אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 719

 פרשת כי-תבוא, תשס"ז

שמחת החיים והערכת הטוב

 ד"ר אברהם גוטליב

המרכז ללימודי-יסוד ביהדות

ומפעל מקראות גדולות "הכתר"

מצוות 'מקרא ביכורים' שבפתח פרשתנו חותמת בקריאה ייחודית ומעניינת: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (כו:יא).

במסגרת המצוות המעשיות בעבודת ה' באירועים שונים התורה נוהגת בדרך כלל לקרוא לאדם לשמוח, למשל: "ושמחת לפני ה' א-להיך" (דב' יב:י; טז:יא; כז:ז); "ושמחת אתה וביתך" (דב' יד:כו); "ושמחתם לפני ה' א-להיכם" (ויק' כג:מ), ועוד. [1]

מעניין שבהמשך פרשתנו במסגרת הקללות (היֹה לא תהיה) אחת הסיבות למימוש הקללות היא "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוּב לבב מרֹב כֹל" (כח:מז). דהיינו העוון הוא אי הערכת הטוב, שהוא השפע המצוי מאת ה'. וכשאין כלל הערכה לטוב הקיים, ממילא אין שמחה.

מכאן נחזור וננסה להבין את משמעות הציווי "ושמחת בכל הטוב". זוהי קריאה חינוכית-דידקטית, שכן תורתנו היא תורת חיים המורה לנו כיצד לחיות באמצעות יסודות חינוך והנהגה. האדם מטבע ברייתו נתוּן בדרך כלל להשפעה של יצרים ורגשות, ולא תמיד הוא ממהר לשמוח. התורה מצווה את האדם לשמוח שמחה אמיתית-פנימית במציאות הקיימת, ולהעריך את ברכת ה' ולהוקירה במסגרת הכרת הטוב. הערכת הטוב מביאה להכרת הטוב, שהיא כבר פעולה כלפי חוץ של המוּטב: אמירת תודה בדרכים שונות ולעתים אף בעשייה חיובית עבור המיטיב במסגרת "השבת הגמול הטוב" (על-פי תה' כח:ד). ואולם הקריאה המודגשת כאן "לשמוח בכל הטוב" היא תופעה יחידאית במקרא, והשאלה היא מה טיבה של ההדגשה והיחידאיות? אכן, הטוב הוא דבר יחסי, אולם עדיין יש להבין: וכי אין זה דבר טבעי המובן מאליו לשמוח בכל הטוב אשר נותן לנו ה' יתברך? יתר על כן, האם ללא צו התורה לא ישמח האדם בכל הטוב מאת ה' ולא יעריך את הטוב שלפניו? התשובה היא כנראה שלילית. לא תמיד האדם ישמח ללא צו התורה לעשות כן. ואם כן, השאלה היא מה ייחודו של 'מקרא ביכורים' שבו מצווה התורה לשמוח בכל הטוב?

      בעל הפירוש "שמחת הבאת ביכורים", [2] מפרש על אתר שציווי התורה כאן נובע מתוך בעיה חברתית על רקע מציאות קשה של פער סוציו-אקנומי גדול. פער זה מביא כמעט אוטומטית את מעוטי היכולת לקנא בבעלי היכולת, וכלשונו:

ונוכל לומר, כי בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה. על כן צוה לנו הקב"ה כמאמר התנא (שמעון בן זומא במסכת אבות ד,א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו',ויסיר הקנאה מלבו 'ושמחת בכל הטוב' – תהיה כל כך בשמחה כאילו השגת כל הטובות שבעולם ואינך חסר מאומה.

דהיינו התורה באה ללמדנו כאן יסוד חינוכי תורני-ערכי רב מעלה, בדרכי הנהגה הפרטית והכללית הן ב'מקרא ביכורים' הן בכל דבר שיש לאדם. האדם צריך להעריך כראוי את הטוב הקיים ולהודות לה' בכל רגע ורגע על מה שברשותו, שכן גם מה שנמצא כעת ברשותו יכול היה שלא להימצא. אדם זה הוא העשיר השמח בחלקו, שיודע להעריך את הקיים. יש כאן חשיבה רציונאלית מציאותית. בדרך זו החיים אמיתיים וקלים יותר. זאת ועוד, בדרך זו אפשר גם לשאוף ולהגיע להישגים, כדברי רבי נחמן מברסלב: [3]

מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, וצריך להתגבר מאֹד בכל הכֹחות להרחיק העצבות ומרה שחורה ולהיות אך (=רק) שמח תמיד, והוא רפואה לכל מיני חֳלָאִים. כי כל מיני חֳלָאִים באין מעצבות ומרה שחורה. וצריך לשמח את עצמו בכל מיני עצות ועל-פי רוב על-ידי מילי דשטותא דיקא כנ"ל. [4]

יסוד הדבר בקריאת דוד המלך 'נעים זמירות ישראל' בתהלים (ק:ב): "עִבדו את ה' בשמחה בֹאו לפניו ברננה". ומסביר רבינו בחיי: [5] "אין השמחה ראויה בעולם הזה כי אם בעבודת ה' יתברך".

ואולם פעמיים בשנה אנו חורגים קִמעה ממציאות השמחה, כפי שנאמר במסכת תענית (כט ע"א): "כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". כלומר השמחה בעם ישראל היא שמחה יום-יומית, אלא שפעמיים בשנה אנו נדרשים לשנות רק את מינוּן השמחה ועָצמתה. אך גם כאשר ממעטים בשמחה, קיימת עדיין השמחה של מצווה, כפי שכותב ר' יהודה דוד אייזענשטיין, בפתח ביאורו למושג 'שמחה': [6]

שמחה – משוש לב וגילת הנפש. חז"ל גדרו את השמחה לדבר שבקדוּשה והיא 'שמחה של מצוה', ואמרו (במסכת ברכות לא ע"ב): 'אין השכינה שורה לא מתוך עצבוּת וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה'.

אפשר לומר ששמחה של מצווה היא הכוח המניע, המפעיל את האדם ומדרבן אותו לשמור על מצב רוח חיובי עם שאיפה לעתיד. דברים אלה מתבטאים במאמר הגמרא שם בברכות:

אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלוּת ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.

ומבאר רש"י שם:

'אלא מתוך שמחה' - כגון: דברי תנחומים של תורה שיסודם אמונה, כגון: סמוך ל'גאולת מצרים', או סמוך ל'תהלה לדוד' (תה' קמה:א), שהוא של שבח ושל תנחומים, כגון: 'רצון יראיו יעשה שומר את כל אוהביו' (שם יט) וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית 'כי לא יטוש ה' את עמו' (שמו"א יב:כב).

שמחת חיים היא אפוא שמחה של מצווה ושמחה יום-יומית שיסודה אמונה. ואולם כיצד מגיעים לדרגה זו של שמחה, וכיצד היא מתבטאת? יסוד זה מבואר היטב על-ידי בעל המידות, בחיבורו ספר אורחות צדיקים, הוא ספר המידות (בשער 'השמחה'): [7]

השמחה – המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע. ואדם, המשיג תאוותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר, ויאורו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זִקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר (מש' יז:כב): 'לב שמח ייטיב גֶּהָה (=מרפּא).

בהמשך מודגש כמובן כי "אין לאיש משכיל להרבות בשחוק, כי עִם השחוק משתתפת דעה קלה". כל דבר הוא טוב ורצוי כאשר הוא במינון הנכון, ב'דרך המיצוע' – הדרך האמצעית, כפי שמדגיש הרמב"ם במבוא למסכת אבות, שמונה פרקים (פרק ד) ובמשנה תורה, ספר המדע (הלכות דעות פרק א). דרך זו היא 'שביל הזהב'. התורה מצווה את האדם במסגרת 'מקרא ביכורים' להמשיך גם כעת, במצוות הביכורים בפרט ובחיים בכלל, בשמחת החיים האמוּנית ולהעריך את הטוב הקיים.      

   עד כאן פירוש הרישא של פסוקנו: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לֹהיך". בסיפא נזכרים הלוי "והגר אשר בקרבך". מדוע? גם לעניין זה כבר נדרש הפירוש "שמחת הבאת ביכורים" כשהוא משלב מוטיבים אמוּניים ופסיכולוגיים: [8]

וזכור אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך - על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו. כל מה שיש לך הוא מתנה נתוּנה לך מאת ה', אשר הוא א-להיך כאשר הוא א-להי העשירים, ומסתמא יודע הוא איך לחלק מתנותיו. על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו ואל תתרעם עליו וקבל מתנתו בסבר פנים, כי אולי מנסה אותך ה'. ראה איך הלוי והגר, שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, על כל זה הם שמחים איתך... לא על טובת העולם הזה, רק הלוי שמח שזכה לעבוד את עבודת המקדש. והגר שמח שזכה ל(ה)יכנס תחת כנפי השכינה ולהיות בקרבך. על כן, גם אתה תהיה שמח בשמחת הנפש. ואולי מיעט הקב"ה ממך טובת העולם הזה, שלא תהיה טרוּד כל כך... ותוּכל לעבוד ה' ביותר, כי 'מרבה נכסים – מרבה דאגה'.

נמצאנו למדים ששמחת החיים והערכת הטוב הן שילוב מנטלי של סממן חיים חיוני ונדרש ל'מקרא ביכורים' בפרט ולחיים בכלל, ועלינו לעשות את מיטב ההשתדלות על מנת להגיע לכך ובעזרת ה' תבוא עלינו ברכה והצלחה.



[1]   על השמחה בספרות התלמודית ראו: אוצר האגדה (עורך: הרב משה דוד גרוס), כרך שלישי, ירושלים תשמ"ו, ערך 'שמחה', עמ' תתתצח- תתתקב; על השמחה, סגולותיה ועצות להגיע אליה, ראו: הרב אברהם אדלר, ספר בשמחה תמיד , מאנטריאל תשנ"ט; על עניין החיוב לעבוד את ה' בשמחה ראו: הרב יששכר דוב הכהן אייכהורן, פי כהן , מהדורה שניה, ירושלים תשס"א.

[2]   אוסף מגדולי המפרשים, המובא במקראות גדולות רב פנינים .

[3] ליקוטי מוהר"ן , תנינא – חלק שני, סעיף כד, ומובא ב ליקוטי עצות , ערך 'שמחה', סעיף, ל .

[4]   דברי שטות דווקא, שהם דברי בדיחות וליצנות, כדי להגיע לידי שמחה (שם, חלק שני, סעיף מח, וערך 'שמחה', סעיף כג). שיטה זו מיושמת בשנים האחרונות בין השאר ב'ליצנות רפואית'.

[5]   בחיבורו כד הקמח, ערך 'שמחה', אות סמ"ך, מהדורה מתוקנת, ידושלים תשנ"ו, עמ' נו-נז.

[6]   אוצר דינים ומנהגים , נדפס מחדש תל-אביב תשכ"ט, ערך 'שמחה', עמ' 423-422.

[7]   ירושלים תשל"ו, השער התשיעי – שער השמחה, עמ' נג-סח.

[8]   על היבטים פסיכולוגיים של השמחה כביטוי רגשי לפי אסכולת הפנומולוגיה ראו: אילנה פאר-גולדין, הפנומנולוגיה של שמחה כביטוי רגשי להתאמה בין מבנים פנימיים אידיאליים לבין תפיסות אקטואליות, עבודה לתואר שני, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשמ"ח; וראו עוד: Annas Julia, The morality of happiness, New-York, Oxford University Press 1993.