אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 599

פרשת קדושים ויום העצמאות, תשס"ה

הרב שלמה יוסף זֵוִין ויום העצמאות

ד"ר אהרן ארנד

המחלקה לתלמוד

 

מאז ראשית ימי המדינה פרסמו רבנים מאמרים על יום העצמאות, על מעמדו של יום זה ועל הצביון הראוי לו. מתוך מאמרים אלה מתבררת השקפתם של הכותבים על אודות הקמת מדינת ישראל ועל ההתייחסות הנכונה לעובדה זו מבחינה הלכתית. [1] להלן תתואר בקצרה השקפתו של הרב שלמה יוסף זֵוִין (1886- 1978) על יום העצמאות.

הרב זוין היה מגדולי התורה בדור הקודם. בצעירותו כיהן כרב בכמה קהילות ברוסיה. הוא עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ה, ומשנת תש"ב עסק בעריכת 'אנציקלופדיה תלמודית', שהוא היה יוצרה ומחוללה. משנתו הסדורה, החריפות, הבקיאות וכשרון הכתיבה הניבו סדרת ספרים שזכתה לתפוצה נרחבת ולביקוש רב: 'המועדים בהלכה', 'סופרים וספרים', 'אישים ושיטות', ועוד. [2] הרב זוין היה חסיד חב"ד ובקי גדול בספרות החסידית, היה גם מקובל בעולם החרדי וגם מקורב לחוגי הציונות הדתית. דומה כי הוא לא פרסם מאמר הלכתי או מסה השקפתית על הקמת המדינה או על צביונו של יום העצמאות, אך מעט מדבריו בנושאים אלה ניתן למצוא זעיר פה וזעיר שם.

לדעתו בעניין הקמת המדינה נתן ביטוי במאמר קצר שפרסם כבר בשנת תש"ח תחת השם 'אחד הרבנים', בנושא "לשאלת הגיוס של בני הישיבות (למרנן ורבנן וראשי הישיבות)". במאמר זה הוא יצא בתקיפות כנגד כרוז "דעת תורה" שקרא לבני הישיבות שלא להתייצב לגיוס. הרב זוין סבר כי חובה דתית מוטלת על בחורי הישיבות להגן על הארץ. בין השאר כתב שם:

כל העם בארץ ובתפוצות, באין הבדל חוגים וסוגים, מפלגות וכתות... מבינים היטב כי אין תקומה ח"ו לישוב הארץ ולשארית הפליטה בגולה מבלעדי מדינה עצמאית בארצנו, שתקלוט בזרועות פתוחות את אחינו השותתים דם, הנעים ונדים באדמת הגולה הבוערת מתחת  לרגלם. 

את יחסו החיובי להקמת המדינה ביטא גם בסוף דבריו על הדין שיש לקרוע קריעה כאשר רואים את ערי יהודה בחורבנן (ההדגשה שלנו): [3]

כתבו הפוסקים: חורבנן של ערי יהודה הוא, שעכו"ם מושלים עליהן. מסתבר, שעם שיחרורן של ערי יהודה משלטון נכרים והקמת מדינת ישראל ( אשרינו שזכינו לכך !) בטל דין הקריעה על אותן הערים.  

בתוקף תפקידו כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל משנת תשכ"ד, השתתף הרב זוין בדיוני המועצה באשר למנהגי יום העצמאות, והביע דעותיו בכמה פרטי הלכות ומנהגים. כך, למשל, הוא סבר שאין לומר 'מזמור שיר ליום השבת' בפסוקי דזמרא של יום העצמאות. [4] בארכיון הרב נסים בירושלים מצויה תשובה שהשיב הרב זוין בשנת תשכ"ח לחבר קיבוץ עלומים, ששאל אם לברך על ה"הלל" בשחרית של יום העצמאות. תשובתו הייתה:

אע"פ שלדעתי מאן דעביד הכי לא משתבש ומאן דעביד הכי לא משתבש, מכל מקום מאחר שהרבנות הראשית בשעתו תיקנה לומר בלי ברכה ה"הלל" ביום העצמאות כך יש לנהוג למעשה.

דברים מפורטים שלו על אודות יום העצמאות מצויים בשני שבועונים. בשבועון 'מחניים' לחייל הדתי, [5] שיצא לקראת יום העצמאות בשנת תשי"ט, הובאו דברים שענה למערכת על השאלה: כיצד ניתן צביון דתי ליום העצמאות. להלן תשובתו:

מדינת ישראל עצמאית היא בגדר נס ופלא ונחשבת כמאורע החשוב ביותר בכל ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים. למרות זאת אין אני נוטה לחוות דעה בתקומת ישראל אם היא אתחלתא דגאולה. אין אנו מצויים בסוד ד' ואין לנו אפילו מושג מאופן גאולת ד' שעתידה לבוא. כך שאוילי הוא לומר שתקומת ישראל על מכונו המוצאת את בטויה בתנ"ך, היא גאולת ישראל בהווה. ומשום שממלכתיות יהודית עצמאית הוא חזיון מופלא שאין עוררים עליו לפיכך מצווים אנו להודות ולהלל לד'. וכל שאינו נוהג כך – הרי הוא כאילו כופר בטובתו של הקב"ה.

אולם שמחת מצוה זו צריכה לנבוע ממקורות ההלכה ומאושיות המסורת, ובהתאם לכך היא צריכה למצוא את ביטויה. המנהגים של אכילת מצה ומיני עשב (לזכר תושבי ירושלים שאכלו עשב בשעת המצור) [6] וכדו' אינם אלא פארודיה של השלחן ערוך.

מצינו במדרש רבה שמות כג: '"ויאמרו לאמר": נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהם שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים'. וכן נאמר בברייתא במגילת תענית פרק ט: בחדש כסלו, שמונת ימי חנוכה, למה ראו לגמור בהם את ההלל, אלא שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה להם לישראל, הן מקדימין לפניו בהלל בשיר ובשבח ובהודאה, כענין שנאמר: ויענו בהלל ובהודות לד' וכו'.

בהתאם לכך חייבים אנו לקרוא את הלל ולערוך סעודה. עלינו לקבוע את יום העצמאות כיום הודיה לד', כיום שמחה משתה וששון אשר ישא את חותם המסורת. לדעתי צריך להבליט את הנס האלוקי שבעצמאות ישראל, ואין מקום לאשליה של כוחנו ועוצם ידינו קוממו את המדינה הזאת. ומתוך כך יש לקוות שברבות הימים תתפשט בקהל הרחב חגיגת יום העצמאות אשר תשא אופי של קדושה היונקת ממקורות התורה.

מובעת כאן ההשקפה, שרבים בציבור הדתי-לאומי היו שותפים לה, שהקמת המדינה היא אירוע דתי שיד ה' ניכרת בו, אך אין ביטחון שמדובר באתחלתא דגאולה. הרב זוין ראה ביום העצמאות יום הודיה לה', המסייע להרחיק את המחשבה בדבר "כוחי ועוצם ידי", וסבר שיש חובה ביום זה לומר הלל ולקבוע סעודה. שנה לאחר מכן הוצגו שוב דבריו אלה, בשינויים קלים, הפעם בשבועון 'פנים אל פנים'. [7] כאן גם הובאה ביקורתו החריפה על מנהגים מסוימים, ובעיקר על ה'תיקון ליום העצמאות' שערך הרב משה צבי נריה שנים אחדות קודם לכן:

אין בכוחנו לקבוע מנהגים דתיים. כל ה'טכסים' הנהוגים אצלנו ביום זה הם מלאכותיים וצרמוניים ותו לא. מגוחכים ממש הם הנסיונות לחבר 'תיקון ליום העצמאות' ומנהגים שונים. הרי זה ממש חוכא ואיטלולא. פארודיה של ה'שלחן ערוך'. זה יותר גרוע ממסכת פורים. כי מסכת זו נכתבה תיכף לכתחילה לשם ליצנות וצחוק ואילו 'תקון יום העצמאות' נתחבר בכוונה רצינית, אך הפך לפארודיה וללעג.

טענה זו, שעלתה כבר מצד חברי הקיבוץ הדתי מכאן ומצד נטורי קרתא מכאן, יסודה בכך שב'תיקון' מובאים מנהגים מחגים אחרים. [8] הרב זוין נהג ביום העצמאות להתפלל בבית הכנסת 'בית יהודה' שבמוסד הרב קוק, מקום שבו התפלל בקביעות הרב יהודה לייב מימון, ושמע שם הלל בברכה ו'שהחיינו'. שמעתי שהרב זוין לא בירך בעצמו על ההלל (מהטעם הנזכר לעיל) אלא רק שמע את הברכה, שכן לדעתו יש להבחין בין מנהגו של אדם פרטי לבין הוראה כללית לעם ישראל שהיא בסמכותה של הרבנות הראשית לבדה. [9] לעתים נשא שם הרב זוין דרשה קצרה בסוף התפילה, ולעתים דיבר על יום העצמאות בתכנית הרדיו 'קול ציון לגולה'. [10] בביתו נהג לערוך סעודה חגיגית ותלה דגל ישראל. 

הרב זוין סבר אפוא שיש לציין את יום העצמאות בהלל וסעודה, אך אין לאמץ הנהגות מלאכותיות הנשאבות מחגים אחרים. ספרים אחדים שלו מוקדשים למועדים: 'המועדים בהלכה', 'לתורה ולמועדים', 'סיפורי חסידים: מועדים', ומקצת מפרקי 'לאור ההלכה', והנה בספרים אלה לא נזכר יום העצמאות כלל. ניתן להעלות השערות והרהורים על טעמו של דבר, שמא מתוך רצון להתמקד רק במועדים עתיקים, שמא מתוך מבט על קהל יעד רחב, או מסיבה אחרת. [11] אך ברור שאין לנמק זאת בטענה שהוא הסתייג מראיית יום העצמאות כיום מיוחד בעל משמעות דתית.

 

                                                                                                      

רי"ל מימון ולצידו רש"י זוין בתפילת שחרית ביום העצמאות

 

 

ד"ר אהרן ארנד 

                                                                                                     המחלקה לתלמוד

 



[1]      ראה א' ארנד, פרקי מחקר ליום העצמאות (להלן: פרקי מחקר), ירושלים תשנ"ח, עמ' 23-13.

[2]      על פעילותו ומשנתו הספרותית ראה J. Hutner, "Zevin S. J.", Encyclopaedia Judaica, Vol. 16 (1971 ), col. 1005-1006 ; ר"י הוטנר, "הגרש"י זוין ז"ל כפותחה של תקופה בספרות ההלכה", אנציקלופדיה תלמודית , טז (תש"ם), עמ' 22-11.

[3]    רש"י זוין, המועדים בהלכה , ירושלים תשט"ו, עמ' שעא. וראה להלן, הערה 11. ראה גם הנ"ל, לאור ההלכה , ירושלים חש"ד, עמ' סה: "בימינו אנו שזכינו לתקומת מדינת ישראל העצמאית, משוחררת מעול מלכויות ומשעבוד גלויות".

[4]      ראה ר"ש כ"ץ, "הרבנות הראשית ויום העצמאות", בתוך: הרבנות הראשית לישראל שבעים שנה לייסודה (בעריכת א' ורהפטיג ור"ש כ"ץ), ירושלים תשס"ב, ב, עמ' 896. השקפתו על המנהגים הראויים ליום ירושלים, ראה שם, עמ' 974-971.

[5]       שבועון שיצא לאור בשנים תשי"ג-תש"ך מטעם הרבנות הצבאית ובו נתפרסמו לעתים תשובות רבנים ואנשי רוח לשאלות אקטואליות שהמערכת העלתה לפניהם: תפילה בנוסח אחיד, דת ומדע, חידוש החסידות בימינו, הסכנה שבטלוויזיה ועוד. הקטע להלן הוא מ מחניים , כרך ו, גליון כה (ד' אייר תשי"ט), עמ' 4.

[6]      ראה פרקי מחקר , עמ' 96-93.

[7]       ש' שמיר, 'זה היום', פנים אל פנים, 52, ב' אייר תש"ך, עמ' 9-8. שם הוא צוטט באומרו: "אחת מן השתיים. מי שחושב שהקמת המדינה היתה לנו צרה, צריך לצום ביום העצמאות. מי שחושב שהיתה זו ישועה, צריך להודות לה'".

[8]       ראה פרקי מחקר, עמ' 74, 88. אך יש שהעיר כי גם בסידור יש אוסף של קטעים מהמקרא, ספרות חז"ל, פיוט ועוד, והעובדה שתפילת יום העצמאות הורכבה מתפילות השבת והמועדים באמת תואמת את אופיו של הסידור וכך היה צריך להיות. ראה: J. Tabory, "The Prayer Book (Siddur) as an Antology of Judaism", Prooftexts, 17 (1997), pp. 115-132.

[9]      ב פנים אל פנים , שם, עמ' 9, יש תמונה בה מצולם הרב זוין עומד בתפילת יום העצמאות ליד הרב מימון. נכדו ר"נ זוין סיפר לי שדעתו הייתה שיש לומר הלל בלא ברכה, אך היו לפניו שתי אפשרויות: או להתפלל בשכונתו, ושם לא אמרו הלל כלל, או ללכת לבית הכנסת של הרב מימון, שם אמרו הלל עם ברכה, והוא העדיף את האפשרות השנייה.

[10]     ר"נ זוין מסר לי את תמצית אחת הדרשות: בקריעת ים סוף הייתה ישועה גדולה לעם ישראל ולא כתוב שאמרו שירה, ורק לאחר שנאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" אמרו שירה: "אז ישיר משה ובני ישראל". מכאן שרק אם הנס מוביל לאמונה אז יש לשיר. ועוד: שבכל נס צריך לראות את יד ה' שבדבר, ואז להגיד שירה.  

[11]   על הימנעות מאזכור יום העצמאות בספרות התורנית ראה למשל פרקי מחקר, עמ' 18, 32; א' ארנד, "פרקי מחקר ליום העצמאות – השלמות", דרך אפרתה, ח (תשנ"ט), עמ' 114; הנ"ל, "ציצים ופרחים על יום העצמאות", קובץ הציונות הדתית (בעריכת ש' רז), ירושלים תשס"א, עמ' 655. אחד ממדפיסי "המועדים בהלכה" השמיט את המלים "אשרינו שזכינו לכך!" הנ"ל, ליד הערה 3.