אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 651

פרשות אחרי מות-קדֹשים תשס"ו

קדֹשים  תהיו

פרופ' דב לנדאו

המחלקות לספרויות עם ישראל ולספרות משווה

ראוי אולי לפתוח במשפט הבא : "מצות עשה מן התורה על כל איש ואישה מישראל לקדש עצמו ולהיות קדוש שנאמר 'קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם.'" (ויק' יט:ג)

הקורא מבין בוודאי שמשפט זה הוא דמיוני לחלוטין. הוא פשוט לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. אין מצווה כזאת ואכן המצווה של "קדושים תהיו" אינה מנויה במניין המצוות, לא אצל הרמב"ם ולא אצל הרמב"ן. ברוב האזכורים שבתורה אין תביעת הקדושה באה לעצמה, אלא בצמוד למצווה מן המצוות.

ואנשי קֹדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמ' כב:ל).

לא יקרחו קרחה פאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת, קדושים יהיו לא-להיהם (ויק' יט:ה-ו).

וכסית את צאתך... והיה מחניך קדוש (דב'   כג:יד-טו).

בשלושת הפסוקים הללו יש קשר בין המצווה לקדושה שבצדה. בראשון נראה שהקדושה היא סיבה

להימנעות מאכילת טרפה, ובאחרים דומה שקיום המצווה מוביל לקדושה.

והנה בויק' יט:ב, "קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם", אין תביעת הקדושה צמודה למצווה כלשהי, אלא היא תביעה לעצמה. ולכן אומר הרמב"ם בשורש הרביעי בספר המצוות:

הנה יבואו בתורה   ציווין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אלא יכללו המצוות כולן. כאילו יאמר עשה כל מה שציוויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.

מצוות כלליות כאלו הן: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמ' כג:יג), וכן: "את משפטי   תעשו ואת חֻקֹתי תשמרו" (ויק' יח:ד) ועוד הרבה. כך גם כאן, באמירה "קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' א-לֹהיכם" מדובר במצווה כללית הכוללת את המצוות כולן. אבל רש"י מביא את הספרא במקום, וכותב: "היו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".

לכאורה יש לו לרש"י סיבות טובות בקונטקסט הלא‑רחוק שלפני הפסוק ולאחריו. פרק י"ח עוסק בעריות, וסוף פרק כ' אף הוא עוסק בעריות, ונוח היה לטעון שבקונטקסט הזה פירוש הביטוי "קדֹשים תהיו" הוא: היו פרושים מן העריות. אבל שמעתי מפי ר' יצחק ריינר, שלדעת נחמה לייבוביץ אין רש"י סומך על סמיכות פרשיות אלא לעתים רחוקות, בייחוד כאשר יש לו אסמכתא טובה יותר, ולכן הוא תולה את פירושו "היו פרושין מן העריות" בכלל האומר: כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה.

ועדיין קשה לי: מדוע מתאמץ רש"י שלא ללמוד את הקשר מסמיכות פרשיות, והרי אף פירושו מבוסס בעצם על סמיכות כזו. אולי נראית לו ההוכחה מן העיקרון של "כל מקום שאתה מוצא..." עקבית יותר, ושני החלקים הסמוכים צמודים זה לזה יותר. ועוד קשה לי, איך אפשר לומר שהזהירות בעריות היא המביאה לקדושה. האמנם זה כל מה שעל האדם לשמור כדי לזכות בקדושה? והרי מדובר כאן במצווה שכלית, שאלמלא נאמרה בתורה היינו לומדים אותה מבע"ח.

ועוד קשים לי דברי רש"י: היו פרושין מן העריות ומן העברה. עברה זו מה טיבה, ואיך אפשר לצרף פרט לכלל בוי"ו החיבור? הרי גם עריות עברה היא, ולמה לכפול? ונראה שמסיבות אלו פירש הרמב"ם את הקדושה כמצווה כללית, וכוונתו לומר שבכל קיום המצוות על האדם להשתדל לכוון למטרה של התעלות וקדושה. אפשר שקיום המצוות אינו צריך כוונה, אבל אין הקדושה נוצרת בלעדיה. המצוות מקרבות את האדם לקדושה, אבל הן אינן מעניקות אותה. ובמה שאנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו", יש להבין שהקב"ה מקדש אותנו, אבל עדיין מוטל עלינו להתאמץ ולהתכוון כדי להתקדש ולהתעלות ממש. לכן גם נאמר "אשר קידשנו במצוותיו", ולא נאמר "אשר התקדשנו במצוותיו"; כדי להתקדש נדרש מאיתנו קיום מצוות עם ערך מוסף. נראה אפוא שהקדושה אינה מושגת בקיום מצוות סתם, כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא מקיום המצוות בכוונה להתעלות בהן.

ואולי לכן אומר הרמב"ן: אבל בתורת כוהנים ראיתי סתם פרושים תהיו, בלי כל קשר לעריות. יכולנו לחשוב מעתה שהרמב"ן מסכים עם הרמב"ם, שמדובר כאן במצווה כללית המתלווה לכל המצוות. אבל לרמב"ן יש כאן קושיה נוספת. הוא אינו שואל איך מצווה אחת מביאה לקדושה,  אלא הוא שואל איך בכלל קיום סתמי של תרי"ג מצוות מביאה לקדושתו של האדם. ונשאלת השאלה: האם מי שמקיים מצוות סוכה בלי להרגיש התעלות ובלי להתכוון אליה, הוא קדוש? או: האם מי שמקיים מצוות תפילין, או ציצית, או צדקה, או שומר על כשרות מתוך הרגל, האם הוא מגיע לקדושה? המצווה מחזקת אולי את יראת השמים של מקיימה, אבל עדיין אין הוא נעשה קדוש. הרמב"ן מרגיש שיש כאן צורך באיזה ערך מוסף, ולכן הוא אומר שצריך לעשות משהו שחורג מן המצוות. יש בתורה דברים מותרים שלא נאסרו, ואף‑על‑פי‑כן אינם ראויים להיעשות. הוא מביא את דוגמאותיו המפורסמות כדי שלא יהיה נבל ברשות התורה, ולכן הוא אומר כי "קדושים תהיו" פירושו: קדש עצמך במותר לך. רק כשאתה מוותר על מה  שמותר, רק כשאתה יוזם את הוויתור ורק כשהוויתור יש בו תוספת למצוות, איזה ערך מוסף, רק אז זה מוביל לקדושה. השאלה היא רק למה בכל זאת לא מנה את "קדושים תהיו" במניין המצוות, שהרי זה עניין מיוחד. אולי מפני שאין בו מעשה מיוחד.

     ומכל מקום יש להבנה זו משמעות מעשית בחיי יום יום.

למשל, יש המבזים את הציבור החרדי על רדיפתו אחרי הכשרים מעולים. והנה אנו יודעים שהרבנות היא הרבנות של כולם, גם של החילוניים שרוצים במזון כשר. לכן הרבנות חייבת לפעול לפי כל אפשרויות ההיתר, ואם כי אישור הרבנות פירושו שהאוכל כשר בהחלט, ידוע שישנם מוצרים   (סוגי גבינות, למשל)   שהכשרם סומך על למעלה מעשרה היתרים.

     האם לא ראוי לנו שלא "נסתפק במועט" בעניינים דתיים? האם מי שאינו רוצה לאכול מה שהוכשר על‑ידי עשרה היתרים ראוי לבוז? והרי גם הרבנות הכירה בצורך להקים מערכת של "כשרות  מהדרין", ובוודאי התכוונה לציבור הכללי של שומרי מצוות, ולא  לחרדים, שיש להם עשרות הכשרים משלהם, ולמה נגנה את מי שרוצה לקדש עצמו במותר לו?