אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 567

יום כיפור, תשס"ה

"הלוא זה צום אבחרהו" - דרכו של האדם אל אלוקיו

דבורה   גנץ

המחלקה לתנ"ך

 

מאז ימי הנביאים הראשונים אנו עדים לוויכוח קבוע בין הנביא לעם. הוויכוח נסב על השאלה מהי הדרך הטובה להתקרב לאלוקים; מתי ואיך ירגיש האדם הפרטי שאכן הא-ל שומע אותו ונענה לו.

      מאז ומעולם נוח היה לאדם לראות בפולחן אמצעי להגיע אל הא-ל, ולכן נטה להעדיף את קיום המצוות הפולחניות על פני קיום המצוות שבין אדם לחברו. לכאורה, קיום המצוות הללו, כמו קרבנות תפילה וצום, הוא קיום מצוות התורה, וממילא קיום רצון הא-ל, אך מסתבר, לפי נביאי ישראל, שאין בקיום המצוות הפולחניות כשלעצמן ערובה להיענות הא-ל לתפילת האדם. בכל דור ודור העמידו הנביאים בפני העם את ההתנהגות הראויה, הנאותה שבין אדם לחברו, כערך עדיף על הפולחן, ואת הזלזול במצוות אלה כמחסום להיענות האלוקים. [1]

הפטרת שחרית של יוה"כ, מתוך ישע' נז:יד-נח:יד, עוסקת ברובה בנושא המקושר ליום הכיפורים - הצום הרצוי והבלתי-רצוי. כבר הגמרא במסכת מגילה (לא, ע"א) מנמקת את בחירת ההפטרה בקשר שבינה לבין התשובה והצום. [2]

אך נשאלת השאלה, מה משמעות הנבואה לקהל שומעיה, מה מציע הנביא לאנשים החשים שהתנהגותם הדתית אינה מניבה את התוצאה הרצויה, שלמרות תפילתם ותעניתם יש נתק בינם לבין אלוקים, והם אינם מבינים את פשר הניתוק הזה. [3]

לשאלה זאת תשובות שונות בפרשנות. שד"ל מציע בפירושו [4] לראות בנבואה זו תוכחה זהה לזו שנאמרה בישעיהו א, שם מוכיח הנביא את העם על שהם מקפידים לקיים את הפולחן הקשור למקדש, אך בו בזמן חוטאים בגזל ועושק. שד"ל מודע להבדל שבין נבואת ישעיהו בפרק א לבין הנבואה בפרק נח, שבו אין הנביא מזכיר את החטאים החברתיים הקשים המפורטים בפרק א. בהתאם לשיטתו, [5] תולה שד"ל את ההבדל בפער ההיסטורי שבין שני קהלי היעד של הנבואות. כאשר הנביא מדבר אל בני דורו, הוא מזכיר את פולחן המקדש, וכאשר הוא מדבר אל העם בגלות, הוא מזכיר תפילה וצום. בגלות גם לא הייתה שחיתות חברתית כמו בארץ בימי בית ראשון. כהגדרתו של שד"ל: "כי כן באמת בתי דין שהיו בישראל בגלות לא שמענו שהיו גנבים ואוהבי שֹחד". [6]

אם אמנם לא היו בגלות גנבים וגזלנים, מהי אם כן תוכחת הנביא? הרי שד"ל עצמו מפרש את הכתוב: "וכל עצביכם תנגשו" (נח:ג): "מוסב על הממון [7] ... והכוונה תנגשו בעלי חוב שלכם שישלמו לכם את חובם". מהי אפוא תוכחת הנביא, אם כל חטאם הוא שהם מנסים להחזיר לעצמם את המגיע להם?! וכי התורה מצווה   על האדם לוותר על החובות המגיעים לו?! [8]

אכן, התורה מצווה לשלח את העבדים ולוותר על חובות ולהחזיר הקרקעות, אך ציווי זה חל רק בשנת היובל. לפיכך רואים כאן מקצת הפרשנים קשר לשנת היובל. מאחר שיש בנבואה שלנו קשר בין צום לבין שחרור עבדים וביטול חובות, הוצע ע"י ר' יחיאל מיכאל זקש [9] לראות  בדברים אלו דברי קטרוג שהשמיע הנביא ביום הכיפורים של שנת היובל, שהוא היום שבו מתאחדות "שתי מסילות שונות" כדבריו: התשובה בלב שלם אל האלוקים והצורך להשיב שדות וקרקעות לבעליהן ולשלח לחופשי את העבדים. אבל מסתבר שלעם קל יותר לקיים את החלק שבין אדם למקום, מאשר לוותר על מה שבעיניהם כבר נחשב קניין עולם שלהם, מה שהעניים מצפים לו כבר שנים רבות. שכן ויתור זה משמעו שיהיו בני חורין ויקבלו את אדמתם בחזרה. זקש סבור שקהל השומעים באמת ובתמים מתפלל ומתענה, ואומר כי "הפריזו על המידה בזה, בכו והתחננו הרימו קולם בתפילה וענו נפשם".

הרב יששכר יעקבסון [10] נוטה לקבל את פירושו של זקש ואף מדגיש בהתלהבות את הקשר החזק שבין הנבואה לבין מועד קריאתה, באמרו: "הקטע שנבחר על ידי חז"ל לקריאה בנביא נאמר ממש על ידי הנביא ביום הכיפורים עצמו!". אלא שפירוש זה מעלה כמה קושיות: ראשית - הצום המתואר בנבואה כרוך בלבוש שק ואפר, תיאור שאינו מתאים כלל ליום הכיפורים. [11] הרושם מן הכתובים שמדובר כאן באחד מן הצומות שנקבעו בשעת צרה זו או אחרת, אולי לזכר החורבן, כמו ימי הצום שמזכיר הנביא זכריה, שכן הצום המתואר כאן כרוך גם במנהגי אבלות; שנית - הנביא שם דגש על חסד וצדקה כלפי העניים, כלפי חסרי בית ולבוש, [12] ואילו מצוות היובל מכוונת לעם כולו, עשירים כעניים. אך חסרונו העיקרי של הפירוש הנ"ל קשור לשאלת אחדותו של ספר ישעיהו; הפירוש מתאים אך ורק למי שסבור שנבואה זו נאמרה בארץ ישראל, בימי בית ראשון. אבל אם הנבואה שלפנינו מכוונת לאנשי הגלות [13] הרי אין משמעות לתוכחה המדרבנת לקיום מצוות הקשורות בארץ. גם אם מדובר בימי בית ראשון, קשה להבין מדוע בזמן שהעם שקוע בשחיתות חברתית [14] יבחר הנביא להוכיח את העם על אי-קיום מצוות הקשורות בארץ. לפיכך ברצוני להציע כאן פירוש בעקבות ר' יחיאל מיכאל זקש, אך בכיוון שונה. זקש מדגיש בין השאר שהנביא קורא בנבואה למעשי חסד, ובלשונו: "מעלת החנינה והרחמנות". נראה לי שהנבואה שלפנינו אינה קשורה דווקא ליום הכיפורים, אלא לשאלת ההתקרבות אל הא-ל תמיד, בכל יום. הנביא מציע את ה"חסד" כאורח חיים קבוע, יום-יומי.

אם נשים לב, אין בכל הנבואה תוכחה על התנהגות מושחתת באמת, גם לא בביטויים כמו "הן לריב ומצה תצומו" (נח:ד) ואפילו "ולהכות באגרֹף" או "חרצֻבות רשע" (נח:ו). [15] במרכז הנבואה מדגיש הנביא את היחס האנושי והמרחם לעניים, לזקוקים ללחם ובגד. מסתבר לכן, שהנביא, הפונה כאן לחברה הישראלית בגלות, רואה במעשים שהם מעבר לדין תורה - ולא רק התנהגות "לפי הספר" - מפתח לחברה תקינה, ודרך זו מובילה ממילא להתקרבות אמִתית אל האלוקים ולהיענותו לתפילותינו. דרכו של האדם אל האלוקים עוברת דרך האדם האחר; לא די בזה שיקיימו רק מה שהתורה דורשת, אלא עליהם להשתית את חייהם על "לפנים משורת הדין"; [16] לא די בזה שייתנו צדקה לעניים המתדפקים על דלתם, אלא עליהם לתור אחרי העניים ולספק להם את כל צורכיהם, גם אם אינם מושיטים יד. על פי דברי הנביא, היזמה צריכה לבוא מצד הנותן "כי תראה ערֹם וכסיתו" ו"עניים מרודים תביא בית" (נח:ז).

כדי להתקרב אל אלוקים אין האדם נדרש לפשוט את בגדיו וללבוש שק, או להימנע מאכילה ושתייה; הדרך הנכונה היא לדאוג שלאחֵר יהיה לבוש, שלחסרי הכול יהיה מה לאכול ולשתות. גם אם התורה מאפשרת קניית עבדים ואחזקתם, היא מצפה שהבעלים יוותרו על נכסיהם וישחררו את עבדיהם קודם הזמן שהתורה מצווה, בתום שש שנות עבדות, ושיוותרו על החזרת חובות "וכל מוטה תנתקו" (נח:ו), גם אם אינם מחויבים לכך לפי דין תורה.

יש להודות שהדרישה להפוך את ה"חסד" לאורח חיים, להתנהגות יום-יומית היא קשה למדי לביצוע. זו אולי הסיבה שהנביא מבטיח שכר רב לנוהגים כך: גם את היענותו של אלוקים וגם הבטחות מפליגות כמפורט בנבואה.

המסר המושמע בהפטרת שחרית ליום הכיפורים אקטואלי בכל דור ודור, גם בדורנו. המפתח להתקרבות האדם לאלוקיו מונח באגרופו הקמוץ של האדם, ולא רק בשפתיו הנושאות תפילה למרומים. יפתח האדם את אגרופו, יושיט ידו לנזקק, ורק אז יש לקוות שיתקיים בו הכתוב בהפטרה שלנו: "אז תקרא וה' יענה" (נח:ט).



[1]   כך שמו"א טו:כב: "הנה שמֹע מזבח טוב", יש' א:טו: "כי תרבו תפִלה אינני שֹמע, ידיכם דמים מלאו" ועוד.

[2]   רבנו נסים מוסיף שם: "משום דכתיב בֵיה ענין תשובה ותענית".

[3]  הפרשנים חולקים בדעתם אם מדובר באנשים שבאמת מחפשים את הדרך הנכונה, או באלה העושים עצמם חפצים לדעת. עיין שד"ל נח:ב.

[4]   ישע' נח:ז.

[5]   נבואת הנחמה של ישעיהו בן אמוץ נאמרה בגלות לאנשי הגלות ע"י תלמיד או תלמידים של הנביא.

[6]   שם, שם.

[7]   כך מפרש גם הרד"ק: "הוא הממון שהוא יגיעו של האדם".

[8]   כך מפרש שד"ל את "פתח חרצבות רשע" (נח:ו).

[9]   " כרם חמד " מחברת שביעית 1843, מצוטט ע"י הרב יששכר יעקבסון ב חזון המקרא , כרך ב' עמ' 369.

[10]   שם, עמ' 370.

[11]   הרב יעקבסון שחש בבעיה, דוחה אותה באמרו שאפשר שיש כאן לשון הפרזה כדרך המליצה.

[12]   פעמיים מפרט הנביא את התביעות כלפי העניים דווקא.

[13]   אם במישרין ע"י נביא שחי בגלות ודיבר לאנשי הגלות או באמצעות תלמידיו של ישעיהו בן אמוץ.

[14]   יש', א:טו-טז: "ידיכם דמים מלאו", "הסירו רֹע מעלליכם" ועוד.

[15]   לפי רוב הפרשנים אולי רמז לתפישת עבדים.

[16]   בדומה לבבא מציעא ל, ע"ב: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה".