אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 589

פרשת כי תשא, תשס"ה

פיטום הקטורת – כיצד? [1]

ד"ר יואל שילה

המכללה האקדמית אשקלון

 

 

ההוראות להכנת הקטורת הניתנות בתורה (שמ' ל:לד-לח) אינן מפורטות. יש רשימת חומרים - נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה וּלְבֹנָה זַכָּה, ויש רשימת פעולות - מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק. חז"ל מונים רשימת חומרים ארוכה יותר הכוללת אחד עשר סממנים: [2]

תנו רבנן: פיטום הקטרת - הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא; ר' נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא.

נבחן ונראה שארבעת הסממנים שבתורה הם גם ארבעת הסממנים הראשונים שבברייתא:

*        הנטף הוא הצרי. מבואר בהמשך הברייתא "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף", וכן פירש רש"י (על התורה): "נטף - הוא הצרי ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלע"ז גומ"א".

*        השחלת הוא הציפורן, וכן פירש רש"י (שם), כשהוא מסתמך על אונקלוס שתרגם שחלת - טופרא, כלומר ציפורן בארמית. ייתכן לפרש כאן כעין ציפורני האריה הנקראים טפרים, והאריה נקרא גם שחל. [3]

*        החלבנה במקרא היא החלבנה שבברייתא.

*        הלבונה הזכה שבמקרא היא הלבונה שבברייתא.

למה נמנו בתורה רק ארבעה חומרים אלה בלבד? על פי הפשט נוכל לומר שמדאורייתא פיטום הקטורת כולל רק ארבעה סממנים אלה, וחכמים הוסיפו עליהם עוד שבעה. ייתכן גם שהתורה מנתה רק את המרכיבים העיקריים שבקטורת. בהמשך נראה שארבעת הסממנים הראשונים שבברייתא היוו כ-80 אחוזים מכלל הקטורת, וכל אחד מהם ניתן בכמות כמעט זהה לכל שאר הרכיבים גם יחד. אבל חז"ל הבינו שכל אחד עשר הסממנים הם מדאורייתא: [4] "אמר רבי יוחנן: אחד עשר סממנין נאמרו לו למשה בסיני", וכן פסק הרמב"ם. [5]

אחד עשר החומרים הראשונים הם מוצקים [6] ונמדדים ב'מנה', שהיא יחידת משקל. [7] שאר החומרים הם נוזלים ונמדדים ב'קב', שהיא מידת נפח, [8] או שכמותם מזערית ואינה נמדדת. הכנת הקטורת כללה השריית חלק מהסממנים בנוזלים, ולאחר מכן טחינה וערבוב של המוצקים עד ליצירת אבקה. [9]

את הקטורת היו מכינים פעם בשנה, בכמות המספיקה לכל השנה: [10]

תנו רבנן: קטרת היתה נעשית שס"ח מנה, שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים.

כלומר, משקלם הכולל של מרכיבי הקטורת מגיע לכדי 368 מנים, על פי הפירוט:

צרי                                       70

ציפורן                                   70

חלבנה                                   70

לבונה                                    70

מור                                       16

קציעה                                   16

שיבולת נרד                            16

כרכום                                   16

קושט                                    12

קילופה                                  3

קינמון                                   9   

סך הכל                                  368

מתברר שלצורך חישוב הכמות השנתית, מתחשבת הברייתא במוצקים בלבד. החומרים הנוזלים – בורית כרשינה, ויין קפריסין - לא השפיעו על הכמות הכללית. כמו כן לא נלקחים בחשבון החומרים הניתנים בכמויות מזעריות - מלח סדומית, מעלה עשן, וכיפת הירדן. [11]

המנה הוא כארבע מאות גרם של ימינו, [12] כלומר פיטום הקטורת השנתית הייתה תערובת של כ- 150 ק"ג . הכמות הייתה אמורה להספיק לשלוש מאות שישים וחמישה ימים, [13] ועוד שלושה מנים יתרים. שלשת המנים היתרים שמשו להקטרה המיוחדת של יום כיפור, שבו נוטל מהם הכוהן הגדול מלא חופניו. לאחר שהכוהן לקח את החלק הראוי מתוך שלוש המנים היתרים, נותרה עוד כמות כלשהי של קטורת המכונה "שיריים" או "מותר הקטורת". השיריים שימשו כתשלום לבעלי המלאכה שעבדו במקדש בבדק הבית או בהכנת הקטורת. [14] למעשה, השיריים 'נקנו' מידי האומנים לשימוש בבית המקדש והם קיבלו מעות תמורתם.

הכנת הקטורת השנתית נעשתה כנראה בכל שנה לקראת חודש ניסן, שאז נאספו השקלים החדשים. [15] ההליך של נתינת מותר הקטורת לאומנים וקנייתה חזרה מהם נועד לאפשר את השימוש בו בשנת השקלים החדשה. אם השנה לא הייתה מעוברת, הרי בסוף אדר נותרו יותר משלושה מנים, כיוון שבשנה זאת היו לכל היותר 356 ימים. בשנה מעוברת, שבה יכולים להיות 386 ימים ולא היה די בכמות הקטורת השנתית, נעשה שימוש במותר הקטורת שהצטבר בשנים הפשוטות. למעשה, מותר הקטורת היה הולך ומצטבר במשך השנים, וכאשר היה מצטבר לכמות השווה למחצית הכמות השנתית של הקטורת, כלומר 184 מנים, היו מכינים רק מחצית מהכמות השנתית. לא היו מכינים פחות ממחצית הכמות גם אם הצטברו יותר מ-184 מנים. [16]

תנו רבנן: מותר הקטרת, אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין... דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום הסגן, אבל שליש ורביע לא שמעתי.

תוך כמה שנים הצטבר מותר הקטורת לכדי מחצית? הברייתא אומרת – שישים או שבעים שנים. המספר אינו מדויק, שהרי החופן של הכוהן הגדול אינו כלי מידה מדויק: יש שנים שהכוהן חופן יותר ויש שנים שהוא חופן פחות. אלא שחישוב מדוקדק מראה שבשום פנים לא ייתכן שהמותר יצטבר לכדי מחצית תוך שישים שנים בלבד. אפילו אם הכוהן לא היה חופן כלל, היו מצטברים בכל שנה שלושה מנים ממותר הקטורת, כלומר אחרי שישים שנים היה מותר הקטורת מצטבר לכדי 180 מנים בלבד!

הסבר אפשרי לשיעור שישים השנים הוא שמדי פעם היו מכינים קטורת בכמות יומית בלבד. [17] על-ידי כך היו למעשה מפטמים בשנה יותר מכמות של 368 מנים, ולכן היו יותר משלושה מנים יתרים. [18] התוספות נוקטים בדרך אחרת [19]: יש לגרוס 'אחת לשתים ושבעים שנים היו מפטמין אותה לחצאין'. התוספות מכניסים לחישוביהם שני טיעונים: הראשון – בשנת חמה יש 365.25 ימים ולא רק 365, כלומר יש רק 2.75 מנים יתרים. ועוד, 'מלוא חופניו' של הכוהן היא כמות קבועה של כחמישית מנה [20] (0.195, ליתר דיוק). לשיטה זאת, מותר הקטורת לאחר 72 שנים מגיע בדיוק למחצית הכמות השנתית.

ידוע המנהג לומר בכל יום פסוקי פיטום הקטורת והברייתות השייכות לכך. מנהג זה מובא כבר בסידור רב עמרם גאון. [21] המנהג קיבל משנה תוקף בעקבות מנהגות האר"י, [22] שיסודם בדברי הזוהר, [23] שאמירת פיטום הקטורת מעלתה גדולה מאוד, ומקומה בתפילה הוא אחרי תהילה לדוד. [24]

ויהי רצון שיהיו גם דברינו אלה בעניין מעשה הקטורת לרצון לפני קודשא בריך הוא ויחזיר העבודה לציון במהרה בימינו, אמן.

 

 



[1]      את עיקרי הדברים שלהלן שמעתי ממו"ר אבי שמעון מרדכי בן גדליה הלוי ז"ל, ועוד הוספתי עליהם כהנה וכהנה כפי שחנני ה'. יהיו הדברים נר לזכרו.

[2]      בבלי כריתות ו, ע"א. בסידורים מופיעים מספר נוסחים; יש הבדלים בין העדות השונות ויש הבדלים בינם ובין המצוטט. השינויים קלים ואינם משפיעים על הלימוד שלהלן.

[3]      ראה איוב ד:י - "שאגת אריה וקול שחל"; משלי כו:יג - "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחֹבות", וכן בבלי סנהדרין צה, ע"א, שם השחל נמנה בין ששת שמותיו של האריה.

[4]      כריתות ו, ע"ב. וראה שם דרשות שונות ללימוד הסממנים מהכתוב.

[5]    הלכות כלי המקדש פ"ב ה"א.

[6]      ז' עמר, "עץ האפרסמון שבקטורת", תחומין יז , אלון שבות תשנ"ז, עמ' 477.

[7]      משנה כתובות פ"ה מ"ח: מנה דבילה, ופירש ר' עובדיה מברטנורה: נמכרות במשקל ולא במידה.

[8]      בבלי שבת טו, ע"א בשיעור מים שאובים שפוסלים את המקווה.

[9]      רמב"ם שם ה"ג.

[10]    כריתות שם. ראה ש' מן-ההר, "פיטום הקטורת", תחומין ה אלון שבות תשמ"ד, עמ' 465, שם הוא מביא את סברתו מדוע מכינים לשנה שלמה מראש.

[11]    היעב"ץ בפירושו לברייתא זו מקשה כיצד ייתכן שרובע הקב מלח אינו מוסיף כלום, ומתרץ שבאמת הכמות הכוללת היא קצת יותר מ-368 מנים.

[12]    ח"פ בניש, מידות ושיעורי תורה , בני ברק תשמ"ז, עמ' תקיד.

[13]    פיטום הקטורת נעשה על-פי שנת חמה ולא על-פי שנת לבנה. על השימוש בלוח של ימות החמה ראה מאמרנו 'ט"ו בשבט וחשבון התקופות', בדף השבועי לפרשת בשלח תשס"ד (גיליון מספר 534).

[14]    משנה שקלים פ"ד מ"ה.

[15]    רש"י לכריתות ו, ע"א, ד"ה מותר הקטורת.

[16]    כריתות שם.

[17]    רמב"ם שם ה"ח.

[18]    חישוב זה עולה בקנה אחד גם עם תירוץ היעב"ץ שהבאנו בהערה 11 לעיל.

[19]    כריתות שם ד"ה אחת.

[20]    ראה תוספות שבועות י, ע"ב, ד"ה מותר הקטורת שסוברים ש'מלוא חופניו' הוא חצי מנה, ומחשבים אחרת את כל העניין.

[21]    והובא להלכה בב"י או"ח סימן קל"ג.

[22]    הובא ב שערי תשובה או"ח סימן מח ס"ק ב.

[23]    פרשת ויקהל דף ריח ע"ב.

[24]    רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רכד ע"א.