אוניברסיטת בר - אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 72 5

פרשת נח , תשס " ח

ארץ כוש ויהודי אתיופיה

ד " ר יואל שילה

המכללה האקדמית אשקלון

וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן. וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן. וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ (י:ו-ח).

ארץ כוש נזכרת בתנ"ך כמה פעמים, [1] וכן מוזכרים גם יוצאי כוש [2] – הכושים. [3] צבע העור השחום של הכושים הביא את חז"ל להשתמש בתואר 'כושי' לתיאור איש או חפץ משונה במראהו. [4]

      מסורת יהודי אתיופיה מזהה את ארץ כוש עם ארץ מוצאם, אך יש עוד מסורות קדומות המזהות את ארץ כוש עם מקומות אחרים בעולם העתיק:

א. ליד הודו. בתלמוד בבלי (מגילה יא ע"א) מובא: " מהֹדו ועד כוש, רב ושמואל: חד אמר הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי" (זה ליד זה היו קיימים). התבלין זנגביל מוזכר בחז"ל בתור 'המלתא דאתיא מבי הנדואי' (תבלין הבא מהודו) ופירש רש"י: 'הנדואי – כושיים', [5] 'מבי הנדואי – מארץ כוש'. [6]

ב. עֲרָב. תרגום יהונתן לפסוק שבראש מאמרנו: "וּבְנוֹי דְחָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן וְשׁוּם אַרְכָיוֹתְהוֹם עַרְבַיָא וּמִצְרַיִם וְאַלִיחְרוֹק וּכְנָעַן" (ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען ושם ארצותיהם ערביא ומצרים ואליחרוק וכנען). לשיטתו, ארץ כוש היא עַרְבַיָא. ייתכן שכוונתו לפרובינציה הרומית Arabia בדרום מזרח עבר הירדן.

ג. בין ארץ ישראל למצרים. אפשרות זאת משתמעת מתיאור מלחמת אסא מלך יהודה וזרח הכושי (דבהי"ב יד:ח-יד) שנערכה בין מָרֵשָׁה ובין גרר. הכושים מתוארים שם כאנשי מדבר היושבים באוהלי מקנה ומגדלים צאן וגמלים ( כך משמע גם בדבהי"א כא:טז ) . ומסופר במדרש (שמות רבה פרשה י):

המכות שהביא הקב"ה על המצריים עשו שלום ביניהם. כיצד? היה מחלוקת בין בני חם ובין המצריים. המצריים אומרים: עד כאן תחומינו, והכושים אומרים: עד כאן תחומינו. כיון שבאו הצפרדעים – עשו שלום ביניהם. הגבול שהיו נכנסין לתוכו הצפרדעים, ידוע שהשדה שלו (המצרי), ושאין נכנסין בתוכו הצפרדעים – ידוע שאין השדה שלו.

ממדרש זה משמע שארץ כוש צמודה לארץ מצרים. לפי זיהוי אפשרי זה ייתכן שארץ כוש היא מדיָן, [7] ואפשר לקבל את הפרשנות שאשת משה הכושית [8] היא צִפּורה המדיינית. ייתכן שגם חבקוק הנביא מזהה את ארץ כוש עם מדיָן: "תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן, יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן" (ג:ז).

ד. חַבָּשׁ-אתיופיה. כאמור, זיהוי זה הוא המקובל על היהודים יוצאי ארץ זו. הזיהוי של ארץ כוש עם חבש-אתיופיה מוזכר לראשונה אצל יוסף בן מתתיהו: [9] "מארבעת בני חם לא בולע לו לכוש כלל במשך הזמן, כי האיתיופיים שעליהם היה שולט קרויים עוד היום כושים בפיהם ובפי כל תושבי אסיה". וכן תרגם רס"ג את הפסוקים שבראש מאמרנו – 'אלחבשה', כלומר חבש.

      במאה התשיעית הופיעה בקירואן דמות מופלאה בשם אלדד הדני וסיפר [10] שהוא בא מארץ הנמצאת מעבר לנהרי כוש, ובישר על קיומה של קהילת יהודי אתיופיה, שהם מצאצאי עשרת השבטים: [11]

ועוד עלה סנחריב פעם שניה והגלה לשבט אשר ולשבט נפתלי והוליך אותם לארץ כוש, והיו נוסעים... במדבר עד שבאו אצל גבולם והרגו באנשי כוש מהלך עשרים ימים, והם נלחמים עד היום הזה עם בני מלכיות של כוש. והללו ארבעה שבטים שהם דן ונפתלי וגד ואשר חונים בחוילה... אשר שם הזהב. [12]

במאה החמש עשרה עלה רבי עובדיה מברטנורא לארץ ישראל דרך מצרים, ושם פגש יהודים יוצאי חבש-אתיופיה. את המפגש אִתם הוא מתאר באיגרת ששלח לאביו בח' באלול רמ"ח: [13]

ואני ראיתי שנים מהם במצרים, והם שחורים מעט אבל לא כבני כושיים, ולא יכלו להבחין מהם אם הם שומרים תורת הקראים או תורת הרבנים... והם אומרים שמתיחסים לשבט דן. ואומרים שרוב הפלפל והתבלין שמוכרים הכושיים באים מארצם. זהו מה שראיתי בעיני ואזני שמעו, אף כי שני האנשים לא היו יודעים לשון הקודש אלא מעט מזעיר, וגם לשון ערב שלהם בקושי אנשי הארץ מבינים אותו.

הרדב"ז [14] הוא הראשון שדן במעמדם ההלכתי של יהודי אתיופיה. בימיו החלו להגיע לשוקי העבדים בקהיר רבים משבויי מלחמה מאתיופיה, וביניהם גם יהודים רבים. הרדב"ז מתאר את המפגש עם יהודים אלה תיאור אנושי חם ונוגע ללב ( שו"ת רדב"ז חלק ד סימן ריט ) :

מעשה היה באשה כושית מארץ כוש הנקרא אלחבש שנשבית ושני בניה עמה וקנה אותה ראובן ושאלנו את פיה מה טיבה ואמרה שהיתה נשואה ואלו בניה מבעלה הנקרא שמו פלוני ובני זה שמו פלוני, ובאו עליהם אויבים והרגו את כל האנשים שהיו בבית הכנסת ואת הנשים... שבו ויבוזו ונתברר שהיא מזרע ישראל משבט דן אשר שוכנים בהרי כוש.

במקור אחר הרדב"ז דן ביהודי חבש-אתיופיה כאשר היה לו צורך הלכתי לחקור את מקורות הנילוס. לשם חקירה זו עיין הרדב"ז בספרי המלומדים האתיופים וגבה עדויות משני יהודים: אחד מהם יוצא אתיופיה המכונה בפי הרדב"ז 'רבי יצחק אל חבשי', כלומר יצחק שמוצאו מחבש. נראה שהגיע למצרים כשבוי, והוא מעלה זיכרונות על הגשמים במחוז ילדותו. העדות השנייה נגבתה מסוחר מקומי שנסע לאתיופיה. מתברר שהרדב"ז הכיר יהודים יוצאי אתיופיה ולמד להכיר את ארצם, ושוב מתברר שיהודי חבש-אתיופיה הם יושבי ארץ כוש, והם מצאצאי עשרת השבטים:

ולענין אם הנהר הזה (הנילוס)... אומר דהוא מריבוי גשמים מכמה טעמים: חדא – שהרי הגוים הבאים משם אנשים סוחרים מגידי אמת הבאים מארץ כוש... אומרים כי יש בארץ כוש מתחילת ארץ אל חבשה על צד הדרום רוב הגשמים אין להם חקר ג' או ד' חדשים אין אדם יוצא מפתח ביתו מרוב גשמים, ועושים נחלים גדולים ואגמים גדולים, וכולם יורדים ונשפכים אל נילוס ומהם עולה ומתרבה, ואומרים כי בזמן אשר מתחיל לגדול הנהר פה הוא תוקף הגשמים לשם. [15] עוד שאלתי את פי חכמיהם וכולם הסכימו שהוא מרוב גשמים... עוד בדקתי בספריהם וכתוב בהספרים סיבת גידולו הוא מהגשמים או הפשרת שלגים, עוד כתוב בספריהם שמקצת המלכים הראשונים שלחו שליחים לדעת מה ענין הנהר הזה ומאין מוצאו, והעידו להם שיוצא מהר אחד הנקרא ג'בל אל קטר דהיינו הר הלבנה, והולך וגדל מרוב הגשמים. שוב קבלנו עדות מר' יצחק אל חבשי איך כשבא מארצו היה בן ט"ו... והיה דר... על נילוס, ואמר שתחילת הגשמים בארצו בניסן וחזקם בתמוז ואב, ומרוב המטר שיורד... כל אנשי העיר בעירם ולא יוכלו ללכת... והעיד שתוספת הנהר... במצרים הוא מרוב הגשמים ההם.

בתשובה אחרת דן הרדב"ז במעמד ההלכתי של העבדים היהודים המובאים למצרים. כ יהודים אין להם דין עבד כנעני, אך גם דיני עבד עברי אין להם. אדרבה, יש לקיים בהם מצוות פדיון שבויים, כלומר "לקנות" אותם בשוק העבדים ואז לשלחם לחופשי (שם ז,ה) . על סמך תשובות הרדב"ז ואמירות אחרות, [16] נקבע בדורנו שיהודי אתיופיה הם יושבי ארץ כוש מצאצאי עשרת השבטים, ויש להביאם לארץ על פי חוק השבות. וקובע הרב עובדיה יוסף: [17]

באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאים לשבט מישראל שהדרימו לכוש, ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן... והגיעו למסקנא זו ע"פ עדויות וראיות מהימנות ביותר, וקבלה מפי רבותיהם... ולאחר שנתבקשתי ממנהיגי הפלשים אשר פנו אלי בבקשה להתחבר עם אחינו בית ישראל ברוח התורה וההלכה, תורה שבכתב ושבעל פה, ללא כל סייג, ולקיים כל מצות התורה הקדושה, ע"פ הוראות חז"ל אשר מפיהם אנו חיים, אמרתי לנפשי... וחייבים אנחנו להצילם מהתבוללות וטמיעה, ולהחיש עלייתם ארצה, ולחנכם ברוח תורתינו הקדושה, ולשתפם בבנין ארצנו הקדושה, ושבו בנים לגבולם... היועץ המשפטי לממשלה פרופ' אהרן ברק, הורה, שבעקבות ההחלטה להכיר ביהודי אתיופיה כיהודים ע"פ חוק השבות, אין לעכב את רישומם במירשם האוכלוסיה כיהודים.

יהי רצון שנזכה לראות במהרה בקיבוץ גלויות השלם: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ.



[1]   למשל , בר ' ב : יג ; מל " ב יט : ט ; יש ' יא : יא .

[2]   במד' יב:א; שמו"ב יח:כא-לב; ועוד.

[3]   בימינו המילה 'כושים' נחשבת מילת גנאי לשחומי עור יוצאי אפריקה, לכן מקובל שלא להשתמש בה. אבל בתנ"ך ובמקורות חז"ל אין למילה זו משמעות שלילית. אדרבה, משמעותה בדרך כלל אפילו חיובית. ראו לדוגמה: ספרי במדבר פיסקא צט – "על אודות האשה הכושית, מגיד הכתוב שכל מי שהיה רואה אותה היה מודה בנוייה". וראו עוד בערוך השלם ערך כש (2 ) שכושי בלשון פרסי פירושו יפה ונאה.

[4]   למשל, בבא בתרא צט ע"ב – 'יין הכושי'; סוכה לו ע"א – 'אתרוג הכושי'; מועד קטן טז ע"ב – 'מה כושי משונה בעורו אף ישראל משונים במעשיהם מכל אומה ולשון'.

[5]   ברכות לו ע"ב.

[6]   יומא פא ע"ב, וכן קידושין כב ע"ב ד"ה הנדואה – מארץ כוש.

[7]   על זיהוי זה ראו יוסף פליישמן, "לפרשת התלונות של אהרון ומרים על משה", דף שבועי לפרשת בהעלותך תשס"ד (מספר 551 ).

[8]   במ' (יב:א): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח".

[9]   קדמוניות היהודים א', תרגום אברהם שליט, תל אביב 1967 , ספר ראשון עמ' 15.

[10]           יש חוקרים המטילים ספק בסיפורי אלדד ואומרים שהם בדויים מלבו, ויש שאומרים שאלדד לא היה ולא נברא ורק משל היה בפי סופרים באותם ימים. ראשון החוקרים שדנו בשאלה זו היה רב צמח גאון, בן ימיו של אלדד, שקבע שדברי אלדד ביסודם נכונים אף שההלכות שהביא אינן עולות בקנה אחד עם מסורות חז"ל, אבל 'ממעין אחד הכל שותין'. על המחלוקות בעניין אלדד הדני ראו אברהם עפשטיין, אלדד הדני , פרסבורג תרנ"א; ולדמן (להלן הע' 20 ) עמ' 18 .

[11]           הציטוט של סיפור אלדד הדני מתוך יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר מדרשים א' עמ' 23 .

[12]           על פי בר' ב:יא-יג: "שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ". רוב הפרשנים מזהים נהרות אלה עם מקורות הנילוס: פישון עם הנילוס הכחול, והגיחון עם הנילוס הלבן. הם מתאחדים באזור חרטום בירת סודן לנהר אחד, הוא היאור. ראו פירוש דעת מקרא על אתר.

[13]           אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל , רמת גן 1971 , עמ' 132 .

[14]           ר' דוד בן זמרא, ממגורשי ספרד. חי בקהיר ועמד בראש יהודי מצרים במשך 40 שנים. בסוף ימיו עלה לארץ, נפטר בשנת 1573 ומנוחתו כבוד בבית העלמין העתיק של צפת.

[15]           כלומר כאשר הנילוס עולה על גדותיו בקהיר הרי תקופת הגשמים בארץ אל חבשה היא בשיאה.

[16]           מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש , ישראל תשמ"ט.

[17]           שו"ת יביע אומר חלק ח, אבן העזר סימן יא. וראו שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן סו (ושוב בחלק יז סימן מח, ועוד) שחולק על הרב עובדיה ומעדיף שלא להכיר בהם כיהודים.