אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 577

פרשת וישב , תשס"ה

יום הולדת

ד"ר מיכאל אביעוז

המחלקה לתנ"ך

 

לקראת סיומה של פרשת "וישב" אנו קוראים: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל-עֲבָדָיו" (מ:כ).

בחלקו הראשון של מאמרנו אנו מבקשים לברר היבטים דקדוקיים, סמנטיים והיסטוריים של הצירוף "יום הולדת", ובחלקו השני נעסוק במקומו של יום ההולדת במקורות היהודיים.

א. בירורים דקדוקיים, סמנטיים והיסטוריים

המילה "הולדת" היא צורת המקור הנטוי של השורש י'ל'ד' בבניין הופעל. המושא "את פרעה" נראה לכאורה תמוה, שכן היינו מצפים ל"הולדת פרעה", היינו ש'פרעה' יהיה נושא ולא מושא, כמו בכל מעבר מִפּעיל לסביל, שבו המושא של הפועל הפעיל הופך לנושא של הפועל הסביל ('קברו את רחל' ß וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר – בר' לה:יט). אבל במקרה של "יום הולדת את פרעה", המושא נשאר מושא אף על פי שהפועל הפך לסביל. דוגמה נוספת למבנה זה: "וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת-עִירָד" בבר' ד:יח (במקום 'וַיּוָּלֵד עירד לחנוך'). [1]

בתרגומים הלועזיים בדרך כלל מתורגם “on Pharaoh’s birthday” וחלקם אף מציינים שמילולית הכוונה היא: היום שבו גרמו לפרעה להיוולד.

רש"י (בעקבות בראשית רבה פח, ו), רד"ק ורלב"ג סבורים שהכוונה היא ליום הולדתו של פרעה, וזאת על-פי הנאמר ביח' טז:ד (על פסוק זה ראו להלן). כך פירשו כבר במשנה (עבודה זרה פ"א מ"ג): "ואלו אידיהן של גויים: קלנדיס וסטרנליה וקראטיסס ויום גניסיה (בבבלי ע"ז ח, ע"א: גינוסיא) של מלכים ויום הלידה ויום המיתה".

בהתאם לדעת רש"י יש הסבורים [2] שמלכים מסוימים נהגו ביום הולדתם לתת חנינה לאסירים בממלכתם. אלא שעדות על כך אנו מוצאים רק אלפי שנים לאחר התיאור בספר בראשית, באבן הרוזטה משנת 196 לפנה"ס. לפיכך יש הסבורים שהמתואר בפסוק הוא טקס ההכתרה של פרעה למלך, טקס שנחגג מדי שנה, ובמקרה זה יש לתרגם “anniversary” . [3]

ב. מקומו של יום ההולדת במקורות היהודיים

הושע הנביא מתאר טקסי הוללות ושכרות שנעשו ב"יום מלכנו": "יוֹם מַלְכֵּנוּ, הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן" (ז:ה). יש הסבורים שמדובר כאן ביום הולדתו של המלך, "שנחוג בארמון המלך בהשתתפות שריו וראשי העם". [4] גם ביח' טז:ד מופיע הביטוי "יום הולדת" ("וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ"), אלא ששם מדובר על יום שבו נולדה התינוקת, היא ירושלים, ויום זה,  לשיטתו של הנביא, לא היה יום חגיגי במיוחד. [5]

אף מימי הבית השני יש בידינו מקורות המתארים את יום ההולדת כיום חג ואירועים בחצרות מלכים. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יט, ז, א; מהדורת שליט, עמ' 346 - 347) מספר שכאשר חגג אגריפס המלך את יום הגינוסיה שלו "כל נתיניו ערכו משתאות עליזים". ב'מלחמות היהודים' (ז, ג) מספר יוספוס שטיטוס קיסר רומי חגג את יום ההולדת של אחיו דומיטיאנוס בצו מלכותי המורה על הריגת יהודים. ספר מתי (יד 6) יודע לספר על יום הולדתו של הורדוס שבו נשאו את ראשו של יוחנן המטביל מעליו והרגוהו. תיאור זה מזכיר את המסופר בפרשתנו על פרעה.

בספרות חז"ל אין אנו מוצאים התייחסות כלשהי לעריכת ימי הולדת. לדעת י' תא-שמע ז"ל [6] יש לתלות את היעדרו של מנהג יום ההולדת מן המקורות היהודיים הקדומים בחששם של חז"ל מפני אימוץ מנהגים פגניים. אלא שהסבר זה מעורר את השאלה: הלוא גם טקסי הלוויה ונישואין היו מלווים במנהגים פגניים, ומדוע הם לא נאסרו? [7] יתר על כן, גם אם מנהג זה הוא בעל יסודות אליליים, יש לתמוה: וכי בין המנהגים השונים ביהדות חסרים מנהגים שהיו במקורם אליליים והם עברו סיגול והתאמה לרוח היהדות? [8]

לפי שעה אין בידינו הסבר לשאלה זו, ולפיכך נסתפק בתיאור היחס כלפי יום ההולדת לאחר תקופת המקרא, עד ימינו.

מסופר על רב יוסף שחגג את גיל שישים: "רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן" (בבלי מועד קטן כח, ע"א). בימי הביניים כותב בעל מדרש "שכל טוב" (ר' מנחם ב"ר שלמה האיטלקי, המאה ה-12) ש"רוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד, ושמחים בו ועושין בו משתה" (מהד' ש' בובר, עמ' 247). כמה מאות שנים אחר כך הורה בעל שו"ת חוות יאיר (הרב יאיר חיים בכרך, המאה ה-17), שכאשר יגיע האדם לגיל שבעים יברך שהחיינו (סימן ע). כך גם פסק הרב יוסף חיים (1832- 1904) בספרו 'בן איש חי', פרשת ראה, אות יז:

כשיגיע לששים או לשבעים נכון ללבוש בגד חדש או יקח פרי חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין גם על שנותיו, ויש עושים סעודה כשיגיעו לשבעים, והמנהג פה עירנו יע"א המביא ספר תורה חדש לבית הכנסת בשבת או ביו"ט עושה סעודה בלילה לאוהבים ורֵעים, ובאמצע הסעודה ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו ויכוין על הס"ת, ובעמוד השחר מוליכין הס"ת לבית הכנסת בקיבוץ קהל רב ופזמונים ושמחה גדולה וכל המרבה הרי זה משובח.

על הבעל-שם-טוב מסופר שהיה רגיל לערוך סעודה בכל שנה ביום ח"י באלול, יום הולדתו, ולומר דברי תורה, וכך מסופר גם על גדולי ישראל אחרים. [9]

גם הרב עובדיה יוסף רואה בחגיגת יום ההולדת מנהג יפה: "וסימן יפה הוא וכך נוהגים בביתנו" (יביע אומר חלק ו, אורח חיים, סימן כט ד"ה מעתה), ואף בכתבי הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון, מצאנו התייחסות חיובית לעריכת ימי הולדת. [10]

מנהג יום ההולדת התקבל בקרב קהילות ישראל, ואולם תוכנו של יום זה שונה ממקום למקום, איש איש לפי מנהג אבותיו.

 

 



[1]     ראו: Gesenius’ Hebrew Grammar , edited by E. Kautzsch, Revised by A. E. Cowley, Oxford 1910, pp. 387-388 . ברצוני להודות לחגית רעייתי על שסייעה לי בניתוח דבריו של גזניוס.

[2]    ראו: S. R. Driver, The Book of Genesis, London 1904, p. 338 ; מ' ויינפלד (עורך), ספר בראשית (עולם התנ"ך ) , תל-אביב תשמ"ג, עמ' 221. אבן הרוזטה היא אבן גרניט שחורה שנתגלתה על-ידי חייליו של נפוליון בעיר המצרית רוזטה (כיום ראשיד, הממוקמת בדלתא המערבית), בשנת 1799. הטקסט על האבן כתוב ביוונית ובמצרית.

[3] C. Westermann, Genesis 37-50 (Continental Commentary; Trans. J. S. Scullion), Philadelphia 1986, p. 78.

[4]    כך מפרש בעל "מצודת דוד" (ר' דוד אלטשולר). ראה גם י' קיל, ספר הושע (דעת מקרא) , תרי עשר א, ירושלים תש"ן, עמ' נג. לעומת זאת, תרגום יונתן, רש"י ורד"ק סבורים שהמדובר ביום המלכתו. החוקרים חלוקים בשאלת זמנו של פרק זה.

[5]    להסברו של הפסוק ראו ג' ברין (עורך), ספר יחזקאל (עולם התנ"ך) , תל-אביב 1993, עמ' 71- 72.

[6]    י' תא-שמע, "על יום ההולדת בישראל", ציון סז (תשס"ב), עמ' 19 - 24. הסבר זה נמצא  כבר באנציקלופדיה מן המאה ה-19: “[the Jews] regarded birthday celebrations as parts of idolatrous worship…  and this probably on the account of the idolatrous rites with which they were observed in honor of those who were regarded as the patron gods of the day on which the party was born” ראו: J. M’Clintock and J. Strong, Cyclopedia of Biblical, Theological And Ecclesiastical Literature, New York 1895, Vol. I. p. 817.

[7]    ראו הרב נסים דיין, מה אשיב לה': חִדוּשֵי הלכות, דרשות ומאמרים בענייני חתן וכלה, חנוכת בית, יום הולדת..., בני-ברק תשס"ג, עמ' צג. כך גם הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק ד, תל-אביב תשמ"א, עמ' קפב–קפו.

[8]   דוגמות רבות לכך מצויות בסדרת ספריו המונומנטלית של דניאל שפרבר, מנהגי ישראל – מקורות ותולדות , ירושלים תשמ"ט-תשנ"ח. והעיר לי הרב י"ש גינזבורג שליט"א, רבה של עומֶר, שגם על הזהב אמרו חז"ל ש"לא היה העולם ראוי להשתמש בו, ולא נברא אלא למלאכת המשכן" (שמות רבה, פרשה לה). ובכל זאת, דורות רבים לפני-כן (כבר בדורו של אנוש, נכדו של אדם הראשון, כמבואר ברמב"ם, הל' עבודה זרה, פרק א) ייצרו ממנו אלילים וסגדו להם, והרי גם עגל הזהב נעשה לפני בניין המשכן!

[9]     ראו הרב יוסף טיקוצקי, ימי שנותינו: מעלת יום הולדת האדם..., בני ברק תשנ"ו, עמ' לג-לה.

[10]   הרב גינזבורג הואיל בטובו לאתר עבורי את המקורות לכך בכתבי הרבי מלובביץ': א. 'היום יום' י"א ניסן  (לוח שערך הרבי מכתבי חמיו אדמו"ר מהוריי"צ – שם מופיע הנושא לראשונה כהוראה לרבים); ב. ספר השיחות תשמ"ח , ח"א,   עמ' 331 וח"ב עמ' 398; ג. ליקוטי שיחות , כרך ה, עמ' 86 (בתרגום לעברית עמ' 87); ד. שם, כרך ב (בתרגום לעברית), עמ' 282; ה. שם, כרך ט, עמ' 343; ו. שערי הלכה ומנהג, או"ח, ח"ב עמ' שיב.