אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 809

פרשת בהר בחוקותי, תשס"ט

תולעת השני כרמיל וקרמיז

זכריה דורי

דוקטורנט במחלקה לתולדות ישראל

במזמור "אשת חיל" הנאמר מדי ליל שבת (משלי ל"א) כתוב שבני ביתה של אשת החיל לבושים "שנים" שהיא צורת הריבוי של "שנִי". רכיב זה נזכר רבות גם בפריטי המשכן ובקרבנות, שהשבת אנו מסיימים את עיקר העיסוק בהם. להלן נקדיש את דברינו לבירור טיבו.

      לצבע האדום הזוהר יש שמות מרובים בלשון העברית, בארמית, בערבית ובשפות אחרות. בלשון המקרא יש שימוש מרובה במילה "שני" (וכאמור, ברבים - "שנים"), לרוב בצירוף "תולעת", למשל: " וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר" (שמ' כו:לא), וכן: " אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּנִים כַּשֶּלֶג יַלְבִּינוּ " (יש' א:יח). מהמילה תולעת נגזר שם עצם נוסף לשָׁני, והוא תוֹלָע או מתוּלע, כמו: " מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם אַנְשֵׁי-חַיִל " (נחום ב:ד), כלומר אנשי צבא שמלבושם אדום, שכן המילה "מְאָדָּם" מקבילה למילה "מְתֻלָּעִים" ועוד: " אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ " (יש' א:יח). המילים 'תולעת' ו'שני' כתובות במחובר ובמהופך: " וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים " (שמ' כח:ד) אך גם: " וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב " (ויק' יד:ד).

מילים חלופיות לשָּׁני בתרגומים הארמיים הן זהורית, זהוריתא, זהורי או ססגונא, בגלל הצבע האדום הזורח והזוהר. רבנו סעדיה גאון בתרגומו הערבי לתורה תרגם את השָּׁני במילה " קרמז", וראב"ע כתב על שָׁני בהסתמכו על רס"ג: "והגאון אמר בו קרימ"ז, כי הוא אדום רק איננו כצבע הארגמן" (שמ' כה:ד). מילה מקראית נוספת הנרדפת לשני היא "כרמיל" ככתוב: " וְעַתָּה שְׁלַח-לִי אִישׁ-חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת " (דבהי"ב ב:ו), וכן: " וְאָבִיו אִישׁ-צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב-וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת... בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל-פִּתּוּחַ... וַיַּעַשׂ אֶת-הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים " (שם, יג; ג:יד).

המילה "קֵרם" בפרסית פירושה תולעת. ייתכן שממנה נגזרה המילה קרמז, וכן המילים xoxxivos ו- coccum ביוונית והמילים crimson ו- scarlet באנגלית, מציינות גוני אדום. מכאן אפשר אולי להבין את הנאמר בשיר השירים: " רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים " (ז:ו). על פי פשט הכתוב, הדימוי הוא ששְׂער ראש העלמה שופע כיערות הכרמל. אך "כרמל" מקביל בכתוב ל"ארגמן", ולכן כותב אבן עזרא בפירושו לפסוק: "יש אומרים הר הכרמל ואיננו כי אם עין, וכן בדברי הימים כתוב וככרמל עם ארגמן". "עין" פירושה צבע, גוון, כמו " וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח " (במ' יא:ז), כלומר גונו כגון הבדולח, וכן: "לא הפך הנגע את עינו" (ויק' יג:נה). יש מילה נוספת המופיעה במקרא ומשמעותה צבע, ושורשיה בשפה האכדית: " הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים " (יח' כז:כד). מדובר במילה האכדית brimu או  baramu המציינת צבע או אריגים צבעוניים.

מהי תולעת השני ושימושה בקודש

סעיף זה דן בשאלת הזהות של תולעת השני. האם לפנינו בעל חיים? ואם כן, מה צורתו ומה צבעו? והאם אפשר להשתמש בצבע סינתטי ששווה כימית לצבע הטבעי המופק מתולעת השני?

כבר השם המקראי "תולעת שני" קובע שזאת תולעת, היינו בעל חיים, והתלמוד הירושלמי כותב במפורש שהתולעת היא יצור חי: "תולעת שני – מה תולעת דבר שיש בו רוח חיים, אף כל דבר שיש בו רוח חיים" (כלאים פ"ט ה"א). המדרש הגדול מלמדנו על צבעה, צורתה וגודלה של התולעת תוך שימוש בדימוי של זרעי חרוב ואוג, צמחים הגדלים בנופי הארץ: "והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר, הדומין לגרעיני החרובין והם כמו האוג. ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגר מהן ובהן צובעין" (שם, שמ' כח:א). ועוד תיאור לתולעת השני: "תכלת אילו הגידים וארגמן זה הבשר. תולעת שני זה הדם" (מדרש הגדול לשמ' כה:ג). יוסף בן מתתיהו כותב: "ועלה במחשבה לתת בתולעת השני את סמל האש" (מלחמות היהודים ה:ד). רבנו נתנאל בן ישעיה בספרו "מאור האפלה" כותב (בפירושו לשמ' כ"ה):

ותולעת שני – הוא הצבע האדום שאדמומיותו חזקה ונקרא תולעת לפי שהוא נצבע בגרגירים אדומים, הדומים לגרגירי האוג ויש בתוך כל גרגר תולעת קטנה, כותשין אותם הגרגרים עם תולעיהן וצובעין בהן. לפיכך נקרא תולעת על שם התולעת שבתוך אותם הגרגרים.

הצבע האדום מכונה כאמור גם זהורית, והביטוי "לשון של זהורית" מופיע הרבה. ה"לשון" משמשת בהשאלה לדימויים שונים. למשל " לְשׁוֹן אֵשׁ " (יש' ה:כד); " לְשׁוֹן הַזָּהָב " (יה' ז:כד); " מִלְּשׁוֹן הַיָּם " (שם טו:ה). יש לשונות של בדים צבועים כגון "לשונות של ארגמן" (בבא קמא כא ע"א), ו"לשון של זהורית" שעשויה מצמר צבוע בתולעת שני היא הזהוריתא. רש"י הגדירה בלשונו: "צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום" (יומא לט ע"א).

בתקופות המשכן והמקדש היו שלוש לשונות שָׁני: זו הנשרפת של פרה אדומה, זו של שעיר המשתלח וזו של מצורע. שלושתן שימשו לקשירה (יומא מא ע"ב):

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שלש לשונות שמעתי: אחת של פרה ואחת של שעיר המשתלח ואחת של מצורע. אחת משקל עשרה זוז ואחת משקל שני סלעים ואחת משקל שקל. ואין לי לפרש כי אתא רבין פירשה משמה דרבי יונתן: של פרה משקל עשרה זוז ושל שעיר המשתלח משקל שני סלעים ושל מצורע משקל שקל.

הסיפא שמסר רבין מבהירה את הרישא וקובעת את המשקלים לכל פרט ופרט. הרמב"ם הבהיר והרחיב, וזה לשונו: "לשון של זהורית לפרה, משקלו חמשה סלעים שהם עשרים זוז" (פרה פ"ג, ה"ב); "לשון של זהורית שקושרים בשעיר המשתלח משקלה שני סלעים" (עבודה פ"ג, ה"ד); "לשון של זהורית של מצורע, משקלה שקל אחד" (קרבנות פי"א, ה"א).

במשקלים של היום ניתן לומר שלשון זהורית של פרה – משקלה שמונים גרם, לשון זהורית של שעיר משקלה  שלושים ושניים גרם. ולשון של מצורע משקלה שמונה גרם. זו של פרה שקלה יותר מהשאר, כי היא נועדה גם להגדיל את אפרה של הפרה. שני של שעיר צריך היה להספיק לחוט כדי קשירה בין קרני השעיר ואל הסלע, ואילו לשון זהורית של מצורע מידתה מועטה מן השתיים, כי די בה כדי לאגוד את האזוב והארז לאגודה אחת.

מן הכתובים למדים שלשון של זהורית שימשה עם שאר המרכיבים לכפרה, לקשירה ולסימן למחילה, אם הלבינה. עוד למדים ממקורות מאוחרים, מהשו"ת, ש"לשון זהורית" הייתה מטבע לשון שביטאה אזהרה בגלל שימושה בקודש וסימלה אודם חטא ולובן כפרה. בשאלות ותשובות מהמאה ה-20 שנשלחו ממצרים לישראל נכתב: "וטוב להזהיר בלשון של זהורית, לאנשים יודעי ספר ויראי ה' שלא לטעום אא"כ יאכלו אחר הקידוש כזית דגן ואפילו מפת הבאה בכסנין" (שו"ת יביע אומר חלק או"ח סימן יט פסקה 3). ועוד נאמר בעניין אמירת בקשות (שם, חלק ד או"ח סימן לד פסקה 10):

וכן נהגו להקל בזה כשאומרים בקשות ויש להם ע"מ שיסמוכו אלא שיש ללמדם בלשון של זהורית שבמקום גילה שם תהא רעדה והשי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים והוא יפתח ליבנו בתלמוד תורתו.

בשו"ת "יחווה דעת" מאותו זמן ומקום נאמר בעניין אריכות התפילה (חלק ב סימן ה פסקה 4):

גם יש להזהיר את החזנים בלשון של זהורית שלא להאריך יותר מדי בתיבה אחת של מהתפלה, או בקדיש ובקדושה, להשלים משקל המנגינה מפני שעל ידי כך המילה מאבדת את משמעותה לרוב האריכות.

באשר למקור החומר ממנו מופק הצבע מדגישה התוספתא במנחות (מהדורת צוקרמאנדל, ט, טז): "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון. הביא שלא מן החלזון פסולה שנ' תולעת. מן התולעת שבהרים הביאה, שלא מן התולעת שבהרים פסולה". ניתן ללמוד מהתוספתא כי הפקת הצבע חייבת להיות מהמקור הטבעי בלבד ולא ניתן להשתמש בחומר בעל הרכב כימי זהה. התכלת מהחילזון והשני מן התולעת.

שימושי חולין

מלבד השימוש בחוטים ובלשונות הצבועים שני בבגדי קודש, במשכן ובמקדש ובקרבנות, היה גם שימוש נרחב בצביעה זו לצרכי חולין. השימוש הראשון במקרא בחוט השני נעשה לקביעת סימן לבכור בלידת תאומים. בתיאור לידת התאומים שילדה תמר ליהודה כתוב (בר' לח:כח-ל):

וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן-יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ: וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח .

שימוש אחר היה לסימן זיהוי של בית, כדברי המרגלים לרחב (יהו' ב:יט):

הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת-אָבִיךְ וְאֶת-אִמֵּךְ וְאֶת-אַחַיִךְ וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה .

כדי להוריד ולהעלות אנשים בעלי משקל היה החוט צריך להיות שזור לחבל. בעת כיבוש יריחו על ידי בני ישראל נאמר: " וַתִּקְשֹׁר אֶת-תִּקְוַת הַשָּנִי בַּחַלּוֹן " (שם כ).

      במקורות מסופר שהשתמשו גם בלשונות צבועים ארגמן 1 או תכלת (מנחות לה ע"א):

א"ר יהודה: מעשה בתלמידו של ר"ע שהיה קושר תפיליו בלשונות של תכלת ולא אמר לו דבר... מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס שהיה קושר תפיליו בלשונות של ארגמן ולא אמר לו דבר .

בגדים צבועים שני שימשו סמל לזוהר ועדנה, ובראשית תקופת המלוכה דוד מקונן: " בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל-שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן " ( שמו"ב א:כד) בגדי צמר צבועים שני נותנים תחושת חום הדוחקת את הקור, כמו ביתה של אשת החיל שעמה פתחנו את המאמר: "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" (משלי לא:כא). והמדרש אומר (ילקוט שמעוני, מש' לא):

לא תירא לביתה משלג – זו רחב הזונה כשבאו ישראל להחריב את יריחו לא נתיראה, מפני שנתנו לה סימן את תקות חוט השני. מרבדים עשתה לה זו בת שבע וזכתה ויצא ממנה שלמה שהיה מרוקם בשש וארגמן.

מעשה באם אוהבת "שהיא מקשטה את בנותיה ומלבשתן זהורית" (פסיקתא רבתי רפ, כו), אך הצטבעות והתקשטות יתר בלבוש שָׁני נחשבו גנאי ופריצות, לכן אומר הנביא: " מַה-תַּעֲשִׂי כִּי-תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי-תַעְדִּי עֲדִי-זָהָב כִּי-תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ-בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ " (יר' ד:ל). השולמית מתוארת בשיר השירים באודם השָּׁני, באודם גרגרי הרימון, עם שחור הצמה, וכך נכתב עליה: " כְּחוּט הַשָּנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ " (ד:ג). יאה תיאור זה המשלב יופי חיצוני עם נוי פנימי - צניעות הדיבור ומלאות של חכמה כרימון.

חופת חתנים הייתה אף היא ארוגה בחוטי זהורית עם חוטי זהב זוהרים, כפי ששנינו: "מאי חופת חתנים? זהורית המוזהבות. תניא נמי הכי: אלו הן חופת חתנים? זהורית המוזהבות, אבל עושה פפירית 2 ותולה בה כל מה שירצה" (סוטה מט ע"ב). ולשון רש"י שם:

זהורית המוזהבות, טלית צבועה שני ובו טסי זהב עד שמעמידן אותה כמין כיפה, אבל עושה אותה פריפיר כמין כיפה של מעגלי עץ, כמו שאנו עושין ותולין בה, צנופים ורדידי זהב כמו שאנו עושין.

בשדה הקרב שימש צבע התולע להטלת אימה ופחד על האויב; אודם הלבוש, ברק האש וכלי הזין המתערבבים עם הדמים השפוכים. כך מתוארים חילותיהם של האשורים: " מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם אַנְשֵׁי-חַיִל מְתֻלָּעִים בְּאֵשׁ-פְּלָדֹת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ וְהַבְּרֹשִׁים הָרְעָלוּ " (נח' ב:ד).



1   לארגמן גוון מעט שונה מהתולעת והוא מופק ממקור שונה.

2   פפריות הם סלים קטנים קלועים בגבעולי צמח הגומא (פפירוס), ובתוכם הניחו חפצי חן.