אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 520

פרשת נח, תשס"ד

"והנני משחיתם את הארץ" (בר' ו: יג)

פרופ' משה צפור

המחלקה לתנ"ך

 

הפסוקית שבכותרת סתומה. הוצעו לה כמה פירושים שהעיקריים בהם:

(א)  "את הארץ" – כמו "מן הארץ", דוגמת "כצאתי את העיר" (שמ' ט: כט) – היינו מן העיר (ראו גם בר' מד: ד; דב' יד: כב). אך הדוגמה הזאת אינה מתאימה לעניין, שכן מילת היחס "את" שייכת בה לפועל ולא למושא ואי אפשר מכאן להסיק על כל פועל שאחריו "את".1 צירוף כמו "להשחית מן הארץ" אף הוא אינו סביר.

(ב)  "יחד עם הארץ", במשמע של "האדמה", והכוונה שגם פני הארץ נמחו ונשחתו יחד עם יושבי הארץ. גם פירוש זה הולם את הפסוק ואת העניין רק בדוחק.

(ג)   "מושך עצמו ואחר עמו", כאילו כתוב: משחית אותם ומשחית את הארץ. ועדיין קשה להבין את "משחית את הארץ" לעומת "משחית אותם"; מי הם "אותם"? אין פלא שחוקרי מקרא הציעו "תיקונים" שונים לטקסט.

      כבר לימדונו רבותינו, שאחת הדרכים לפתרון מילים או ביטויים במקרא הקשים להבנה היא הסתייעות בלשונות אחרות, ולא רק בשפות אחיות, כגון ארמית, אלא אף בלשונות, שברור לנו שאין להן קשר עם הטקסט המקראי.2 ידוע הביאור למילה "טטפת": "טט" בכתפי שתיים, "פת" באפריקי שתיים (סנהדרין ד, ע"ב).

      יש להניח כי חכמינו, אילוּ הכירו לשונות נוספות הקרובות לעברית המקראית, כגון אכדית, מואבית או אוגריתית, אשר נתגלו רק בדורות האחרונים, ועל אחת כמה וכמה אילו הכירו טקסטים בשפות אלה, היו נעזרים בהם לביאור עניינים קשים במקרא.

      לצורך הפתרון של הפסוק שבו פתחנו נפליג אל מזמור כ"ט בתהילים. למזמור יש מבנה מיוחד, ובו גם מבנים מיוחדים של משפטים. כך למשל:

קול ה' שֹבר ארזים          וישבר ה' את ארזי הלבנון (פס' ה)

קול ה' יחיל מדבר           יחיל ה' מדבר קדש (פס' ח)

פס' ו טעון הסבר. הפירוש הרווח הוא בהתאם לפיסוק אשר מוצא ביטוי בחלוקה של בעלי הטעמים:

            וירקידם כמו עגל            לבנון ושריון כמו בן-ראמים

"וירקידם" – את מי? מן הסתם את מה שנזכר קודם לכן, דהיינו: את ארזי הלבנון. אחת מצורות התקבולת בשירה המקראית היא תקבולת חסרה (בדרך כלל זו הצלע השנייה), ואת החסר אנו משלימים במחשבתנו מתוך הצלע הראשונה. הנה דוגמה מתוך תהילים קי"ד:

            בצאת ישראל ממצרים                 [בצאת] בית יעקב מעם-לעז

            הים ראה וינס                             הירדן [ראה] ויסב-לאחור

            ההרים רקדו כאילים                  גבעות [רקדו] כבני-צאן

על פי זה נהוג להסביר את הצלע השנייה בפסוק הנ"ל (כט: ו): "[הרקיד את ה]לבנון ושריון (= חרמון) כמו בן-ראמים". ההסבר הזה מעורר כמה קשיים: א. בניגוד לכל הפסוקים האחרים במזמור כט, שבהם התקבולת היא בעלת צלעות שוות באורכן, כאן, על פי התפיסה הזאת, הצלע הראשונה קצרה והשנייה ארוכה מאוד. ב. מבחינת התמונות המופיעות בפרק: כל פסוק המתאר את "קול ה'" יש בו תמונה אחת, ואילו כאן יש ערבוב של תמונות: בפסוק ה קולו של ה' שובר את ארזי הלבנון; בפסוק ו קול ה' מרקיד את ארזי הלבנון (אחרי ששבר אותם?) כמו עגל, ונוסף על כך מרקיד ה' את הרי הלבנון ושריון כמו בני ראם. לארזי הלבנון מוקדשים אפוא פסוק וחצי, ואילו ללבנון ולשריון רק חצי פסוק. גם זה מוזר.

      והנה בספרות אוגרית, שיש לה קִרבה רבה ללשון המקרא ולמטבעות הלשון המקראיים, יש שימוש של סופית מ' (מ' אנקליטית) לחיזוק. [1] על פי זה אפשר לפסק את פסוקנו בדרך אחרת:

           וירקיד[ם] כמו עגל לבנון       ושריון - כמו בן-ראמים (ושריון הרקיד כמו בן-ראמים).

קול ה' מרקיד אפוא את הרי הלבנון והשריון, לא את ארזי הלבנון, שאותם, כמתואר בתמונה הקודמת, הוא שובר. וכבר ראינו גם במזמור קי"ד את תמונת הריקוד של ההרים והגבעות , אשר המשורר משווה לניתורים ולקפיצות של אילים ובני-צאן. הסיומת של "וירקידם" אינה כינוי גוף של מושא - "הרקיד אותם", אלא סיומת של חיזוק.

      כפי הנראה, באופן כזה יש לבאר את הפסוקית "מְחץ מתנים קמיו" (דב' לג: יא), שהוא כמו "מְחץ מתני קמיו" - בסמיכות, והמ"ם נוספת. כיוצא בזה יש' י: ה:

            הוי, אשור שבט אפי     ומטה הוא בידם זעמי

הביאור שזעמי הוא מטה בידם – דחוק, שהרי אין הרעיון שבו מקביל לרעיון שבצלע הראשונה. אולם אם נבאר כאן את המ"ם לא ככינוי שייכות אלא כמ"ם נוספת של חיזוק, "ביד[ם]", מתבאר הפסוק היטב והתקבולת מיושבת: אשור שבט אפי  /   ומטה הוא ביד זעמי. "הוא" = אשור: אשור משמש ביד ה' שבט/מטה לבטא בו את זעמו/אפו.

      נשוב אל הפסוק שבו פתחנו. אם נתפוס גם את המ"ם הסופית של המילה "משחיתם" בדרך דומה, לא ככינוי מושא (=משחית אותם) אלא כסיומת לחיזוק, יתבאר פסוקנו כך: קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחית[ם] (=משחית) את הארץ. משמעות "את הארץ " אינה 'את האדמה' אלא בדיוק כמו בחלקו הקודם של הפסוק: "כי מלאה הארץ חמס", וכמו בפסוקים יא-יב: "ותשחת הארץ לפני הא-להים... וירא א-להים את הארץ והנה נשחתה". זהו מטונים, במקום "כל בשר" (וראה גם פסוק יז).

      וכך יתבאר פסוקנו היטב. יש כאן "מידה כנגד מידה": הארץ "נשחתה" (במובן המוסרי) על ידי יושביה ("כל בשר"), ולכן "ישחית" (במשמעות הפיסית: יאבד, ישמיד) ה' את הארץ, דהיינו את יושביה ("קץ כל בשר").

      אפשר שבדרך דומה יש לבאר את הצירוף יוצא הדופן "ויכו... את החרי בהררם שעיר" (בר' יד: ו). נהוג לפרש את המ"ם ככינוי שייכות - בהר שלהם. ברם "שעיר" אינו ההר של החורי. זהו אזור שישבו בו החורים לפנים (גם בתקופה זו של מלחמת המלכים – ואז עדיין אין בני שעיר בעולם); אך בני עשו (הוא אדום וגם "שעיר"; ראו בר' כה: ל; לו: א, מג; וכמו כן כה: כה) הורישום וישבו תחתם, ורק אז ניתן למקום השם "שעיר" (ראה דב' ב: יב, כב). אם נתייחס גם כאן לאות מ' במילה "בהררם" לא ככינוי שייכות אלא כסיומת לחיזוק, משמעות הביטוי תהיה: ויכו ... את החורי בהררי שעיר. התורה נוקבת כאן בשם הגיאוגרפי ה"מודרני",  "שעיר", מן התקופה של מתן תורה.

 



[1] אף על פי שלא נתברר שימושה המדויק ומשמעה של מ"ם נוספת זו, אבל היא שכיחה בשירה האוגריתית. לעניין זה ראו: י' אבישור, "מזמור כט", עיונים בשירה המזמורית העברית והאוגריתית , ירושלים תשמ"ט, עמ' 75-25; לענייננו:       עמ' 62.