המחלקה לתרגום וחקר התרגום

 

סמינר – תהליך ותוצר בתרגום סיפורת

 

 

 

 

 

 

תרגום טקסטים פילוסופיים:

A Treatise of Human Nature

ותרגומה לעברית על ידי יוסף אור

 

 

 

 

 

 

 

 

לידי: פרופ' מרים שלזינגר

מגישה: רוני חיימוביץ'

 


 

 

תוכן עניינים

1.       מבוא..........................................................................................................................2

2.       מאפייני הטקסט הפילוסופי.......................................................................................6-3

3.       תרגום טקסטים פילוסופיים......................................................................................9-6 

4.       A Treatise of Human Nature ותרגומה לעברית על ידי יוסף אור...................................9

                     א.         הצגת הטקסט ותרגומו................................................................................10-9

                     ב.         השוואת מקור ותרגום....................................................................................10

I.    היחס בין התרגום ונורמות התרגום הלשוניות בשנות ה-30, ה-40 וה- 50.........20-10

II. ביטויים של מאפייני הטקסט הפילוסופי בתרגום..........................................23-20

5.       סיכום.......................................................................................................................24

6.       ביבליוגרפיה..........................................................................................................26-25

7.       נספח – פרק מתוך המקור ותרגומו...............................................................................27

  


1. מבוא

       לפי אלסדייר מקנטייר (1984; עמ' 31) מיד עם בואנו לקרוא טקסט פילוסופי מהעבר מתעוררת דילמה הנוגעת לאופן שבו עלינו להתייחס לטקסט: האם יש להתעלם מההקשר ההיסטורי של הטקסט ולקרוא אותו באופן אשר יהפוך אותו לרלוונטי לנעשה היום בתחום, או שיש לקרוא אותו בהתאם לאמות המידה של התקופה שבה נכתב? ניתן לטעון כי דילמה זו מתעוררת בקריאת טקסטים באופן כללי ואינה מתייחדת דווקא לטקסטים פילוסופיים, אולם נדמה כי יש לה משנה תוקף בכל הנוגע לטקסטים מסוג זה. מצד אחד, ישנה נטייה להתייחס לרעיונות המובעים בטקסטים פילוסופיים כרעיונות על זמניים העוסקים בחקירה של אמיתות מוחלטות ואוניברסאליות אך מצד שני, בדומה לכל טקסט אחר, גם טקסטים פילוסופים נכתבים מתוך הקשר היסטורי ותרבותי מסוים שהתעלמות ממנו עלולה להביא להבנה חלקית או אף מוטעית של הרעיונות שהם מביעים. דומה כי דילמה זו מחריפה כאשר ברצוננו לא רק לקרוא ולהבין את הטקסט אלא אף לתרגמו: האם יש לנסות לתרגם את הטקסט כך שישתלב בנעשה כיום בתחום, תוך התעלמות או טשטוש של היבטים שאינם מתאימים, או שיש לתרגמו "במבט היסטורי" ולהשתדל לשחזר גם מאפיינים זרים או מוזרים?

       במקביל לשאלה אם לשלב את התרגום במערכת הפילוסופיה העכשווית, עולה השאלה אם יש להתאים את הטקסט להיבטים נוספים של עולמה התרבותי של תרבות היעד, כלומר, לערכיה, למנהגיה או למסורותיה. באותו האופן, במקביל לשאלה אם יש לבטא בתרגום מאפיינים זרים לתפיסה העכשווית של חקירה פילוסופית, עולה השאלה אם לשחזר בתרגום מאפיינים נוספים של תרבות המקור, הזרים לתרבות היעד. דילמה זו משקפת את המתח בין שני עקרונות ידועים בחקר התרגום: קבילות ואדקווטיות.

       בעבודה זו ברצוני לבחון את האופן שבו מתגלם מתח זה בתרגומו העברי של מסכת טבע האדם של דיוויד יום באמצעות השוואה בין המקור לתרגום. ניתוח הטקסט מתבסס על מושג הנורמה, כפי שתואר על ידי גדעון טורי (1977) ובוחן שני נושאים עיקריים: את מידת ההתאמה של התרגום לנורמות הלשוניות הרווחות בזמן התרגום ואת האופן שבו באים לידי ביטוי בתרגום מאפייניה המיוחדים של הכתיבה הפילוסופית לעומת המקור. בנוסף תוצג סקירה של מאפייני הטקסט הפילוסופי וכן של הסוגיות המיוחדות לתרגום פילוסופיה.  

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2. מאפייני הטקסט הפילוסופי

       אחד הקשיים המתעוררים בעקבות הניסיון להגדיר מהו טקסט פילוסופי נובע מהקושי להגדיר מהי פילוסופיה –  מהן הסוגיות שבהן היא עוסקת וכיצד מתבצעת חקירה פילוסופית. לכן אף הגדרת מאפייניו הסגנוניים והתוכניים של הטקסט הפילוסופי אינה משימה פשוטה. נהוג לראות את הפילוסופיה באופן מסורתי כדיסציפלינה העוסקת בניסיון "לגלות את האמת באמצעות חשיבה" (בלנשרד, 1953; רי, 1987; רוזמרין, 2001)[1]. אולם אף הגדרה זו אינה מספיקה על מנת להצביע במדויק על מאפייניו של הטקסט הפילוסופי, במיוחד לאור הגלגולים והשינויים הרבים שעברה הדיסציפלינה במרוצת השנים.  

       לפי מקנטייר, חלו לאורך ההיסטוריה שינויים רבים בתפיסת הפילוסופיה ונושאים רבים שנחשבו בעבר לחלק בלתי נפרד מהפילוסופיה – כגון מדע, היסטוריה ותיאולוגיה – נתפסים כיום כתחומי מחקר נפרדים (1984; עמ' 31). בנוסף, כמו כל תחום אחר, אף הפילוסופיה נתונה לתהפוכות אופנתיות וכך נושאים או טקסטים מסוימים שנחשבו לשוליים בעבר הפכו למרכזיים ולהפך (שם, עמ' 32). דוגמה טובה  לכך תהייה תורת ההכרה שתפסה מקום שולי למדי בפילוסופיה שלפני המאה ה-17 וזכתה לעדנה בעקבות דקארט. כמו כן, מונחים שונים מתחום הפילוסופיה משמשים הוגים שונים ותקופות שונות במשמעויות שונות – "האידיאות" של אפלטון, למשל, אינן "האידיאות" של לוק ואלה אינן בדיוק "האידיאות" שעליהן מדבר יום. 

      שינויים היסטוריים אלה וריבוי הנושאים אשר מעסיקים את הפילוסופים באים לידי ביטוי בשלל צורות הכתיבה שניתן למצוא בקאנון הפילוסופי. ואכן, כפי שמציין מקנטייר, נדמה כי אין סוגה או סגנון כתיבה המאפיינים יותר מכל את תחום הפילוסופיה: הקאנון הפילוסופי מורכב מטקסטים שנכתבו בצורת דיאלוגים (אפלטון, ברקלי, דידרו), תפילות (אוגוסטינוס, אנסלמוס), דיונים אינטלקטואליים (תומס מאקווינס), שירה (אלכסנדר פופ, דנטה), בצורת משפטים המנוסחים כאקסיומות גיאומטריות (שפינוזה), היסטוריה (הגל), רומנים (ג'ורג' אליוט, סארטר, דוסטויבסקי), וכמובן בצורת מסות ומאמרים אקדמיים (שם, עמ' 32). לרשימתו של מקנטייר ניתן להוסיף גם את הסיפורים הקצרים והנובלות של וולטר וכן את היומנים האוטוביוגרפיים של דקארט, רוסו, סארטר ותורו.    

       למרות מגוון הדרכים שבהן ניתן להעלות על הכתב רעיונות פילוסופיים, עדיין ניתן להצביע על מספר מאפיינים סגנוניים המשותפים לכל טקסט פילוסופי באשר הוא. אחד מן המאפיינים הללו מוצג על ידי ג'ונתן רי (2001; עמ' 227) הטוען שהכתיבה הפילוסופית מובחנת מצורות אחרות של כתיבה תיאורטית בשל המבנה הדיאלוגי המפורש העומד בבסיסה. פילוסופיה, לטענתו:

         […] seeks not simply to state some worthy and notable truths but to present them in active

         negotiation with rival ideas or even in open combat with them  

                                                                                                                                            (Ibid; 227)  

 

הטקסט הפילוסופי מכיל בצורה זו או אחרת דיון ביקורתי שדרכו נבחנים טיעונים נגדיים אפשריים, פרשנויות שונות וכן חולשותיה ועוצמותיה של העמדה הנידונה. אותן "חולשות ועוצמות" נבחנות לעיתים רבות לא רק ביכולת לבסס טיעונים עקביים והגיוניים בעד העמדה המוצגת אלא אף ביכולת להפריך טיעונים נגדיים או להצביע על הסתירות שבעמדות המנוגדות.  מכיוון שחלק מכוחה של עמדה מסוימת נובע מהאופן שבו היא מתמודדת עם עמדות אחרות, הכתיבה הפילוסופית מאפשרת התייחסות גלויה במיוחד לטקסטים אחרים לעומת סוגים אחרים של כתיבה תיאורטית. הנטייה הדיאלוגית המפורשת הזו מובילה, לפי רי, בין היתר לשימוש בכלים נרטיביים המאפשרים להציג נקודות מבט מרובות (שם, עמ' 228). ולכן לדעתו הכתיבה הפילוסופית דומה במידה רבה לכתיבה הספרותית (רי, 1987; עמ' 96).            

       סממן נוסף שמצייו רי הוא כתיבה מסובכת ולא ברורה (שם, עמ' 227). אכן, נראה כי טקסטים פילוסופיים אינם קשים להבנה אך ורק בשל מורכבותם של הנושאים שבהם הם עוסקים אלא גם מפני שהדיון עצמו מוצג פעמים רבות בצורה עמומה ומעורפלת. למעשה, טוען רי, סגנון מעורפל זה הוא בדיוק מה שמקנה לטקסט את מעמדו: הקושי להבין את הטקסט מגלם את מידת המורכבות או העומק של הסוגיה הנידונה באמצעותו (שם, עמ' 227).  

       הוגה נוסף המנסה לעמוד על הסיבות לנטייה לכתיבה עמומה בפילוסופיה הוא ברנד בלנשרד (1953). לטענת בלנשרד הכתיבה העמומה נובעת, בין היתר, מתוך הערך הרגשי המיוחס לנושאי הדיון (שם, עמ' 2). הפילוסופיה עוסקת בסוגיות בעלות "חשיבות אנושית" הנוגעות לפחדים ולתקוות של בני האדם (שם, עמ' 2). לא בלבד שנושאים אלה מעוררים את רגשותיו של הכותב אלא גם את רגשותיו של הקורא ולפיכך נוצרות אצלו שתי ציפיות סותרות: מצד אחד הפילוסופיה נתפסת כחלק "מספרות הידע" שתפקידה לגלות אמיתות ולהעשיר את מאגר הידע של העולם באופן אובייקטיבי ומצד שני הכותב מצופה לכתוב באופן שיעורר את הזדהותו של הקורא ואף להפגין את מעורבותו הרגשית האישית (שם, עמ' 2). הניסיון לתמרן בין שתי הציפיות מקשה על הכתיבה ומוביל בסופו של דבר לניסוחים לא ברורים. הקושי לכתוב על סוגיות פילוסופיות מנקודת מבט אובייקטיבית מתקשר לטיעונו של רי לגבי הדמיון בין הכתיבה הפילוסופית לכתיבה הספרותית. לטענתו, פילוסופים שונים השתמשו בכלים נרטיביים וספרותיים מובהקים כדי לעורר את עניין הקורא ובאותו זמן בזו "למספרי הסיפורים" שאינם מציגים עובדות אובייקטיביות. הם עצמם, עם זאת, לא בהכרח הקפידו על סגנון כתיבה עובדתי וחסר פניות כביכול (1987; עמ' 97).  רי מדגים דרך ניתוח סגנון הכתיבה של דקארט כיצד מאפשר הסגנון הסיפורי "לרכך" במידה מסוימת את הביקורת (ובתקופות מסוימות אף את הצנזורה): הרעיונות המובעים בטקסט מזוהים עם המספר ולא עם הסופר ובנוסף מוצגים למעשה כהעלאת "השערות זמניות" במקום כהצהרה על אמת מוחלטת (שם, עמ' 14-10).

       גורם נוסף המערפל את הכתיבה הפילוסופית מתבטא, לפי בלנשרד, בנטייה להשתמש באופן מוגזם בהכללות רחבות מידי מבלי להיעזר בדוגמאות ספציפיות (1953; עמ' 9). היעדרן של הדוגמאות נובע מחשש שהדוגמאות לא יובנו כהלכה או מתוך קושי למצוא דוגמאות מדויקות. עם זאת, לפי בלנשרד אין שום משמעות להכללה שאינה ניתנת להחלה ישירה על מקרה פרטי. אנו רגילים "לחשוב בדוגמאות" ולכן על מנת להבין ולהבהיר עקרונות כלליים יש צורך בשימוש בדוגמאות פרטיות. כאשר אלה אינן מופיעות בטקסט, ישלים הקורא את החסר בעצמו. אולם במקרה זה הוא עלול ליצור דוגמאות שאינן מתאימות באמת לנאמר בטקסט ובעצם לא להבינו כהלכה (שם, עמ' 9).

       הנטייה הפילוסופית להכללה מובילה לנטייה סגנונית נוספת שאינה תורמת לבהירותו של הטקסט:

To use words in such a way that the objects named by them fall in other categories than they do […] perhaps at the outset A negates B and X is finite but before long negativity and finitude are off on their own                                                                                                           (Ibid; 12-13)

 

ערבוב הקטגוריות שמציין בלנשרד מוביל יחד עם הנטייה להכללה לניסוח משפטים כגון:

 

         הסבל הוא השלילה שבקרבו של הסופי כיוון שהוא מבטא את התביעה לכוליות שאיננה (הדגשה שלי)[2]

 

בדוגמה זו, השתמש הכותב במילה "סופי" כשם עצם ולא כשם תואר שהוא השימוש המקובל שלה. כך המשפט מוחל על כל דבר שהוא סופי מבלי לציין דברים או ישויות ספציפיות. וכך גם עם המונחים "שלילה" ו-"כוליות" שמתפקדים במשפט זה כשמות עצם מופשטים. אולם הפרזה בנטייה זו עלולה להוביל אף לניסוח משפטים מסורבלים המקשים על הקריאות כגון:

 

         כלומר, עיגונו של הסובייקט הפנומנולוגי בממשות (תתואר כפי שתתואר), חייב להיות מעוגן במלואו בעקרון  

         ההתנסותי-הסתכלותי של "ההנתנות העצמית"; אסור שישאיר- בכל רמה של מחקר- "שאריות" שאינן ברות

         הנכחה והסתכלות. (הדגשה שלי)[3]

 

אולם לא רק שמות תואר הופכים לשמות עצם, לעיתים ההמרה הפוכה ומילים שמתפקדות בדרך כלל כשמות עצם או שמות פעולה מקבלות מעמד של שם תואר. כך נוצרים ביטויים כמו "זיקה התכוונותית"[4].

         לפי בלנשרד, אופן שימוש זה במילים נובע מההתמודדות עם הקושי לבטא מושגים מופשטים. זהו ניסיון להפוך אותם לערטילאיים פחות על ידי הפיכתם לשמות עצם מוחשיים יותר כביכול (שם, עמ' 12). אולם, שימוש מופרז במושגים שכאלה מרחיק את הטקסט הפילוסופי מלשון היום-יום ומסרבל אותו במידה כזאת שמשמעות המשפט מיטשטשת לעיתים לחלוטין. בהקשר זה, מציין רי את האופן המיוחד שבו משתמשת הפילוסופיה במילים "רגילות" כגורם המקשה על הבנת הטקסטים הפילוסופיים. פילוסופיה חוקרת את המובן מאיליו, בוחנת מושגים יום-יומיים ומערערת מונחי יסוד. עצם ההתעמקות במושגים כמו חופש, ידיעה, מוסר ובחינתם מזוויות ראייה שונות יוצרת פער בין האופן שבו אנו רגילים להשתמש במושגים אלה ובין האופן שבו הם מוצגים לנו בטקסט הפילוסופי. פער זה יוצר אלמנט של זרות שהפך, לפי רי, לחלק בלתי נפרד מהפילוסופיה (2001; עמ' 246).

       עם זאת, לעיתים אי הבהירות של טקסט מסוים נובעת מהנצחה של מודלים עמומים קודמים של כתיבה שזכו למקום של כבוד בקאנון הפילוסופי (בלנשרד, 1953; עמ' 11). פילוסופים ממשיכים לחקות את סגנונות הכתיבה של מוריהם בהנחה כי זוהי כתיבה פילוסופית נאותה. סיבה אפשרית נוספת, לדעת בלנשרד, אינה אלא עצלות. בלנשרד מבחין בין עצלות אינטלקטואלית שפירושה למעשה שהמחבר לא ניסח לעצמו את טיעוניו עד הסוף ועצלות ספרותית שבה הכותב אינו טורח להקדיש זמן להבהרת ניסוחיו (שם, עמ' 11). השימוש המיוחד במושגים שגורים, מבנה הדיאלוג, הנטייה להכללה ולהפשטה והעמימות הנוצרת לעיתים בעקבותיהם, מציבים אתגרים מיוחדים הן לקוראי הטקסטים הפילוסופיים והן, כפי שניתן יהיה לראות בפרק הבא, למתרגמיהם של הטקסטים הללו.

 

3. תרגום טקסטים פילוסופיים

       הקשיים המיוחדים העולים בתרגום טקסטים פילוסופיים קשורים קשר הדוק למאפיינים הסגנוניים והתוכניים שצוינו בפרק הקודם.

       רי טוען כי תרגום פילוסופיה הוא מן המורכבים ביותר שכן כרוכות בו כל הבעיות של התרגום הספרותי בנוסף למספר בעיות מיוחדות משלו (2001; עמ' 226). המכשול הראשון הניצב בפני מתרגם הפילוסופיה הוא ערפולו של הטקסט. ראשית, יש להתגבר על הערפל ולהבין את הטקסט. ואם צלחה משימה זו נותר הוא בפני הדילמה הבאה: האם לשחזר את אי בהירותו של הטקסט גם בתרגום או להנהיר אותה? לטענת רי, כאמור, ערפולם של טקסטים מסוימים הקנה להם את מעמדם ולעיתים אף קיבע אותם כקלאסיקות (שם, עמ' 226). הוא אף מציין מגמה בולטת בתרגום פילוסופיה מערבית לשפות מערביות אחרות, שבה מתרגמים העצימו היבט זה של הטקסט על מנת להפוך אותו למסתורי או חידתי יותר (שם, עמ' 246). אולם אי בהירות וזרות אינן בהכרח תכונות קלות לשחזור וקשה לעשות זאת בצורה מאוזנת מבלי להיגרר להנהרות מרובות מידי או לערפול מוחלט. או, בלשונו של רי, מבלי להפוך את הטקסט "למוכר" מידי או "לאקזוטי" מידי (שם, עמ' 246).

       בנוסף, מציין רי כי בניגוד לטקסטים מדעיים ומקצועיים אחרים, הטרמינולוגיה הפילוסופית אינה קבועה (שם, עמ' 229). כאמור, לעיתים קרובות משתמשים פילוסופים שונים באותן מילים אך במשמעויות שונות. מקנטייר מציין, למשל, את "הקוגיטו" של אוגוסטינוס מול "הקוגיטו" של דקארט (1984; עמ' 32). לכן, טוען רי, להבין מונח כלשהו פירושו להבין את רעיונותיו של פילוסוף פרטי ולא מונח כללי ששייך לתחום (2001; עמ' 230). משמעותם המשתנה של המונחים הפילוסופיים מקשה הן על הבנת הטקסט והן על מציאת מקבילות תרגומיות. הרי, אם "האידאות" של לוק אינן "האידיאות" של יום – מדוע יש לתרגמן כ"מושגים" בשני המקרים? זאת כמובן בהנחה שהמילה "מושג" היא אכן המקבילה הקרובה ביותר למילה "אידיאה". בעיית האקויולנציה אמנם אינה מייחדת את תרגום הפילוסופיה אך דומה כי שום דיון בנושא לא יהיה שלם בלא התייחסות למחסר הקלאסי של התרגומים לעברית: המילה mind המדירה שינה מעיניהם של טובי המתרגמים. מכיוון שאין שום מילה מקבילה ל- mind בעברית, נאלצו המתרגמים להמירה לסירוגין ב- "רוח" "נפש" "שכל" "דעת" "בינה" "מחשבה" "תודעה" ואפילו "זיכרון". הקושי לתרגם את mind לעברית, ממחיש לא רק את הקושי לתרגם מילים פוליסמיות אלא גם את הקושי לתרגם מושגים מופשטים הנפוצים כל כך בפילוסופיה. מושגים מופשטים חסרים לעיתים קרובות דנוטציה ברורה ולכן קשה להצביע על ההקשרים המדויקים שבהם יש להשתמש בהם. קשה עוד יותר לעשות זאת כאשר הגדרת דנוטציה זו היא למעשה מוקדו של הדיון.      

       קושי תרגומי נוסף שאינו מייחד דווקא את התרגום הפילוסופי אך דומה כי מתחדד במיוחד בתרגום מסוג זה הוא הצורך בהתמצאות בתחום. המאפיין הדיאלוגי של הטקסט והתנצחותו עם עמדות אחרות מחייבת מידה מסוימת של היכרות עם אותן עמדות כדי להבין אותו כהלכה וכן כדי לתרגם את ההתייחסות לאותן עמדות בטקסט כהלכה. פרדסו למשל, הדגיש ביתר שאת את חשיבותה של היכרות זו, כשתיאר את רשמיו מתרגום כתביו של ויליאם מאוקהם:

 

         It is useful, indeed almost essential, for the translator of Okham's works to be guided by excellent

         secondary sources, sources which serve to situate particular discussions within the broader of

         Okham's philosophical and theological system as a whole […] it is crucial for those of us who

         translate Okham to be thoroughly familiar with the work of his most important forebears and

         successors.                                                                                                                        (1985; 3-4)                                       

 

אף מקנטייר טוען כי לא ניתן להפריד את מלאכת התרגום מהקשרו ההיסטורי של המקור (1984; עמ' 33). עם זאת, התרגום נעשה תמיד מנקודת המבט של הזמן שבו מתרגמים ולכן כאשר מתרגמים טקסטים מתקופות אחרות, מחמיץ התרגום לרוב היבטים או רעיונות מהותיים. ההחמצות האלה נובעות מהשינויים שחלו בתפיסת הפילוסופיה ולכן, טוען מקנטייר, ניתן למדוד את השינוי המושגי שעברה הפילוסופיה לפי מידת הקושי לתרגם רעיונות פילוסופיים (שם, עמ' 33).     

       השינויים שחלים בתפיסת הפילוסופיה כתחום מחקר משפיעים לא רק על מידת הקושי לתרגם רעיונות או טקסטים מסוימים אלא אף על ההחלטה מה לתרגם וכיצד. שינויים אלה הולכים, פעמים רבות, יד ביד עם תפיסת לשון מסוימת המשפיעה אף היא על בחירות אלה. אחת העמדות שהשפיעו ביותר בעבר על תרגום כתבים פילוסופיים גורסת כי לשונות מסוימות מתאימות יותר מאחרות לביטוי רעיונות מסוימים (קורניש, 2003; רי, 2001; רולניק, 2002). רולניק, למשל, מציין את "החוויה שבה שפה מסוימת, לאו דווקא שפת אם, מציעה את עצמה לביטויו של הלך רוח או רעיון" (שם, עמ' 51). 

       אחת הדוגמאות המעניינות ביותר להשפעתה של תפיסה זו מוצגת על ידי רי אשר בוחן תרגומים של פילוסופיה לא מערבית לשפות מערביות במאות ה-19 וה-20. רי מראה כיצד משקפים תרגומים אלה תפיסה מובלעת לפיה רק השפות המערביות מסוגלות לבטא כהלכה רעיונות פילוסופיים. לטענתו, בחירותיהם של המתרגמים האירופאים של פילוסופיה לא מערבית נגזרו מהתפיסה שהפילוסופיה הלא מערבית נחותה לפילוסופיה המערבית ואינה אלא מעיין הקדמה סטטית לפילוסופיה "האמיתית" (שם, עמ' 241). לכן, העברתן של אותן "מחשבות פרימיטיביות" ללשונות האירופאיות הופך אותן ל"פילוסופיה" של ממש ולמערכת אינטלקטואלית מסודרת (שם, עמ' 243).  התרגומים במקרה זה, טוען רי, משקפים את תדמיתה של הפילוסופיה המערבית בעייני המערביים יותר מאשר את הרעיונות הפילוסופיים של המקור (שם, עמ' 245).           

       אולם, לא תמיד זכו השפות האירופאיות הדבורות למעמד של שפות "פילוסופיות". לפי קורניש (2003) רווחה בימי הביניים המאוחרים תפיסה לפיה לטינית בלבד יכלה לבטא אמיתות מופשטות או מורכבות (2003; עמ' 170). עם זאת, ככל שהתפתחה והתבססה האוריינות בשפות הדבורות המקומיות כך עלתה גם הדרישה לתרגם כתבים מלטינית לשפות המקומיות (שם, עמ' 169). התרגום של הטקסטים הלטיניים כונה "וולגריזציה" ונתפס כפישוט גס של המקור (שם, עמ' 169). לפי תפיסה זו, תרגומים אינם כושלים בהעברת רעיונות פילוסופיים בשל מהותו של תהליך התרגום עצמו אלא בשל אזלת ידן של לשונות היעד. בנוסף, הפך התרגום את הרעיונות של המקור לרציניים פחות מעצם השאיפה להנגיש אותם לקהל רחב יותר, הכולל גם הדיוטות (שם, עמ' 169; פינדלן, 1995; עמ' 203).

       בדומה לקורניש , פינדלן מקשרת את תהליכי הפופולריזציה של כתבים מדעיים בתקופת הנאורות לתרגומם לשפות מקומיות (שם, עמ' 168). ההחלטה לתרגם טקסטים מסוימים והאופן שבו תורגמו היו חלק מהניסיון להפוך את פילוסופיית הטבע לאופנתית, למעיין שעשוע חברתי בסלונים של המעמדות הגבוהים באותה תקופה (שם, עמ' 204). אולם הניסיון להפיץ רעיונות אלה בקרב מספר גדול של אנשים צמצמם בסופו של דבר את "הטווח האינטלקטואלי" של אותם כתבים שכן עצם מעשה התרגום נתפס במידה מסוימת כ"תהליך הפיכת המדע לרציני פחות"  (שם, עמ' 203, תרגום שלי). ראוי לציין כי פינדלן אינה מציגה במאמרה ניתוחי תרגומים או השוואות בין תרגום ומקור, אלא מציינת את ההתייחסות החברתית לתרגומים אלה. לפי פינדלן, רבים מהתרגומים של פילוסופיית הטבע באותה תקופה נעשו על ידי נשים ועובדה זו קשורה לדעתה קשר הדוק לפופולריזציה של הכתבים הנ"ל דרך תרגום שכן:

         The presence of women in their dialogues provided a means of invoking an audience who might

         not be interested in the technical details of physics or chemistry but who indeed wished to know

         what new visions of the universe contemporary natural philosophers had produced   

                                                                                                                                                (Ibid; 203) 

 

במקרה זה, תפיסת הטקסט המתורגם כפישוטו של המקור לא נבעה מהנחה בדבר "ליקוייה" של לשון היעד אלא הייתה תולדה של לחצים חברתיים ושיקולים הקשורים לקהל היעד.  

       דוגמה מעניינת נוספת להשפעה של תפיסת לשון מסוימת על אופן התרגום לקוחה מעולם התרגום לעברית בשלהי המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20. רולניק מתאר את בקשתה של העברית בשנים אלה "לנכס לעצמה" הוגי דעות שונים דרך תרגום: "בהיותה שפה עתיקה כל כך, שפת קודש ומקור שבמשך שנים רבות תרגמו ממנה ולא אליה, נוהגת העברית לא אחת מנהגי אדנות בטקסטים שהובאו לפניה" (2002; עמ' 57). נדמה כי רולניק מרמז כאן על "הלויאליות הלשונית" שתוארה גם על ידי גדעון טורי. לפי טורי, הלויאליות הלשונית צומחת "כאשר קבוצה חושבת את עצמה לעליונה, בעוד שלמעשה היא חייבת לכפוף את עצמה לקבוצה אחרת בכמה מן הפונקציות של הלשון, או למלא חללים באוצר המילים שלה על ידי שאילות מן הלשון האחרת" (1977; עמ' 232). הלויאליות הלשונית שרווחה בקרב מתרגמים צמחה, לדעת טורי, על רקע מצבה הלא יציב של מערכת הספרות העברית באותן שנים. מערכת הספרות העברית הייתה עדיין מערכת צעירה מאוד ובלתי מגובשת אשר חוותה משברים שונים ומגעיה עם ספרויות זרות היו מסוימים מאוד (שם, עמ' 228-227). הלויאליות הלשונית הזו מתגלמת בשמירה קנאית על טהרת העברית, בהעדפת לשון גבוהה ובשימוש בביטויים מלשון המקורות כחלק מהצורך "למלא" את מערכת הספרות הצעירה והלא מגובשת (1977; עמ' 211). הרצון לשמור על עקרונות אלה היה כה חזק באותה תקופה עד כי לעיתים קרובות גברו אף על שיקולים של אדקווטיות ויושמו גם כאשר היה הדבר כרוך בסטייה סמנטית מן המקור (ויסברוד, 1989; עמ' 205-204) .         

       על אף התמקדותו של טורי בתרגום הספרותי לעברית, דומה כי הנורמות שתיאר חלו גם על תרגומים בתחומים אחרים ובניהם תרגומי הפילוסופיה. כפי שמציין רולניק "לפעמים נדמה שלא במתרגמים האשם שגם אפלטון, אוגוסטינוס וקאנט מרכינים ראש לפני שפת האבות והנביאים ונשמעים לפעמים כאילו היו מעדיפים לומר דברם בעברית. לו רק יכלו" (2002; עמ' 57). בפרק הבא יוצג ניתוח של תרגומו לעברית של A Treatise of Human Nature אשר יבחן, בין היתר, את מידת התאמתו של התרגום למגמות שתוארו על ידי טורי ורולניק.                

 

4. A Treatise of Human Nature ותרגומה לעברית על ידי יוסף אור

א. הצגת הטקסט ותרגומו

       A Treatise of Human Nature  נכתבה על ידי דויד יום (1776-1711 לספה"נ) ויצאה לאור בלונדון בשלושה כרכים בין השנים 1740-1739[5]. הספר, בדומה למרבית כתביו של יום, התקבל בקרירות מסוימת בקרב אנשי הרוח באנגליה אך בו בזמן עורר גם ביקורת חריפה בשל מסקנותיו מרחיקות הלכת.

       כבר במבוא למסכת, מצהיר יום על כוונתו לרפא את תחלואיהן של התיאוריות הפילוסופיות שקדמו לו: "עקרונים שהונחו מתוך ביטחון שבאמונה גרידא, מסקנות שהוסקו מהם שלא כהלכה, חוסר ליכוד בחלקים וחוסר גליות בכלל כולו" (מסכת, עמ' 4). יום ביקש לתקן ליקויים אלה באמצעות הנחת יסודות ל-"מדע האדם" המתאר את "היקפה וכוחה של תבונת האדם [...], את טבעם של המושגים, שאנו משתמשים בהם, ושל הפעולות שאנו מבצעים בשכילותינו" (שם, עמ' 5). הבנת אופן מחשבתו ופעולתו הנפשית של האדם תאפשר, לדעת יום, להסביר מאפיינים אנושיים נוספים כגון פעילות מדעית, פעילות מדינית, התנהגות חברתית, אמונות מוסריות, אמונות דתיות וכן הלאה. חלקו הראשון של המסכת, והיחיד שתורגם לעברית, דן בתהליכים הקוגניטיביים של האדם- מחשבה, תפיסה, זיכרון ודמיון וכן במושגים- ידיעה, חלל, זמן, סיבתיות וממשות. החלק השני עוסק בהיבטים הרגשיים של הנפש ובחופש הרצון, והחלק השלישי עוסק בהתנהגות האדם ובמוסר. את חקירותיו התחיל יום מנקודת מוצא של אמפיריציזם רדיקלי, שהובילה אותו בסופו של דבר להסקת מסקנות קיצוניות המטילות ספק בקיומם של סיבתיות, זהות אישית, ידיעה תבונית ועוד. מרבית הביקורות הראשונות על ספרו התמקדו בהשלכות התיאולוגיות של תורתו של יום: הטלת הספק בקיומו של עקרון הסיבתיות שמטה את הקרקע מתחת להוכחות פילוסופיות שונות לקיום האל שהיו מבוססות על עקרון זה וכך התקבעה דמותו של יום כאתיאיסט וכספקן[6]. אולם, עד מהרה הופנתה הביקורת גם כלפי ההשלכות שנושאות מסקנותיו של יום על נושאים חשובים אחרים כמו היתכנותו של המדע וקיומה של זהות אישית אחידה ומוגדרת.

       כאמור, מסכת טבע האדם מעולם לא תורגמה במלואה לעברית. מתוך שלושת חלקי המסכת, זכה לתרגום רק החלק הראשון ('על התבונה') אשר יצא בשתי מהדורות: הראשונה בשנת 1941 והשנייה בשנת 1954. שתי המהדורות תורגמו על ידי יוסף אור ויצאו לאור במסגרת סדרת "ספרי מופת פילוסופיים" בהוצאת הספרים מאגנס, השייכת לאוניברסיטה העברית. המהדורה השנייה איננה תרגום מחדש של המסכת אלא תיקון או ליטוש של המהדורה הקודמת. ההבדלים בין שתי המהדורות קטנים למדי וכוללים בעיקר שינויים של מילים בודדות. לרוב מדובר בהמרה של מילה במילה ממשלב אחר. עם זאת, מעניין לציין כי ככל הנראה לא היו השינויים חד-כיווניים: לעיתים הוחלפו מילים במילים ממשלב גבוה יותר ולעיתים במילים ממשלב נמוך או דיבורי יותר. בנוסף לא שונו דברי הפתיחה לתרגום וכן למעט מאפיין אחד לא שונה הטקסט מבחינה חזותית (במהדורה הראשונה הובחנו הערות המתרגם מהערותיו של יום באמצעות כתב שונה, כתב רש"י, ואילו במהדורה השנייה הן כתובות בכתב עברי מודרני אך ממוספרות באופן שונה). בסיכומו של דבר, מתקבל רושם כללי שהטקסט לא עבר שינוי ניכר. עבודה זו מתמקדת בניתוח המהדורה השנייה, הנפוצה יותר.

                          

ב. השוואת מקור ותרגום

       ההשוואה בין התרגום של יוסף אור והמקור של דויד יום כוללת דוגמאות מהספר כולו תוך התמקדות בשני פרקים מתוך הספר הראשון של מסכת טבע האדם: חלק א', פרק א' – "על מקורם של מושגינו" וחלק ג', פרק ג' – "על הדעת" ורוב הדוגמאות יובאו משני הפרקים האלה. הפרק הראשון נבחר משום שהוא מציג מונחי יסוד ואילו הפרק השני נבחר באופן אקראי. התרגום נבחן לאור שני פרמטרים מרכזיים: מידת התאמתו לנורמות התרגום הלשוניות שרווחו באותה תקופה במערכת הספרותית העברית והאופן שבו התמודד התרגום עם מאפייניו של הטקסט כטקסט הפילוסופי.  

 

I היחס בין התרגום ונורמות התרגום הלשוניות בשנות ה-30, ה-40 וה- 50     

       אף על פי ש"המסכת" איננה טקסט ספרותי מובהק נראה כי תרגומו של יוסף מקביל במידה רבה לנורמות התרגום של ספרות קאנונית באותה תקופה, כפי שתוארו על ידי גדעון טורי (1977) ורחל ויסברוד (1989). לפי ויסברוד הנורמות התרגומיות השולטות במערכת התרגום הרשמית בעשורים המוקדמים לאחר קום המדינה "הכתיבו לשון-כתב גבוהה ובלמו כניסת יסודות מלשון הדיבור" (שם, עמ' 168). ההעדפה הברורה של משלב גבוה באה לידי ביטוי בכמה היבטים לשוניים אשר ניתן למצאם גם בתרגום של מסכת טבע האדם:

 

שימוש במילים הנתפסות כגבוהות ושאינן שגורות בלשון הדבורה

       המילים באנגלית המוצגות בטבלה אינן מילים בעלות ערך משלבי גבוה אשר תורגמו למילים גבוהות בעברית. בכל המקרים ניתן היה לבחור בחלופה גבוהה פחות ולכן ייתכן כי בחירתו של המתרגם דווקא במילים אלה נבעה מאותה נורמה של לשון-כתב גבוהה.   

 

 

תרגום

מקור

1

נקל (101, 14, 15)

Easy (74, 11, 11)

2

בריות (157)

Men (115)

3

שלשלת של שכילה  (102)

chain of reasoning (74)

4

קושיה (103)

Difficulty (75)

5

נגדר (104,36-37)

Precise (260, 76)

6

עזוז (13)

violence (11)

7

זולת (14,102)

Except (74)

8

מיצוע (19)

Mediately (16)

9

גרידא (106,103)

Mere (77, 75)

10

שום אדם (101)

no one (74)

11

נגלים ( 101)

Appearing (73)

12

באורח בלתי אמצעי (19)

Immediately (16)

13

מטעם זה (103)

The reason (75)

14

הסתכלות צרופה (104)

A pure and intellectual view (76)

15

עקרון שהטעמנו פעמים רבות (104)

That principle so often insisted on (76)

16

אנוסים אנו (102)

we must settle (74)

17

פחזות אוילית (157)

carelessness and stupidity (115)

18

תיאורים של ביעותי אימה (159)

Being terrified (116)

19

סומא (224)

Blind man (165)

20

אספקלריה (221)

View (163)

21

קשטה (18)

Pineapple (15)

22

בעטיו (103)

It is for… (75)

 

 

צירופים כבולים

       בהתאם לנורמה המכתיבה שימוש מרובה בצירופים כבולים ממשלב גבוה (ויסברוד, 1989; עמ' 178) גם תרגומו של אור משופע בביטויים שכאלה, וביניהם:

 

 

תרגום

מקור

1

המושג הוא מטבע ברייתו רפה וקלוש מן הרושם (105)

An idea is by its very nature weaker and fainter than an impression (76)

2

הטבע כאן תוהו ובוהו, ואין אנו שומעים אלא על סוסים בעלי כנפיים, דרקונים יורקים אש וענקים משונים (24) 

Nature there is totally confounded and nothing mentioned but winged horses, fiery dragons and monstrous giants (18-19)

3

רצונו שיראה ברכה בעמלו  יעמיד למבחן לא את סיבותיו של העיקרון שקבע, אלא את תולדותיו (28)

In that case his inquiry would be much better employed in examining the effects than the causes of his principles (21)

4

בדיקת הרושם אוצלת אור בהיר על המושג (108)

The examination of the impression bestows a clearness on the idea (78)

5

אולם לא למותר, דומני, לתרץ קושיה שאולי תקשו במקום זה (103)

But here it may not be amiss to obviate a difficulty which may arise from my asserting (75)

6

על פי הלכה זו (106)

According to this way of thinking (77)

7

יכול אני לצייר לי בדמיוני עיר כדוגמת ירושלים של מעלה, אשר שמשותיה כדכוד ושעריה אבני אקדח, אף על פי שמימי לא ראיתי עיר כזאת (15)

I can imagine to myself such a city as the New Jerusalem, whose pavement is gold and walls are rubies, though I never saw any such (13)

8

מקווה אני שניסוח ברור זה של השאלה ישים קץ לכל הויכוחים מסביב לה (20)

I hope this clear stating of the question will remove all disputes concerning it (16)

9

הבה נעיף עין על שני מושאים (יהיו מה שיהיו) שקוראים אנו סיבה ותולדה (108)

Let us therefore cast our eye on any two objects which we call cause and effect (78)

10

שום אדם לא יטיל ספק שהמציאות ואי המציאות סותרות זו את זו, אינן עולות בשום פנים בקנה אחד ומנוגדות הן תכלית ניגוד (101)

No one can once doubt that existence and non-existence destroy each other, and are perfectly incompatible and contrary (74)

11

אין בידנו אמת מידה של קו ישר מדויקת כל כך, שתערוב לאמיתותו של משפט זה (102-103)

We have no standard of a line so precise as to assure us of the truth of this sentence (74-75) 

12

אבל בנוגע לשאר שלושת היחסים שאינם תלויים במושג, ושאפשר להם להיות נעדרים או נוכחים אפילו בשעה שהמושג עומד בעינו מן הראוי לבארם ביתר פרטות (106)

But as to the other three, which depend not upon idea and may be absent or present even while that remains the same, it will be proper to explain them more particularly (76)

13

עד שנמצא שעת-כושר (109)

…till we can find a more proper occasion (79)

14

הוא הדין (101, 103)

The case is the same (74, 75)

15

... כל המושגים הכלליים אינם אלא מושגים מיוחדים הנספחים לשם מסוים, המקנה להם הוראה מקפת יותר, והגורם להם להעלות לעת מצוא אישים אחרים דומים להם (35)

… all general ideas are nothing but particular ones annexed to a certain term, which gives them a more extensive signification, and makes them recall upon occasion other individuals which are similar to them (25)

16

סלע המחלוקת  (35)

The subject of controversy (26)

17

מקשים את עורפם (157)

The universal carelessness and stupidity of men with regard to a future state where they show as obstinate an incredulity as they do a blind credulity on other occasions (115)

 

לפי ויסברוד, השימוש בצירופים כבולים גבוהי משלב, העיד על שליטתו הגבוהה של המתרגם בלשון ובנוסף הקנה לטקסט הן יוקרה והן "אופי ארכאי" (1989; עמ' 180). מאפיינים אלה "בולטים בייחוד בתרגום יצירות קאנוניות מן המאות ה-18 וה 19" (שם, עמ' 180). האופי הארכאי מתקבל דרך שימוש בצירופים כבולים מימי המקרא או מלשון חכמים. ניתן לראות כי בתרגומו של אור אכן מופיעים צירופים כבולים "תנכיים" או "משנאיים" (ביטויים 7-1). עם זאת, ראוי לציין כי ברוב המקרים השימוש בצירופים כבולים אלה אינו כרוך בהזחות חריפות הן מבחינה סמנטית והן מבחינה סגנונית.

דוגמה 7 היא הדוגמה היחידה במקבץ זה אשר יש בה הזחה סמנטית מובהקת מהמקור:

 

7

יכול אני לצייר לי בדמיוני עיר כדוגמת ירושלים של מעלה, אשר שמשותיה כדכוד ושעריה אבני אקדח, אף על פי שמימי לא ראיתי עיר כזאת (15)

I can imagine to myself such a city as the New Jerusalem, whose pavement is gold and walls are rubies, though I never saw any such (13)

       

למעשה המקור של יום אינו אלא הרמז לפרק 21 של חזון יוחנן בברית החדשה. בדומה, התרגום מרמז על הפסוק התנכי: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח" (ישעיהו נד יב ). ייתכן שעמדו לנגד עיניו של אור שיקולים הנוגעים לקהל היעד היהודי שעלול להחמיץ את האזכור הנוצרי ולכן בחר להמיר אותו באזכור מקראי. שיקול אפשרי נוסף מתקשר לנורמה רווחת באותן שנים אשר תבעה את סילוקם של יסודות נוצריים מהטקסט. כמו כן ייתכן שהשיקול אשר הניע את בחירתו של אור היה הניסיון לשוות לטקסט צביון עתיק היכול גם להשתלב בקלות במערכת הספרות העברית. אפשרות אחרונה זו עולה בקנה אחד עם טענתו של טורי כי בשנים אלה שיקולי קבילות גברו על שיקולי אדקווטיות בין היתר בשל הצורך "למלא" את מערכת הספרות הצעירה והלא מגובשת (1977; עמ' 211). עם זאת, זוהי דוגמה חריגה ביותר בתרגום זה של מסכת טבע האדם ונדמה כי ניתן בכל זאת לטעון שנורמת השימוש בצירופים כבולים "ארכאיים" (כחלק מנורמת הקבילות) אינה בהכרח גוברת, במקרה של תרגום זה, על נורמת האדקווטיות.

 

חזרה על שורשים ומושא פנימי

       מאפיינים נוספים המשווים לתרגום אופי ארכאי וגבוה הם חזרה על שורשים בסמיכות והמושא פנימי  – צורות חז"ליות מובהקות המשויכות למשלב גבוה ומשמשות בנוסף להדגשה.

   

חזרה על שורשים – יחיד-רבים

 

תרגום

מקור

1

תצפית מן התצפיות (106)

Any observation (77)

2

מושא מן המושאים (34, 107)

(36)

An object (25, 77)

No object (27)

3

מושג מן המושגים (108)

Any idea (78)

4

פשוטה שבפשוטות (101)

The most simple (73)

5

כל עיקרה של האמנת עובדה מן העובדות – היא בעיני מרזי הרזים שהורישה הפילוסופיה לדורנו (137)

This operation of the mind, which forms the belief of any matter of fact, seems hitherto to have been one of the greatest mysteries of philosophy (100)

6

וכל ימיו של אדם לא יופיע ברוחו אפילו סימן קל שבקלים של אלה או של אלה (18)

There never appear in the mind the least trace of either of them (14-15)

 

 

שימוש במושא פנימי  

 

תרגום

מקור

1

קושיה שתקשו (103)

To obiviate a difficulty (75)

2

מנוגדות תכלית ניגוד (101)

Are perfectly […] contrary (74)

3

מקבילות הקבלה (25)

Correspond (19)

4

יתקרבו קרבה  יתרה (14)

They may very nearly approach each other (11)

5

נטעה טעות (102)

Falling into […] error (74)

6

לבאר [יחס זה] ביאור (107)

Explain (78)

7

מתבארת ביאור (156)

Accounted for (114)

8

נבדלים [זה מזה] הבדל ממשי (18)

Are really different from each other (15)


 

בינומים כבולים הנוצרים על ידי הכפלת מילים

       גם תופעה סגנונית זו שאובה מלשון חז"ל ומשמשת הן להעלאת המשלב והן לשחזור הדגשות:

 

 

תרגום

מקור

1

הכיר יפה יפה צבעים (18)

 perfectly well acquainted  with colors (15)

2

העדרו של [...] הוא הוא שבעטיו (103)

It is for the want of […] that (75)

3

שמכל בחינה אחרת הוא הוא (105)

In every other respect the same (76)

 

 

לשון מצרפת – צירוף כינויי שייכות או ה' השאלה למילה

        השימוש בלשון מצרפת מאפיין את לשון המקרא ונתפס כלשון גבוהה ואף מליצית.

 

 

תרגום

מקור

1

יוציאוהו מכלל ספק (34)

Put it beyond all doubt (25)

2

הריהם (20)

They observe (16)

3

אם לא נראהו באספקלריה זו (221)

Without considering it in this view (163)

 

 

 

 

 

 

 

 

הקדמת נשוא לנושא בבינוני

       לפי ויסברוד, מקור מבנה זה, הנפוץ בתרגומים, במקרא והוא מסמן לשון גבוהה (1989; עמ' 188). מבנה זה שכיח גם בתרגום של מסכת טבע האדם:

 

 

תרגום

מקור

1

מניחים אנו בלי פקפוק (107)

 We readily suppose (77)

2

יכולים אנו (102)

We can (74)

3

בשאר כל המקרים אנוסים אנו לקבוע (102)

In all other cases we must settle (74)

4

עולה היא (103)

It excels (75)

5

מגוללת היא לפנינו מראות כאלה (104)

To run us up to such appearences (75)

6

נשארים רק ארבעה, שמאחר שתלויים הם במושגים בלבד...  (101)

There remains only four, which depending solely upon ideas,… (74)

7

רואה אני ליקוי בגיאומטריה מטעם זה (103)

The reason why I impute any defect to geometry (75)

8

מודה אני (103)

I own that (75)

9

נקל לראות מפני מה להוטים הפילוסופים במידה כזו אחר הדעה...(104)

It is easy to see why philosophers are so fond of  this notion…(76)

10

מעז אני לקבוע (323)

I may venture to affirm (239)

11

בדרך זו מחפים הם... (104)

Since by that means they cover…(76)

 

 

שימוש בבניין נתפעל

       זהו בניין שהיה מקובל בלשון חז"ל אך אינו מקובל בלשון הכתב התקנית המודרנית. עם זאת, שכיחותו בתרגומים בעשורים הראשונים למדינת ישראל הייתה גבוהה למדי (ויסברוד, 1989; עמ' 194).

 

 

תרגום

מקור

1

לשווא נתאמר (105)

It is vain to pretend (76)

2

נתערער (19)

It still remains true (16)

3

נתבאר הוא כאן (321)

It is here explained (238)

4

לא אתאמר לבארן (28)

I pretend not to explain (21)

 

 

שימוש בהטיות שאינן נפוצות בלשון הכתב המודרנית

 

 

תרגום

מקור

1

מופרעות (18)

Obstructed (14)

2

 הרוח נכרעת (177)

קוביה נכרעת (177)

The mind is determined (129)

Determined (130)

3

אינה מגעת לעולם (102)

Never attains (74)

4

רוּבֵּי עיוניהם (20)

Their reasonings (24)

5

זהו משהו שמרגשת הרוח (138)

 It is something felt by the mind (100)

5

מקפת (14)

Extends (12)

 

 

שימוש נרחב במשפטי ייחוד

       משפטי ייחוד משמשים בדרך כלל לצורך הדגשה ובנוסף מעלים את המשלב. ניתן למצוא בתרגומו של אור משפטי ייחוד רבים, למשל:  

 

 

 

תרגום

מקור

1

המסקנה האמורה אין יסודה באיזו מדרגה מיוחדת של חיות (36)

The foregoing conclusion is not founded on any vivacity (27)

2

ראשית כל אציין כי שבשעה שמזכירים אנו איזה מספר גדול, דוגמת אלף, הרוח אין לה בדרך כלל מושג נאות ממנו  (41)

First, then, I observe that when we mention any great number, such as a thousand, the mind has generally no adequate idea of it (30)

3

 הרוח אין בידה ליצור לה איזה מושג של כמות או של איכות בלי ליצור לה מושג מדויק מן המדרגות של זו ושל זו (35)

The mind cannot form any notion of quantity or quality without forming a precise notion of degrees of each (26)

4

קוים ישרים אי אפשר להם לחפוף (104)

Right lines cannot concur (75)

5

העיקרון של קדימת הרשמים יש לקבלו מתוך הגבלה אחרת (19)

 

The principle of the priority of impressions to ideas, must be understood with another limitation  (15-16)

6

ומאחר שהמילה אין בכוחה להחיות את המושג של כל האישים הללו, הריהי רק נוגעת בנפש (38)

The word not being able to revive the idea of all these individuals, only touches the soul (28)

7

באותה המידה גלוי העיקרון השני שלנו: ה ד מ י ו ן  ב ן ח ו ר י ן  ה ו א  ל ה פ ו ך  א ת  ס ד ר  מ ו ש ג י ו  ו ל ש נ ו ת ם (18)

The same evidence follow us in our second principle, of the liberty of the imagination to transpose and change its ideas (18)

8

העין, אין ביכולתה לקבוע (104)

It is impossible for the eye to determine (75)

9

הפילוסופים, מהם מבססים רובי עיוניהם על ההבחנה בין עצם ובין מקרה, ומדמים שיש לנו מזה ומזה מושגים ברורים. את הללו רוצה הייתי לשאול מנין שאוב המושג של ע צ ם: המן הרשמים של התחושה או של ההחזרה? (32)

I would fain ask those philosophers, who found so much of their reasonings on the distinction of substance and accident, and imagine we have a clear distinction of each, weather the idea of substance be derived from the impressions of sensation or reflection? (24)

 

מעניין לציין כי במקרים מסוימים כמו בדוגמאות 6-1 השימוש במבנה של משפט ייחוד מאפשר למעשה למתרגם לשמור בדיוק רב על סדר המילים שבמקור. עם זאת, בעברית משפטי הייחוד הם משפטים מסומננים, המושכים תשומת לב לחלקי הייחוד במשפט  - הדגשה שאינה מופיעה במקור האנגלי שבו המשפטים בעלי מבנה רגיל. בדוגמאות 9-7 הסטייה מהמבנה ומסדר המילים המקורי גדולה יותר. רבים מהעקרונות שמנסח יום בספרו (כמו בדוגמה 7) מתורגמים במבנה של משפטי ייחוד. לכן ייתכן כי ריבוי משפטי הייחוד לא רק מקנים לטקסט ערך משלבי גבוה יותר אלא גם מעמד גבוה יותר שכן הם מרמזים על חשיבות המשפטים המסומננים. עם זאת, לבד מרושם כללי זה המתקבל מעצם השימוש במשפטי ייחוד נראה כי דבקותו של אור במבנה זה אינה כרוכה בהזחות סמנטיות משמעותיות. לפיכך נדמה כי מחויבותו של אור לשחזור אדקווטי של המקור הייתה גדולה למדי.

 

שימוש נרחב בצורת אין... אלא...

       בדומה למשפטי הייחוד גם צורת "האין/אלא" מאפיינת לשון גבוהה ורווחת במיוחד בתרגומו של אור:

 

 

תרגום

מקור

1

אין כל עיקרו אלא במדרגות (13)

The difference […] consists in the degrees of (11)

2

רשמים ומושגים אינם נבדלים אלא בעצמתם ובחיותם (36)

Impressions and ideas differ only in their strength and vivacity (27)

3

 [...] אין זה אלא בשל איזה ליקוי  (24)

It proceeds from some defect (18)

4

העיון בכמה דוגמאות (דומות) אינו אלא חוזר ומעלה את אותם המושאים עצמם (210)

The reflection on several instances only repeats the same objects (154)

5

המושג של איזה עצם וכן המושג של איזה אופן, אינו אלא קיבוץ של מושגים פשוטים (32)

The idea of substance as well as that of a mode is nothing but a collection of simple ideas (24)

6

עד שאינם באים בתחום השגתו של הדמיון אלא מן הצורך שיושגו על ידי הסתכלות צרופה ושכלית שרק כוחות הנפש העליונים מסוגלים לה (104)

They fall not under the conception of fancy but must be comprehended by  a pure intellectual view of which the superior facuclties of the soul are alone capable (76)

7

השכילה מכל המינים אין כל עיקרה אלא השוואה וגילוי של יחסים (106)

All kinds of reasoning consists in nothing but a comparison and discovery of those relations (77)

8

עיקר תפקידו של הזיכרון אינו לשמור על המושגים הפשוטים אלא על סדרם ועל מקומם  (24)

The chief exercise of the memory is not to preserve the simple ideas but their order and position (18)

9

והנה, מאחר שכל המושגים שאובים מרשמים, ואינם אלא העתקים או מוצגים מהם, הרי כל מה שהוא אמת לגבי זה, יש להכיר בו גם ביחס לזה (36)

Now, since all ideas are derived from impressions and are nothing but copies and representation of them, whatever is true of the one must be acknowledged concerning the other (27)

 

כפי שניתן לראות בדוגמאות 9-5, השימוש במבנה "אין/אלא" מקביל לשימוש במבנה האנגלי nothing but או not/but  , כך שניתן לראות השימוש המרובה של אור במבנה זה כמעין השתקפות של השימוש המרובה של יום במבנה המקביל באנגלית. כמו כן, התרגומים המופיעים בדוגמאות אלה משחזרים בנאמנות את סדר המילים במקור. דוגמאות 4-1 מייצגות את אותם מקרים שבהם לא נעשה שימוש במבנה מקביל במקור ולכאורה אין סיבה העולה מן הטקסט לשימוש במבנה זה. ייתכן שזוהי פשוט המחשה נוספת להקפדה על לשון גבוהה וסגנון עקבי. אולם בדומה לנאמר לגבי משפטי הייחוד, השינויים בתרגום אינם כרוכים בהזחות סמנטיות ולכן אינם גורעים מנאמנותו המילולית של התרגום.        

 

תרגומו של אור שומר במידה רבה על אדקווטיות. סדר המילים שוחזר ברוב המקרים כמעט בשלמות ולמעט מספר הערות שוליים נדמה כי אין כלל תוספות או השמטות. בנוסף שמר אור במקרים רבים על מבנים של סביל ופעיל על סדר הפסוקיות ואף על אורך המשפטים.  להלן דוגמאות אחדות הממחישות זאת:

  

 

מקור

תרגום

1

נקל לקבוע שהאחת נמוכה או גבוהה מחברתה, כשההפרש ניכר למדי (101-102)

It is easy to decide that any of them is superior or inferior to another, when the difference is considerable (74)

2

עד שאינם באים בתחום השגתו של הדמיון אלא מן הצורך שיושגו על ידי הסתכלות צרופה ושכלית שרק כוחות הנפש העליונים מסוגלים לה (104)

They fall not under the conception of fancy but must be comprehended by a pure and intellectual view of which the superior faculties alone are capable (76)

3

כל אדם יודה, דומני, שהמושגים המובחנים השונים של הצבעים הנכנסים דרך העיניים, או המושגים של הצלילים, הנמסרים על ידי חוש השמע, נבדלים זה מזה הבדל ממשי אף על פי שגם דומים הם זה לזה  (18)

I believe it will be readily allowed that the several distinct ideas of colors, which enter by the eyes, or those of the sounds, which are conveyed by hearing, are really different from each other, though at the same time resembling (15)

4

וההיפעלות, שניטל עזוזה מחמת היעדר ההאמנה בעניין אין לה אלא התפקיד הנעים להעיר את הרוח ולרכז את שימת הלב (159)

And the passion, being softened by the want of belief in the subject, has no more than the agreeable effect of enlivening the mind and fixing the attention (116-117)

 

על אף האדקווטיות המופגנת, הלשון העברית בתרגום היא, כאמור, לשון גבוהה יחסית ללשון האנגלית במקור. המשלב הגבוה נוצר בעקבות הקפדתו של אור על הנורמות הלשוניות שתוארו בסעיפים הקודמים. לפי ויסברוד "באופן כללי ניתן לקבוע כי ככל שההוצאה יוקרתית יותר, וככל שמעמד הטקסט בספרות המוצא והמעמד הצפוי לו בספרות העברית גבוהים יותר, כן נוטה הלשון להיות גבוהה יותר" (1989; עמ' 214).  מסכת טבע האדם ותרגומה לעברית בהחלט עומדים בקריטריונים האלה ואכן התרגום מפגין "מחויבות [חזקה] לרפרטואר הלשוני" הנ"ל (שם, עמ' 214).

       דומה כי דוגמה 4 מייצגת נקודה זו באופן מובהק: מצד אחד התרגום משחזר בדיוק רב על מבנה המקור, סדר המילים, סדר הפסוקיות ואינו משמיט אף מילה (אף כי הפך את being softened ל- "ניטל עזוזה", את effect ל- "תפקיד" ואת enlivening ל- "להעיר") מצד שני, התרגום ממיר את הלשון האנגלית הסטנדרטית בלשון עברית גבוהה ביותר הכוללת את כל המאפיינים שתוארו לעיל: משפט ייחוד, מבנה של "אין/אלא" ושימוש בביטויים פיוטיים בעלי אופי ארכאי כמו  "עזוזה" ו "שימת לב". בסופו של דבר, ריבוי המאפיינים הזה מסרבל במידה מסוימת את התרגום לעומת המקור ומקשה על הבנת התוכן, המורכב ממילא. דרכים נוספות שבהן  מעצים התרגום את אי בהירותו של המקור מובאות בסעיף הבא.           

 

 

II ביטויים של מאפייני הטקסט הפילוסופי בתרגום

      

תרגום המונחים הפילוסופיים

       הביטוי "מונחים פילוסופיים" מתייחס לאותם ביטויים המופיעים בטקסט של יום במשמעות מעט שונה מהמשמעות היום-יומית שלהם והמשמשים להעברת רעיונות פילוסופיים. ניתן לראות בטבלה להלן כי אור הקפיד להמיר כל מונח בודד במילה עברית יחידה ונמנע כמעט לחלוטין משימוש במילים לועזיות או אף בצירופי מילים:

 

 

תרגום

מקור

1

מושא

Object

2

מושג

Idea

3

החזרה  (עמ' 20)

שכילה

Reflection

4

עיון

Reasoning

5

דעת

Knowledge

6

יחסי שיעור

Proportion

7

התפשטות

Extension

8

מדרגות

Degrees

9

הסתכלות

Intuition

10

מופת

Demonstration

11

הפעלויות

Passions

12

האגדות

Association

13

כוללות

Universality

14

 מושכלות

Principles

15

כוחות הנפש

ספיקות

Faculties

16

דמיון

Fancy

17

דמיון

Imagination

18

תולדות

השפעות

תוצאות

Effects

19

נבדלות

Difference

20

אומדנות

Probability

21

תפיסה

Perception

22

אופנים

Modes

23

עצמים

Substances

24

השגה

conception

25

מראיות

Appearances

 

נדמה כי יש כאן ניסיון לפעול על פי שלוש נורמות או עקרונות בו זמנית: הקפדה על לשון גבוהה, הקפדה על טהרת העברית והקפדה על אדקווטיות (בכך שלכל מונח יחיד באנגלית מותאם מונח יחיד בעברית. כמו כן, לבד מהמונחים Effects ו Faculties הקפיד אור להמיר את המונח האנגלי באותה מילה עברית בכל מקום שבו הופיע). ייתכן שמטרתו של אור הייתה ליצור טרמינולוגיה עברית לביטויים החוזרים בטקסטים רבים אך ייתכן גם שהקפדה זו נבעה משיקולי אדקווטיות גרידא. עם זאת, בניגוד למונחים האנגליים, מרבית המונחים שבחר אור הם מונחים מסומננים שאינם שגורים כלל בלשון הדיבור. למרות היותן "מונחים פילוסופיים" המופיעות בטקסט בשימושן "הפילוסופי" מילים כגון Reflection, Reasoning ו  Passionsעדיין נושאות משמעות ברורה פחות או יותר המאפשרת נגישות גדולה יותר לטקסט. לעומת זאת, הפער בין מקבילותיהן העבריות, "שכילה" "החזרה" "עיון" ו"הפעלויות", ללשון היום-יומית גדול יותר ומשמעותן מתערפלת. לכן עולה גם אי בהירותו של הטקסט בכללותו, המבוסס במידה רבה על מושגים אלה.

       כאמור, ג'ונתן רי הצביע על נטייתם של תרגומים של טקסטים פילוסופיים לשמר ואף להעצים את הערפול של המקור, אשר מעניק לטקסט חלק מיוקרתו (2001; עמ' 227). ואכן השימוש במילים גבוהות ואף נדירות יחד עם המבנים המסומננים אינם מקלים על פענוח כוונותיו של יום. עם זאת, סגנונו הקולח והעקביות הרבה שגילה בשימוש במונחים ובניסוחים מסוימים  בהחלט מסייעים לצלוח את הטקסט מתחילתו ועד סופו.

       אמנם אור ממעט בהנהרות בגוף הטקסט אך לאורך התרגום מופיעות מידי פעם הערות שוליים מנהירות. הערות אלה תמציתיות ביותר ומרביתן מייעצות לקורא להשוות את דבריו של יום לדבריהם של פילוסופים אחרים. גם דברי הפתיחה אינם מציעים פרשנות כלשהי לתורתו של יום. נדמה כי אור ועורכו הניחו את היכרותו של הקורא עם התחום או שכוונו את התרגום מראש לקהל יעד של סטודנטים וחוקרים. העובדה שיצא בהוצאה לאור אוניברסיטאית תומכת במידת מה בהשערה זו.   

       הפנייתן של הערות השולים (חלקן של יום עצמו וחלקן של המתרגם) לפילוסופים אחרים מחדדת את המאפיין הדיאלוגי של הטקסט ומדגישה את היותו חלק מדיון פילוסופי נרחב. העובדה שאור הוסיף הפניות משלו על הפניותיו המקוריות של יום מעצימה היבט זה בתרגום לעומת המקור. בנוסף, מופיעות בתרגום מספר פניות ישירות לקוראים שאינן מופיעות במקור, לדוגמה:

 

 

תרגום

מקור

1

 אולם לא למותר, דומני, לתרץ קושיה שאולי תקשו במקום זה: (103)

But here it may not be amiss to obviate a difficulty which may arise from my asserting that… (75)

2

הגיאומטריה, אמרת, חסרה את הדיוק והוודאות השלמים המיוחדים לתורת החשבון ולאלגברה; במה עולה היא, אפוא, על המשפטים הלקויים של חושינו ושל דמיוננו? (103)

…though geometry falls short of that perfect precision and certainly which are peculiar to arithmetic and algebra, yet it excels the imperfect judgments of our senses and imagination.(75)

3

רואה אני ליקוי בגיאומטריה מטעם זה שהמושכלות הראשונים והיסודיים שלה שאובים ממראות הדברים גרידא. ואולי תדמו שליקוי זה כרוך בה בהכרח תמיד...  (103)

 The reason why I impute any defect to geometry is because its original and fundamental principles are derived merely from appearance. And it may be perhaps imagined that this defect must always attend it…(75)

4

אבל נדמה לי שמחמת ההצלחה המועטת שאני זוכה לה בחקירותיי, אין לי לחשוש שהערה זו תהייה בעינכם כהתרברבות אלא רק – כהתנצלות (233)

I am much afraid lest the small success I meet with in my inquiries will make this observation bear the air of an apology rather than of boasting (172)

5

אמור מעתה: אלה השניים אינם אלא אחד (221)

There are, therefore, the same (163)

6

ללמדך: (218)

we may infer that… (160)

 

בנוסף להוספת הפניות הישירות, שינה אור, שלא כהרגלו, את מבנה המשפט המקורי בדוגמה 2 והפך אותו לשאלה ישירה. 

       אף על פי שהוא מתייחס במישרין לדעותיהם של פילוסופים נוספים ואף לדעות הרווחות בציבור, סגנונו של יום מזכיר נאום ארוך המיועד לשכנע אחרים בעמדתו. תרגומו של אור הופך במידה מסוימת את המונולוג לדיאלוג עם הקורא. הפניות הישירות עשויות לשמש כפיצוי ללשון הגבוהה של הטקסט ולמקם אותו "בגובה העיניים" של הנמען, כפי שעושה יום באמצעות השימוש בלשון דבורה. אפשרות נוספת היא שבמקרה של דוגמה זו נאלץ אור להפוך את דוגמה 2 לשאלה לאחר שציין במשפט שלפניו שהוא עומד להציג "קושיה". מיעוטן של הפניות הישירות בתרגום תומכת באפשרות השנייה אף כי היא אינה מסבירה מדוע חזר אור והוסיף פניות נוספות לקוראים בדוגמאות 6-3. דומה כי בסופו של דבר תווי ההיכר המיוחדים של טקסטים פילוסופיים – מידה של עמימות ומבנה הדיאלוג– מתעצמים בתרגום.     

 


5. סיכום

       כפי שעולה מן ההשוואה הנ"ל, תרגומו של יוסף אור למסכת טבע האדם תואם במידה רבה את נורמות התרגום ששלטו במערכת הספרות המתורגמת הרשמית של שנות ה- 30, ה- 40 וה- 50. תרגומו העברי של חיבור קאנוני זה פורסם במסגרת הוצאה יוקרתית למדי ובתקופה שבה שלטו נורמות תרגום המכתיבות לשון עברית גבוהה המבוססת על המקורות היהודיים והמהדהדת אותם (וויסברוד, 1989; עמ' 168). נורמות לשוניות אלה מצאו את ביטוין באמצעות שימוש במילים ובצירופים כבולים בעלי ערך משלבי גבוה מזה של המקור; בביטויים מקראיים וחז"ליים; בבינומים כבולים; במושא פנימי; בלשון מצרפת; בבניין נתפעל; בהטיות בלתי שגרתיות; במשפטי ייחוד; במבנה "אין/אלא" וכן באמצעות חזרה על שורשים והימנעות משימוש במילים לועזיות. על פי רוב, לא גררה ההקפדה על נורמות אלה הזחות סמנטיות ניכרות מן המקור ולכן נדמה כי, במקרה זה, לא גברה נורמת הקבילות בהכרח על עקרון האדקווטיות. השערה זו מתחזקת לנוכח העובדה שהשימוש במשפטי הייחוד ובמבנה ה- "אין/ אלא" אפשר לאור לשחזר בתרגום את סדר המילים ואף את סדר הפסוקיות שבמקור. נוסף לכך, שמר אור על מבנים של סביל ופעיל, על החלוקה לפסקאות ולפרקים ונמנע כמעט לחלוטין מהשמטות ומתוספות בגוף הטקסט.

       עם זאת, שילובם של כל המאפיינים הללו יחד יוצר לעיתים קרובות משפטים עבריים מסורבלים ומסומננים אשר מקשים על הקריאות ומעצימים את אי בהירותו של הטקסט. ניתן לטעון כי בכך משקף תרגומו של אור נטייה נוספת, המיוחדת לתרגום טקסטים פילוסופיים, לפיה מידת הערפול של המקור מועצמת בתרגום (רי, 2001; עמ' 246). אולם, הניסיון העקבי לשמור הן על נאמנות מילולית והן על נאמנות צורנית תומך בסברה כי העצמת מאפיין זה בתרגום לעומת המקור נובע מהאילוצים המתעוררים בעקבות השילוב בין הקפדה על לשון עברית טהורה וגבוהה לבין השאיפה לאדקווטיות מרבית ולא מתוך שאיפה לסמן את חשיבותו ויוקרתו של הטקסט.

       כמו כן מתחזק בתרגום מאפיין נוסף של הטקסט הפילוסופי והוא המבנה הדיאלוגי העומד בבסיסו. זאת באמצעות הוספת הערות שוליים המעודדות את הקורא לבחון בנוסף את עמדותיהם של פילוסופים אחרים וכן באמצעות פניות ישירות לקורא שאינן מופיעות במקור. הערות השוליים, מיעוט ההנהרות והשימוש העקבי במילים בלתי שגרתיות לציון המונחים הפילוסופיים יוצרים אף רושם שהתרגום יועד במיוחד לחוקרי פילוסופיה ולסטודנטים.

 

        

                            
6. ביבליוגרפיה

מקורות ראשוניים

יום, ד. (1954) "מסכת טבע האדם" תרגום: יוסף אור. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית,  

       ירושלים. (תשנ"ח). מהדורה שנייה.

 

יום, ד. (1941) "מסכת טבע האדם" תרגום: יוסף אור. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית,

       ירושלים. (תש"ב). מהדורה ראשונה.

 

Hume, David. 1956. A Treatise of Human Nature. J.M. Dent & Sons LTD. London. 

 

 

מקורות משניים

ויסברוד, רחל. (1989)  "מגמות בתרגום סיפורת מאנגלית לעברית 1958 – 1980", חיבור לשם

       קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה". אוניברסיטת תל-אביב.   

 

טורי, גדעון. (1977) " נורמות של תרגום והתרגום הספרותי לעברית בשנים 1930-1945" מפעלים

       אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תל-אביב. (תשל"ח (

רוזמרין, מירי. (2001) הפוליטיקה של ה'אני'. רסלינג 8: עמ' 25-35.

 

רולניק, ערן. (2002) הערת המתרגם. מתוך: "הטיפול הפסיכואנליטי מאת זיגמונד פרויד".

       מתרגם: ערן רולניק. עם עובד, תל אביב.  49-58. (תשס"ב)

 

Brand, Blanshard. 1953. On Philosophical Style. Adamson Lecture Manchester University,  

http://www.anthonyflood.com/blanshardphilostyle.htm  (accessed October 2005).

 

Cornish, Alison. 2003. Vulgarizing Science: Vernacular Translation of Natural Philosophy. In

       Dante for The New Millennium. Eds. Teodolinda Barolini and H.Wayne Storey. Fordham

       University Press, New York. 169-182.

 

Findlen, Paula. 1995. Translating the New Science: Women and the Circulation Of

       Knowledge in Enlightenment Italy. Configurations. 3 (2):167-206.

 

Fredesso, Alfred J. 1985. Some Reflection on Translating Scholastic Philosophy.

       http://www.nd.edu/~afreddos/papers/translate.htm (accessed August 2005)

 

 

 

 

Macintyre, Alasdair. 1984. The Relationship of Philosophy to its Past. in Philosophy in

       History: Essays on the Historiography of Philosophy. ed. Richard Rorty .Cambridge

       University Press, Cambridge. 31-48.

 

Ree, Johnathan. 1987. Philosophical Tales. Mehutan &Co.LTD. London.

 

Ree, Johnathan. 2001. The Translation of Philosophy. New Literary History. 32.: 223-257.

 

 

 

 

 

 

 

     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] ככל שאלה פילוסופית אחרת, גם השאלות "מהי פילוסופיה?" ו"מהו טקסט פילוסופי?" נבחנו מתוך עמדות שונות וזכו לתשובות מגוונות. הדיון התמקד לרוב בשאלת יכולתו של הטקסט הפילוסופי לחתור לאמת מלכתחילה, במעמדה של התבונה כחושפת אמיתות או אף בעצם קיומן של אמת ואובייקטיביות. לסיכום ממצה של הביקורות על הגישה המסורתית הנ"ל, ראו: רוזמרין, מירי. (2001) הפוליטיקה של ה'אני'. רסלינג 8: עמ' 25-35.

  

[2] מתוך: סיגד, רן. (1975) 'אכסיסטנציאליזם המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית'. מוסד ביאליק. ירושלים. עמ' 23.

 [3]מתוך: בן אהרן, ישעיהו. (1998) "הכרת ה 'אני' בפנומנולוגיה" חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" , אוניברסיטת חיפה: עמ' 10.  

 [4]שם, עמ' 15.

[5] מתוך:  Stanford Encyclopedia of Philosophy ב- http://plato.stanford.edu/entries/hume/

[6] מתוך: The Internet Encyclopedia of Philosophy ב- http://www.iep.utm.edu/h/humeepis.htm#H5