תיאום עם רשויות ההגירה וללא "חסות" של קבלן.
עובדים שנכנסו עם היתרי עבודה – הנמנים עם קבוצה זו נכנסים לארץ עם היתר עבודה אך ממשיכים לחיות בארץ מעבר לתקופת הרשיון. בנוסף, כוללת קבוצה זו עובדים העוזבים בשלב כלשהו את מעסיקיהם החוקיים ועוברים למעסיקים אחרים שאין להם היתר להעסיקם.[30]

אחת התכונות המבחינות בין מהגרי העבודה חסרי האשרה לבין מהגרי העבודה בעלי ההיתרים היא היותם בעלי משפחות: משפחותיהם בארץ, משפחות חדשות עם בני זוג ישראלים או עם מהגרי עבודה חסרי אשרה אחרים.

4.1 מהגרי עבודה בתל-אביב

על פי נתונים משנת 2001, מהווים מהגרי העבודה כ- 16% מכלל אוכלוסיית תל-אביב–יפו (Alexander, 2001, אצל קמפ ורייכמן, 2003). אוכלוסיית מהגרי העבודה בתל-אביב מהווה את חלק הארי מכלל מהגרי העבודה בישראל, מהיות העיר מטרופולין רחב הצורך את שירותיהם. לריכוזם של מהגרי העבודה בעיר זו סיבות נוספות, הנעוצות במבנה הקהילתי של המהגרים ממדינות המוצא שלהם.

ברמת הדרג המקצועי באגפי הרווחה, בריאות הציבור והחינוך, התפתחה בתל-אביב מדיניות "דה פקטו" של היענות לצרכים בסיסיים של המהגרים ללא קשר למעמדם החוקי, החל משנת 1993 (שם). רמת הדרג הבכיר בעירייה החלה לדרוש בסוגיה ב-1996, עת נבדקו האפשרויות למציאת פתרונות מיידיים ל"מיזעור הנזק" בשכונות החלשות בהן התרכזו המהגרים. בתחילת 1999, בעקבות חילופי ראשות העיר (וכן לאחר לחץ ציבורי בעקבות סדרת כתבות בעיתון "העיר"), החלה תקופה חדשה במדיניות העירייה כלפי מהגרי העבודה החיים בעיר, שעיקרה גיבוש תפיסת מדיניות עירונית כוללת וארוכת טווח בנושא. בשנת 2002 מסתמנת מגמה חדשה של יצירת דיאלוג עם קהילות המהגרים, במטרה למנוע חיכוכים בין המהגרים לבין התושבים הוותיקים.

בשנים האחרונות החלו חוקרים לעסוק בסוגיית מהגרי העבודה והשלכותיה של המדיניות העירונית כלפיהם, וכן להציב מודלים לפיתוח מדיניות מוסדרת (שנל ואלכסנדר, 2002).
בשנת 1999 הוקמו בתל-אביב שני גופים המהווים את הכרת העיריה בכובד משקלה של הסוגיה: "הפורום לעובדים זרים", בראשות מנכ"ל העירייה, הפועל כועדת היגוי וכגוף מייעץ לראש העיר; וכן ארגון מסיל"ה (מרכז סיוע ויעוץ לאוכלוסיה הזרה), ארגון יחיד מסוגו בישראל, שתפקידו להיות מרכז לאיסוף מידע, למעקב ולסיוע בפתרון מצוקות אישיות של יחידים ומשפחות של מהגרים. בתוך כך, למשל, הפך המרכז לנקודת הרישום של ילדי המהגרים לקופת חולים. במרכז מתנדבים דוברי שפות זרות, המסייעים להעברת מידע ולטיפול בבעיות פרטניות בתחום החינוך, הבריאות וזכויות העובדים.

בשנת 2002 פרסם המרכז, בסיוע מהגרי עבודה, את ה"מדריך לעובד הזר בישראל" במספר שפות, הכולל מידע על זכויות מהגרי העבודה בתחומים שונים וכן דברי רקע על הקהילות הזרות העיקריות בעיר.

שנל ואלכסנדר (2002) מציעים תכנית מפורטת למדיניות עירונית בתחומים שונים, הכוללת הפיכת את השונות התרבותית של העובדים הזרים למקור לחוסן. אולם הדו"ח שכתבו אינו מתייחס במפורש לבעיות העולות משונות תרבותית זו ולהצעות לגישור על בעיות התקשורת עם הקהילות, שהינן המכשול הראשי המפריע לקשר שלהם עם המוסדות מחד ועם האוכלוסייה המקומית מאידך.

4.2 בריאותם של מהגרי העבודה בישראל

מדינת ישראל היא מדינת הגירה לכל דבר, בהיותה קולטת הגירה במאה ועשרים השנים האחרונות (לבנטל, 2002), אולם רוב הנסיון הממסדי שנצבר התרכז בטיפול ב"עולים חדשים", הזוכים מיד עם עלייתם לאזרחות ועימה לכל השירותים כולל הזכאות לביטוח בריאות ממלכתי. לעומת זאת, אין לישראל ניסיון בהתמודדות עם סוגיית הטיפול במהגרי עבודה. לרוב אלו אנשים צעירים ובריאים, היודעים כי אינם זכאים לשום סל-הטבות, מכיוון שעל פי הכרתם הם אינם אמורים להזדקק לשירותי בריאות באופן תכוף, ויתרה מכך – תשלום עבור ביטוח בריאות מהווה עבורם נטל כספי. בהיותם נתונים בסיכון של גירוש מיידי, שכירת חדר או דירה חשובים בעיניהם יותר מאשר ביטוחי רפואי. פרט לכך, הם חוששים כי הופעתם ברשימה של מבוטחים רפואיים עלולה להביא להסגרתם לשלטונות בבוא העת. בנוסף, חוק הבריאות הממלכתי אינו חל על אף קבוצה של מהגרי העבודה, מאחר ואינם תושבים מתוקף הגדרתם.

התקדמות מסוימת חלה בנושא הטיפול הרפואי בילדים חסרי מעמד

“PHYSICIANS FOR HUMAN RIGHTS” CLINIC

AS A TEST CASE