אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 661

פרשת דברים ותשעה באב, תשס"ו

כפל פניו של איוב*

יונה בר מעוז

 המחלקה לתנ"ך ומפעל מקראות גדולות 'הכתר'

תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב... וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה (תענית ל ע"ב).

א

סיפור ראשיתו של איוב בנוי בהקבלה בין מערכת שמימית לבין מערכה ארצית, כפי שהראה מאיר ויס, [1] ודמויות מקבילות בתפקודן מופיעות בשני המקומות.

ההקבלה הזאת ניתנת לתיאור בצורה הבאה:

 

 

פסוקים

מיקום

אב

בנים

המסית

על מי חושב הגיבור [2]

מערכה א: תמונה א

א: א-ה

ארץ

איוב

בני איוב

 

אלוקים

תמונה ב

א: ו-יב

שמים

אלוקים

בני האלוקים

השטן

איוב

מערכה ב: תמונה א

א: יג-כב

ארץ

איוב

בני איוב

 

אלוקים

תמונה ב

ב: א-ו

שמים

אלוקים

בני האלוקים

השטן

איוב

מערכה ג:

תמונה א

ב: ז-יג

ארץ [3]

איוב

-------------

אשת איוב

אלוקים

 

והנה מתעוררת השאלה היכן המקבילה של השטן במערכות א-ב עלי אדמות? במערכה ג ממלאת אשת איוב תפקיד זה כשהיא מסיתה את בעלה: "בָּרֵךְ אֱ-להִים וָמֻת" (ב:ט), ובכך עוזרת למלא את ציפיותיו של השטן - "אִם לא עַל-פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךּ" (א:יא; ב:ה), אך במערכות הקודמות אין מי שממלא את התפקיד.

והנה אם בודקים את עיקר טענתו של השטן נראה שאין הוא בודד במועדיו, יש מי שפועל כמוהו עלי אדמות.

השטן ספקן באשר למניעי צדקותו של איוב, כשם שהוא מטיל ספק במניעיו של כל אדם ישר דרך. טענתו היא שאיוב עובד את ה' כראוי רק משום שנסיבות חייו הנוחות אינן נותנות לו סיבה לבטא את המצוי בעמקי לבבו, אך שינוי הנסיבות ויצירת לחץ רגשי ופיזי עליו יחשפו את הנסתר בו. לדעה זאת שותף איוב עצמו, שכן גם הוא מטיל ספק במניעים הנסתרים של הזולת. כך עולה בבירור מיחסו לבניו: "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשׁתה וַיִּשְלַח אִיּוֹב וַיְקַדּשׁם וְהִשְכִּים בּבּקֶר וְהֶעֱלָה עלוֹת מִסְפּר כֻּלּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱ-להִים בּלְבָבָם" (א:ה). גם איוב חושב שלא תמיד ההתנהגות החיצונית של אדם משקפת את האמת הפנימית שלו, ואף שבניו מעולם לא הצדיקו את חשדו בהם, הוא ממשיך בהתמדה לחשוש לחטא פנימי אפשרי - "כּכָה יַעֲשׂה אִיּוֹב כּל-הַיּמִים" (שם).

ואולם לא רק חשד יש כאן; העלאת העולות השבועית בעד בניו מלמדת שאיוב משוכנע שהחטא אכן נעשה, שאם לא כן, מה מקום יש להקרבת קרבנות כפרה?

הוודאות של איוב באשר לחטאם של בניו באה לידי ביטוי גם בהתנהגותו לאחר שרשרת האסונות שפקדה אותו. בשלב הראשון אין הוא מתייחס כלל למות בניו, לא בפעולת אבל ולא באמירה המביעה צער. הצהרתו של איוב: "עָרם יָצָתִי מִבּטֶן אִמִּי וְעָרם אָשׁוּב שׁמּה" (א:כא), מתאימה להתייחסות לרכוש שאבד לו, ואין בה התייחסות מספקת לאבדן המזעזע של כל שבעת בניו ושלוש בנותיו.

יתרה מזו, גם כאשר איוב מטיח דברים כלפי שמים בוויכוחו עם רעיו, הוא מתאר את מעמדו הקודם שהתבטא ברכוש ובכבוד, ואין הוא מתייחס לרוב בניו. כמו כן אין הוא מעלה את שאלת העונש הלא-צודק של בניו, ולא עליהם הוא אומר: "תּם וְרָשׁע הוּא מְכַלּה" (ט:כב), שהרי גם כאשר בלדד מאשים בפירוש: "אִם-בּנֶיךָ חָטְאוּ-לוֹ וַיְשׁלּחֵם בּיַד-פִּשׁעָם" (ח:ט), [4] אין איוב עושה גזרה שווה מעצמו; אין הוא טוען לחפות בניו, אף שאינו נלאה לחזור בלהט על טענה זאת ביחס לעצמו. הרֵעים ממלאים בוויכוח את תפקיד השטן, משום שהם משוכנעים שגם הצדיק הגלוי - ודאי חוטא הוא בנסתר, ואילו איוב המשוכנע בצדקת עצמו, כפי שאלוקים בוויכוחו עם השטן היה בטוח בצדקתו, שותף בשתיקתו להרגשת רעיו, שמכל מקום צדק נעשה עם בניו והם נספו באשמתם.

הווה אומר: לכל אורך הספר, הן בסיפור המסגרת והן בוויכוחיו עם הרֵעים, מחזיק איוב בהשקפה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ואם אמנם לא תמיד הדברים באים לידי ביטוי גלוי, הרי שסביר מאוד שבעת ניסיון ומצוקה או בעת שכרות, כשמתרופפת השליטה העצמית, יצא הסוד הזה החוצה. טענת איוב לחפותו שלו מבוססת על הכרתו הקרובה את מניעיו הוא, ואכן, ברשימת החטאים האפשריים שהוא מונה בפרק ל"א, הוא מתייחס רק לחטאים נסתרים שקשה להוכיחם, וטוען שהוא נקי מהם. [5]

אם כן, אין השטן טוען שום טענה שאיוב עצמו אינו טוען כלפי אחרים, ואנו רשאים להניח שאיוב מייצג עלי אדמות את השקפת השטן. [6]

נמצא שבסופו של דבר לא על חינם נתנגע איוב, ואולי מגורלו למדו חז"ל: "החושד בכשרים לוקה בגופו" (שבת צז ע"א).

ב

ביחסו של איוב לבניו בולטת נקודה נוספת. אף שהבנים בוגרים ועומדים ברשות עצמם, כנאמר: "וְעָשׂוּ מִשׁתּה בּית אִישׁ יוֹמוֹ" (א:ד), איוב רואה עצמו אחראי על מעשיהם. תפיסה זאת של אחריות האב למעשי בניו הייתה חלק מתורת הגמול כפי שנתפסה בעמים רבים במזרח הקדום, ומשתקפת היטב בחוקי חמורבי. [7] היחיד נתפס כחלק אורגני של המשפחה הרחבה יותר, שבראשה עומד האב, האחראי לשלומה ולשלמותה, ולכן אפשר שמעשי האב ייפּקדו על הבנים, ומעשי הבנים, גם הבוגרים, הם באחריות האב והוא עלול להיענש עליהם (אין זה שולל את האפשרות שהחוטא נענש על מעשיו הוא, כטענת בלדד). כיוון שאיוב דאג להעלות עולות לכפרה מדי שבוע בשבוע, [8] אין הוא יכול להעלות על דעתו שאלוקים פוקד עליו את עוונות בניו, והוא משוכנע שנעשה לו עוול נורא כשנגזרו עליו ייסורים כה קשים.

האחריות שאיוב חש כלפי בניו היא כנראה גם המפתח להבנת שילוב הבנים בניסיון שעובר איוב. גם הכתוב וגם איוב אינם רואים כל פגם מוסרי בהמתת הבנים על לא עוול בכפיהם, והם גם רואים בהבאת ילדים אחרים פיצוי הולם ומספק על אבדן הראשונים: "וַה' בּרַךְ אֶת-אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשׁתוֹ... וַיְהִי-לוֹ שִִׁבְעָנָה בָנִים וְשׁלוֹשׁ בּנוֹת" (מב:יב-יג). לפי ראייה זאת, בני איוב הם הרחבה של אישיותו ואינם דמויות עצמאיות, בטוב לו - טוב להם, ובהעדר הטוב אצלו - נעדר הוא גם אצלם. אך גם ההפך הוא נכון, ולכן מחשבת הכפירה שמייחס איוב לבניו היא מחשבתו שלו, ועל ספקותיו הכמוסים מביא הוא קרבנות כפרה. ואולי נרמז הדבר גם במילים: "בְּכָל-זאת לא-חָטָא אִיּוֹב בִּשׂפָתָיו" (ב:י), כפי שפירשם רבא במסכת שבת טז ע"א: בשפתיו לא חטא - בלבו חטא; הביקורת כלפי אלוקים הייתה צפונה בלבו תמיד, אלא שלא יצאה מעולם מגדר שפתיו, כפי שלא יצאה מגדר שפתי בניו, ובכל זאת ידע איוב, מגופו, על קיומה בלב בניו.

הסבר זה נכון גם להבנת דמות אשת איוב. היא שותפה לייסורי איוב בכל הנוגע לשלב הראשון של הניסיון, שהרי בני איוב ובנותיו הנספים הם ככל הנראה ילדיה, [9] והעדר העושר והנכסים מוריד גם אותה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואף-על-פי-כן אין הכתוב מתייחס לסבלה האישי. הדבר מתאים לנאמר בסיפור הבריאה על הקשר בין אדם לאשתו: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם ... וַיִּקְרָא אֶת-שׁמָם אָדָם" (בר' ה:ב); "וְדָבַק בְּאִשׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשׂר אֶחָד" (בר' ב:כד). [10] כמו בעניין הבנים כך גם ביחס לאישה, הנוהג המשפטי בחלק מחוקי המזרח הקדום רואה בה יחידה בלתי‑נפרדת מבעלה, [11] ועל כן אין היא נזכרת כלל בחלקים הראשונים של הסיפור.

כאשר מתייסר איוב בגופו ממש, כדברי השטן: "עוֹר בְּעַד-עוֹר וְכל אֲשׁר לָאִישׁ יִתּן בּעַד נַפְשׁוֹ" (ב:ד), רק אז מופיעה אשתו כישות נבדלת, שכן פיזית אינה סובלת עם בעלה. עתה היא כאילו עושה יד אחת עם השטן להדיח את איוב מן הדרך. התפקיד הזה שממלאת אשת איוב, לאחר שהייתה חלק בלתי-נפרד ממנו, [12] נראה כביטוי ל"אני השני" של איוב. היא חושפת את מאוויי לבו הכמוסים, שאינם עוברים את דל שפתיו. ולכן הנזיפה שנוזף איוב באשתו: "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבּרִי" (ב:י), מכוונת גם אל נשמתו החצויה. לא ייפלא, אם כן, שאיוב המצדיק את אלוקים בתחילה, פותח לבסוף את פיו בטרוניות כלפי שמים, שהרי תלונותיו במהלך הוויכוח עם הרֵעים לא צמחו יש מאין.

מכל האמור יוצא, שהניסיון שאלוקים מנסה את איוב, שהוא למעשה הניסיון של כל אדם, [13] הוא פועל יוצא של ספקותיו ולבטיו של האדם עצמו, המטיל ספק בעת טובה אם בכוחו לעמוד בניסיון גם בעת מצוקה, הנאבק כל הזמן על שיווי המשקל הדק בין אמונה וכפירה, והחרד תמיד פן ימעד ברגע המבחן ויגיע להטחת דברים כלפי שמים, בין על אירועים שקורים לו ובין על אלה הקורים לאנשים אחרים סביבו. חשש זה כמו קורא לאלוקים: בחנני ה' ונסני (ע"פ תהילים כו:ב), והוא השטן המקטרג תמידית על האדם, וכל אדם נתבע להוכיח שקטרוגו אינו אמת. 

 



*      לצערנו עדיין לא הפך אבל תשעה באב ליום ששון ושמחה, כהבטחת הנביא זכריה, ועל צער הכלל נוסף צער הפרט בהילקח מאתנו אמנו, עטרת ראשנו, אסתר אשת הרב ראובן הכהן ז"ל, ביום י"ב במנחם אב התשס"ה. יהיו דבריי אלה לכבודה ולעילוי נשמתה במלאות שנה לעליית נשמתה.

[1]     ראה מ' ויס, "הסיפור על ראשיתו של איוב", בתוך: מ' ויס, מקראות ככוונתם: לקט מאמרים , ירושלים תשמ"ח, עמ' 335 - 390 . ראה גם א' ברלין, "ראשיתו של איוב",   בתוך: י' קליין (עורך), איוב (עולם התנ"ך) ,   תל אביב 1966, עמ' 25-24.

[2]     ראה את אבחנתו החדה של ויס (במאמר הנזכר, שם, עמ' 336): "שעה שאצל איוב ה' הוא העיקר במחשבתו, בדיבורו ומעשיו, אצל ה' איוב הוא הנושא הבלעדי" (ההדגשות שלי).

[3]     במערכה ג' חסרה התמונה בשמים, אך ייתכן שסוף הסיפור המתאר את השיחה בין אלוקים ורעי איוב, משלים תמונה זאת. בהמשך המאמר אראה שרעי איוב ממלאים את תפקיד השטן, ואכן, כפי שאיוב נוזף באשתו בתמונה הארצית, כך אלוקים נוזף ברעי איוב בהתגלות משמים.

[4]     וראה חננאל מאק, "בני איוב הנספים: שולחו ביד פשעם או בולעו חנם? עיון בשאלת מותם של בני איוב על פי המקורות הקדומים והפרשנות היהודית של ימי הבינים", שנה"ק יב תש"ס, ע' 239-221. ובהרחבה ראה את ספרו "אלא משל היה" - איוב בספרות הבית השני ובעיני חז"ל , רמת גן תשס"ה.

[5]     קל וחומר לחטאים הגלויים. על אופיים הנסתר של החטאים עמד י' הופמן, שלמות פגומה , ירושלים תשנ"ה, עמ' 173, אך לא קישר אופי זה עם טענת השטן על החטא שנסתר בלב הצדיק הגלוי.

[6]     המשורר-הצייר ויליאם בליק, שצייר בתמונות רבות את אלוקים מביט ארצה ורואה את השתקפות דמותו בפני איוב, צייר גם את השתקפות פני השטן בפני איוב. ראה ניתוח לוח 11 במאמרה של מרים אור, "השתקפות חזונו של בלייק בתחריטים לספר איוב", בתוך: מאירה פרי-להמן (עורכת), איש היה בארץ עוץ: איורי ויליאם בלייק לספר איוב , ירושלים תשנ"ב, עמ'  47.

[7]     גישה זאת משקפת גם את המצב החוקי בעם ישראל לפני מתן תורה, ומתבטאת בגמול האלוקי במספר מקומות בתנ"ך, כמו בפסוק: "פֹקד עון אבֹת על בנים" (שמ' כ:ה ועוד). וראה מ' גרינברג, "הנחות יסוד של החוק הפלילי במקרא", בתוך: תורה נדרשת: חיבורים בשאלות יסוד בעולמו של המקרא (מאת מ' גרינברג, י' מופס, ג'"ד כהן), תל אביב 1984.

[8]     ולכן מדגיש הכתוב שאבדן הבנים אירע ביום הראשון למחזור החדש – "בּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכלִים וְשׁתִים יַיִן בּבֵית אֲחִיהֶם הַבּכוֹר" (א:יח), לאחר שהקיפו ימי המשתה ולאחר שאיוב העלה את העולות.

[9]     יש לשים לב שאיוב מדבר על אישה אחת (ראה איוב לא:י), ואפשרות של ריבוי נשים אינה נרמזת כלל.

[10]   נקודות אלו ועוד אחרות מצביעות על עולם האבות כרקע המתאים לסיפור איוב. וראה גם א' הורביץ, "לשונו של ספר איוב". בתוך י' קליין (עורך), איוב (עולם התנ"ך) , תל אביב 1966, עמ' 16-14. ושם י' קליין, "מחבר ספר איוב וזמנו", עמ' 18-16.

[11]    בבסיס חוקי התורה קיימת התפיסה שהאישה היא אישיות עצמאית מבחינת מעמדה המשפטי, אך הזוג הנשוי נתפס, לעניינים מסוימים, כיחידה אחת. לדוגמה, בפסוק: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך", האישה נכללת ב"אתה".

[12]   איוב עצמו מדגיש אחדות זאת בתשובתו לאשתו: "גּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבּל מֵאֵת הָאֱ-להִים וְאֶת-הָרָע לא נְקַבּל" (ב:י), ולשון הרבים מתאימה גם לשני חלקי נשמתו.

[13]   נראה שלא במקרה עוצבה דמות אשת איוב בסיפור כדומה לדמות חוה.