אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות

מספר 805

פרשת שמיני ויום השואה, תשס"ט

הגדרת קידוש השם בתקופת השואה

ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין

המחלקה לתלמוד

הנושא של קידוש שם ה' מצוי בפרשת שמיני בתיאור מות בני אהרון ותגובת משה ואהרון על מותם. הגמרא במסכת זבחים (קטו ע"ב) מתייחסת לעניין ואומרת: " וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (שמ' כט:מג), אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי, דבר זה אמר הקב"ה למשה  ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה ... שתק וקבל שכר, שנאמר: "וידום    אהרן". וכן בדוד הוא אומר: " דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ " (תה' לז:ז), אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק".  

      נושא קידוש ה' והדרכים לקדש את שמו נדון הרבה ביחס לשואה. יש שני מצבים הלכתיים קיצוניים המנוגדים זה מזה במסקנתם ובדרישתם מן האדם: 'פיקוח נפש' ו'שעת השמד'. מצב של 'פיקוח נפש' דוחה את כל המצוות (מלבד שלוש עבֵרות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), ובו צו השעה הוא שמירת החיים על פי הוראת התורה – "וחי בהם", וחז"ל דרשו: "ולא שימות בהם". [1] משמעות הוראה הלכתית זו היא שיהודי נצטווה על שמירת החיים גם במחיר ויתור על מצוות התורה ואיסוריה. המצב השני – 'שעת השמד', הוא שהאויב גוזר גזרות שמטרתן לעקור את דת ישראל, ואז יש להימנע מכל איסור עד למסירות נפש על קידוש השם. במצב כזה אסור לשנות אפילו בדבר שהוא מנהג בלבד ("אפילו ערקתא דמסנא" – אפילו שרוך הנעל). [2] ההכרעה אם ימי השואה היו 'שעת השמד' או 'פיקוח נפש' תלויה בשאלה מה הייתה מטרת המדיניות הנאצית, או כיצד העריכו אותה היהודים. אם מטרת הנאצים הייתה כיליון פיזי של העם היהודי, הרי ההגדרה ההלכתית היא 'פיקוח נפש'. אך אם מגמתם הייתה לקיים גם מאבק רוחני - לעקור גם את התורה והיהדות מן העולם, הרי מצד ההלכה זוהי 'שעת השמד'.

 אין לכך תשובה חד-משמעית כוללת. הדיון בנושא ובהשלכותיו ההלכתיות והמעשיות לא חדל במהלך התקופה כולה, מאז שנות ה-30 ועד לשילוחים, ונמשך אפילו במחנות הריכוז. עם פרוץ המלחמה, כשהתבררה המדיניות ההרסנית הנאצית, התגברה התחושה שיעדם הוא לכלות פיזית את העם היהודי מנער ועד זקן והייתה לנחלת הכלל. לפיכך, ככל שהחמירו התנאים חשו היהודים, וכן הורו הרבנים, שיש לנהוג כמתחייב במצב של פיקוח נפש ולדחות מפניו את קיום המצוות כדי לשרוד. [3] למשל, כך כתב לאחר השואה הרב א"י אונטרמן: [4]

וכן כל הגזרות האכזריות שגזרו עריצים פראיים במחנות הנאצים ימ"ש נגד בני ישראל ופגעו בעניני הדת דינם ככפיית אנס ולא כגזרת שמד, שהרי גם על המשומדים מזרע היהודים הכבידו אכפם בגזרות כאלה, וזה מוכיח כי כוונתם למלא תאוות רצח שלהם... ונפשם הטמאה שואפת לדם ולא תדע שבעה... ולכן הדין כמו בכל אנס דיעבור ואל יהרג.

ואולם מצב זה לא היה סטטי ולא היה שווה בכל מקום. ראשית, בגטאות לא היה היתר כללי וגורף משום פיקוח נפש, אלא בכל שלב ומצב נבדקו הדברים מחדש. שנית, גם כאשר הותרו ללא ספק איסורים מסוימים משום פיקוח נפש, כמו אכילת מזון לא כשר, לא פסקה אחיזתם של יהודים במצוות ובמנהגים, כיוון שלא דובר בהיתר גורף. יתר על כן, גם כאשר הותרו הדברים משום אונס, הקפידו לעשות אותם באופן שכרוך בו איסור חמור פחות. לדוגמה, הרב י"מ אהרונסון הורה לסובבים אותו באושוויץ לאכול את הבשר הטרף בכמויות קטנות ובהפסקות באכילה כדי לצמצם את האיסור על פי התורה, וכן הורה גם לגבי חמץ בפסח, אף שללא ספק היו במצב של פיקוח נפש. שלישית, היו מצבים שבהם יהודים לא נהגו לכאורה על פי הכלל "יעבור ואל יהרג". תופעות כאלו בולטות דווקא על רקע מחנות הריכוז. גם שם הוצרכו רבנים לעתים להשתמש בסמכותם ובדוגמה האישית שנתנו כדי לשכנע יהודים להתיר לעצמם איסורים שונים ולשמור בכל דרך על חייהם. [5]

בתקופת השואה אין מציאות של קידוש השם במובן המקובל, שבו יהודים נהרגים או נוטלים את נפשם במו ידיהם בשל אמונתם, שהרי בתקופה נוראה זו לא הועמדו יהודים בניסיון להציל את חייהם על ידי המרת דתם. לא ניתנה להם הבחירה בין חיים למוות, שכן הדבר הקובע בעיני המרצחים לא היה הדת אלא הגזע, ואפילו מתבוללים גמורים, מומרים לנצרות ובני נישואי תערובת נרדפו ונרצחו באותה אכזריות עצמה. ולא זו בלבד, אלא שרבים מן הנרצחים לא האמינו ביהדות וּודאי שלא היו מקריבים את נפשם למענה. מצב זה תואר בחריפות במאמרו של משה כהנוביץ "ויכוח בכל נדרי":

יהודים, הגידו לי, מה היה אילו נתן היטלר ליהודים את הברירה שנתנו צוררי ישראל בכל הזמנים... והתקופות – להמיר את הדת או להישמד – האם יהודי דורנו הכופרים... היו עומדים במבחן, כמו שהתנסו הדורות הקודמים?... הפעם מדובר לא בדת אלא 'בדם' ב'גזע'. כאן אין מקום להתחמקות... כולם פורעים את חוב הדמים... 'ישראל ערבים זה בזה', האם בתורת הגזע והדת אין אצבע אלוקים? האם זה רק מקרה? [6]

לא אחת נשאלה בגטאות השאלה: ההליכה למוות בידי הגרמנים – האם יש בה קידוש השם? והרי אין בכך בחירה חופשית. [7] הרב י"מ אהרונסון מעיד ששאלה זו ניקרה במוחו ללא הרף גם על סף המשרפות: "עוד בהיותי בגיא צלמוות במחנות המוות אושוויץ ובוכנוואלד":

כל אותם מליונים קדושים שהומתו על ידי הנאצים במיתות משונות, האם מיתתם היא מיתת 'קידוש השם'? האם קיימו במותם את המצוה הנשגבה של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' שעל מקיימיה נאמר: 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן'?... השאלה היא, האם יהודי שהומת עבור היותו 'יהודי' – הינו 'מקדש השם' במיתתו... רובם ככולם של הנהרגים, מתו באין ברירה... לרוב המומתים לא היה יישוב הדעת או כוונה כל שהיא בשעה שהומתו, האם ניתן לקרוא למיתה כגון זו 'קידוש השם'?... לכאורה, הגמרות כולן ורבותינו הראשונים, אינם דנים אלא בגוי האונס לעבור על הדת, על דרך וכעין: 'מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני... על ששמרתי שבת... על שאכלתי מצה' (ויק"ר לב, א). [8]

דברים דומים כתב האדמו"ר מסלונים, רבי נח ברזובסקי:

והנה ככל שפרשת ההשמדה והחורבן היא תעלומה ללא פתרון, ביותר תגדל התמיהה כאשר מתבוננים בענין מבעד לאספקלריא המאירה של קידוש השם. מצד אחד החזיון הגדול ביותר, שש מליון יהודים קדושים השיגו את המדרגה הנשגבה ליהרג על קדושת שמו ית', ועליהם נאמר "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" שאין מעלה כמעלתן, אך מאידך מעיק מאוד על כל לב חושב, אשר כך נסתבב מההשגחה העליונה, שלמעשה רובם של הנהרגים... לא זכו שהם יקריבו את עצמם על קדושת שמו, שהרי לא היתה להם ברירה... ולרובם לא הי' ישוב הדעת בשעה שנהרגו, ואיך ניתן לקרוא לזה קידוש השם? [9]

השאלה נידונה בכובד ראש עוד בהיותם בין חומות הגטו. במסה על קידוש השם שכתב הרב שמעון הוברבנד הוא מציין את ההגדרה שנפוצה בגטו כי "כבר פסק הרמב"ם: יהודי שנהרג, ואפילו לא משום שרצו להעבירו על דתו, ורק על שום שיהודי הוא, נקרא קדוש". [10] כך מביא גם מ' לנסקי בשם ר' הלל צייטלין, מאנשי הרוח הידועים בגטו ורשה: "במקרה שיהודי נמצא הרוג בדרך, קדוש ייאמר לו, היות שבגלל יהדותו נהרג. כך פוסק הרמב"ם. לפי זה, עיקר הקדושה – היא המיתה עקב ההשתייכות ליהדות. יכול אפוא אדם מישראל להשיג את כתר הקדושה בלי שיועמד לפני נסיון. [11]

      במקורות אלו הובאה ההלכה בשם הרמב"ם, אף כי לא נמצא פסק הלכה כזה  ברמב"ם. [12] אמירות ברוח זו הושמעו מפי רבנים כאשר יצאו להיהרג על קידוש השם. למשל, רבה של לנוביץ, הרב אהרל'י רבין, דרש לפני בני קהילתו כאשר יצא עִמם בדרך לבית העלמין, כשהוא לבוש 'קיטל':

אחים יקרים, אנו עוברים עתה אל מלכות שמים... אחרי הסבל הרב ויסורי הגיהנום שסבלנו עלי אדמות, מובטח לכם כי תגיעו אל גן עדן פנימה... לכן אל תדאגו. לכו בשמחה לקראת גורלכם. אשריכם, אשרינו, שזכינו למות כיהודים, מוות כזה נחשב כמוות על קידוש השם, כי כל פשעינו בכך שאנו יהודים. [13]

וכך עולה גם מדבריו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד לפני הוצאתו להורג: עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה של קידוש השם. האש תשרוף את גופנו וזה יתקן מחדש את עם ישראל. [14]

ועוד נמסר בשמו שהורה לברך בשם ובמלכות "לקדש שמו ברבים" כנוסח השל"ה. [15] אף קהל יהודי הגטאות והמחנות ראה באחיהם המובלים למוות 'קדושים שהלכו על קידוש ה''. התואר 'מקדשי השם' שבו הוכתרו הרוגי השואה מופיע לרוב בכל ספר 'יזכור', בספרות המסורתית ובספרות ההנצחה. כך הם נחקקו גם בסידורי התפילה והקינות – "במעלות קדושים וטהורים". [16]

הגדרה זו, שאינה תולה את מעשה קידוש השם במעשיו ובבחירתו החופשית של עם ישראל נפוצה אף כיום, בשונה מההגדרה המקורית המתייחסת לפן הדתי של ההריגה. אפשר לומר ששתי בחינות יש בעצם בחירתו וייחודו של עם ישראל כסגולה מכל העמים: קדושה אחת גלויה – קיום תורה ומצוות בפועל, וקדושה נוספת, נסתרת, הטבועה בעם ישראל מעצם יצירתו ואינה תלויה כלל בבחירתו ובמעשיו. כיוון שבחירת עם ישראל נועדה לקדש שם שמים בעולם, בבחינת " עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ " (מג:כא), ברור שאף קידוש השם שני פנים לו – גלוי ונסתר. יש קידוש השם של מסירות נפש גלויה על קיום התורה ומצוותיה, אך יש גם קידוש השם על ידי עצם ייחודו של יהודי כיהודי. [17]

כיוון שהנאצים ביקשו להכחיד את ישראל מן העולם, גם במאבק על עצם החיים היה משום קידוש השם, ויש לכלול בין הקדושים לא רק את הנרצחים אלא גם את הניצולים שהצליחו לקיים את החיים בכל התנאים. [18] דברים דומים כתב אף ק' צטניק: "עכשיו למות – לא גבורה היא. גבורה שבגבורות היא עכשיו – לחיות". [19] התנהגות זו קיבלה את ביטויה הקולע בסִסמת 'קידוש החיים' של הרב יצחק ניסנבוים, דרשן ונואם מעולה, הוגה דעות וסופר, ממנהיגי תנועת ה'מזרחי', שנספה בגטו ורשה בשנת תש"ג. [20]

הדברים אמורים בייחוד בגטאות שבבהם נערכו פעילויות שונות כדי "להוסיף ולחיות". [21] נבנו בונקרים במרתפים ובעליות גג; ערי מחתרת הוקמו מתחת לאדמה ובהן התחבאו בזמן הסלקציות; צופים ושומרים אספו מידע יום ולילה והפיצו אותו בשעת סכנה; מזון הוברח לגטאות ולמחנות כדי להתגבר על הרעב; ארגונים של עזרה הדדית הוקמו בהם כדי לעזור לילדים, לזקנים ולתשושי כוח, ונעשו נסיונות רבים לחצות גבולות, להימלט לשווייץ, לספרד ולארצות אחרות.

ככל שהתעצמו הרדיפות, כן נתחזק יצר החיים, כדברי הרב ד"ר דוד כהנא ביומן גטו לבוב:

הכל, הכל, מזקן ועד נער, נתפשו למחשבה אחת בלבד: לחיות... רצון החיים שלנו טבעי היה... כך נרדף הצבי, כשלהקת זאבים רעבים מכתרת אותו עד טיפת דמו האחרונה, כל עוד אין רגליו מכזיבות. [22]

יצר הקיום הטבעי, הלוחש בכל יצור נברא ומתלקח בעָצמה רבה בשעה שחייו תלויים לו מנגד, נהפך לקידוש החיים שמצא את ביטוייו השונים בקרב המוני היהודים בגטאות ובמחנות בכל מקום. [23]



[1]   יומא   פה ע"ב.

[2]   סנהדרין עד ע"א-ע"ב.

[3]   א' פרבשטין, בסתר רעם, הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, ירושלים תשס"ב, עמ' 134‑137.

[4]  בספרו שו"ת שבט יהודה, ירושלים תשמ"ד, שער א, עמ' מב.

[5]   פרבשטין, שם עמ' 139-138.

[6]   עיתון דבר , ערב יום כיפור, תשי"ד.

[7]   מ' דבורז'צקי, "העמידה בחיי יום יום בגטאות ובמחנות", בתוך: י' גוטמן ול' רוטקירכן (עורכים), שואת יהודי אירופה , ירושלים תשל"ט, עמ' 279.

[8]   הרב יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות , בני ברק תשנ"ו, עמ' 305 .

[9]   הרב נח ברזובסקי, קונטרס ההרוגה עליך , אסופת מאמרים על השמדת יהדות אירופה בשנות השואה ת"ש‑תש"ה וענייני גלות וגאולה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 26-25.

[10] הרב ש' הוברבנד, קידוש השם , תל אביב תשכ"ט, עמ' 23.

[11] מ' לנסקי , חיי היהודים בגטו וורשה, ירושלים תשכ"א, עמ' 209.

[12] כפי הנראה הם הקישו את הרוגי השואה להרוגי מלכות, שעליהם נאמר במסכת סנהדרין מז ע"א שהרוגי מלכות יש להם כפרה, אף על פי שהיו רשעים, שנאמר: " מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‑לֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ " וגו' " נָתְנוּ אֶת-נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ-אָרֶץ " (תה' עט:ב), חסידיך הם חסידיך ממש, ועבדיך הם אלה שנתחייבו מיתה, אלא כיוון שנהרגו נקראו עבדיך. וראו הרמב"ם בהלכות אבל פ"א ה"ט ו"לחם משנה" על הרמב"ם שם. החתם סופר (בשו"ת חתם סופר, יו"ד, סי' שלג), מכנה יהודי שנהרג על ידי גוי בכינוי 'קדוש', על פי הפסוק הנ"ל בתהלים, ואילו הרב י"מ אהרונסון (עלי מרורות, עמ' 306) מצא מקור הלכתי בנוסח דברי השל"ה, המוציא מכלל מקדשי השם יהודים שעונו כדי שיודו באשמה מסוימת. וראו: הרב י' שוורץ והרב י' גולדשטיין, השואה , לקט דברים בנושא חורבן יהדות אירופה ת"ש-תש"ה מתוך אספקלריה של תורה , ירושלים תשמ"ה, עמ' 198; פרבשטין, שם עמ' 400, הערה 19.

[13]  ספר זכרון לנוביץ , תל אביב 1970, עמ' 99; פרבשטין, שם עמ' 400.

[14] א' אושרי, חו רבן ליטע , ניו יורק תשי"ב, עמ' 49; ר' אלחנן בונם וסרמן, ב הקדמה לקובץ שיעורים , גבעתיים תשי"ט, חלק א (הדברים מובאים גם שם בשם הרב אושרי); א' פרבשטין, שם עמ' 406; א' פוקס, השואה במקורות רבניים (שו"ת ודרשות), ירושלים תשנ"ה, עמ' 237-236.

[15]  הרב א' אושרי, שו"ת ממעמקים, ניו יורק תשכ"ג, חלק ב, שאלה ד.

  [16] דבורז'צקי, שם עמ' 279‑280; פרבשטין, שם עמ' 395.

[17] הרב י' שוורץ והרב י' גולדשטיין, השואה , עמ' 199.

[18] כפי שהתבטאה ציפורה בירמן, חברת תנועת 'דרור': "להישאר בחיים – זו תעודתנו". ראו: מרדכי טננבוים, דפים מן הדליקה , פרקי יומן, מכתבים ורשימות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח, עמ' 100.

[19] ק' צטניק , השעון אשר מעל הראש, תל אביב תשמ"ט, עמ' 29.

[20] נתן עק, התועים בדרכי המוות, הווי והגות בימי הכיליון , ירושלים תש"ך, עמ' 37; הנ"ל, 'על קידוש השם וקידוש החיים', ילקוט מורשת (תשל"ט), עמ' 204-201, 244.

[21] דבורז'צקי, שם עמ' 281; א' ברקוביץ, עמו אנוכי בצרה, קידוש החיים בגטאות ובמחנות ההשמדה , ירושלים תשמ"ח, עמ' 89‑90.

[22] בנוסח הראשון של יומן גטו לבוב משנת 1950. ראו: מ' פייקאז', ספרות העדות על השואה כמקור היסטורי ושלוש תגובות חסידיות בארצות השואה , ירושלים תשס"ג, עמ' 63‑64.

[23] שאול אש, "קידוש החיים בתוך החורבן – על הגדרתה של תקופת השואה", בתוך: שואת יהודי אירופה, (הערה 7 לעיל) עמ' 263‑268; ישראל בן יהודה, 'פירוש חדש למושג קידוש ה'', פנים אל פנים, מס' 361‑362, עמ' 20‑21; הרב ד"ר דוד כהנא, יומן גטו לבוב , ירושלים תשל"ח, עמ' 99  ועוד.