אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס

---

ד ף ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 880

סוכות , תשע"א

הלקח ממגילת קֹהלת

עו"ד דניאל שמואלי

בית הכנסת ע"ש חללי אסון המסוקים, פתח תקווה

מגילת "קֹהלת" נקראת, כידוע, בשבת חול המועד סוכות. המגילה מיוחסת לשלמה המלך על פי תוכנה ועל פי הכתוב בה: " אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם " (א:יב). המגילה מתאפיינת בתיאורים קודרים של החיים, בחשבון נפש ובאמירות של מי שלכאורה אינו מוצא טעם של ממש בחיים ומסכמם באמירה המקפלת בתוכה את המסר העיקרי של המגילה: " הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל " (א:ב).

אילו נאמרו הדברים מפי אדם מן היישוב, לא היינו מייחסים להם משמעות רבה והיינו אומרים שכתב אותם אדם על סף ייאוש, שלא מצא בחייו מה לעשות ולא מיצה את עצמו ועל כן במרירותו אמר דברים אלה. אולם כשהדברים נאמרים מפיו של שלמה המלך, שעליו נאמר שהיה חכם מכל אדם, מופלג בעושרו וידוע בצדקותו ואף זכה לבנות את בית המקדש, הם מפתיעים. ומאחר שנאמרו מפיו, ברי שיש בהם לקח מניסיונו של מי שחווה כמעט הכול. כדי לעמוד על משמעות הדברים יש לעקוב אחרי הנרטיב שבמגילה ולגלות את המסר המרכזי בהגותו של קהלת.

מי היה שלמה?

שלמה המלך מעיד על עצמו שהיה גדול מכל המלכים שהיו לפניו, והדגשה זו המובאת במגילה מעצימה את המסר המרכזי ומחזקת אותו (ב:ד-י):

הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל-פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם... קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב... עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת... לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה.

אם כן, שלמה היה עשיר גדול ולא חסַר דבר. הוא מעיד על עצמו שמיצה את כל ההזדמנויות ומשאות הנפש של כל אדם. יתרה מזו, הלקחים נאמרים מפיו של מי שידע בחייו מהי שמחה, וידע ליהנות ממה שהיה לו. עם כל זה עולה השאלה הנוקבת: מה תכלית כל אלה, ומה בעתיד? ואכן, לאחר ההגעה לפסגה, שממנה אין כבר לאן להגיע, באה הנפילה (ב:יז-יח):

וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּמֶשׁ כִּי-הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת - כָּל-עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי .

בדברים אלה מתחדד הפרדוקס העיקרי בדבריו. מסתבר שהשגת המטרה בחיים ומיצויה מרוקנים את החיים מכל משמעות ותוכן. אדם שממצה את עצמו, שהשיג את כל מטרותיו או שאין לו מטרה, מרגיש מרוקן ונתפס לייאוש. משום כך הייתה מחלוקת בגישה למגילת קֹהלת, עד כי היו חכמים שרצו לגנוז אותה, כפי שכתוב במסכת שבת: "ביקשו חכמים לגנוז... קֹהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה" (ל ע"ב). מאמירה זו ניתן להבין שיש במגילה מסר הנבנה מתוך שלמותה דווקא, וכך יש לבחון אותה.

המטרה והשגתה

בבחינת המגילה בשלמותה ראוי להבחין בין התהליך להגשמת הציפיות ובין מילוין. כאשר לאדם מטרות בחיים שטרם הושגו והוא פועל לאורן וחותר להשגתן, הוא מתמלא סיפוק ושמחה. אך כשמתמלאות הציפיות, הוא חש ריקנות וחוסר כול, ואין בכל מה שהשיג כדי לספקו. הריקנות מובילה אותו לייאוש ולשנאת החיים שכה אהב שעה קודם לכן, עד כי כל עושרו וכל הישגיו נראים בעיניו חסרי כל משמעות. ולא זו בלבד, אלא שלפתע הוא מגלה שכל העמל שהשקיע להשגת אותן מטרות הוצא לשווא, וכל הסיפוק שהיה לו עד כה במאמץ שהושקע נהיה לו לרועץ: "ושנאתי את החיים".

מכאן למדים שאדם ללא מטרה בחיים וללא משמעות הוא חסר כול על אף כל מה שיש לו. המטרה הבלתי מושגת, החתירה לתכלית מסוימת היא זו הנותנת את הטעם לעשייה ולחיים, אך משהושגה המטרה, בייחוד מטרה חומרית, כבר אין טעם למה שהושג, אלא אם כן יש מטרה נעלה ממנה. לכן כדי שאדם לא ייתפס לייאוש עליו להציב לעצמו תמיד מטרות, וטוב יהיה אם בקדקוד שאיפותיו תוצב מטרה שגם אם לא תושג לעולם, היא תמיד תניע אותו להשיגה. ומה היא אותה מטרה נעלה שיש בה כדי לתת משמעות לחייו של אדם ולעשותו שמח בחלקו, מאושר ולא מיואש?

תשובתו של קהלת ממרומי ניסיונו היא האמירה: " כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס " (ב:כו). כלומר המטרה הנעלה מצויה בחכמה ובדעת המובילה לשמחה רוחנית אמיתית, ואילו מילוי השאיפות החומריות של איסוף וכינוס מכול וכול הם שורש הרע, עיקר החטא והייאוש.

ואמנם, אם נשאל את עצמנו מה עדיף – אדם עשיר שאינו מאושר או אדם שאינו עשיר אך מאושר – נראה שהתשובה תהיה שעדיף אדם מאושר על פני עשיר, שכן העושר נועד לגרום אושר לאדם, ואם אינו ממלא את ייעודו זה, הוא מאבד מערכו. בעוד שתחושת אושר המצויה באדם, גם אם אינו עשיר, די בה למלא את האדם בסיפוק.

זאת ההבחנה בין רוחניות לחומריות . השגת יעדים חומריים – עושר, מעמד, כבוד וכיו"ב, יש להם סוף כמו כל דבר גשמי. על כל היעדים האלה נאמר: " מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּמֶשׁ " (א:ג). אבל יעדים רוחניים, בהיותם אינסופיים, יש מהם שלעולם אינם ניתנים להשגה ומיצוי, כגון אושר שיכול למלא את האדם ללא גבול. ביעדים רוחניים אלה יש כדי לשמר את האדם מפני ייאוש ושנאת החיים. ומהו היעד הרוחני האינסופי המושג בסוף מסעו האישי של שלמה? " סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת-הָאֱ‑לֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם " (יב:יג). כלומר מטרה רוחנית של יראת ה' מטבעה היא אינסופית כמו האלוקות עצמה, והיא הנותנת טעם לחייו של האדם עד שכל העושר והחומריות, לרבות הגוף הפיזי, הם בבחינת הבל ורעות רוח.

קֹהלת וחג הסוכות – עצב ושמחה – מדוע?

מפאת תוכנה העגום של המגילה, התעוררה תמיהה מדוע נבחרה מגילה זו להיקרא בחג הסוכות דווקא, חג המתאפיין במצוות השמחה.

בפשטות ניתן לומר שאלה הם החיים. בחיים אין רק שמחה אלא יש גם עצב. אדם שלא חווה עצב, אולי לא יֵדע לשמוח, אך גם כאשר אדם יחווה עצב, עליו להבין שזה חלק מהחיים. עליו לחקור את עיצבונו כפי שעשה קהלת תוך עשיית חשבון נפש, וכך להגיע לשמחה האמיתית. העצב הוא אפוא אמצעי וחלק מתהליך בניית אושרו ושמחתו של האדם. העצב נועד לעוררו לחקירה ודרישה שסופה גילוי האמת, ובגילוי זה מצויה שמחתו האמיתית והאינסופית.

זהו התהליך שעבר שלמה המלך בחייו, ואת מסקנתו הוא מבקש להנחיל לדורות. הביוגרפיה של שלמה המלך, המתוארת בספר מלכים א', מבטאת אדם שתחילת דרכו הייתה התעלות ועושר רב, והמשכה נפילה גדולה ומעשי חטא וכיעור. מגילת קהלת היא אפוא וידוי ארוך של מי שידע בחייו גם חטאים, כשסוף מסעו הוא חשבון נפש נוקב ותשובה שלמה.

בפסיקתא דרב כהנא (כ"ו) מובא הסבר מדרשי לתשובתו של שלמה בספר קהלת :

באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב על כסאו, והיה מחזר שלמה על כל בתי כנסיות ועל כל בתי מדרשות שהיו בירושלם ואומר להם: אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם. והם אומרין לו: שלמה המלך יושב על כסאו ואת אומר – אני שלמה המלך? ומה היו עושין לו? היו מכים אותו בקנה ונותנין לפניו קערה של גריסין. באותה שעה הוא אומר "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל".

מדרש זה מסביר כי ספר קהלת נכתב מתוך ניסיונו האישי של שלמה, כמי שנמנה על המלכים העשירים בעולם אך ירד מגדולתו בשל חטאיו. הוא בא ללמד כי לא לעולם חוסן וכי האדם צריך לדעת לשים סייג לשאיפותיו הגשמיות ולראות בהן רק אמצעי ולעולם לא מטרה.

קהלת הפותח את דבריו באמירה שהכול הבל (א:ב), מגיע בסופו של דבר למסקנה כי אכן "הכל הבל" (יב:ח), אך לחיי אדם יש משמעות כאמור לעיל: " סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת-הָאֱ‑לֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם ".

כדי לשמוח באמת כמצוות חג הסוכות על האדם לבסס את שמחתו מתוך ניסיון אישי מעמיק, מתוך עיון, הבנה וידיעה של המציאות ולא מתוך קלות ראש. ולכן דווקא בחג הסוכות, שבו האדם מצֻווה לשמוח, באה המגילה לאזן את השמחה בדברי עומק והגות ולצקת בה תוכן בעל משמעות אמיתית של דברי לקח, ללמדך (שבת ל ע"ב):

שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה.

לסיכום

שלא כפי שהדברים נראים במבט שטחי, אין במגילה דברי ייאוש ופסימיות, בוודאי לא כתכלית לעצמם, אלא נהפוך הוא: מסע ההגות שבמגילה מספק טעם ומשמעות לחיים על ידי העמדת האלטרנטיבות השונות בבחירתו של האדם; מחד חיים חומריים שבהם האדם מציב את עצמו ואת צרכיו ומיצוי כל שאיפותיו הגשמיות כמטרה עליונה, כאשר נראה לו שבדרך זו תיגרם לו שמחה והתעלות רוחנית. אך זוהי התעלות רוחנית מדומה שסופה להתנפץ בתחושת ריקנות וייאוש. מאידך, מתן משמעות לחיים על ידי הצבת תכלית רוחנית ה"מחיה" את החיים ומעשירה אותם.

כדי להגיע לתובנות האלה על האדם לעבור את המסע ולהבין שחיים ללא מטרה הם הבל, ובאופן פרדוקסלי כדי שהאדם ימצא את המטרה לחייו עליו לחוות את אפסותו ואת הבלותו ביחס למטרה. לשון אחר – על האדם להבין שקיומו האישי וסיפוק צרכיו אינם המטרה אלא אמצעי לקראת המטרה, ואז הקיום האישי יקבל את משמעותו. מתוך הבלותם של החיים צומחת משמעות החיים, וכדי שתהיה שמחה אמיתית ולא מדומה בלב האדם כמצוות שמחת החג, על האדם להשלים את מסעו ולמצוא את תכלית חייו, שאם לא כן, לא יֵדע שמחה אמיתית מהי.