אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 618

 פרשת כי תצא, תשס"ה

אומה ומשפחה

הרב יהודה זולדן

המדרשה לנשים

 

בפרשות 'שופטים' ו'כי תצא', ישנן מצוות והלכות הנוגעות לשעת מלחמה. המלחמה במהותה היא עניין ששייך לכלל, לציבור, ועל כן היציאה אליה כרוכה בניתוק מהעניינים הפרטיים, האישיים, ובהם גם עזיבת המשפחה לפרק זמן כזה או אחר. משפחה היא מרכיב משמעותי וחשוב בבניין האומה, אבל כשיש צורך להילחם על עצם קיומה של האומה, המשפחה היא משנית בחשיבותה. יחסה של התורה לנושא זה של אומה-משפחה מוצא ביטוי בפרשתנו בהדרכה מיוחדת שנותנת התורה לזוגות שנמצאים בתחילת דרכם המשותפת, מהאירוסין [1] עד תום שנת הנישואין הראשונה, ותקופה זו נחלקת לשני שלבים:

[א]. מהאירוסין עד הנישואין - "ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישֹב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (כ:ז) . מי שארס אשה ולא לקחה, וכן מי שבנה בית ולא חנכו, וכן מי שנטע כרם ולא חיללו (שם:ה-ו) - אלה משוחררים מלהשתתף במלחמה עצמה (במלחמת רשות), והם מועברים לתפקידים בעורף בשרות הלוחמים – "מספקים מים ומזון, ומתקנים הדרכים" (משנה סוטה ח: ב).

[ב]. בשנה הראשונה לנישואין - מי שכבר נשא אשה פטור לחלוטין מהשתתפות במלחמה ומכל שירות צבאי במשך השנה הראשונה לנישואיו, אף משרות בתפקיד עורפי: " כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבֹר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" ( דב' כד:ה). חז"ל למדו בגזרה שווה שגם מי שנטע כרם וחיללו, וכן בנה בית וחנכו, פטור לחלוטין בשנה הראשונה (משנה סוטה ח: ד). [2]

מה פשר הפטור המוחלט בשנה הראשונה? בספר החינוך (מצוה תקפב) נכתב: 

גזר עלינו, העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע, שנה שלמה מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה, ולהדביק הרצון אצלה, ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב. ...ועובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים, ואפילו במחילתה, ביטל עשֵה זה. ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול המצוה, ויש אומרים שבמחילתה מותר.

הפטור בשנת הנישואין הראשונה נועד לפתח את הזוגיות, לבסס את ההיכרות ההדדית, את האהבה בין בני הזוג, את התשתית לבנייתה של המשפחה החדשה. אמנם לפרקי זמן קצרים, ובמחילת האשה, ניתן לצאת למרחק מה, אבל לא לשירות צבאי. עיקר המאמץ צריך להיות מושקע בעיצוב המשפחה. [3]

      מתום שנת הנישואין הראשונה ואילך, כשבניין המשפחה התבסס, נדרש הלוחם להתמסר לצורכי הכלל, להצלחת המלחמה, תוך ניתוק נפשי ממשפחתו. כך מדריך הרמב"ם (הל' מלכים ז, טו) את הלוחמים בסוף הפרק המפרט את הלכות הפטורים והמשוחררים מהמלחמה:

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה ... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: "כי עשה יעשה ה' לאדֹנִי בית נאמן כי מלחמות ה' אדֹנִי נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך... והיתה נפש אדֹני צרורה בצרור החיים את ה' א-לקיך (שמ"א כה:כח-כט).

"ויפנה מכל דבר למלחמה" - הלוחם נדרש להתנתק ולהתעלם מענייניו האישיים, ולהיות פנוי כולו לשם הצלחת המלחמה ולייחוד שמו הגדול. בדרך זו הסביר הראי"ה קוק את ההלכה שהייתה נהוגה בעבר, שמשמעותה ניתוק ממשי מהמשפחה - "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" (שבת נו ע"א) :

בבֹא התור לעבוד לטובת האומה בכללה, אז כשרגא בטיהרה (=כמו נר באור יום) תבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עֹז אהבת האומה... על כן כותב גט כריתות לאשתו, ליאש את לבבו בכל האפשרי מקשר משפחה, ומהרעיון הפרטי התלוי בו, בהיותו דורך מהלך של רעיון יותר כללי ויותר עליון, מהלך עבודת הקדש של העם כולו (עין איה, שבת, חלק ב, עמ' 56).

עם כל החשיבות שיש לערך המשפחה בישראל, הרי בשעת מלחמה חשיבותה של טובת הכלל, טובת האומה, גדולה יותר. הלוחם מייאש את עצמו במודע מענייניו האישיים, וכל-כולו נתון לצורכי הכלל. ביחסי אומה-משפחה יש מצבים שהמשפחה בטלה לאומה כמו שאורו של הנר בטל באורו של היום. באור יום אין לנר משמעות. [4]  

ההלכות הנוגעות ליחסי משפחה-אומה בעת מלחמה - הצבת הלוחם בעורף בשלב האירוסין, הפטור המוחלט מלהשתתף במלחמה בשנת הנישואין הראשונה והניתוק הנפשי מהבית החל מתום שנת הנישואין הראשונה ואילך, קשורות לסדרי עדיפויות ביחס האדם לעולמו בכלל. כך הסביר זאת הראי"ה קוק: 

ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו 'נעוה לב' (משלי יב:ח), זחוחי הדעת, לאכלם פגה ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה. למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר על פני האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים כסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה שהוא חפץ ה' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו, עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק גם כן בטובת כל המין האנושי, אז אשרי חלקו (עין איה, ברכות, חלק ב עמ' 406).

היפוך הסדרים של מה קודם למה, יכול לגרום להרס נורא. בניין יציב של המשפחה, בניין שהושקע בו כראוי בשלב האירוסין ובשנה הראשונה, הוא הבסיס לקיומה של האומה,  וממנו לתיקון בהיקף עולמי - בנין האנושות והיצירה כולה.



[1]     האירוסין האמורים זהו החלק הראשון של מעמד החתונה הנהוגה כיום. בעבר הייתה הפרדה בין האירוסין לנישואין. מה שמקובל לקרוא כיום אירוסין, הוא השידוכין אצל חז"ל.

[2]     על חלות דינים אלו במלחמת רשות ובמלחמת מצווה, ראה מאמרי "נוטע כרם, בונה בית, נושא אשה - שירות צבאי בימינו", נטיעות הארץ , כפר דרום: מכון התורה והארץ, תשס"ד, עמ' 314-296.

[3]     הרב משה סופר, שו"ת חתם סופר , אה"ע סימן קנה, כותב שדין זה אמור "דוקא כשנשא ואח"כ אירע מלחמה, לא יצא בצבא. אבל משיצא בצבא ונשא אשה בזמן מלחמה אינו נפטר, שהרי על דעת כן נישאת לו", וכך גם ביחס לסוחר שעבודתו כרוכה ביציאה למרחקים. ראה עוד: הרב שלמה גורן, "שרות צבא קבע בשנה הראשונה לאחר הנישואין", משיב מלחמה, חלק ב עמ' תמט. הרב גורן כותב שם שהאיסור להתגייס בשנת הנישואין הראשונה, מוטל על החתן, ולא על הרשות המגייסת. "ולכן אם הוא משרת ביחידת שדה שלא יוכל ללון בביתו ימים רבים, צריך לבקש חופש מהצבא למשך השנה הראשונה לנישואין. אבל כל שאינו יכול לקבל חופש אינו צריך לדחות נישואיו בגלל זה. שרות בצבא הקבע דומה לשרות אזרחי למטרת פרנסה, ולדעת הרדב"ז אין זה נכלל באיסור, ולדעת הרמב"ם גם לסחורה אסור לזמן ארוך... יתכן ואיש קבע המתחתן על דעת זה שישאר בצבא הרי זה כאילו מחלה אשתו על זכותה, ושתיקתה כויתור דמיא, ואפשר לסמוך בדוחק על שיטת הראשונים שוויתור ומחילה מועילים באיסור זה, אם כי נראה שדעת בעל החינוך בעצמו נוטה לאסור משום שאין במחילתה כלום".

[4]     היחס בין מסירות לצורכי האומה והכלל לבין בניין התא המשפחתי האישי, נידון גם במסגרת שאלות אחרות כמו עלייה לארץ ישראל במחיר פירוק התא המשפחתי, כשאחד הצדדים איננו רוצה לעלות (כתובות קי ע"ב) וכן לימוד תורה מול הקמת חיי משפחה (קידושין כט ע"ב), כשמדובר בניתוק מהבית והליכה למקום מרוחק ללמוד תורה (גיטין ו ע"ב). יש לבדוק בכל פעם את היחס בין שני הערכים החשובים הללו, המשפחה והאומה, ולמצוא את האיזון הנכון ביניהם.