אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 828

פרשת האזינו ויום הכיפורים, תש"ע

בחינת מנהיגותו של משה כדגם למנהיגות רצויה

ד"ר רות וולף

החוג המשולב למדעי החברה

על דמותו הרצויה של מנהיג אפשר ללמוד מהמקורות היהודיים. בכתובים נזכרים כמה מנהיגים שנבחרו על ידי אחרים להנהיג את עמם, ביניהם משה ושאול, ואין ספק שמתכונותיהם אפשר להקיש על התכונות הנדרשות להנהגה נכונה וראויה. להלן אדון במנהיגותו של משה שעם סיום ספר דברים ניתן לראות אותה על כל היבטיה. משה משמש כמודל למנהיגות ייחודית, שלה תכונות המאפיינות את המנהיג הראוי.

      משה נלקח מאחורי צאן ונבחר להנהיג את עמו אף שהיה כבד פה וכבד לשון. בשמות רבה נאמר:

"ה' צדיק יבחן", במה בוחן ה' את הצדיקים? במרעה הצאן. בדק לדוד בצאן ומצאו שרועה יפה יפה, שנאמר "ויקחהו ממכלאות הצאן", שהיה דוד מונע הצאן הגדולים לצאת למרעה לפני קטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שיאכלו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינוני ולבסוף מוציא החזקים שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן כל אחד לפי כוחו יבוא וירעה בעמי.

אף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו:

כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי קטן, רדף משה אחריו עד שהגיעו למקום אחד שנזדמנה לגדי בריכת מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא ידעתי שרץ היית מפני הצמא, עכשיו עייף אתה. עמד והרכיבו על כתפיו והיה מהלך עמו עד שהחזירו. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוא שכתוב: "ומשה היה רועה".

משמע שהתכונה שניחן בה משה, החמלה, ושאותה הפגין כלפי צאנו, היא שקבעה בין השאר את בחירתו למנהיג האומה. ואמנם כמה חוקרים ניתחו את החמלה כערוץ רגשי בתורת המוסר ואף הבדילו בין ה'אתיקה של החמלה' ל'אתיקה של הצדק'. בתורת המוסר רווחת גישה המדגישה את חשיבות פיתוח ההבנה הרגשית-חברתית, המפתחת את האמפתיה והחמלה. פילוסופים, פסיכולוגים ותיאורטיקנים רואים בחמלה את אחד היסודות החשובים במוסר. אלה הדגישו את ההיבט האתי המבוסס על סולידריות, אלטרואיזם, הבנת האחר, דאגה ואכפתיות לכלל.

מהי חמלה?

חמלה מוגדרת במילון "רחמים, רגש של אהדה ורצון לעזור לזולת בצרתו". 1 כדי להסביר את מהות המושג מוסיף אבן שושן פסוק מהתנ"ך: " בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם " (יש' סג:ט). בחמלה מודגשים אפוא היסודות הרגשיים של רחמים ואהדה ורצון לפעולה – הרצון לעזור.

רואיז וּולחיוס 2 מביאים הגדרה למושג חמלה מהמילון הספרדי: "רגשי רחמים כלפי סבלם של אחרים; הרצון לתקן, להקל או למנוע סבל כזה". משמע שביסוד רעיון החמלה מוצגת העובדה שהאדם מסוגל להבין סבל אך מצוּוה גם לפעולה שתוביל למניעתו או להקלתו של סבל זה.

המושג חמלה מקיף אפוא בהגדרות הללו הבנה (קוגניציה), רגש והתנהגות. דהיינו, להיות חומל משמעו לא רק להיות בעל הבנה הנדרשת לסבלו של האחר ולא רק לחוש רגש העולה באדם נוכח סבל האחר, אלא להידרש לפעולה ממשית. ביטויה של החמלה מופיע אפוא בשלושת המישורים הללו בחיי האדם.

תפיסת האתיקה היונקת מהחמלה מושתתת על פיתוח אמפתיה. היא מוזכרת כניסיון 'להיכנס לנעליו של האחר'; יכולת הפרט לתפוס את האחר וניסיון להבין את מצבו, רגשותיו ותחושותיו. 3 יכולת זו היא פרי בשלות קוגניטיבית, וכבר הדגישו חוקרים, ש'תפיסת האחר' היא שלב התפתחותי בבשלות האדם.

הדגש בחמלה הוא אפוא על רגשות – אלו הרגשות האוניברסאליים המשותפים לכל בני אנוש – הבנת רגשות סבל של אנשים שלפי שעה מצבם טוב פחות. אך השיתוף והיכולת להבין את האחר באמצעות סבל עשויים להגביר אמפתיה המבוססת על תחושה שכל בני אנוש שווים ברגשותיהם בהיותם בני אנוש.

את רגש החמלה אפשר לפתח. ואמנם בהקשר המערכתי, למשל במערכות עבודה, רגש זה עשוי לסייע ביחסי עובד-מעביד, לקוח-צרכן, ויחסי צוות טובים. החמלה עשויה להגביר אצל העובד ערנות לנקודת מבט ביקורתית, סובלנות כלפי סבל, כלפי מחאה וביקורת, ועם זה אמפתיה לאחר מתוך התחייבות להקשיב לו ולסייע לו.

מוטיב הפעולה בהתנהגותו החומלת של משה

תכונה זו של החמלה שביטויה הגשת עזרה בפועל, מובעת בהתנהגות משה עם בנות כהן מדיָן: " וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם " (שמ' ב:טז). הכתוב מראה שמשה מושיט יד לחלשים ולנזקקים, ובנות יתרו אכן מעידות עליו: " וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן " (שם יט). היכולת להילחם בעושי עוולה, להושיע את החלש ולעזור לו היא דפוס טבוע בתכונותיו של משה מאז ומתמיד.

תכונה נוספת של משה נזכרת אצל המפרשים. רש"י מפרש את הפסוק " וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר " (שמ' ג:א), שמשה רעה את הצאן בשטח מדברי והקפיד שלא לרעות בשדות זרים. נראה שתכונה זו של צדק ומוסריות אף היא הייתה טבועה בו. התורה מספרת על מלחמתו עבור בני עמו המוכים. משה הוא שהציל את העברי מיד הנוגש המצרי (שמ' ב:יא-יב), ולמחרת יצא גם נגד העברי המכה את רעהו: " וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ " (שם יג). וכבר הזכרתי בספרי 4 שאנשים מוסריים מוכנים להילחם נגד עוולה ואי צדק גם אם הם משלמים "מחיר" על כך. ולראיה – הסיטואציה שהוא עצמו, משה, היה מעורב בה, נרדף בעקבותיה ונאלץ לברוח למדבר.

ואמנם קולברג 5 הדגיש שאנשים ברמות מוסר גבוהות עומדים על שלהם בנושאי צדק, רווחה וזכויות האחר בעודם ערים ל"מחיר" שעליהם לשלם בעד פעולתם. להיות "לוחם צדק" אינו מאפשר תמיד לאדם לחיות בשלום עם הכול, אך הבוחרים ללכת בגישה המוסרית, בדרך כלל מחויבים לה. האומץ לפעול באמות מידה מוסריות אפיין אפוא את משה מאז ומתמיד.

הגדרת מנהיג בספרות

בהגדרה של המונח "מנהיג" בספרות המקצועית מדובר באדם שהמונהגים הולכים אחריו מתוך רצון אישי, מתוך הבנת עצמתו והכריזמה שלו והבנה שהגיע להנהגה לא בשל הפעלת כוח או מניפולציות. חוקרים הדגישו שראייה זו של המונהגים את המנהיג היא עיקר חשוב באופיו של המנהיג. עצמתו ופעולותיו אלו מביאות את הנוהים אחריו ללכת בדרכו, ואמנם מצאנו במקרא שמשה כמנהיג אינו יוצא נגד המעטים שהלעיזו נגדו, התנגדו לו ומצאו בו דופי.

בפרשת "קרח" מסופר על תגובת משה כששמע את קרח ועדתו מלעיזים עליו: " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו " (במד' טז:ד). משה אינו יוצא למלחמה נגד המערערים על סמכותו, אינו מתנצח עִמם אלא מנסה להוכיחם. הוא ממשיך בפעילותו התמידית, דבק במטרותיו וביעדיו תוך סיוע ועזרה לכלל. יש לציין שאין הוא מזכיר את עצמו בין הנפגעים בתוכחתו, ונאמר: " לָכֵן אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל-ה' וְאַהֲרֹן מַה-הוּא כִּי תַלִּונוּ תַלִּינוּ עָלָיו ?" (שם יא). עם זה כתוב שמשה כעס על הדופי שמצאו בו: " לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם " (שם טו).

גם בעניין הביקורת שהטיחה בו אחותו מרים על אודות האישה הכושית שלקח, אין אזכור בכתובים על תגובתו של משה לדבריה הפוגעניים. להֵפך, עם פרוץ מחלתה, הצרעת, משה מזדרז לבקש מהקב"ה רחמים עבורה, ומתפלל את תפילתו הידועה: " אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ " (במד' יב: יג). הוא מבקש רחמים עבור אחותו ללא קשר למעשיה, ונוסח תפילתו הקצר מדגיש את אופי בקשתו, את תחינתו, את זעקתו ואת הדחיפות בה לריפויה.

אצילותו של משה ויכולתו להבליג על דברי העולבים והמלעיזים נגדו, רצונו לאחד את שורות העם ולסייע לרווחת העם, הם שמדגישים את האופי המיוחד של מנהיגותו. המנהיג אינו "מתחשבן" עם היוצאים נגדו. מטבע הדברים הוא מבין שיהיו שלא יבינו את פעולותיו ויהיו שאף יבקשו שררה לעצמם. הוא אינו מחפש שררה או רודף אחר כבוד או הנהגה, ולראיה – בקשתו מהקב"ה לפטור אותו מלכתחילה מתפקיד ההנהגה, " מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם ?" (שמ' ג:יא). ועוד מוסיף משה: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה' בִּי ה' לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי " (שם, ד:י).

נמצא אפוא שמשה לא בחר במנהיגות, אך זו מוטלת עליו. הוא נמצא ראוי לה ונבחר לה דווקא בגלל תכונותיו האצילות, ביניהן דחיית השררה והמנהיגות. עם זה המוסריות, החמלה והכבוד לאחֵר טבועים בו עוד מימי בחרותו. המנהיג גם יודע שאין באפשרותו להשביע את רצון הכול, אך הוא מאמין בדרכו וממשיך בה בדבקות ובאמונה.  



1   אבן שושן, מילון חדש ,  ירושלים (קרית ספר) 1956, עמ' 419.

2 Ruiz, P.O . & Valejios , R.M ., "The role of compassion in moral education" Journal of Moral Education, 28 ( 1999 ) , pp. 5-17 .

3   רות וולף , אתיקה טובה לעסקים, ירושלים 2008.

4      שם.

5   Kohlberg, L. "Stage and sequence: The cognitive-developmental approach to socialization". In: D.A. Goslin (Ed.) . Handbook of Socialization Theory and Research. Chicago 1969.