הקתדרה ע"ש נטלי ואיזידור פרידמן

להוראת משנת הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק

 

 

Description: solow

 

 

פרופ' דב שוורץ – ראש הקתדרה

http://jphilosophy.biu.ac.il/he/node/411

 

הקתדרה מקיימת פעילויות שונות של הפצת משנת הרב סולובייצ'יק בציבוריות הישראלית בכלל ובקרב תלמידי האוניברסיטה בפרט. הקתדרה מממנת זה שנים אחדות קורסים הניתנים במסגרת היחידה ללימודי יסוד ביהדות על משנת הרב סולובייצ'יק. הכיתות ההטרוגניות של היחידה הם בבואה של הפלגים השונים של הציבור והנחלת משנתו של הרב סולובייצ'יק בפורום זה היא מטרת המימון. במקביל הקתדרה תומכת בעבודות מחקר לתואר שני ושלישי על משנתו של הרב סולובייצ'יק. ולבסוף הקתדרה מארגת תחרויות בקרב ציבורים שונים בכתיבת עבודות על הרב סולובייצ'יק. לפני שנים אחדות נערכה תחרות לתלמידי ישיבות ההסדר, ובה זכה שמואל פולצ'ק בפרס הקתדרה (השיפוט נעשה בידי הרב שלמה פיק, מתלמידיו של הרב סולובייצ'יק ור"מ במכון הגבוה לתורה שבבר-אילן). השנה נערכה התחרות בקרב תלמידי החטיבה העליונה בחינוך הדתי, והזוכה הייתה ערגה שור. ערגה היא נכדתו של פרופ' משה שוורץ, מקים המחלקה לפילוסופיה בבר-אילן.

 

 

(א) ההקדמות לשני ספריו של פרופ' שוורץ על משנתו של הרב סולובייצי'ק, שהוקדשו לזכרו של איזידור פרידמן, מצורפות כאן (באדיבות ההוצאה לאור של אוניברסיטת בר-אילן):

http://www.biupress.co.il/website/index.asp?action=show_covers&covers_mode=home_page

 

 

 

 

 

הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ'יק, כרך א, איש ההלכה: דת או הלכה?

 

Description: http://www.biupress.co.il/files/20115b1.jpg

 

הקדמה

 

בחיבור המונח בידי הקורא כעת כוונתי לנתח את המסה 'איש ההלכה' לרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק [להלן: הרי"ד] מבחינה מבנית-ספרותית ומבחינה תוכנית-פילוסופית. הניתוח המבני-הספרותי מושתת על תופעה בולטת לעין בקריאת 'איש ההלכה', שהיא ניגודים וסתירות מכוּונים וסגנון כתיבה מורכב ולעתים גם פתלתל. אפשר לראות בחיבורי זה פירוש ל'איש ההלכה', אך באותה מידה הוא מציג ניתוח תמטי של כתביו המוקדמים של הרי"ד בכללם. הגותו הרי"ד הנידונה כאן מתפרסת על פני השנים 1944-1931. שתי הנחות יסוד עתידות להיחשף מתוך ניתוח 'איש ההלכה':

(א)   הלכה. המונח הלכה בחלקו הראשון של חיבור זה איננו מבטא הלכה מעשית, כלומר אורח חיים דתי מעשי. על כן פסיקת הלכה והוראה, דרך משל, אינן נכללות במונח זה. המונח הלכה משמעו אך ורק דרך הלימוד שנהגה בישיבות הליטאיות ובשושלת בריסק במיוחד ('לומדוּת'). הווי אומר, מונח זה משקף תהליך מתודולוגי, שבו תלמידי החכמים מנתחים שורה של חוקים הלכתיים תאורטיים (כפי שהם מתנסחים ב'משנה תורה' לרמב"ם, דרך משל), מפרקים אותם ליסודותיהם האינסופיים ויוצרים אותם מחדש כמבנים משפטיים אידאליים ('חילוקים'). תהליך זה משמעו למעשה בנייה מחדש של החוקים ההלכתיים בהכרת הלמדנים. החיבור 'איש ההלכה' מתאר את ההכרה והתודעה המיוחדות שצמחו בקרב הלמדנים משושלת בריסק (ר' חיים סולובייצ'יק, ר' יצחק זאב סולובייצ'יק [הגרי"ז] ודומיהם), וההלכה המעשית (פסיקת הלכה) נדחקת לתחום החושי-האיכותי שאיננו נתפס כבעל ערך בעיניהם ואיננו מעורר את עניינם. מאחר שאין מדובר במובן הרגיל של הלכה, מערכת הצירים של הכרת איש ההלכה ושל תודעתו ניתנת לתיאור במונחים פילוסופיים אך ורק בהתאם לגישה הנאו-קנטיאנית של הרמן כהן ולא על פי הפילוסופיה של הדת. בחלק השני של 'איש ההלכה', בעיקר בהקשר מוסרי-אסתטי ואסכטולוגי, ניתן להוסיף למשמעות המונח גם הלכה מעשית, אך גם שם אין מובן זה דומיננטי. המובן המופשט והאידאליסטי של ההלכה מחייב פרשנות מלאה ומחודשת למאמר 'איש ההלכה', ופרשנות כזו בכוונתי להציע בחיבור זה.

(ב)  אזוטריזם. 'איש ההלכה' הוא אפולוגטי באופיו, ומטרתו להציג את דמות ראש הישיבה משושלת בריסק לקורא המודרני. קווי האישיות של איש ההלכה 'הטהור' רחוקים מקורא כזה, והניגודים והסתירות שבחיבור נועדו להקל עליו את הבנתם ולקרב את שושלת למדני בריסק לעולמו. הסגנון הספרותי של 'איש ההלכה' הוא אפוא מהותי להבנתו. הציר המרכזי שעליו סובבים הניגודים והסתירות לפי ההסבר שאני מציע הוא ניסיונו של הרי"ד להציג את איש ההלכה כבעל זיקה או אף אפיונים של איש הדת, ולאמתו של דבר איש הלכה הבשל רחוק מרחק תהומי מאיש הדת. הממד הדתי-החוויתי ניצוק 'בכפייה' לדמותו של איש ההלכה, וכך טיפוס זה מתקרב לעולמו של הקורא המודרני; רק עיון מדוקדק בסגנון החיבור מגלה שהחוויה היחידה הנוגעת לאיש ההלכה היא חווית הלימוד והיצירה. הזיקה (השלילית) היחידה בין שני הטיפוסים איננה בתחום ההכרתי אלא במישור האישיות: איש ההלכה, ככל אדם דתי אחר, ניחן בתחילת דרכו בקווי אופי של איש דת, אך בהתעצבו כאיש הלכה הוא משתחרר מהם כליל. אין אני פוסל אפשרויות אחרות להסברת הסגנון הספרותי; נהפוך הוא, אני אף מציע אפשרויות כאלה. אולם אני מראה שהקריאה האזוטרית היא עקיבה ומספקת הסבר לכיד למבנה החיבור.

במקביל בכוונתי לאמץ ולפתח שתי הנחות יסוד אחרות שכבר הועלו במחקר בהרחבה, ושאותן כבר הבלעתי בשני הסעיפים הקודמים:

(א)      כאמור, 'איש ההלכה' נועד להציג את רבותיו של הרי"ד ואת שושלתם הלמדנית, והרי"ד עצמו איננו מזדהה לחלוטין עם השקפות החיבור. בקצרה: שושלת בריסק משקפת שורה של אנשי הלכה טהורים, שדחו סינתזה עם דתיוּת מסוג אחר; לעומת זאת הרי"ד עצמו הכיר בקיומה של סינתזה כזו, כפי שפירט ב'וביקשתם משם' ו'התודעה ההלכתית'.

(ב)      הכרת איש ההלכה מתוארת על פי האידאליזם האפיסטמולוגי של הרמן כהן. ויש להוסיף שגם הרצון של איש ההלכה מתעצב על פי התפיסה האידאליסטית של המוסר והאסתטיקה שבמשנת כהן. כלומר, הכלי הפילוסופי שנמצא יעיל בעיני הרי"ד לתיאור איש ההלכה הוא גישתו הנאו-קנטיאנית של כהן. למעשה, אין זה כלי בלבד; האידאליזם של כהן והמחשבה ההלכתית מתלכדים בנקודות מסויימות.

            וכך אני מתכוון להציג את מהלך התפתחות הרעיונות ב'איש ההלכה' על פי מבנהו של החיבור וסדר רעיונותיו:

 

חלק ראשון: מבנה אישיותו של איש ההלכה

(א)      ההכרה הטהורה של איש ההלכה (סעפים א-ח). החיבור פותח בהצגת איש ההלכה כמורכב מאיש הדת ואיש הדעת. לאחר תיאור קצר של איש הדעת הגדיר הרי"ד את איש הדת ועמד בהרחבה על תכונותיו. הוא אף הציג מודלים מובהקים של איש דת והדגימם בדמויות היסטוריות, הרמב"ם וקאנט; במקביל שלל את מאפייניו של איש הדת מהגותו של הרמן כהן. רק לאחר שהציג הרי"ד את איש ההלכה פירט את מאפייניו של איש הדעת בהרחבה. מעתה נתגלה הגורם הלטנטי המנתב את סגנון הכתיבה של הרי"ד: החיבור משקף את הכרתו ותודעתו של איש ההלכה האידאלי; וההכרה והתודעה כמות שהן מושתתות, כאמור, במלואן על הגותו של הרמן כהן. בכוונתי להראות שאף השפעתו של קסירר איננה ניכרת ב'איש ההלכה', אף שהגות זו הטביעה חותם מהותי על חיבוריו האחרים של הרי"ד. האידאליזם ההכרתי של כהן הוא מנגנון פילוסופי  כמעט יחיד המאפשר את הבנת הכרתו של איש ההלכה.

(ב)     בעיית ההכרה כנורמה (סעיף ט). בשלב השני נדרש הרי"ד להגן על שימושו בכלים ההכרתיים של כהן לתיאור ההלכה העיונית, שהיא נורמטיבית באופיה. המהלך שנקט היה מתמטיזציה של ההלכה, לאמור כינונה על 'שיעורים ומידות', ומהלך זה איפשר את התאמתה למתודת האינפיניטיסימל של כהן. במקביל, תורת המוסר של כהן מאפשרת את החלת האידאליזם ההכרתי על מערכת נורמטיבית כמו ההלכה. הרי"ד עיצב את הרצון הטהור של איש ההלכה על פי תורת המוסר של הרמן כהן, שבה ממלא 'איש החוק והמשפט' מקום מהותי. הרי"ד המשיך את גזירת הממד המוסרי והיצירתי של איש ההלכה על פי המתודה הטרנסצנדנטלית, כאשר את מקום החוק ממלאת ההלכה. מכאן ואילך התלכדה דמותו של הרי"ד כמחבר וכסופר עם איש ההלכה לצורך תיאור הכרתו ותודעתו של טיפוס זה: הוא דחה מכול וכול את הקבלה והחסידות (בבחינת מאפיינים של איש דת), שכן אין הן מתיישבות עם עולמו של איש ההלכה ואף מאיימות על קיומו הרוחני.

(ג)       ההשלכות הפסיכולוגיות של ההכרה הטהורה (סעיפים י-יב). כאן עמד הרי"ד על תכונות האופי וההשלכות הנפשיות והחברתיות הנגזרות במשרין מהמבנה האידאליסטי הקיצוני של ההכרה ההלכתית. מההכרה ההלכתית נגזר סוג מובחן של אישיות. איש ההלכה מוצג כטיפוס של אישור עצמי מוחלט הפועל לפי עקרונות מוצקים ומוחלטים, וכדמות שהפשרה והחלקיות זרות לה. על כן מבחינה חברתית מדובר בטיפוס בודד, חסר גמישות פוליטית וחברתית, ולפיכך החברה איננה מסוגלת לעכל אותו. טיפוס זה איננו סובל דתיות מסוג אחר, כמו את המיסטיקה ואת תפיסת הצדיק שלה. ההכרה של איש ההלכה מעצבת אפוא אישיות מוגדרת בעלת קווי אופי חדים וקיצוניים.

 

חלק שני: היצירתיות

(ד)        היצירתיות של איש ההלכה (סעפים א-ג). החלק השני מוקדש להצגת איש ההלכה כטיפוס יצירתי-אסתטי. הרי"ד נתן דעתו על הגורמים ועל התכלית המניעים את איש ההלכה ביצירת 'חידושי תורה', באישור שמקבל העולם ההלכתי הפנים-הכרתי מאת העולם החושי-האיכותי וביצירה מחודשת של אישיותו של איש ההלכה.  כאמור, החלק השני של 'איש ההלכה' מתייחד מהחלק הראשון בכך שהתאמת המערכת ההלכתית האידאלית לעולם החושי החוץ-תודעתי (ה'ראליזציה של ההלכה'), שאין לה מקום בהתרקמות המבנה ההכרתי הטהור של איש ההלכה אלא רק בשלב הביקורתי, בהופעתה של התודעה, היא גורם מנחה בפעילות היצירתית של טיפוס זה. אם בחלק הראשון עסק הרי"ד באופן בלעדי בהכרה ובאישיות שהיא מעצבת אזי בחלק השני הוא נדרש לרצון התכליתי של איש ההלכה ולפעילות היצירתית-האסתטית שלו. לפיכך המונח הלכה איננו מתמצה בחלק השני של 'איש ההלכה' במובן ההלכתי האידאלי מבית בריסק, והוא מקבל מובן גם של הלכה ממשית-מעשית. עם זאת, עדיין המובן האידאלי של הלכה הוא השלט בהכרתו ובתודעתו של איש ההלכה, והרי"ד רמז לקורא המבין כי פיתוחן והיצירה המחודשת של האישיות הבאה בעקבותיהן היא ולא אחרת היצירתיות האמתית.

 

החלק הראשון מקביל במובנים רבים לחקר התבונה הטהורה, והחלק השני לחקר התבונה המעשית וכוח היצירה. לטענתי סדר עניינים זה מעיד על מְסרים שהרי"ד ביקש לרמוז עליהם לקורא החכם ומבין מדעתו; והעיקרי והעקרוני שבהם: אין זיקה מהותית בתחום ההכרה ובתחום האוטונומיה המוסרית בין איש ההלכה לאיש הדת, על אף שכך נטען מפורשות בראשית החיבור. הדיון הרחב באיש הדת נועד לשלול את מאפייניו ההכרתיים והמוסריים מאיש ההלכה, שהכרתו ואישיותו הולמת את איש הדעת בלבד. יתר על כן: דמותו של איש הדת היא לעתים מזומנות סיכון לדרכו של איש ההלכה, הדוגל באוטונומיה הכרתית ומוסרית. תורת הצדיק, כביטוי של הנהגת אנשי דת מסוימים (חסידים), היא דוגמה לסיכון כזה.

            להבחנה הרעיונית זיקה גם למתודה ולכלים שבהם היא מוצגת: רק הפילוסופיה של ההכרה מיסודו של הרמן כהן יכולה להבהיר את מבנה הכרתו של איש ההלכה, ועל כן שלל הרי"ד בחריפות את זיקתה לאיש הדת. בחלק השני של 'איש ההלכה' הבהיר הרי"ד: לא רק בתחום ההכרה פעורה תהום בין איש ההלכה ובין איש הדת; מפגש בין איש ההלכה לאיש הדת איננו יכול להתקיים גם בתחום המוסר והאסתטיקה. הרצון הטהור של איש ההלכה והמטרות אליהן הוא חותר בעקבותיו נוגדות את מורשתו והנהגתו של איש הדת. באחת: איש הדת נדחה מעולמו של איש ההלכה.

            הפירוש האידאליסטי להכרתו של איש ההלכה הוא מפליג מבחינה זו שהוא מרוקן את ההכרה ההלכתית משרידי המטאפיזיקה ומציב במקומם את תהליך ההיסק של ההלכה העיונית. אפשר להשוות את פועלו של החיבור 'איש ההלכה' לבשורה שבספר 'הכוזרי': שני החיבורים גם יחד נועדו להיות החיבורים האחרונים של מחשבת ישראל. לפי ריה"ל הניסיון ההיסטורי מחליף את המחשבה העיונית ושולל את יעילותה מכול וכול; ולפי הרי"ד ההכרה ההלכתית (של 'בריסק') מוגדרת אך ורק כתהליך יצירתי אוטונומי שבו נחשפים עקרונותיה היסודיים. אין בהכרה ולא כלום מעבר לתהליך זה; ומבחינה זו שרידי המשמעות של מחשבת ישראל קורסים ונעלמים. אמנם גישתו העצמית של הרי"ד עצמו הייתה אחרת: כפי שמתגלה מתוך 'וביקשתם משם' התודעה הדתית היא סינקריטיסטית, וכוללת גם למדנות וגם תחומים רעיונים רחבים אחרים; אולם החיבור 'איש ההלכה' מיועד אך ורק לתיאור השושלת הבריסקאית. וכבר הדגיש זאת הרי"ד במוטו של 'איש ההלכה': 'באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון' (סוטה לו ע"ב). ואכן, באותה שעה, לאמור בעת כתיבת 'איש ההלכה', חדר הרי"ד לדמותו של טיפוס אידאלי זה, ותיאר אותה לפרטי פרטיה. באותה שעה הוקיע את גילויי 'איש הדת', שכן כך היה מידתם של אנשי ההלכה האידאלים. אולם קודם לאותה שעה ולאחריה היה הרי"ד עצמו לטיפוס ההולם יותר את איש הדת המשלב למדנות, הלכה ותחומי מחשבה טרנסצנדנטיים בכפיפה אחת. הדיאלקטיקה המאפיינת את דמותו של הרי"ד הונחה לפי שעה בקרן זווית כדי לתאר את דמותו החד-ממדית של איש ההלכה.

            נשוב ונקבע: על רקע ניתוח זה של 'איש ההלכה' אפשר להבין את הביקורת החריפה שמתח הרי"ד בחיבור זה על המיסטיקה היהודית מראשיתה ועד לחסידות. הביקורת היא אחד הצירים המרכזיים והמהותיים של החיבור. דחיית החוויתיוּת של הסוד נגזרת במישרין מתפיסת ההכרה המבוססת על ערך תלמוד תורה, והנתפסת כפעילות דינמית של אנליזות והיסקים בסגנון בריסק ('חילוקים'); שהרי הכרתו ותודעתו של איש ההלכה מתוארות על פי האידאליזם המרבורגי מיסודו של הרמן כהן, שאף הוא נרתע מהמיסטיקה ומהמיתוס. לעומת זאת איש הדת, שקווי אישיותו נבנים בחיבור 'התודעה ההלכתית' ובעיקר בחיבור 'וביקשתם משם', ושלדידו ההכרה ההלכתית-הלמדנית היא רק אחת מרכיבי הההכרה הכוללת שלו, מאמץ את רעיונות הקבלה והסוד בחפץ לב. ההכרה המיסטית שקרסה בתודעתו של איש ההלכה חזרה וניעורה בהכרתו איש הדת, כפי שהיא מתוארת ב'וביקשתם משם'.

            במהלך החיבור אני מסתמך פעם ופעמיים על ההנחה, שאת מינוחיו וסגנונו של הרי"ד ב'איש ההלכה' יש להבין לאור חיבורים אחרים שנכתבו בתקופת חיבורה של המסה ולפניה: הדוקטורט על התפיסה האידאליסטית של התבונה במשנתו של הרמן כהן, החיבור 'התודעה ההלכתית' והמאמר 'וביקשתם משם'. שני החיבורים האחרונים התפרסמו מאוחר, וייתכן שהרי"ד ראה בפרסומם מעין איזון להגותו הקיומית-התרפויטית, שנדפסה בעיקר החל משנות השישים של המאה ה-20, ושיש בה הדגשה מופלגת של מוטיב הייסורים וקִרבה להגות הקיומית-הפרוטסטנטית. 'התודעה ההלכתית' ו'וביקשתם משם' הם חיבורים אינפורמטיביים העומדים בבהירות על הצד 'האוביקטיבי' של החוויה הדתית, קרי ההלכה, ומציגים איזון של ניגודים ודיאלקטיקה.

            חיבורנו עוסק אפוא בתקופה 'המוקדמת' של הגות הרי"ד, בעידן שלפני פרסום 'איש האמונה הבודד' ומאמרים אחרים. בתקופה הנדונה ניכר חותמו המהותי של 'העידן האקדמי' של הרי"ד, שפריו היה הדוקטורט. הרי"ד הושפע מהלכי הרוח שהילכו אז במרכזים האינטלקטואליים בגרמניה ובסביבותיה בראשית המאה ה-20; מהרמן כהן ותלמידיו במרבורג, דרך דוד הילברט, הרמן מינקובסקי וחוגם בגטינגן ועד למקס ובר בהיידלברג. האינטלקטואל הצעיר, תלמיד חכם ואיש אקדמיה, חש דחף אדיר להוכיח כי העולם המודרני, שבעיניו השתקף באסכולות הפילוסופיות והמדעיות הנזכרות, מאשר את הרלבנטיות של הדת היהודית, קרי: של ההלכה, בכלל ואת הרלבנטיות של בית אבא (שושלת סולובייצ'יק) בפרט. כשהוא חמוש בכלים הפילוסופיים והתרבותיים שקנה בעולם האקדמי יצא הרי"ד למפות את מאפייניו איש הדת המודרני בכלל ואת איש ההלכה בפרט. מדובר במפעל שנראה בעיני אפולוגטי במובהק: הרי"ד ביקש לקרב לעולם המודרני את היהדות 'הרבנית' האורטודוקסית בהופעותיה השונות, ולשם כך השתמש בכלים התרבותיים העשירים שרכש. כאמור אחד הביטויים האותנטיים ביותר ליהדות החיה והפעילה היה, בעיניו של הרי"ד, טיפוס הלמדן של הישיבות הליטאיות. זאת ועוד: האירועים הטראומטיים שחווה העם היהודי בתקופת חיבור 'התודעה ההלכתית' ו'איש ההלכה' היו לזרז למפעלו זה. ההנחה המרכזית של ספרי זה היא, שהמגמה האפולוגטית הניעה את הרי"ד לנקוט בכתיבה מצפינה, ורק המתבונן בין השורות מבין את המסרים האותנטיים הרמוזים בדבריו.

            מן הראוי להעיר שאנו משתמשים בשתי מערכות של משמעויות למונחים שהזינו את הרי"ד בתקופתו הנדונה. שתי המערכות משמשות את סגנונו של הרי"ד ב'איש ההלכה', ויש להבחין היטב במשמעות שאליה כיוון המחבר. שתי הדוגמאות הבולטות הן:

(א) תודעה: בדיוני הרי"ד בפילוסופיה של הדת משמעות המונח היא הרבדים הסוביקטיביים והנורמטיביים של ההכרה הדתית. בדיונים של הדוקטורט ושל 'איש ההלכה' משמעות המונח היא השלב הביקורתי של ההכרה, שבו הממשות מאשרת את יצירותיה של ההכרה.

(ב) אוביקט: בדיונים על הפילוסופיה של הדת משמעותו הקיום החוץ-הכרתי והחוץ-תודעתי. בדיונים בדוקטורט וב'איש ההלכה' משמעות המונח היא יצירה הכרתית, שעניינה הוא התהוות העצמים הטהורים בהכרה מתוך ראשית הקטנה לאינסוף. בחרתי לעקוב אחר שימושיו הטרמינולוגיים הכפולים של הרי"ד, ולא קבעתי מונחים שונים לכל תחום.

 

 

הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ'יק, כרך ב: מחקר התודעה להכרת אשיות הקיום

 

Description: http://www.biupress.co.il/files/20116b.jpg

 

מעמדה הייחודי של משנת הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (להלן: הרי"ד) במחשבה היהודית בכלל ובמחשבת המאה ה-20 בפרט נגזר מגורמים אחדים:

(א)    מתודה וסגנון. הרי"ד השתמש בחלק מכתביו בשיטות דיון שאינן רווחות בהגות היהודית האורתודוקסית. 'וביקשתם משם' הוא דיון פנומנולוגי מובהק בדת היהודית. 'איש האמונה הבודד' נתחבר בכתיבה אוטוביוגרפית-קיומית. 'איש ההלכה' מוקדש רובו ככולו לאידאליזם ההכרתי שפיתחו הלמדנים, וסוגיה זו נסקרת באמצעות תיאור של דמות (כתיבה טיפולוגית). שלושת סוגי הכתיבה הנזכרים משקפים כיוון מיוחד וחדשני במידה מסוימת במחשבה היהודית המודרנית.

(ב)     הלכה. דיוניו של הרי"ד במגוון השיטות שנקט מכוננים את ייחודה של הדת היהודית על ההלכה. גם כאשר נסחף הרי"ד לתיאור נרחב של החוויה הדתית כמושתתת על יסודות רגשיים, נפשיים וקיומיים, הוא הדגיש תמיד כי תיאור זה נובע מההלכה או מותאם אליה. יצירתו המחשבתית של הרי"ד ניתנת להגדרה כ'פילוסופיה אורתודוקסית של ההלכה'; ייתכן שהגותו של הרי"ד היא הרבה מעבר לכך, אולם ברור שהיא מיוסדת על הגדרה כזו.

(ג)      דחיית המטאפיזיקה. המשותף לחיבוריו השונים של הרי"ד הוא הנטייה מדרכה המסורתית של מחשבת ישראל, שהתעניינה בעולמות עליונים ובישויות רוחניות והפיקה היגדים שונים עליהם. הרי"ד גילה אדישות לחקר הספֵרות הרוחניות כשלעצמן. את האנרגיות הרעיוניות הפנה לתחומים שונים לחלוטין. בנקודה זו יש הבחנה בין תקופות שונות של כתיבת הרב, כפי שנראה להלן.

(ד)     דיאלקטיקה. אפיון בולט של כתיבתו הפנומנולוגית והאקזיסטנציאליסטית כאחת של הרי"ד הוא ההתנודדות בין הקטבים השונים. הרי"ד התבסס על הספרות הפנומנולוגית הדתית ובמיוחד על הגותם של אוטו, טיליך וניבור כדי לכונן את התודעה הדתית על הניגודים. אולם הוא לא הסתפק בכך, אלא הפליג ויצר תודעה יהודית מיוחדת שבנויה שכבות שכבות של קטבים וסתירות. אפיון זה של התודעה כה מהותי שהרי"ד הדגיש שגם ראשית דרכו של איש ההלכה רפודה בניגודים, אף שבסופה הוא משתחרר מהם לחלוטין.

בכרך הקודם עסקנו בעיקר בחיבור 'איש ההלכה', המשקף את דמותו של הלמדן הליטאי. לטענתנו בחיבור זה יש תפיסות הנוגדות את התפיסות שבחיבורים אחרים פרי עטו של הרי"ד בני אותה תקופה – 'וביקשתם משם' ו'התודעה ההלכתית' (Halakhic Mind). הראינו שהעימות מתיישב להפליא לאור הטענה, ש'איש ההלכה' איננו משקף את דמותו והשקפותיו של הרי"ד אלא הוא בגדר גל-עד לר' חיים מבריסק ולתלמידיו. בכרך זה אנו מתכוונים לדון בהגות עצמית ושיטתית של הרי"ד ולא בתיאור של דמות שהוא איננו מזדהה אתה הזדהות מלאה כאיש ההלכה. אנו פותחים בניתוח המאמר 'וביקשתם משם' כביטוי ליצירתו ההגותית 'המוקדמת' של הרי"ד, ועוקבים אחר התמורות הרעיוניות בתקופה 'האמצעית' של הגות הרי"ד, בשנות החמישים והששים של המאה שעברה, ובעיקר בניתוח הדרשות על הזוגיות והמאמרים 'קול דודי דופק' ו'איש האמונה הבודד'. אף בכרך זה נקודת המוצא של עבודתנו היא פרשנית-אנליטית; אנו מנתחים טקסטים רפלקטיביים המעידים על מהלך הרעיונות של הרי"ד.

 

מ'איש ההלכה' ל'וביקשתם משם'

המאמר 'וביקשתם משם' מתאר בהרחבה מערכת דיאלקטית של זיקות בין האדם לבין האל מזווית הראייה של חקר התודעה הדתית. הרי"ד דן בו בחוויה הדתית הכללית, ובעצם היות ההלכה גורם מעצב של חוויה כזו ביהדות. המאמר 'וביקשתם משם' התחבר בסביבות 1944, אך הרי"ד הדפיסו רק בשנת 1978. ניתוח המאמר מלמד כי ככל הנראה הוסיף לו הרי"ד חומר מסוים במהלך השנים, אם כי יש להניח שגוף המאמר נותר כמעט כשהיה. על כל פנים לא ידוע לנו על כתב יד מקורי או מעודכן המאפשר להתחקות אחר הוספות ושינויים. לא מעטים הודו כי 'וביקשתם משם' הוא אחד החיבורים החשובים ביותר ביצירתו של הרי"ד אם לא המהותי והמשקף שבכולם, ועם זאת שנים רבות מאז פרסומו היה מונח בקרן זווית, ולא הוקדש לו מחקר עצמאי מקיף. אנו נברר בהרחבה את המתודה של 'וביקשתם משם', ונעמוד על עיקרי רעיונותיו.

            נשוב ונחדד את ההבחנות שבין 'איש ההלכה' ל'וביקשתם משם':

(א)    'איש ההלכה' משקף את דמותם של סבו, אביו ודודו של הרי"ד. לעומת זאת 'וביקשתם משם' מייצג את דמותו של הרי"ד עצמו.

(ב)    'איש ההלכה' משקף דמות חד-ממדית, שאין לה בעולמה אלא למדנות תלמודית וחידושי תורה; האספקלריה ההכרתית-המדעית היא חזות הכול מבחינתה. 'וביקשתם משם' מציג דמות רב-ממדית, הממזגת למדנות (כחוויה הכרתית בלעדית) עם חווייתיות דתית רבגונית המתבטאת בתחומים שונים ובכשרים נפשיים ותודעתיים מגוונים (ודאות, מיסטיקה, רגש תלות וכיוצא באלה).

(ג)      'איש ההלכה' מותח בין השיטין ביקורת חריפה על תורת הסוד, ואילו 'וביקשתם משם' רואה בתורה זו ביטוי אותנטי וחיובי של חוויית המאמין.

(ד)     'איש ההלכה' מעוצב על פי הבלעדיות של ההכרה המדעית, דהיינו עולם החוקיות של מדעי הטבע המתמטיים. 'וביקשתם משם' מושתת על הגישה הפנומנולוגית, העומדת על קדימות עקרונית של 'עולם החיים' (Lebenswelt) לעולם התאורטי של מדעי הטבע.

'איש ההלכה' הוא מחקר על הטיפוס הלמדני מבריסק. המונחים השלטים הם של האידאליזם הביקורתי של הרמן כהן, אף כי הרי"ד התאמץ לנקוט רושם של גישה פנומנולוגית. 'וביקשתם משם' הוא מחקר מובהק בפנומנולוגיה של הדת. הטיפוס הלמדני של 'איש ההלכה' שולל מכול וכול את קיומה של 'דת' מעבר להכרה ההלכתית, בעוד הטיפוס הדתי של 'וביקשתם משם' מחייב את קיומה של תודעה דתית טרנסצנדנטית, שההכרה ההלכתית היא בסך הכול אחד הרכיבים שלה. כמו 'איש ההלכה', האדיש להוויה החוץ-הכרתית, כך גם 'וביקשתם משם' איננו מעוניין בעולם החוץ-תודעתי. שימת העולם (החושי-האיכותי) בסוגריים משותפת לאידאליזם ההכרתי ולפנומנולוגיה. אולם שורה של הכרות 'טרנסצנדנטיות' ממלאות את התודעה הדתית בצד החשיבה ההלכתית. לפיכך גורם ההשפעה המהותי על 'איש ההלכה' הוא חיבוריו הפילוסופיים-הכלליים של הרמן כהן, בעוד שגורם ההשפעה על 'וביקשתם משם' הוא כתבי הפנומנולוגים של הדת.

 

בירור שיטתי ומושגי

באמצע שנות החמישים של המאה העשרים השתנה המיקוד של משנת הרי"ד. תחת ההתמקדות המוחלטת במחקר הטהור של התודעה הדתית נדרש הרי"ד גם למאפיינים של הקיום הדתי הממשי. במילים אחרות, הרי"ד עבר מפנומנולוגיה של הדת כמוטיב בלעדי בשלב הראשון של הגותו לאקזיסטנציאליזם. מאז ואילך הוטרד הרי"ד מסוגיות כמו הקיום הדתי האותנטי בניגוד לקיום הלא-אותנטי, אפשרות התקשורת והדיאלוג עם הזולת, השפעת הקהילה על הקיום הקונקרטי וכיוצא באלה. לעתים רמז הרי"ד כי ההוויה הדתית איננה מתמצה בשיטה כלשהי אף לא בכיוון מחשבה זה או אחר. אולם אי אפשר להתעלם מהתופעה שבציר המרכזי של הגות הרי"ד חלה העתקה מסוימת – מבלעדיות של המתודה הפנומנולוגית להתוודעות לגישה הקיומית.

            אני מדגיש: אינני נוקט מונחים פילוסופיים מקצועיים כמו פנומנולוגיה ואקזיסטנציאליזם כדי לצמצם ולתחום את הגות הרי"ד בגבולות היסטוריים קפדניים, אף לא במגמה לשייך את הרי"ד לזרמים מוגדרים. צמצום ותיחום כאלה הם החמצת המטרה. ההבחנה בין הפנומנולוגיה ההוסרליאנית כשלעצמה ובין האקזיסטנציאליזם היא נזילה, והדברים יגעים וידועים. הקריטריונים שאני נוקט תקפים להגותו של הרי"ד כשלעצמה ונובעים מתוכה. פנומנולוגיה, קיומיות, מהותנות וכדומה עניינן מקַדמים המוגדרים אך ורק ביחס להגותו של הרי"ד. אני מסתייע אפוא בתורות היסטוריות אלה מפני שהן נוחות לשימוש בבחינת קריטריונים של מיקוד והבעת עניין. הגישות הפילוסופיות הן כלי מלאכותי שנועד לציין את התנועה והדינמיקה של משנת הרי"ד. כבר הבעתי את דעתי שהרי"ד מתנודד בין משיכתו לתודעה מטאפיזית לבין שלילתו אותה, בין התמקדות במצוקה האנושית הממשית לבין ההתחקות התודעתית אחר יחסי אל ואדם עד לדבקות ולאהבה האינסופית. וביתר דיוק, בין מצוקה כאפיון קיומי מתמיד ויציב לבין היעלמותה בשלב התודעתי העליון מתוך דבקות עם האל. לפיכך מטרת המינוח הפילוסופי אינה אלא לציין מגמות ותחומי עניין. הפנומנולוגיה עניינה דיון מהותני בעל משיכה למטאפיזיקה, בעוד הפילוסופיה הקיומית (אקזיסטנציאליזם) משקפת אכזבה מהמשיכה הנזכרת ופנייה למצוקות כעובדות יציבות של החיים. מעתה ברצוני לברר ולהגדיר: מה ההבדל בין הגות פנומנולוגית להגות קיומית בהקשר של מחשבת הרי"ד ובהגדרותיה?

(א) תבונה וטעם. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד מבקשת להתחקות אחר מבנה התודעה הדתית. גישתה היא גישה מהותנית, לאמור היא מבודדת את המרכיבים המהותיים מתוך התופעה הדתית. הפנומנולוגיה היא הכלי שהרי"ד השתמש בו לחשוף את התודעה הסובייקטיבית, ואת מאמציו השקיע בהצגת זיקתה למישור הפעילות הממשית. בין המרכיבים של התודעה הסובייקטיבית נמצא את התודעה המטאפיזית, לאמור אותה תודעה אנושית התרה אחר החקר המופשט של האלוהות ואחר הסיבתיות והטעם של המעשה האלוהי. לעומת זאת נקודת המוצא של ההגות הקיומית של הרי"ד היא דחייה מוחלטת של הגורם המטאפיזי והסיבתי. גם הקוטב של השליטה המדעית על הטבע, הממשיך להתקיים בדיאלקטיקה של הרי"ד, איננו עוסק בטעמים ובסיבתיות. קוטב זה ממשיך להסתמך על גישתו של הרמן כהן ועל האסכולה הקונבנציונליסטית בפילוסופיה של המדע, ושתיהן דוחות את המטאפיזיקה. על כן התחקה הרי"ד בתקופת הבלעדיות הפנומנולוגית אחר התודעה המופשטת של האלוהות ואף הציג מודלים שונים של האלוהות. לעומת זאת הדיונים הקיומיים בהגותו שוללים את המטאפיזיקה מכול וכול, גם כגורם תודעתי. ליתק דיוק המטאפיזיקה איננה מעניינת יותר. לעתים המטאפיזיקה נדחית מכול וכול ולעתים היא מציינת אופן התייחסות לעולם; אולם שוב אין התודעה המטאפיזית כשלעצמה מושא לדיון כבכתבים הפנומנולוגיים. באותה מידה בהגותו הפנומנולוגית הדגיש הרי"ד את חתירת התודעה לטרנסצנדנטי, והכביר מילים על ההתנשאות העל-עצמית של התודעה; לעומת זאת בהגות הקיומית התמקד הרי"ד בעיקר במצב הממשי של הקיום. העניין עובר מהממד שמעבר לאדם (בתודעה) לממד הקונקרטי של האדם.

(ב) מצוקה. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד מתחקה בעיקר אחרי יחסי אדם ואלוה. ליחסים אלה היבטים שונים, כמו אהבה ויראה ודבקות וריחוק. הגות זו רואה ביחסים אלה תופעה 'נורמלית' לחלוטין ואף אופיינית לאדם הדתי. לכתחילה אין בדיאלקטיקה הנחשפת ברמות האובייקטיבית והסובייקטיבית משום בעייתיות כלשהי. נוסף לכך הדיאלקטיקה נפתרת בסופו של דבר, והשניות הופכת אחדות. לעומת זאת בהגות הקיומית נקודת המוצא היא מצוקה ובעיה. אדם נתון מהיותו אדם לסבל, לייסורים, להלם, לחרדה, לסופיות וכיוצא באלה. מכאן ואילך דנים כתבי הרי"ד בתגובות למצב הנתון. מבחינה זו מקבל הרי"ד את הנחת היסוד של ההגות הקיומית-הדתית, ש'אין פתרון אנושי לבעיה האנושית'.[i] הרי"ד סבור שאין פתרון כלל למצב האנושי, לאמור התגברות מוחלטת על הבעיה; אולם לדידו ההלכה, ורק ההלכה, מאפשרת לאדם את ההתמודדות הראויה עם המצוקה. וביתר דיוק: שמירת ההלכה מאפשרת חיים עם המצוקה, מתוך מודעות ותכליתיות.

(ג) ניכור. ביטויי המצוקה מאפשרים לנו להבחין טוב יותר בין התקופות השונות בהגותו של הרי"ד. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד מניחה מראש זיקה בין אדם לטבע ולסביבה. זיקה זו פושטת ולובשת צורה: לעתים ההוויה נחשפת לאדם ולעתים היא חומקת ממנו. אולם גם בשעה שהטבע הופך בלתי מובן וחסר פשר לאדם, השבר גדול מפני שמתקיימת זיקה המקדימה את יחסי הגומלין הדיאלקטיים. לעומת זאת ההגות הקיומית פותחת במקרים רבים בניכור ובבדידות. הניכור הוא תחושת זרות יסודית. את הניכור לא מקדימים יחסים סימפתיים של קרבה וריחוק; הניכור הוא עובדה ומצב נתון שהוא נקודת פתיחה. הניסיונות להתגבר על הניכור והבדידות הם שונים, אולם אין הם מפיגים את ההינתנות הראשונית.

(ד) ה'אחר'. עניין זה נובע מקודמו במישרין. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד איננה רואה בבעית הזולת תחום הראוי לדיון עצמאי. הגות זו אמנם נדרשת למקומה של החברה בתודעתו של היחיד, אולם אין ה'אחר' ויחסו ל'אני' ממלאים מקום חשוב במסגרתה או מכוננים אותה.[ii] לעומת זאת ההגות הקיומית של הרי"ד מציבה במרכזה את בעיית הזולת. נקודת המוצא של ההגות הקיומית היא חוסר אונים בתקשורת עם הזולת, אם זה אדם אחר ואם זה האל בכבודו ובעצמו. סוגיית הזיקה והדיאלוג היא הקוטב שסביבו סובבת ההגות הקיומית של הרי"ד. נבהיר את דברינו: הדיאלוג הקיומי איננו עצם הפנייה לזולת. גם הגות פנומנולוגית עוסקת בפנייה ההדדית של אל ואדם בהתגלות. אולם הגות קיומית יוצאת מנקודת הנחה שקשר בין-סובייקטיבי הוא משימה קשה עד בלתי אפשרית. סובייקט איננו יכול להכיר סובייקט אחר, שכן מעצם הגדרתם הם אינם ניתנים לטרנספורמציה. התקשורת הבין-סובייקטיבית היא אפוא הסוגיה המעסיקה את הרי"ד בהגותו הקיומית. באותה מידה מעסיקה את ההגות הקיומית בנוסח הרי"ד שאלת הקהילה: שאלת ההסדרה של היחסים הבין-קיומיים בין הסובייקטים השונים במסגרת קהילתית נגזרת מסוגיית הזולת.

(ה) הפגת הדיאלקטיקה. ההינתנות לניגודים, וכפי שהגדיר הרי"ד פעמים רבות מצב האבסורד, היא אפיון תודעתי וקיומי כאחד של ההוויה האנושית. אולם בכתבים הפנומנולוגיים אנו מוצאים לעתים קרובות האחדה של ניגודים. ב'וביקשתם משם' השלב העליון של התודעה הוא שלב אחדותי. המאמר 'רעיונות על התפילה' מסתיים אף הוא בשלב אחדותי של התודעה. אני אשאף להראות שגם שלב זה איננו נקי מניגודים, אולם האפיון האחדותי הוא בוודאי גורם מהותי בניסוח השלב העליון של התודעה. לעומת זאת בהגות הקיומית כמעט תמיד הניגוד נותר כמות שהוא. הרי"ד מתמקד בחשיפת הניגוד ובהתחקות אחר הדרך לחיות עמו; אולם שלב אחדותי איננו בנמצא.

(ו) מטרת ההגות. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד היא תוצאה של שני מניעים. (1) סקרנות ובקשת הדעת: ההוגה חש צורך אינטלקטואלי וחווייתי כאחד להכיר את התודעה הדתית ולחשוף את רכיביה המהותניים. (2) השתלמות דתית: הכרת התודעה הדתית סוללת את הדרך לדבקות בהסתמך על הכרת השלבים העליונים של התפתחות תודעה זו. לעומת זאת מטרתה של ההגות הקיומית של הרי"ד היא תרפויטית בראש ובראשונה: כבר עמדנו על העובדה, שנקודת המוצא של הרי"ד היא מצבו הבעייתי וקיומו הסובייקטיבי המיוחד, ובמילים אחרות התחושה שאין מבינים את מצבו ואת בעיותיו. לפיכך ניסוח המצבים הקיומיים הבעייתיים הוא ניסיון תרפויטי להיחלץ מהבדידות ומחוסר האפשרות לתקשר עם הזולת. כך נבין שתי תופעות: (1) בהגותו הקיומית הרי"ד נוקט לא אחת כתיבה אישית; (2) הגות זו פותחת כמעט תמיד בייסורים כנקודת מוצא נתונה. הכותב מתייסר.

            ההלכה היא ציר הדיון ובריח התיכון של הגות הרי"ד. ייעודה ותפקודה של ההלכה נקבעים על פי המגמה ההגותית. במגמה הפנומנולוגית ההלכה מתעדת ומווסתת את הנטיות הסובייקטיביות של התודעה, בעוד שבמגמה האקזיסטנציאליסטית ההלכה מעניקה משמעות למצבים הקיומיים (סבל, תקשורת עם הזולת וכדומה).

 

דיאלקטיקה ושיטה [?]

ועם זאת יש לשוב ולהבהיר: מערכת המונחים וסגנונו של הרי"ד השתנו באמצע שנות החמישים של המאה שעברה במובן זה שחלה בהם התרחבות. הווי אומר, הרי"ד המשיך להיעזר בטרמינולוגיה של האידאליזם ההכרתי ובתכנים של הפנומנולוגיה של הדת ברקע הדיון. תהיה זו שגיאה לקבוע שהוא זנח כליל את המתודה הפנומנולוגית; נהפוך הוא, הרי"ד המשיך ליצור הגות פנומנולוגית ולהתחקות אחר מבנה התודעה הדתית (ובכללה הנטייה המטאפיזית) כמו נמשך אליה על כורחו; אולם העניין המרכזי של משנתו התגבש סביב הבעיות שהעלתה הפילוסופיה הקיומית-הדתית. דוק ותמצא: רק מאמצע שנות החמישים של המאה שעברה מתגלה תדמיתו של הרי"ד כ'אקזיסטנציאליסט יהודי', כפי שסווג בידי רבים. השינוי ניכר בבירור בדרשה 'קול דודי דופק' ובשיחות השונות על ענייני פסיכולוגיה, אישות, נישואין וחיי משפחה שנתפרסמו בכתב לאחר פטירת הרי"ד, וקיבל פנים שיטתיים בחיבור 'איש האמונה הבודד'. ההתייחסות לשואה ולהקמתה של מדינת ישראל ב'קול דודי דופק' כבר נעשתה בעיקרה בכלים טרמינולוגיים מובהקים של הפילוסופיה הקיומית.

            נשוב ונקבע: בלא ספק התמורה במשנת הרי"ד היא בראש ובראשונה מתודולוגית, ומהלכה הוא מחֵקר התודעה הדתית (פנומנולוגיה) להתמודדות עם הקיום הקונקרטי (אקזיסטנציאליזם), במקביל להמשך בחינת מבנה התודעה הדתית, וביתר דיוק ההתנודדות בין השניים. גם עליו ייאמר, כי 'לא רק שיש לפתוח במה שנוכח לתודעה אלא במה שנוכח לאדם [הממשי]'. הרי"ד חמק מההכרעה המוחלטת וביקש לדלג מחֵקר התודעה לחשיפת אשיות הקיום וחוזר חלילה. הנחת היסוד של חיבור זה היא, שהדילוג בהגות הרי"ד פותח באמצע שנות החמישים של המאה שעברה. עשור קודם לכן שלטה הגישה הפנומנולוגית ביד רמה.

            מערכת דיאלקטית כפולה נפרסת לעיני הקורא: (א) התנודדות בין שלילת המטאפיזיקה לאימוצה כביטוי אותנטי של התודעה המהותנית; (ב) התנודדות בין חקר התודעה הדתית לבין ההתוודעות לשכבות העומק של הקיום הממשי. על כן ברור פעם נוספת, כי האבסורד והדיאלקטיקה הם עיקרון מכונן בהגותו של הרי"ד. מדברינו עולה, כי אין אנו מבקשים אחר שיטה חד-משמעית בכתבי הרי"ד. אמנם יש מגמות שונות שאין להטיל בהן ספק ויש עקרונות מכוננים. למשל, ודאי שב'וביקשתם משם' סבר הרי"ד שההתנודדות ניתנת ליישוב ולאחדות, בעוד שברוב חיבורי העשור 1965-1955 הוא שלל יישוב אחדותי שכזה. עקרון האבסורד אף הוא עיקרון מכונן בתקופות הגותו השונות של הרי"ד. אולם להסיק ממגמות ועקרונות אלה על שיטה מובחנת ולכידה יהיה מעשה בלתי אחראי. ספק אם בקשת השיטה הפילוסופית העסיקה אי פעם ברצינות את הרי"ד. על פי רוב כתביו הם התייחסות רעיונית לסוגיות מסוימות בהקשרים מיוחדים[iii] או ניסוחים תרפויטיים לבעיות קיומיות. עקרון האינטנציונליות היה כה חשוב בהגותו גם בגלל אישיותו. עיקרון זה הרי טוען, שהמחשבה וההכרה אינן עוסקות בהנחות כלליות וערטילאיות אלא מתייחסות תמיד לאובייקט. אף הגותו של הרי"ד תמיד תלוית התייחסות (מקום, זמן, בעיות קיומיות-ממשיות וכדומה).

            חיבורנו זה נועד לעקוב אחר הכיוונים והשינויים בהגותו של הרי"ד מתוך הסתייעות באקלים התרבותי שממנו ינק הרי"ד ושבמסגרתו עיצב את הגותו שלו. הנטיות הרעיוניות הן מושא המחקר שלנו. זו גם הסיבה שנמנעתי מהתייחסויות כלליות להגותו של הרי"ד ועסקתי בניתוח מדוקדק של חיבורים, מסות ומאמרים ספציפיים. כל פרק או סדרת פרקים בחיבורי זה מוקדשים לניתוח כתב מסויים מכתבי הרי"ד ולא לגילגולי רעיונות כוללניים. מבחינה זו כרך זה ממשיך את קודמו, שהוקדש לניתוח 'איש ההלכה' לנוכח כתביו המוקדמים של הרי"ד, והוא מצביע על הלכי הרוח שהעסיקו את הרי"ד החל בחיבור 'וביקשתם משם' ועד ל'איש האמונה הבודד'.

 

 

(ב) קטעים מתוך עבודת הדוקטור של הרב סולובייצי'ק

קובץ מצורף

 

(ג) תמונות מתוך כנס האזכרה לאיזידור פרידמן, תורם הקתדרה (9.4.2003).

 

Description: E:\030410001259\0002\thum\TH020006.jpg  Description: E:\030410001259\0002\thum\TH020011.jpg  Description: E:\030410001259\0002\thum\TH020009.jpg Description: E:\030410001259\0002\thum\TH020024.jpg

Description: E:\030410001259\0002\thum\TH020025.jpg  Description: E:\030410001259\0002\thum\TH020004.jpg   Description: E:\030410001259\0002\thum\TH020003.jpg Description: E:\030410001259\0002\thum\TH020001.jpg

 

בתמונות:

פרופ' יוסף ישורון, רקטור.

סוזי הוכשטיין ורחל שלו, בנותיו של איזידור פרידמן.

פנחס שפילמן.

הרב ד"ר שלמה פיק.

פרופ' דב שוורץ.

 

 

 

 

Description: Religion or Halakha: The Philosophy of Rabbi Joseph B. Soloveitchik (Supplements to the Journal of Jewish Thought and Philosophy)

 

 

 

 

קשר

דו'אל: schward1@mail.biu.ac.il