אוניברסיטת
בר-אילן
הפקולטה למדעי היהדות
לשכת רב הקמפוס
ד ף
ש ב ו ע י
מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות
מספר 621
פרשת וילך ויום כיפור, תשס"ו
"ביתי בית תפילה": הצצה לעולם תקנות בתי הכנסת
ד"ר אהרן ארנד
המחלקה לתלמוד
בימים נוראים ובשמיני עצרת נמצא אדם מישראל בבית כנסת יותר מבשאר ימות
השנה. דבר בעתו הוא אפוא לעיין מעט בתקופה זו באחד הנושאים שהוזנח כמעט לגמרי
במסגרת מחקר עולם בית הכנסת, הוא תקנות בתי הכנסת. כוונתנו לכללי התנהגות וסדרי
תפילה שנוסחו על ידי נציגי המתפללים, ולא לסעיפים משפטיים בדבר הבעלות על המבנה או
על דרך בחירת ההנהלה.
בימי
הביניים ובראשית העת החדשה שולבו תקנות בתי הכנסת במסגרת פנקסים של תקנות הקהל. לאחר
מכן, בעיקר מסוף המאה הי"ח, הן הופצו בבתי הכנסת כשהן לעצמן, בדף או בקונטרס.
בין התקנונים מצויים כאלה שנכתבו בסגנון משובח, מהם שנוסחו על ידי גדולי ישראל או
בעצה עמהם. התקנונים הם עדות חשובה ומעניינת להכרת עולם בית הכנסת: מנהגי הקהילות,
הווי בית הכנסת, מקומו של בית הכנסת בעיני המתפללים ושאיפותיהם לגביו, מעמד הרב,
הגבאים, הנשים והקטנים, השפעות המודרנה, הזיקה לארץ ישראל ועוד. קבצי התקנות אבדו
ברובם במהלך הדורות, כיוון שראו בהם מסמך לזמנו ולמקומו ולא חיבור בעל ערך תורני
או ספרותי. תקנונים רבים נעלמו עם חורבן בתי הכנסת בשואה. בספריות ובארכיונים לא
ראו מקום לאסוף את מה שניתן להציל ולשמרו לדורות. רק תקנונים בודדים פורסמו
במקומות מפוזרים. להלן יוצג תקנון אחד שטרם פורסם עם מבוא קצר, מתוך תקווה שבכך
יקודם מעט מחקר עזוב זה של תקנות בתי הכנסת.
[1]
בשכונת
שעריים בדרום רחובות שוכן בית כנסת תימני הנקרא 'בית אהרן'. הוא נוסד בשנת
תר"ץ על ידי אהרן שרעבי. בית הכנסת הוא בגודל בינוני ומכיל כמאה מקומות
ישיבה. נוסח התפילה שלו הוא לפי מנהג תימני-שאמי. שש שנים לאחר ייסוד בית הכנסת,
ניסח מייסדו תקנון קצר בשיתוף עם זכריה שרעבי. היה זה בשנת תרצ"ו, כמופיע בגב
התקנון.
בתקנון
י"ב סעיפים, ודומה שהדבר מכוון, שכן מקובל לנסח סעיפי תקנונים כאלה במספרים
עגולים או בעלי משמעות סמלית ביהדות,
[2]
ויש בכך משום קישוט. התקנון כתוב בכתב יפה ובדיו, ממוסגר ותלוי על קיר בית הכנסת
ללא כל שינויים. בעבר הוא הדריך את באי בית הכנסת כיצד להתנהג, אך כיום הוא נותר
במקומו יותר כמזכרת לפועלם של מייסדי בית הכנסת ולשאיפותיהם מאשר כמדריך למתפללים.
התקנון אינו מפורט, אפילו נוסח התפילה לא נזכר בו. נראה כי היה ברור לכול מהו
הנוסח ומיותר היה לציין זאת. בתקנון יש התוויית כיוון כללי בנושאים בסיסיים. שולבו
בו ציטוטים אחדים על מנת ליתן תוקף לדברים, שכן מנסח התקנון לא היה רב ופוסק,
ודבריו היו צריכים חיזוק. יתר על כן, שילוב המקורות משרה אווירה תורנית על הכללים,
כיאה למסמך הנקבע בקיר בית כנסת. להלן הנושאים הנידונים בתקנון.
הרחקת מחלוקת
: סעיף א מוקדש להימנעות ממחלוקת בבית
כנסת. מיקומו של סעיף זה בראש התקנון מעיד עד כמה חשוב היה למייסדים שלא תהא
מחלוקת בבית הכנסת. ואכן המחלוקת הייתה קיימת בבתי כנסת רבים, בשל ההשקפות,
המנהגים והצרכים של כל אחד מהמתפללים, ואף נשתמרו עדויות על כך.
[3]
גם סעיפים ח-ט נועדו למנוע מריבות, כשמראש נקבע מי מוכיח ומי ממנה את בעלי
התפקידים.
שיחות חולין
: סעיפים ב, ד, ו מוקדשים לשיחות חולין.
בית הכנסת נועד לתפילה, אך יש המתקשים לעמוד ליד חבריהם זמן רב מבלי לשוחח. נושא
זה עולה תדיר בבתי כנסת. בַתקנון ניתנה אליו הדעת במספר סעיפים ובראש התקנון, בשל
הנזק הרב שבשיחת חולין לקיום תפילה כתִקנה היוצאת מהלב.
[4]
תפילה משותפת
: בסעיף ג באה דרישה שהתפילה תיאמר על
ידי כל הציבור יחד, סגנון הרווח בארצות המזרח ובתימן. בארצות המערב, לעומת זאת,
שליח הציבור מכוון מקטע לקטע את קצב התפילה, אך את הקטעים עצמם מתפלל כל יחיד לפי
הקצב שלו.
[5]
מקום קבוע
: סעיף ה, הדורש שכל אחד יתפלל במקום
הקבוע לו, יסודו במסכת ברכות (ו ע"ב). הראשונים נחלקו אם כוונת התלמוד היא שראוי
לאדם שיתפלל בבית-כנסת מסוים, או שהכוונה היא שראוי שיהיה לו מקום קבוע בבית
הכנסת. מנסחי התקנון נקטו כדעה השנייה. ברור שהנהגה כזו חשובה להנהלת בית הכנסת,
כדי לשמור על הסדר ולמנוע ויכוחים על מקומות.
קטן
: סעיף ו מוקדש להבאת קטן לבית הכנסת, וקובע שהדבר
תלוי בילד, אם הוא בר דעת המתאים לבוא לבית כנסת. אין חובה לחנך קטן קודם זמנו, בייחוד
כשערך החינוך מתנגש עם ערך כבוד בית הכנסת והתרכזות המתפללים בתפילה. במקומות
אחרים היו שהבחינו בין הגילאים השונים של הילדים.
הפסקה
: סעיף ז מבקש לסתום פרצה שהייתה מצויה: יציאת מתפללים
להינפש בזמן אמירת ההפטרה, לאחר ההתרכזות הממושכת בתפילת שחרית ובקריאת התורה. זמן
זה שבין קריאת התורה לתפילת מוסף מוקדש בעדות מסוימות לאמירת 'מי שברך' וקטעים
מאוחרים ששולבו בתפילה, ויש בכך מעין הפוגה קלה למתפלל לקראת תפילת העמידה של
מוסף. אך יציאה פיזית אל מחוץ לבית הכנסת עלולה להסיח לגמרי את דעתו של המתפלל
מהתפילה, ולגרום שכאשר ישוב לבית הכנסת ישוחח עם שכניו על מה ששמע וראה בחוץ.
[6]
תרומות
: סעיפים יא-יב מוקדשים לתרומות, ונקבע בהם שהתרומות
מיועדות לאחזקת בית הכנסת ולשכלולו. הנהלת בית הכנסת רואה לנגד עיניה, יותר משאר
המתפללים, את צרכיו של בית הכנסת, הן לאחזקתו השוטפת הן לשיפורו העתידי. עליה ליתן
דעתה בכל עת שבית הכנסת יוכל להמשיך לתפקד בצורה מכובדת ויעילה. הדבר יוסיף למעמדו
וכבודו בעיני המתפללים ולחיזוק דת ישראל. נושא זה בא בסוף התקנון משום שאין מדובר בו
בענייני התפילה עצמה, אלא בתשתית הטכנית לקיום בית הכנסת.
בסגנונו
בהיקפו ובתוכנו דומה תקנון 'בית אהרן' לתקנונים של בתי כנסת בתימן מראשית המאה
העשרים.
[7]
נראה שבתימן הייתה תבנית קבועה למדי של תקנונים, ומשם היא הועתקה לבתי הכנסת
התימניים ברחבי הארץ. התקנון שלפנינו כתוב בסגנון רבני ובלשון חד-משמעית, אך אין
בו אזכור קנסות ועונשים למפר אותו, ואף אין בו הלשון התקיפה המצויה לעתים בתקנונים
בני הזמן.
[8]
נושאים
רבים לא זכו להשתלב בתקנון זה: היחס לארץ ישראל, תפילות מיוחדות, מנהגי בית כנסת, פעילות
חברתית-תרבותית לגיבוש המתפללים, היחס לנשים ועוד. אך נושאים אלה, המצויים כיום
ברבים מהתקנונים, לא שולבו בתקנונים קדומים של בני תימן, וגם לא ברוב התקנונים
מארצות אחרות. התקנון התימני בעבר הכיל כללים קצרים בעברית צחה, בכל בית כנסת לפי
צביונו וצרכיו, והקורא אותו חש כי השאיפה המרכזית של מנסחיו היא לאפשר תפילה מכובדת
של הציבור בבית הכנסת.
להלן
התקנון עם כותרתו וחתימתו ללא שינויים, בתוספת הפניות.
תקנות
של בית הכנסת "בית אהרן" שעריים
א. על הקהל
הקדוש מוטלת החובה להבין את קדושת המקום ולא להכניס לבית הכנסת שום קטטה ושנאה איש
לחבירו וערבוביה של דברים בטלים רחמנא ליצלן, שכן כתוב במדרש שיר השירים רבה (ח,
יא, סע' א):
[9]
אף על פי שישראל עוסקין במלאכתן כל ששת ימים, ביום השבת משכימים ובאים לבית הכנסת
וקורין קריאת שמע ועוברין לפני התיבה וקורין בתורה ומפטירין בנביא, והקב"ה
אומר להם: בני, הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים, ואין חברים אלא מלאכי השרת, ותנו
דעתכם שלא תשנאו זה את זה ולא תקנאו זה את זה ולא תחרחרו זה עם זה ולא תביישו זה
לזה, שלא יאמרו מלאכי השרת לפניו: ריבונו של עולם, תורה שנתת להן לישראל אינן
עוסקין בה.
ב. אסור לדבר
בשעת התפילה כי ידוע עונשו החמור של המדבר בבית הכנסת ואפילו שלא בשעת התפילה ומכל
שכן וקל וחומר בשעת התפילה וקריאת ספר תורה. וידוע דברי הרב רבנו שמעון בן יוחאי
(זוהר, תרומה) דכל מאן דאשתעי בבי כנישתא אחזי דלית ליה חולקא באלהא דישראל.
[10]
ג. חובה על
הקהל להתנהג בזמירות ובקריאת שמע לאמרם מלה במלה בקול אחד, שלא אחד יקדים ואחד
יאחר, אלא יהיה כל הציבור ביחד. וכן הובא במדרש (שה"ש רבה ח, יא, סע' ב):
[11]
כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכוון הדעת בקול אחד, בדעה וטעם אחד,
הקב"ה אומר להם: 'היושבת בגנים', כשאתם קורין, 'חברים', אני ופמליא שלי,
'מקשיבים לקולך השמיעיני'. אבל כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה
מאחר, ואינם מכוונים דעתם בקריאת שמע, רוח הקודש צווחת ואומרת: 'ברח דודי ודמה לך
לצבי'. ואין לנו קשה מזה.
ד. חובה קדושה
מוטלת על כל אחד ואחד מהקהל להטות אוזן אל קריאת ספר תורה ולא לאבד אפילו מלה אחת,
דכתיב (נח' ח:ג): 'ואזני כל העם אל ספר התורה', וכתיב (שם, ה): 'וכפתחו עמדו כל
העם'. ולא לדבר אפילו בדברי תורה.
ה. חובה על כל
אחד ואחד מקהל המתפללים להיות יושב במקומו הקבוע לבית הכנסת, ואל ישנה את מקומו
כלל, כי (ברכות ו ע"ב) כל הקובע מקום לתפילתו א-להי אברהם יהיה בעזרו.
ו. חובה על כל
אחד לשמור שיהיה בנו על ידו דוקא, אם הבן הוא בר דעת לענות אמן וקדושה וכיוצא. ואם
אינו בר דעת עדיין, לא להביאו לבית הכנסת כלל כדי שלא להפריע את התפילה. כי כל
עניין הבאת הטף לבית הכנסת הוא רק כדי לגרום שכר למביאיהם ולא עונש חס ושלום,
כדאיתא בגמרא (חגיגה ג ע"א): 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים
באים ללמוד ונשים באות לשמוע טף למה באים, כדי להקביל שכר למביאיהם. ו"ל
[=ודי לחכימא].
ז. הקהל מתבקש
להזהר שלא לצאת מבית הכנסת לחצר מהתחלת התפילה עד סופה. וכן בזמן קריאת ההפטרה
וכיוצא, כמו שנוהגים מקצת מבני עמינו לצאת להנפש בחצר ומונעים מעצמם קריאת המפטיר
שחייב כל אחד ואחד לאמרו לעצמו. ולא לחנם כתב מרן (שו"ע, או"ח קמד, ד)
שלא יתחיל המפטיר אלא עד שיגמרו לגלול הספר תורה, כדי שלא יהיה טרוד בגלילה וימנע
משמיעת ההפטרה. ומה נאמר לאלו שעוזבים את בית הכנסת בזמן ההפטרה לגמרי, בודאי לא
יפה הם עושים וראוי לגעור בהם. והשומע לנו ישכון בטח.
ח. אסור למי
שהוא להוכיח בבית הכנסת בין לגדול בין לקטן מלבד שני האנשים, מר אהרן בן שלום
שרעבי וזכריא בן יאודה שרעבי.
ט. אסור לשום
איש מהקהל לעבור לפני התיבה או לעלות לספר תורה מבלי שיזמין אותו האיש הממונה על
כך.
י. חובה על כל
אחד מהקהל לשמר על נקיון בית הכנסת וכותליו וספסליו, ולא ללכלכו בכל מיני רקיקה
[12]
וכיוצא בזה.
יא. הנדבות אשר
יתנדב כל אחד ואחד מהקהל צריך למסור ליד זכריא בן יאודה שרעבי.
יב. להוי ידוע
לקהל הקדוש שכל ההכנסות שיצטברו מהנדבות ישמשו אך ורק להוצאות בית הכנסת ושכלולה,
כדי שתהיה לנו למקדש מעט ותהיה ראויה להשראת שכינתו יתברך עלינו. ויתקיים בנו מקרא
שכתוב (שמ' כה:ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
מאת
הנהלת בית הכנסת
[1]
ראה מאמרנו 'תקנות בתי הכנסת
בישראל',
כנישתא
, ג. נודה לכל מי שימציא לנו תקנון בית-כנסת שנתחבר קודם לשנת
תש"ן.
[2]
כגון: תקנון אלטנוי שול בפראג המכיל כ"ב סעיפים, כמניין
האותיות. תקנון נוה שלום (להלן הערה 7), המכיל עשרה סעיפים.
[3]
ביחס
ליהדות תימן ראה ד' בר-מעוז,
בחינה היסטורית של תרבות המחלוקת והפלגנות בקהילת יהודי
תימן (מהמאה ה-י"ז ועד המאה ה-כ')
, דיסרטציה, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"א, עמ'
75 - 81.
[4]
ראה
מ' חלמיש, הקבלה
בתפילה בהלכה ובמנהג
, ירושלים תש"ס, עמ' 401 - 435. י' שלהב בספרו
עיירה בכרך, ירושלים 1991, כותב (עמ' 72):
"הדרישות ההתנהגותיות (של חז"ל)... קשות מאוד למילוי, בשל תיפקודו של
בית הכנסת: אין הוא אנדרטה אילמת המקודשת מרחוק, אלא בית שבתוכו מתכנסים בני
הקהילה בזמנים קבועים להם ובו הם שוהים לעתים אף כמה שעות ברציפות. אי אפשר לדרוש
מידה מלאה של מודעות למעמד המיוחד מכל חברי הקהילה בכל זמן שהותם בבית הכנסת. כך
נוצר מתח מתמיד בין מעמדו המקודש והסימבולי של בית הכנסת, לבין תיפקודו היום
יומי".
[5]
ראה א' שטאל, "סדרי הישיבה בבית הכנסת",
בתוך מקדש
מעט
(בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 46 - 56 .
[6]
זו אחת הסיבות להתנגדות רבים ליציאה
בזמן 'יזכור'.
[7]
כגון זה של בית הכנסת נוה שלום בשכונת משכנות ישראל
בירושלים משנת 1905 בערך (צילומו בתוך: נירית שלו-כליפא, נחלאות בלב העיר, ירושלים
תשס"ג, עמ' 52). מעט מפורט מהם תקנון בית הכנסת בשיבת ציון בראשון לציון משנת
1940 (שמור במוזיאון ראשון לציון).
[8]
בתקנון נוה שלום משפט הסיום הוא: "כל יחיד
מתבקש לקרוא את התקנות הנ"ל ולקימם, ומי שלא יכול להתאפק לקימם ויבטל אחת
מהתקנות הרשומות לעיל, בבקשה להתפלל במקום אחר ואל תהיה הפרעה או מחלוקת בבית
הכנסת הנ"ל מסיבתו". והתקנון של בשיבת ציון נחתם כך: "העובר על אחת
מהתקנות הנ"ל רשאית הנהלת בית הכנסת להענישו כפי ראות עיניה וגם להביאו
בפלילים כפי שהמצב ידרוש. מי שאין דעתו נוחה עליו מתקנות אלה חפשי הוא לעצמו ללכת
באשר ילך".
[9]
על הפסוק: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך
השמיעיני".
[10]
תרגום:
כל מי שמדבר בבית הכנסת מראה שאין לו חלק באלוקי ישראל.
[11]
על הפסוק
הנ"ל, הערה 9.
[12]
ייתכן
שהכוונה ליריקה, שהותרה בבית הכנסת שלא בשעת התפילה (שו"ע או"ח, צז, ב;
קנא, ז). סעיף דומה מצוי בתקנון נוה שלום: "אסור לירוק בבית הכנסת או
בגזוזטרא או לקנח ידיו בספסלים או בכרים ולא לעלות במנעלים על הספסלים... כי
הלכלוך בזיון לבית ה' וגועל נפש לבני אדם". מתפלל בבית הכנסת בית אהרן סיפר
שבעבר היו בין המתפללים 'חידאניים', שהגיעו מחידאן שבתימן, והם נהגו להביא לבית
הכנסת טבק, ללעוס אותו ולבסוף לירוק אותו לקופסה שהצניעו במקטורן שלהם. נוהג זה לא
נראה מבחינה אסתטית למנסחי התקנון.