אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 522

פרשת וירא, תשס"ד

גדולה הכנסת אורחים - על הדרשה ועל ההלכה*

פרופ' יוסף ריבלין

המחלקה לתלמוד

המאמר "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה" שנלמד מפרשתנו, משמש בסוגיה התלמודית תשתית לעניין הלכתי. נאמר במשנה (שבת יח, א): "מפנין אפלו ארבע וחמש קפות של תבן ושל תבואה מפני האורחים". מדובר בטלטול שגורם לטורח רב ולכן, עקרונית, אסור הוא בשבת. ברם, אם הטלטול הוא לצורך מצווה, כגון שעליו לפנות את קופות התבן כדי להושיב שם את אורחיו לסעודה - מותר.

      בגמרא מובאות כמה ראיות שהכנסת אורחים היא מצווה, וביניהן המאמר הנזכר. [1] הרמב"ם מביא את המאמר הזה כדי ללמד על מצוות ליווי האורחים, שהיא גדולה אף מהכנסתם (הלכות אבל, יד, ב). משיבים שונים השתמשו במאמר הנזכר כדי להכריע גם בעניינים אחרים, וביניהם הרב חיים פלאג'י, שדן בקדימויות בשימוש בכספי צדקה, ופסק על פי המאמר; [2] הרב עובדיה הדאיה שהתיר להאכיל אורחים בתוככי בית הכנסת, [3] והרב אליעזר וולדינברג שקבע כי לצורך מצוות הכנסת אורחים מותר להציע את מיטות האורחים במצעים מכובסים אף בשבוע שחל בו תשעה באב. [4]

כיצד נלמד מאמר זה מתוך הפרשה? בסוגיה במסכת שבת מובא הפסוק מפרשתנו, שבו אומר אברהם: "אל נא תעבר מעל עבדך". [5] אך אין הסבר כיצד למדים מפסוק זה שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. במסכת שבועות (לה, ע"ב) מובאת מחלוקת תנאים על פרשנותו של פסוק זה; השאלה היא למי פונה אברהם בדבריו "אדני אם נא מצאתי חן בעיניך"? תנא קמא אומר שאברהם פונה אל המלאכים, ולכן שֵם זה - "אדֹני" - הוא חול, ואילו שני תנאים אחרים - ר' חנניה בן אחיו של ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה בשם ר' אלעזר המודעי - סבורים שאברהם פונה אל הקב"ה, ומכאן ששֵם זה הוא קודש. מהמשך דברי הגמרא משמע לכאורה שהמאמר "גדולה הכנסת אורחים..." נלמד רק על פי שיטתם של זוג התנאים הסוברים ששֵם זה הוא קודש. רש"י בפרשה מביא את שתי האפשרויות: "לגדול שבהם אמר... ובלשון זה הוא חול. דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים".

גם הרמב"ם פירש כהכרעת הגמרא ששֵם זה הוא קודש וכתב: "כל השמות האמורים באברהם קודש, אף זה שנאמר ה' אם נא מצאתי חן הרי הוא קדש". [6] אך יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב:

שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החֹק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים  (הלכות אבל, שם).

אין הרמב"ם לומד זאת מתוך הפסוק דלעיל: "אם נא מצאתי חן וגו'", אלא מהפסוק: "וירא והנה שלשה אנשים..." (יח:ב). היינו, מגוף העניין שאברהם עוזב את הקב"ה ורץ אל אורחיו.

      גם המהרש"א לומד כדרך שלמד זאת הרמב"ם ואף מוכיח מסוגיות הגמרא שזו דרך הלימוד העדיפה. מהסוגיה במסכת בבא מציעא (פו, ע"א) משמע שאברהם מבקש מהקב"ה: "אל נא תעבֹר מעל עבדך" ללא קשר לאורחים. ואכן בעלי התוספות (שם) מצביעים על הסתירה בין הסוגיה במסכת שבת לסוגיה במסכת בבא מציעא. ליישוב הסתירה אומר המהרש"א שאכן פנייתו של אברהם אל הקב"ה בפסוק הנזכר לא הייתה קשורה לאורחים (על פי הסוגיה בבבא מציעא), והדרשה שגדולה הכנסת אורחים נלמדת מגוף העניין (שם, ד"ה והיינו).

      שלוש שאלות מתעוררות:

א.  מן הסוגיה במסכת שבועות עולה שהמאמר "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה" נלמד מהפסוק, ולא מגוף העניין. 

      ב.   אם אין לומדים זאת מהפסוק, מדוע הכריחה הסוגיה לקבוע שהשֵם הוא קודש?

      ג.   האם ניתן בכלל ללמוד מגוף העניין, שהרי אם אין מסתמכים על הפנייה של אברהם לקב"ה, שמא אפשר לומר שאברהם רץ לקבל את פני אורחיו רק משנסתיים ביקורו של הקב"ה, ואין אפוא כל ראיה שגדולה הכנסת האורחים יותר מקבלת פני השכינה? [7]  

      על השאלה הראשונה אפשר להשיב שגרסת הדפוסים שלפנינו אינה הגרסה היחידה במסכת שבת. על פי האחרות אין תולים את לימוד המאמר בפסוק הנזכר, אלא במערכת פסוקים המתארת את התמסרותו של אברהם לאורחיו. [8]

      ליישוב השאלה השנייה מקדים הרב ראטה עניין נוסף. הגמרא אומרת: "אוריה החתי... מורד במלכות הוה דקאמר ליה 'ואדֹני יואב' (שמו"ב יא:יא) וכו'". ומפרש רש"י: "'ואדֹני יואב', זהו מרד שקראו אדון בפני המלך". כלומר בפניו של המלך אין לפנות למישהו אחר בכינוי "אדון", שכן כינוי זה מיוחד הוא למלך עצמו והעובר על כך הרי הוא מורד. [9] אם נאמץ את פרשנותו זו של רש"י, נוכל להציע הסבר נוסף למחלוקת התנאים במסכת שבועות, ולתלות אותה בעיון נוסף בפרשתנו.

      ר' אליהו מזרחי מציג מחלוקת בשאלה האם ביקור הקב"ה והשיחה בעניין סדום שבהמשך הפרשה היו שניהם בהתגלות אחת, או שמא היו אלה שתי התגלויות נפרדות (ריש פרשת וירא). מי שסובר שמדובר בהתגלות אחת, ועדיין הקב"ה ממשיך בשהייתו אצל אברהם, חייב יהיה להסביר שהשֵם הוא קודש, שהרי לא ייתכן לומר "אדֹני" לאחרים זולת ה', בנוכחות ה'. אך מי שסובר שמדובר בשתי התגלויות, והראשונה הסתיימה כבר, יכול להניח שהשֵם הוא חול.

      בכך מתיישבים היטב לדעת הרב ראטה דברי המהרש"א במסכת בבא מציעא. אומנם אברהם פנה אל ה' שלא יעזבהו - ולא מפני האורחים - אבל מכיוון שה' נשאר, והוא עצמו פונה לטפל באורחים, אזי מגוף העניין רואים שגדולה הכנסת אורחים. בכך גם עולים יפה דברי הרמב"ם, כי בוודאי השֵם הוא קודש. מובן לפי זה שגם הלימוד מגוף העניין, חייב להיות רק לפי השיטה שסוברת שהשֵם הוא קודש, ובכך מיושבת גם השאלה השלישית. [10]    

      גם בפני הגאון ר' אליהו מווילנא (הגר"א, המאה הי"ח) הייתה, כפי הנראה, גִרסה שונה בסוגיה במסכת שבועות, שעל פיה אין למדים את המאמר "גדולה הכנסת אורחים" מתוך הפסוק הנזכר, אלא מגוף העניין. על השאלה שנזכרה לעיל, שייתכן שהמפגש עם הקב"ה הסתיים כבר, משיב הגר"א באופן פשוט על פי עיון מדוקדק בלשון הפסוק, כדלהלן.  

      בהלכות קדושת בית המקדש ובית הכנסת יש כללים של הידור גם לאחר סיום המצווה. כך קובע הרמב"ם ( הלכות בית הבחירה ז, ד) : "כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל אלא מהלך אחורנית מעט מעט". הדברים הללו נלמדים מהגמרא (יומא נג, ע"א). [11]

      קיימת הלכה נוספת בעניין זה האומרת שאין לרוץ לאחר סיום המצווה. כפי שפוסק הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים ח, ב): "ומצוה לרוץ לבית הכנסת שנאמר 'ונדעה נרדפה לדעת את ה'', וכשיצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט". וכך נפסק גם בשלחן ערוך (אורח חיים, סימן צ, סעיף יב). ובמשנה ברורה (שם, סעיף קטן מג) מובא הסבר: "אסור לרוץ ולא לפסוע פסיעה גסה לפי שמראה עצמו שעיכוב בהכ"נ דומה עליו כמשאוי בד"א כשהולך לעסקיו". ההלכה קובעת שאם הוא הולך ממצווה זו למצווה אחרת הדין שונה, ומדייקים ואומרים שאם המצווה האחרת שקולה כנגד מצווה זו אזי ימצע וילך במתינות כברת דרך, ולקראת התקרבותו למקום המצווה האחרת יחל לרוץ. אבל אם המצווה האחרת גדולה מהראשונה יכול הוא לרוץ מיד. כמו שמבואר בהמשך דברי המשנה ברורה (שם): "אבל אם יוצא ע"מ לחזור, מצוה לרוץ כדי לחזור מהר וכן אם יוצא מבהכ"נ לבית המדרש כדי ללמוד תורה". גם עניין זה נלמד מהגמרא (ברכות ו, ע"ב).

      הגר"א מדייק אפוא מהנאמר בפרשה: "וירא וירץ לקראתם מפתח האהל" (יח:ב). מפסוק זה אנו למדים שאברהם הפך את פניו ורץ מיד מפתח האהל, משמע - אומר הגר"א לאור ההלכות שנזכרו - שהמצווה החדשה גדולה מקודמתה, ומכאן אפשר ללמוד באופן פשוט שגדולה הכנסת האורחים יותר מקבלת פני השכינה. [12]

      הדרשה וההלכה ירדו אפוא שלובות זו בזו. מצד אחד למדנו שהדרשה יסודה בכללי ההלכה, ומצד שני משנתגבשה הדרשה היא מקרינה ומשפיעה על הוראות הלכתיות.



* רשימה זו מעובדת מתוך הרצאה שנישאה לע"נ אמו"ר הרב שמואל ש' ריבלין ע"ה, נלב"ע כ"ו במרחשון תשנ"ה.

[1]   "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה", שבת קכז, ע"א. הסוגיה במסכת שבת נפסקה להלכה בשו"ע או"ח, שלג, א. המשנה ברורה מביא הלכות נוספות שקשורות להכנסת אורחים, ראה: או"ח נג, ס"ק סה; תקטו, ס"ק יב.

[2]   שו"ת חיים ביד , סימן סד. וראה שם, סימן סז.

[3]   שו"ת ישכיל עבדי , חלק א, או"ח, סימן ז.

[4]   שו"ת ציץ אליעזר , חלק יג, סימן סא. וראה בשו"ת עטרת פז , לר' פנחס זביחי (ישראל, המאה הכ'-כ"א), חלק א, כרך ב, יו"ד, סימן ב, הערה ג, בקשר להאכלת אורחים מפֵרות של דמאי.

[5]   בר' יח:ג. בחלק מהמקורות עסק הרב משולם ראטה (ישראל, המאה הכ') שו"ת קול מבשר א, מד.

[6]   רמב"ם, הלכות יסודי התורה ו, ט. וראה ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, עא ע"ד, שם נאמרה דעה אחת בלבד ששֵם זה הוא קודש. והשווה: רמב"ם, מורה נבוכים , א, סא; ב, מב. וראה: המלבי"ם, ספר ארץ חמדה (פרשת וירא).

[7]   ראה  את דברי הרי"ף על עין יעקב, למסכת שבת קכז, ע"א.

[8]   ראה דקדוקי סופרים על אתר.

[9]   קידושין מג, ע"א. נעיר שבעלי התוס' (ד"ה מורד) חולקים על הסברו של רש"י.

[10]      להרחבת הדברים ראה: שו"ת קול מבשר , שם.

[11]      וראה את דברי הבית יוסף (טור אורח חיים סימן קכג אות ג) בעניין שלושת הצעדים שבסיום התפילה.  

[12]      ד' אליאך, פנינים משלחן הגר"א , ירושלים תשנ"ז, עמ' מג; ש"ש ריבלין, אור שמואל , רמת-גן תשמ"ד, עמ' 15.