אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 608

  פרשת חקת, תשס"ה

נחש הנחושת - ממשה רבנו עד חזקיה מלך יהודה

הרב יהודה זולדן

המדרשה לנשים

 

בני ישראל מתלוננים "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלֹקל" (כא:ה), ועקב כך שולח ה' בהם נחשים שרפים. רבים מבני ישראל מתים מפגיעת הנחשים, וכאשר משה מתפלל בעד העם, הוא מצטווה: " עשה לך שרף ושים אֹתו על נס והיה כל הנשוך וראה אֹתו וחי. ויעש משה נחש נחֹשת וישִמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחֹשת וחי" (שם:ח-ט).

       מה הקשר בין ההבטה על אותו נחש והצלתו של הנשוך, ובניסוחם הידוע של חכמים: "וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים" (מ' ראש השנה ג: ח). הרמב"ן (כא:ט) רואה במעשה ההסתכלות על הנחש סגולה רפואית מצד אחד, ועניין חינוכי מצד שני - להביא לתודעת האדם מי הוא זה שבכוחו להמית ולהחיות:

 

והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא והכלל, כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.

הריפוי באמצעות הגורם המזיק עצמו, תעורר את הנשוך להאמין שה' הוא המרפא, הוא המחיה והוא הממית, לא התרופה. זו תהיה התשובה גם לטענותיהם על האוכל הקלוקל. לא האוכל מחיה, אלא הקב"ה, המאכיל.   

הראי"ה קוק, קושר את הנחש לממד הרוחני-ערכי של העולם. הנחש הוא שורש החטא, הפירוד והמוות של העולם, וההסתכלות בו מתקנת את החטא (שמועות ראיה, פרשת חוקת עמ' 13) : 

הנחשים השרפים היוו את מקור הרעה שבאה על ישראל. אלא שמקור זה עצמו שימש אף להצלתם. ניטשטשו התחומים בין המות לחיים, לא הנחש ממית אלא החטא, ההחטאה, המחיצה וההבדלה. 'כי אם עוֹנֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין א-לֹהיכם' (יש' נט:ב). הנחש הוא שהביא את המיתה לעולם, את הפירוד. התבוננות בסיבות החטא 'והביט אל נחש הנחֹשת', מביא רפואה, אחדות וחיים לעולם – 'וחי'. הכרה זו כשהיא חודרת לתודעה, היא מסלקת את יראת המות 'וראה אֹתו וחי'.

 

חזקיה מלך יהודה מכתת את נחש הנחושת

נחש הנחושת עמד בישראל במשך שנים רבות, מימי משה רבנו עד ימי חזקיה מלך יהודה: " וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחֻשתן" ( מל"ב יח:ד). אף החכמים שבדור הסכימו לצעד זה של חזקיה: " חזקיה המלך... כיתת נחש הנחשת - והודו לו" (משנה פסחים ד, ט).

בדברי חז"ל יש שתי תמיהות על מעשהו של חזקיה. האחת, איך ייתכן שמשה צווה על הצבתו של נחש הנחושת, וחזקיה כיתת אותו? "וכי עבודה זרה היה? והלא משה רבינו עשאו? מלמד שטעו ישראל אחריו, עד שבא חזקיה וגנזו" (תוספתא עבודה זרה [צוקרמאנדל] ג:יט). או בתשובה לאותה שאלה: "...עד שבא חזקיהו והעבירו" (י' עבודה זרה ג, ג: מב ע"ד).

השאלה השנייה: אם נחש הנחושת הוא גורם שלילי, מדוע עד ימי חזקיה לא נמצא מי שיכתת אותו? "וכי לא עמד צדיק ממשה ועד חזקיהו להעבירו? אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בה" (י' דמאי ב, א: כב ע"ג). במקום אחר מפורשים גם שמותיהם של הצדיקים, שהיה מקום לצפות מהם שיבערו את נחש הנחושת: " אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו" (חולין ו ע"ב - ז ע"א).

      הרד"ק (מל"ב יח:ד) טוען שרק בימות אחז, אביו של חזקיה, החלו לעבוד ולקטר לנחש, ולכן   חזקיה הוא שביערו, לטובת מעלתו הרוחנית של העם:

 

והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס כמו צנצנת המן, ואסא ויהושפט שלא בערוהו כאשר בערו שאר העבודה זרה, מפני שלא מצאו כשמלכו שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש, והיו מניחים אותו לזכרון הנס. וחזקיהו ראה לבער אותו כשביער העבודה זרה, כי בימי אביו היו עובדים לו כמו לעבודה זרה, אע"פ שהטובים היו זוכרים בו הנס. אמר טוב לבער אותו וישכח הנס מלהניחו ויטעו בני ישראל היום או מחר אחריו.

 

בפסיקתא מוסבר אחרת (פסיקתא זוטרתא  בראשית פרק יז, יג):

 

מצינו כי חזקיהו מלך יהודה כיתת נחש הנחשת אשר עשה משה, 'כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחֻשתן'. ... וכל השנים שעברו מימות משה ועד חזקיהו לא כיתתו אדם, לא מלך ולא נביא עד שבא חזקיהו. וכמה ביערו אסא ויהושפט ושאר הצדיקים, מבערי האשרות והבעלים, איך לא כיתתו זה הנחש? ועוד כמה עתידות אמר משה רבינו ולא היה יודע כי ישראל עתידין להקטיר לו, ולמה הניחו להיות מכשול לישראל? אלא כך דרך העולם, זה בדורו, וזה בדורו. וכולן המשרתים את אלקינו באמת נקראים עבדיו, ואין דור אחד יכול לתקן כל הדורות. אלא בכל דור ודור שרי ישראל מודיעין לעם ה' דרך ה' ומתקנין ומחדשין ומוסיפין על הראשונים על דרך עבודת אלקינו.

 

בכל דור ותקופה, נחשפת קומה חדשה בעבודת ה', ומדרגות רוחניות שלא היו יכולים להתגלות בדורות קודמים, מתגלות כשמגיעה העת הראויה לדבר. כבר בימי אסא מלך יהודה החלו לעבוד את הנחש כעבודה זרה, אלא שלאסא וליהושפט אחריו, לא היו הכוח והעוצמה הרוחנית והמנהיגותית שנדרשו כדי לבער את הנחש, בשל העובדה שמשה רבנו הוא שציווה להעמידו. רק חזקיה מסוגל היה לזה.

מנהיגות דומה גילה חזקיה בגניזת ספר הרפואות של שלמה המלך: "גנז ספר רפואות - והודו לו" (משנה פסחים ד, ט). הוא גם התפלל על כך:

 

'זכֹר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי' (יש' לח:ג) - מאי והטוב בעיניך עשיתי? ...רבי לוי אמר: שגנז ספר רפואות.

 

גם כאן התגלה חזקיה כמי שמסוגל לבטל דבר שנעשה ע"י קודמיו, ושהיה בו בעבר מעלה ויתרון. הרשב"א הסביר את סיבת גניזת ספר הרפואות (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג):  

ושלמה עליו השלום שעשה ספר רפואות, חס ליה לעשות דרכי האמורי. ומה שגנזו חזקיה והודו לו, אינו משום שהיה בו דרכי האמורי. אלא שהחכם בחכמתו עשה ספרו בענינים המועילים הרבה בטבעים הנגלים בין בטבעים המסוגלים. עד שהיו העולם סומכים עליהם בחליים, ובחליים לא היו דורשים את השם, על כן גנזוהו והודו לו... אבל לא שרפוהו כי אין בו משום דרכי האמורי, אע"פ שכיתת נחש הנחושת.

את ספר הרפואות לא היה צורך לשרוף, כי לא היו עובדים לו. אך משהסתמכו על הכתוב בו וחדלו לפנות לה' בתפילה לרפואתם, היה צורך במעשה שירומם את אמונת העם בה', ולכן גנזו אותו. נדרש להפעיל שיקול דעת מעמיק, מהי הדרך הנכונה לחזק את האמונה בה', ונדרשים גם מנהיגים ראויים שיהיה בכוחם להתמודד עם תופעות שליליות ולהרים את רוח העם (הראי"ה קוק, עין איה ברכות א עמ' 58):

 

חזקיה השתדל להשלים את החסרון העקרי של ההתרחקות מדעת ה' באופן כזה שאינו ראוי להנהגה תמידית והוא במה שגנז ספר הרפואות. בראותו ששם שמים נשתכח ע"י מעלו של אחז, מצא כי יותר ירויח העם בהטבתו המוסרית ע"י שיתרגל לבקש הצרכים הנוגעים עד הלב שהיא רפואת חולי מאת ה' ע"י תפילה, ממה שיפסיד מחסרון החיפוש בדרכי הרפואה בטבעיים.

 

האמצעים שהיה בהם לסייע ולעורר לאמונה בה' בימות משה רבנו, או בזמן שלמה המלך, נמצאו בלתי-מתאימים בתקופתו של חזקיה, ונדרשה אישיות כמו זו של חזקיה כדי לעשות את הטוב בעיני ה' למען שמו הגדול.