אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 655

שבועות ופרשת נשא, תשס"ו

על פיוט קדום לחג השבועות ועל שיר קדושה פיוטי בן-זמננו*

פרופ' דן מכמן

המחלקה לתולדות ישראל

א.      "ועתה בנים שירו למלך" לר' שמעון בר יצחק

מובא במדרש: [1]

ומ"ר – אל תקרי 'ומר' אלא 'ואמר'. ומהו 'ואמר'? אלו שרפי להבה ומלאכי צבאות וחיילי מעונה, שאינם יכולים לומר 'קדוש' מלמעלה עד שפותחין ישראל תחלה פיהם בקדושה מלמטה, ואומרים 'קדושה משולשת', ואח"כ מקדישין מלאכי השרת, שנאמר: 'בְּרָן יחד כוכבי בֹקר ויריעו כל בני א-להים' (איוב לח:ז), 'כוכבי בקר' – אלו ישראל שנמשלו לכוכבים... ומנין שאין 'ואמר' אלא למלאכי השרת? שנאמר: 'וקרא זה אל זה ואמר' וגו' (יש' ו:ג).

מדרש זה, ועוד כמה הדומים לו, שימשו את הפייטן האשכנזי רב-הכשרון ורב-הפעלים ר' שמעון בר יצחק, כשביקש לחבר "אופַן" [2] לחג השבועות - מועד עיקרי של קדושה בלוח השנה היהודי. מדובר ב"אופַן" הפותח ב"ועתה בנים שירו למלך בתפארת מפאר". זהו אופן מורכב, שניכרת בו גם שליטתו של המחבר באמנות הכתיבה וגם התמצאותו במקורות מגוונים, שכן במבנה הפיוט משולבים פסוק מספר משלי, מדרשים שעניינם מעשה מרכבה, משחקי מילים ורמיזות לרוב.

ר' שמעון בר יצחק, נולד בשנת 950 בערך במגנצא (מיינץ), והוא אחד מראשוני הפייטנים. סבו אבון הגיע למגנצא מהעיר לה-מאן בצרפת. ר' שמעון עצמו, שהיה בן דורו המבוגר של רבנו גרשום מאור הגולה, ולפי מסורת מסוימת אף למד עמו תורה, נחשב לתלמיד חכם, וכונה גם "רבנא" ו"הגדול". הוא שימש כשליח ציבור בקהילתו, והרבה לחבר יוצרות, קרובות, סליחות, פזמונים ורשויות לחתנים, שניכר בהם כי הושפע מפייטנים ידועים שהיו לפניו – ר' אלעזר הקליר, ר' שלמה הבבלי ור' משה בן קלונימוס. [3] פיוטיו של ר' שמעון בר יצחק נפוצו במנהג אשכנז המערבי (אשכנז וצרפת), ונשמרו באזורים שנהגו במנהג זה – "פולין [באזורים הדרומיים], בעהמען [בוהמיה], מעהרען [מורביה] ואונגארן [הונגריה המערבית]", [4] וכן גרמניה, אלזס והולנד. [5]

בדורות האחרונים, עם השיבה לארץ ישראל, החל תהליך של ניפוי הפיוטים מן התפילה. נראה שהסיבה החברתית לכך נעוצה בין השאר בעובדה, שבחוץ-לארץ היה בית הכנסת מקום ההתכנסות של הציבור היהודי, והיה רצון להאריך את התפילה ועמה את תחושת ה"יחד" של המתפללים על-ידי תוספת של פיוט ושירה. בארץ ישראל, לעומת זאת, נוצר תחום ציבורי-יהודי רחב (כולל מפגשים עם חברים-מתפללים במסגרות אחרות, פעילויות לימוד מגוונות ועוד), ועקב כך התפתח דווקא תהליך של צמצום תפקיד בית הכנסת למקום פונקציונאלי שההתכנסות בו היא לצורכי תפילה בלבד, ואותה ביקשו לקצר למינימום ההכרחי. [6] עם דחיקת הפיוטים מהתפילה נשתכחו רובם גם מהלב.

אך נחמה פורתא הגיעה ממקום אחר. עם התפתחות עולם הזמר הדתי (המכונה לעתים "חסידי") בעשורים האחרונים, החלו אחדים מהיוצרים לנבור גם בפיוטים הנשכחים והעלו מתהום הנשייה קטעים מהם. כך זכו שתי שורות מהפיוט שלנו לעדנה, והיו ללהיט המושר רבות בשמחות של השנים האחרונות – גם אם רבים בציבור אינם יודעים את מקורו.

וזה לשון הפיוט: [7]

 

[א] וְעַתָּה בָנִים שִׁירוּ לַמֶּלֶך בְּתִפְאֶרֶת מְפֹאָר [ב],

בְּרִקְמֵי שִׁיר מְעֻטָּף וּמְעֻטָּר וּמְתֹאָר,

בְּהוֹד וְהָדָר וְשֶׁבַח מְבֹאָר,

בַּעֲטֶרֶת גֵּאוּת, וְכֶתֶר נוֹרָא יִתְפָּאָר.

 

שִׁמְעוּ לִי מְלָלוֹ עִזּוּז נוֹרָא פִּלְאֵי גָדְלוֹ,

שֶׁשְּׁמוֹ עָרֵב לוֹ וְזִכְרוֹ נָעִים לְהַלְּלוֹ,

וְהֵיכָלוֹ נֶחְמָד לוֹ וּכְבוֹדוֹ נֶהְדָּר לוֹ,

וְהוֹדוֹ נָאֶה לוֹ וּמְשָׁרְתָיו מַנְעִימִים לוֹ.

 

וְאַשְׁרֵי עֲבָדָיו הַמַּשְׁמִיעִים בְּקוֹל שְׁבָחוֹ [ג],

כִּי עֲרֵבִים לְפָנָיו וּמְקֻבָּלִים נִכְחוֹ,

שָׁמְעִיאֵל הַשָׂר [ד] מַשְׁמִיעֵם בְּכֹחוֹ,

לְשַּתֵּק הֲמוֹן מַעְלָה בְּרֹן בְּנֵי אֶזְרָחוֹ [ה, ו].

 

דְרָכַי וְחוֹבַי [ז] תֵּת קְדֻשָׁה לִמְקָרֶה אֲוִירִים [ח],

הַמָּשְׂגָב וּמָכְתָּר בְּכִתְרֵי כְתָרִים,

פְּאֵר מְלָכִים תְּהִלָּה לִבְרוּרִים [ט],

מִפַּחְדוֹ יָחִילוּ אֵיתָנִים וְצוּרִים.

 

יִשְׁמֹרוּ נִכְסָפִים בְחַצְרוֹת מְעַט מִקְדָּשׁוֹ [י],

בְּפַחַד וְיִרְאָה לְהַעֲרִיצוֹ וּלְהַקְדִּישׁוֹ,

אַחַר שְׁתֵּי תֵבוֹת מַזְכִּירִים שֵם קָדְשׁוֹ [יא],

לְהוֹדִיעַ לַכֹּל כִּי הֵם זֶרַע קְדוֹשׁוֹ. [יב]

 

ביאורים:

א.     בראש חמשת הבתים מופיעות בזו אחר זו מילות הפסוק ממשלי ח:לב: "ועתה בנים שמעו-לי, ואשרי דרכי ישמרו".

ב.     כלומר: המפאר בתפארת.

ג.      ויש לדייק בניקוד: שבָחו בקמץ, ולא שִבחו בחיריק, כפי שנוהגים לשיר. אמנם, אין כאן   הבדל במשמעות, ושתי צורות הקריאה נכונות, אך המחבר נקט כאן בדרך ההיגוי שהייתה מקובלת בלשון חכמים, ולא כדרך לשון המקרא.

ד.      שמעיאל השר: בספר רזיאל המלאך (ספר קבלה עיונית ומעשית שיוחס לאדם הראשון), מתוארים בפירוט מעשי בראשית. בין השאר יש תיאור של ארבעת שערי השמים, והמלאכים השומרים עליהם. וכך כתוב: "ועל שערי רוח דרום - שרים ממונים עליהם, ואלה שמותם: פרואל, צריאל, קניאל, שסתניאל, שמעיאל, שמעאל, ומַפְתְחֵי רוח דרום בידיהם". [8]

ה.     לשתק את המלאכים בשירתם – עד שישירו בני אברהם/בני ישראל תחילה. עניין זה מבוסס על מדרש קבלי ממדרשי ההיכלות, שבו נאמר: "כשמגיע זמן לומר שירה, שמעיא"ל השר הגדול הנכבד והנורא עומד על חלוני רקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותשבחות העולים מן הארץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות להשמיע לבני ערבות. ומפני מה עושה כן? שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה עד שפותחין תחלה ישראל בשירה". [9] הדבר נלמד מהנאמר בבבלי חולין (צא ע"ב):

                        מיתיבי: חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה – ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ...; וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות (מלים), שנאמר 'שמע ישראל ה' וגו'', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב: 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות', ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר: 'ברן יחד כוכבי בקר' (בני ישראל), והדר (ואח"כ) 'ויריעו כל בני א-להים' (מלאכים).

ו.    אזרחו: הוא אברהם אבינו, על שום זיהויו עם איתן האזרחי ("אמר רב: איתן האזרחי זה הוא אברהם, כתיב הכא איתן האזרחי, וכתיב התם מי העיר ממזרח צדק, קא חשיב משה וקא חשיב הימן, והאמר רב הימן זה משה כתיב הכא הימן, וכתיב התם בכל ביתי נאמן הוא, תרי הימן הוו" - בבלי, בבא בתרא טו ע"א). השימוש בכינוי "אזרח" או "האזרחי" לאברהם אבינו נפוץ מאוד בלשון הפיוט. ראוי לציין כי בתרגום הגרמני המובא במחזור מהדורת זלמן שטערן (וויען תרמ"ז), תרגם המתרגם "בני אזרחו" ב- Morgenländers , שפירושו: "אנשי המזרח", במקום: "בני אברהם", או למצער - "עם ישראל"! נראה, שהוא קרא "מזרחו" במקום "אזרחו". ברור שזאת טעות לא רק בקריאה הפשוטה, אלא גם במושגים, שכן הגדרת אנשי ארץ ישראל כ"אנשי המזרח" נובעת מראייה אירופוצנטרית, המחלקת את העולם ל"מערב" ו"מזרח" על-פי נקודת מבטה הגאוגרפית, ושנוצרה רק עם ההתפשטות הקולוניאלית במאות הט"ו-ט"ז.

ז.     חובי = חובותי, כלומר מצוותי.

ח.   מקרה אוירים = עושה השמים, הקב"ה.

ט.   ברורים = נבחרים, כלומר: עם ישראל.

י.     חצרות מעט מקדשו = בתי כנסת, שהם מקדשי מעט.

יא.  חוזר לעניין הנזכר בהערה ה.

יב.   כשם שה"קדושה" בתפילת מוסף לפי נוסח ספרד נפתחת במילים "כתר יתנו לך", כן מודגש בפיוט זה כי הכתרת הקדוש ברוך הוא, שהיא קידושו (=ייחודו), נעשית בעזרת מילים, תהילות ושירים; אלו הם החומרים שמהם נוצק הכתר.

 

ב. "תיקון אחרון" לאיתמר יעוז-קסט

המשורר הישראלי בן ימינו איתמר יָעוז-קֶסט, יליד הונגריה ששרד את השואה, תיעד בחלק משיריו את תהליך התקרבותו לאמונה. השירים הללו כונסו בקובץ עוֹלֶה בָהָר: שירי אמונה ותשובה. [10] אחד השירים בקובץ זה, שנכתב בשנת 1988, הוא בעל אופי פיוטי [11] מובהק בעיניי, ומתקשר הן למוטיב הקדושה שראינו בפיוט של ר' שמעון בר יצחק, הן למוטיב תיקון החצות, שזכה מזה דורות לעמוד במרכז חוויית חג השבועות. וזה נוסחו של השיר/פיוט:

 

תיקון אחרון

רֶגַע לִפְנֵי חֲצוֹת.

נִדְמֶה, עוֹד נִתָּן לְתַקֵּן אֶת הַטָּעוּן תִקּוּן אַחֲרוֹן, בְּשׁוּלֵי כָּל הַחוֹלֵף וְכָלֶה;

הַסֵּפֶר שֶׁבְּיָדִי: מַחֲזוֹר-תְּפִלּוֹת נֹסַח אַשְׁכְּנַז,

עַל כְּרִיכַת הַסֵּפֶר: שַׁבְרִיר-אוֹר. הוּא שַׁיָּךְ לִתְאוּרַת-הַחוּץ.

מִבֵּין הַדַּפִּים מַפְלְיגִים

יְצוּרֵי-אַיִן אֶל תוֹך מֹחִי. מִלִּים שֶׁגֻּיְּסוּ לִפְנֵי מֵאוֹת בַּשָׁנִים

וְעוֹדָן שָׁרוֹת: קָדוֹשׁ! קָדוֹשׁ! קָדוֹשׁ!

בְּשָעָה זוֹ – גֶּשֶׁר צַר בִּלְבַד מוֹבִיל מִמֶּנִּי אֶל עוֹלַם הַמַּמָּשׁוּת,

אַךְ עוֹלוֹת הַמִּלִּים עַל הַגֶּשֶׁר וּמַקִּישׁוֹת

עַל-פִּי קֶצֶב, דּוֹמֶה הֵד מִתְגַּלְגֵּל בְּסִמְטְאוֹת יְמֵי-הַבֵּינַיִם שֶׁהָיוּ לְמַאֲכֹלֶת-אֵשׁ.

וְהַגֶּשֶׁר רוֹעֵד.

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ מַעֲבָר אֶל מִחוּץ לְקִיּוּמִי, וְאוּלָם הַשִּׁירָה מְהַדְהֶדֶת בְּעֹז -

                                                                                    וְדַי לִי בְּכָךְ בְּלַיְלָה זֶה,

כְּשֶהַמֶּרְחָק בֵּינִי לְבֵין הָאֲדָמָה הוּא מֶרְחַק שָׁלֹשׁ קוֹמוֹת,

                                                   בְּבֵית-מְגוּרִים יָשָן, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹנֶה מִכָּל בִּנְיְנֵי-הַלְּבֵנִים שֶׁבָּעוֹלָם;

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, כָּאן, מִתַּחַת לְקוֹמַת-הַקַּרְקַע פְּעוּרָה תְּהוֹם,

בַּתְּהוֹם – מִתְהַפְּכוֹת עַצְמוֹת אָדָם וּמִתְחַכְּכִים שְׂרִידֵי כֵּלִים מִקֶּדֶם

עִם כָּל נִיעַ כַּדּוּר-הָאָרֶץ,

וְאוּלַי גַּם לְשֵׁמַע קְרִיאַת פְּסוּקִים בִּנְעִימָה לֵילִית מִתְמַשֶּׁכֶת;

זוֹ הַשִׁירָה הַנִּשְׁמַעַת בְּלִוּוּי חֲרִיקַת דְּלָתוֹת עַל-פְּנֵי תֵּבֵל כֻּלָּהּ,

שֶׁכֵּן פּוֹתְחִים-סוֹגְרִים אֲרוֹנוֹת-קֹדֶשׁ בְּשָׁעָה זוֹ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הַלֵּילִיִים

לְעֵת כִּי הַקָּהָל, כְּאִיש אֶחָד, עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם,

וְיֵשׁ גַּם גּוּף רָפֶה הָרוֹעֵד כְּמוֹ גֶּשֶׁר

לְקוֹל צְעִידַת מִלִּים שֶׁיָצְאוּ לַדֶּרֶך לִפְנֵי דּוֹרוֹת הַרְבֵּה

כְּדֵי לָשִׂים עָלַי מָצוֹר.

 

ביאור:

היריעה כאן קצרה מדי כדי לדון בשיר זה באופן מקיף כפי שעשינו בפיוט דלעיל, ואולם נעיר כמה הערות. יעוז-קסט אינו דן במלאכי מעלה. את הקדושה מוצא אצלו האדם העכשווי במחזור התפילה (ודוק: מחזור ולא סידור, כלומר הוא רומז לאחד המועדים), אשר שימר אותה בין דפיו. המעשה של פתיחת המחזור כבר משחרר את מילות הקדושה, והן שוב מפליגות והופכות לשירה (ובכך מתחברים הדברים לפיוט דלעיל). המילים הללו, "שיצאו לדרך לפני דורות הרבה", הן הקובעות את המסגרת המחייבת ("המצור") של הווייתו כיהודי. הן מרעידות בצעדיהן את הגשר מהֶעָבָר היהודי בימי הביניים ועד היום, עבר (פוגרומים ורדיפות) – והווה (השואה) – "שהיו למאכל אש". בעזרתן – ואולי: רק בעזרתן - "נדמה, עוד נתן לתקן את הטעון תקון אחרון, בשולי כל החולף וכלה", כלומר עוד ניתן לתקשר עם העולמות העליונים (ודבר זה מקשר לשיר אחר של יעוז-קסט, "גילוי פנים" המתעמת עם אחד ההסברים שהשואה היא "הסתר פנים").

לסיום אפשר לומר, כי בכל דור ודור יכולים ישראל לחדש דרכי שירה ובאמצעותן להודיע  את קדושת הקב"ה בעולם.

 



 *            תודתי לפרופ' בני בר-תקוה מהמחלקה לספרות עם ישראל על שהעיר הערות חשובות לדברים שלהלן.

1      יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר המדרשים , ניו יורק תרפ"ח, עמ' 429 – 430. ראה התייחסות למדרש זה במאמרו של פרופ' יעקב קליין: "ה'קדושה' בתפילה ומקורותיה", דף שבועי לפרשת יתרו, תשס"ו (מס' 640).

[2]     "אופן" – פיוט הנאמר בחגים בתפילת שחרית לפני קריאת שמע, במשולב עם פסוקי הקדושה "והאופנים וחיות הקודש וגו'"; ראו: דניאל גולדשמידט, "מבוא", מחזור לימים הנוראים לפי מנהג בני אשכנז לכל ענפיהם, כולל מנהג אשכנז (המערבי), מנהג פולין ומנהג צרפת לשעבר, מוגה, מעובד ומבואר בידי דניאל גולדשמידט, כרך א': ראש השנה, ירושלים ה'תש"ל, עמ' לא-לב.

[3]     אברהם מאיר הברמן, פיוטי רבי שמעון בר יצחק , ירושלים תרצ"ח; A. M. H[abermann], "Simeon bar Isaac", Encyclopedia Judaica, Jerusalem 1971 . על הקשרים היסטוריים של אחדים מהמוטיבים בכתיבתו, ראו: ישראל יעקב יובל, שני גויים בבטנך , תל-אביב תש"ס, עמ' 114, 118, 140.

[4]    מחזור לכל מועדי השנה, כולל כל התפלות והפיוטים, כפי מנהג המדינות פולין, בעהמען, מעהרען ואונגארן , מסודר בסידור נאה ומוגה בתכלית הדיוק, עם תרגום אשכנזי, מהחכם זלמן כוכב טוב שטערן, חלק תשיעי: לחג השבועות , וויען תרמ"ז.

[5]     על תפוצת מנהג אשכנז ראו בין השאר: דניאל גולדשמידט, "מבוא", מחזור לימים הנוראים... ראש השנה , שם, עמ' יד.

[6]     והא ראיה: בימים הנוראים, שבהם התפילה תופסת מקום מרכזי והציבור אינו ממהר לסיימה, נשארו בתפילה פיוטים רבים.

[7]     פיוט (מיוונית poietes , יוצר, יצירה ספרותית אמנותית המביעה רגשות וחוויות בצורה רתמית) הוא במסורת היהודית שיר קודש המושר על-ידי הקהל בתוך התפילה.

[8]      מובא אצל אייזענשטיין, ערך: "מעשה בראשית ומעשה מרכבה" (ראו הערה 1), עמ' 311.

[9]    אהרן יעלינעק, בית המדרש , חלק ג, לייפציג 1853, עמ' 161; מובא אצל אייזענשטיין (הערה 1), ערך: "היכלות" , וכן ראו המדרש שבתחילת מאמר זה.

[10]   איתמר יעוז-קסט, עולה בהר: שירי אמונה ותשובה (מבחר), תל-אביב תשנ"ח, עמ' 9; תודתי למחבר על שהרשה את פרסומו המלא של השיר.

[11]   אני משתמש כאן בביטוי "אופי פיוטי" מתוך הכוונה למושגים ולדימויים המשמשים את המשורר; מובן שמבחינת הקצב החיצוני והפנימי שלו אין השיר בנוי כמו הפיוט, שהיה – מעצם הגדרתו – מיועד לשירה בציבור.