אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 798

פרשת תרומה, תשס"ט

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: חוויית בית הכנסת באשכנז

ד"ר ג'פרי וולף

המחלקה לתלמוד

פרשתנו פותחת במצוות עשיית המשכן: " וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם " (כה:ח). כידוע, חז"ל ראו בבית הכנסת הרחבה של המקדש, על פי דברי הנביא יחזקאל (יא:ו): "לָכֵן אֱמֹר כֹּה-אָמַר ה'... כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם" .

      אמנם, משמעותו הפשוטה של הפסוק היא שהקב"ה יהיה לעם ישראל למקדש מעט, כלומר נוכחותו תהיה מורגשת בתוכם. 1 אולם צמד המילים "מקדש מעט" נתפרש בספרות חז"ל כבית כנסת וכשם נרדף לו. זיהוי זה נובע מהתרגום ליחזקאל (שם): ' ויהבית להון בתי כנישתא תנין לבית מקדשי' (=ונתתי להם בתי כנסת במקום בית מקדשי), והוא מופיע ביתר שאת בתלמוד: "ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כט ע"א).

      מה בדיוק סימן צמד מילים זה עבור היהודי המצוי במהלך הדורות והגלויות? באיזו מידה אכן פירשו היהודים וחוו את השהייה בבית הכנסת ככניסה ל"מקדש מעט"?

      יהודֵי אשכנז (צרפת וגרמניה, 900 – 1300 לסה"נ) הבינו את הזיהוי של בית המקדש עם בית הכנסת הבנה מוחשית וכמעט מילולית. למשל, לדעת רש"י דברי התרגום משקפים את פשוטו של מקרא, והוא אף מחזק אותם. בפירושו ליחזקאל (שם) הוא כותב: "לבתי כנישתא דאינון יתבין תניין לבית מקדשא". בדרכו הלך גם רבי יוסף קרא, מגדולי ה'פשטנים' בצרפת. השימוש שלו בפירוש חז"ל (הנוגד את פשוטו של מקרא) מדגיש עד כמה חש את הזהות הקיימת בין בית ביהמ"ק לביהכ"נ.

      יחס מיוחד זה לביהכ"נ התבטא בנורמות הלכתיות, ויותר מזה במנהגי הקהילות באשכנז. יחס זה הוא אשר עומד מאחורי ההקפדה על דיני טומאה וטהרה בכל הקשור לכניסת נשים נידות ויולדות לבית הכנסת קודם טהרתן, והוא הסיבה למנהג שכוהנים לא יישאו את כפיהם בכל יום, כיוון שלא נהגו לטבול במקווה קודם כן. בשל יחס זה היה קיים גם המנהג שבעל קרי לא ירד לפני התיבה להתפלל, אלא אם כן יטבול במקווה תחילה.2

      אולם, התפיסה שמעמדו וקדושתו של ביהכ"נ כמעט שווים למעמדו וקדושתו של ביהמ"ק התבטאה יותר מכל במנהגים המבוססים על ההנחה שהשכינה שורה בביהכ"נ כמו בביהמ"ק. נסתפק בשלוש דוגמאות:

1) הנכנס לבית הכנסת היה משתחווה, כפי שהיה נהוג בכניסה לביהמ"ק. 3 כך, למשל, מעיר רבי יהודה החסיד, כמסיח לפי תומו:

          המכבד הבית כנסת ומוציא עפר לחוץ אינו צריך להשתחוות שהרי כתיב (תה' צו:ט) "הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ ". אבל כשכבר הוציאו לחוץ ישתחווה... ואם הולך אחורי בית הכנסת מחויב להשתחוות על מפתן השער ויצא, וכתיב " וְהִשְׁתַּחֲווּ... פֶּתַח הַשַּעַר הַהוּא בַּשַּבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה' " (יח' מו: ג). 4

חידושו של ר"י החסיד היה בפטור שהעניק למכבד את ביהכ"נ מהחובה להשתחוות. דבריו מתיישבים היטב עם מנהג קבוע, שאנשים השתחוו בכניסתם לביהכ"נ וביציאתם ממנו. את היסוד למנהג זה קובע ר"י החסיד ברמזו לפסוק הנ"ל מספר יחזקאל. אותו פסוק מובא בפרקי דרבי אליעזר (מדרש שרב היה השימוש בו באשכנז) כדי לנמק את החובה להשתחוות לפני שערי בית המקדש:

          ר' יהודה אומ' בחדשים ובשבתות ישראל יושבים שם ורואין את הדלתות נפתחין מאליהם ויודעין ששכינתו של הב"ה שם, שנ' " כִּי ה' אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ " (יח' מד:ב) מיד כורעים ומשתחוים לפני הא‑להים, וכן לשעבר וכן לעתיד, שנ' "והשתחוו... פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים" (מו:ג).

2) המשנה (מגילה כד ע"ב) קובעת: "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו". טעם האיסור לפי התוספות, בעקבות הירושלמי, הוא, שהמומים שבידי הכוהנים יסיחו את דעת המתברכים מהברכה. 6

      אולם רש"י פירש בדרך שונה לגמרי: "לפי שהעם מסתכלין בו, ואמרינן במסכת חגיגה (טז, א): 'המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן'". רש"י הניח כנראה שהשכינה ממש ריחפה מעל ידי הכוהנים, הן בבית הכנסת הן בבית המקדש. לכן אין זה נאה שידי כוהן בעל מומים תשמשנה בסיס להשראת השכינה. פירוש זה, בהתאם להרבה פירושים מיוחדים של רש"י, משקף אמונה רווחת בקרב יהודי אשכנז, שהשכינה שורה בתפארתה בבית הכנסת.7  

3) בספר מהרי"ל מצאנו:

אך גם בני אושטרייך יושבים עמו (ז"א עם האבל) בחצר בה"כ כמו שעושים ג"כ בני ריינוס. ואמר ששמע מרבו מהר"ש (מנוישטט) כשנפרד אז מן האבל היה אומר, מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ינחמך. ושאלו: מה שיכן שמו שייך בבה"כ שלנו, דהא דאיכא במדרש לומר כן היינו בבית המקדש…והשיב לו דבית הכנסת מקדש מעט.

מקור מנהג זה, אף הוא, בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק י"ז), וכבר ציין אותו הראבי"ה, לכן אפשר להניח שהוא היה קיים לפחות מאז תחילת המאה הי"ב. 9 המנהג מבוסס אף הוא על ההנחה שהשכינה שורה בבית הכנסת. הוכחה לצדקת מסקנה זו אפשר לראות בשימוש של יהודי גרמניה באותו משפט ניחומים שנאמר במקדש דווקא: "מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ינחמך". כלומר יש במעשה זה לא רק משום "זכר למקדש" אלא אף "מקדש מעט", מקום השראת השכינה בפועל.

      הרגשה כה חזקה של אימננציה א-להית בקרבם, גרמה ליהודי אשכנז חוויה מיוחדת בכניסתם לבתי תפילתם ולשָהותם שם. האמונה העמוקה והתמימה ש"בכל מקום שגלו - שכינה עמהן" ממש (מגילה כט ע"א), תרמה רבות לכושר העמידה שגילתה קהילה קדושה זו בעתות משבר ובאתגרי היום-יום. שאלתם של בני אוסטרייך למהר"ש נוישטאט במחצית השנייה של המאה ה-14 ("מה שיכן שמו שייך בבה"כ שלנו?") מסמנת את דעיכתה של אמונה זו, בעקבות הטלטלות הרבות שעברו יהודי גרמניה באותם ימים והמעבר מזרחה. כדאי בכל זאת לשאול: איזה מחיר רוחני שילמו אותם יהודים (וצאצאיהם) באותה דעיכה ובעקבותיה?   



1 ראו רד"ק, שם.

2 התייחסתי לאלה במאמרי "בית הכנסת באשכנז: דימוי והלכה", כנשתא , ב (תשס"ב), עמ' ט'-ל'. ראו גם, י"מ תא-שמע, "מקדש מעט:הסמל והממשות", כנסת עזרא: מחקרים המוגשים לכבוד פרופ' עזרא פליישר, בעריכת ש' אליצור ואחרים, ירושלים תשנ"ה, עמ' 351–364. הדברים כאן יורחבו מאד בספר שאני עסוק בשלבי הכנתו האחרונים.

3     השווה, כמסיח לפי תומו, רמב"ם, הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"ז והי"ז. וגם פרקי דרבי אליעזר פ"נ.

4    ספר חסידים (וויסטינעצקי- פריימאן), סי' תצב. היום מקובל להתייחס להרבה סעיפים בספר חסידים כמשקפים נורמות מקובלות בקרב יהודי אשכנז ולאו דווקא חידושים מבית מדרשו של רבי יהודה החסיד.

6 השוו ירושלמי, מגילה פ"ד ה"ח (דף ע"ה ע"ג), ותוס' חגיגה דף טז ע"א ד"ה בכהנים.

7 השוו א' גרוסמן, אמונות ודעות בעולמו של רש"י, אלון שבות תשס"ח. פירוש רש"י גרם לכל-כך הרבה אי‑נחת, שהתווספה תוספת לפירושו למגילה שמטרתה להגביל את דבריו לבית המקדש. ראו א' ארנד, פירוש רש"י למסכת מגילה, ירושלים תשס"ח, עמ' 226 הע' 5.

9 ח"ג , עמ' 549–550.