אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 766

פרשת מטות, תשס"ח

טומאה הותרה בציבור

ד"ר אלכסנדר קליין

המחלקה למתמטיקה

מובא בפרשתנו ( לא:יט-כ):

וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם. וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאו.

מכאן שבמלחמת מדיין הקפידו על טומאת מת, והלוחמים נתבקשו להיטהר, הם וכליהם ובגדיהם. אם כן, מדוע לא הוזכרה דרישה דומה במלחמות האחרות שקדמו לה, היינו מלחמות עוג וסיחון? כך שואל הרמב"ן ועונה: "כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל, וטומאה הותרה בצבור". [1] מהו דין זה: טומאה הותרה בציבור? ממה שנאמר במסכת יומא (ו ע"ב; ז ע"א) משמע כדלהלן:

א)     קרבן ציבור שזמנו קבוע דוחה את הטומאה, כלומר מקריבים אותו גם במצב של טומאה, בין בטומאת האנשים – שנטמאו הכהן או הבעלים, בין בטומאת הקרבן.

ב)     יש מחלוקת בגמרא בין רב ששת לרב נחמן: לפי רב ששת, אף על פי שקרבן ציבור דוחה טומאה, הרי יש לעשות כל מאמץ להימנע משימוש בהיתר זה, ורק כשאין ברֵרה מקריבים בטומאה. אבל רב נחמן סובר שכאשר מדובר בקרבן ציבור, מצב הטומאה אינו מפריע כלל. יוצא אפוא שלמשל, אם באים להקריב קרבן תמיד, וכל הכוהנים שיועדו לעבוד באותו יום טמאים, לפי רב ששת יש לקרוא למשמרת אחרת לבוא ולהחליף את הכוהנים הטמאים בהקרבת התמיד, ואילו לפי רב נחמן אין צורך לנהוג כן, כיוון שהתמיד הוא קרבן ציבור שזמנו קבוע, והטומאה אינה מונעת את הקרבתו. דעת רב נחמן מכונה "טומאה הותרה בציבור", ואילו דעת רב ששת מכונה "טומאה דחויה בציבור".

ג)      הדין שקרבן ציבור דוחה טומאה נכון רק לטומאה שנטמא האדם ממגעו עם דברים טמאים חיצוניים אך לא לטומאה היוצאת מגופו, כגון קרי וזיבה, וכן בועל נידה.

ד)     אם נטמא קרבן ציבור, אמנם מותר להקריבו אולם אסור לאָכלו.

על תירוץ זה של הרמב"ן, שבמלחמות סיחון ועוג לא היה צורך להיטהר היות שטומאה הותרה בציבור, מקשה הרדב"ז [2] ואומר שאפשר להשתמש בכלל "טומאה הותרה בציבור" כדי לפתור בעיה נקודתית ודחופה, אבל לא להפוך באופן גורף מצב של טומאה למצב של טהרה. בין כך ובין כך האנשים הטמאים צריכים בסופו של דבר להיטהר כדי שיוכלו לאכול מהקרבנות או אף להביאם במקרה שלא קבוע להם זמן. לכן הרדב"ז מציע הסבר אחר. לדבריו, אליבא דרמב"ן, אין מדובר כאן בדין הרגיל של "טומאה הותרה בציבור" אלא בהוראת שעה מיוחדת המבטלת את כל האיסורים במלחמות הכיבוש. שיטה זו, שלפיה יש היתר גורף בזמן הכיבוש בכל הנוגע לדיני טומאה ולאיסורי אכילה, תואמת את מה שאומר הרמב"ן בעניין אכילת דברים אסורים בזמן המלחמה:

סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב: "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת", ואמרו רבותינו: קדלי דחזירי אשתרי להו. [3]

מכאן עולה שלפי הרמב"ן: [4]

א)     ההיתר לאכול בזמן המלחמה מאכלים אסורים כוללני וגורף ואינו מותנה בפיקוח נפש וכדומה, כפי שהוא כותב: "לא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם", מעין ביטוי חגיגי לכיבוש הארץ ולשמחה על השלל, [5] וככזה ההיתר אינו מוגבל ללוחמים בלבד, אלא כל העם יכול לבוא וליהנות מגיעולי הנכרים. [6]

ב)     היתר זה היה מוגבל לכיבוש ראשון בלבד [7] ורק לכובשי ארץ ישראל - במלחמת מצווה ולא במלחמת רשות: "ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בעניין" (דב' ו:י).

אם כן, לא ברור מדוע הרמב"ן לא הזכיר במפורש את עניין הטומאה כמו שהזכיר את עניין אכילת דברים אסורים, ומדוע הוא נזקק לטיעון "טומאה הותרה בציבור". ייתכן שהוא התכוון לומר שבעניין הטומאה איננו זקוקים להיתר הכוללני והגורף שבמלחמות הכיבוש, היות שהדבר כבר מותר בגלל העיקרון ההלכתי "טומאה הותרה בציבור".

"טומאה הותרה בציבור" בתולדות עם ישראל

ידוע שנס חנוכה התרחש כשלא נמצא שמן טהור אלא פך קטן בלבד. מכאן משמע ששמן טמא היה, ולכן הקשה בעל "פני יהושע" (שבת כא ע"ב) [8] מדוע הוצרך לנס זה של חנוכה, הלוא לפי הכלל "טומאה הותרה בציבור" היה אפשר להדליק את נרות המנורה בשמן טמא?!. אמנם לפי רב ששת הנוקט את הכלל "טומאה דחויה בציבור" יש להשתדל ככל האפשר לעשות בטהרה, אבל לפי רב נחמן הסובר "טומאה הותרה בציבור", מדובר בהיתר גורף. בעל "פני יהושע" מתרץ שנרות המנורה שבבית המקדש הם עדות לישראל שחביבים הם להקב"ה, וכי השכינה שורה בישראל. כך אמנם נאמר בעניין נר המערבי, ש" היה דולק כל הלילה וכל היום עד בין הערביים בדרך נס, [9] בשעה שהיו ישראל עושים רצונו של מקום, וזה עדות לכל באי עולם שהשכינה בישראל", [10] היינו דבר המעיד שחביבים ישראל לפני המקום. כיוצא בזה אחרי ניצחון המכבים וטיהור בית המקדש רצה הקב"ה להראות שחזרה חיבתו לעמו, לכן עשה נס שידלוק פך אחד שמונה לילות.

בהסתמך על העיקרון "טומאה הותרה בציבור" נעשו כמה ניסיונות לחדש את עבודת הקרבנות לפני בניית בית המקדש מחדש. הרי ''מקריבים אף על פי שאין בית'', כלומר חובת הקרבת הקרבנות איננה תלויה בקיומו הפיזי של בית מקדש, ו''טומאה דחויה בציבור'', כלומר החובה להקריב קרבן ציבור עומדת בעינה אפילו כאשר רוב המחויבים בהקרבת אותו קרבן טמאים בטומאת מת. על דברי הרמב"ם " מותר להקריב אף על פי שאין בית מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" [11] הרדב"ז מעיד כדלהלן:

כתב בעל כפתור ופרח (פרק ו) כי בזמן שבע עשרה לאלף השישי (שנת 1257 למניינם)  היה רב אחד שמו רבנו חננאל מפריש, והיה רוצה לבא לירושלים להקריב קורבנות, וכתב דאי משום טומאת מת דחויה היא בציבור, ואי משום שאר הטומאות אפשר בטבילה, וכל זה בנוי על שורש שתי ההקדמות שכתב רבנו: קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד ומקריבים אף על פי שאין בית. ותמהתי על מעשה זה והלא הבית ביד גויים ואיך יניחו אותו להקריב קורבנות ואפילו להיכנס לשם לא יניחו את הישראלי.

אם כן, אליבא דרדב"ז, אין מניעה הלכתית להקריב היום, היות שההגבלות האלה אינן קיימות עוד. רעיון חידוש עבודת הקרבנות שב ועלה ביזמת הרב קלישר בספרו "דרישת ציון" שיצא בשנת 1862. הרב קלישר התמודד עם שתי המניעות הנ"ל ועם בעיית מציאת כוהנים מיוחסים כדלהלן: [12]

1)      בעיית היעדר בית המקדש: בניין בית המקדש לא מעכב, היות שפוסקים כמו הרמב"ם כי "מקריבים אף על פי שאין בית". [13] ואף לפי הראב"ד, [14] שפוסק נגד הרמב"ם שאין קדושה לעתיד לבוא, "ממילא הבמות מותרות". [15]

2)      בעיית הטומאה: נפסק להלכה כי "טומאה הותרה בציבור". [16] גם לפי מי שסובר שרק "טומאה דחויה בציבור" מותר להקריב בטומאה. לבד מזה אין מניעה שאנשים טמאים יבנו את המזבח במקום המקדש, כפי שפסק הרמב"ם. [17]

3)      בעיית מציאת כוהן מיוחס: אפשר להסתמך על החזקה שכל כוהן אמנם מיוחס, כפי שמשתמע מהמשנה בעדויות (ח ז). [18]

כמובן, רבים חלקו על דעת הרב קלישר, והדיון התחדש אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר מקום המקדש חזר לידיים יהודיות.

לסיום, יש להבין את היסוד הרעיוני של העיקרון "טומאה הותרה בציבור". ייתכן שההגבלות שהציב הקב"ה לפולחן הדתי אינן רלוונטיות כאשר כל הציבור טמא: הלוא במקרה כזה מי ימלא את התפקיד שנמסר לכלל ישראל? לכן הקב"ה מצא לנכון לבטלן זמנית. לפי אותו עיקרון יש להסביר את האמירה: "אין כל ציבור נכרתים". [19] לא ייתכן לכרות עם שלם, כי אז לא יישאר מי שיקיים את התורה. גם מה שנאמר במסכת סנהדרין ( צח ע"א ) בעניין הגאולה בעתיד אפשר להבין על פי אותו עיקרון: " אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב". בה במידה הותרה טומאה בציבור כדי שהפולחן ימשיך להתקיים.                                                                    



[1]   רמב"ן, פירוש על התורה, במדבר לא:כג.

[2]   שו"ת רדב"ז, חלק ו, סימן ב אלפים רה.

[3]   רמב"ן שם.

[4]   רמב"ן, דברים ו:י.

[5]   כך על פי דני סטטמן, "על האכילה ועל השביעה", דף שבועי   לפרשת ואתחנן תשנ"ט (מספר 298).

[6]   על פי מנחת חינוך, מצווה תקכז.

[7]   על פי דברי הרמב"ן (דב' ו:י): "יש אומרים בשבע שכבשו, וכן נראה".

[8]   הרב יעקב יהושע פאלק (1680‑1756), רבה של לבוב, ברלין ופרנקפורט על המיין, ומגדולי האחרונים.

[9]   על פי הנאמר בגמר א (שבת כב ע"ב): "אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". אלא ש לא מובן מדוע נס זה איננו מופיע ברשימת הנִסים שהתרחשו בבית המקדש (אבות ה ה), וראה תפארת ישראל על אתר, סימן יג.

[10]           חידושי הריטב"א, שבת כב ע"ב.

[11]           משנה תורה, הלכות מעשה הקורבנות יט, טו.

[12]           הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון , ערך יהודה עציון, ירושלים תשס"ב, עמ' 90.

[13]           שם.

[14]           שם, הלכות בית הבחירה ו, יד.

[15]           הרב צבי הירש קלישר, שם עמ' 90‑92.

[16]           שם, עמ' 92.

[17]           משנה תורה, שם ז, כג.

[18]           הרב צבי הירש קלישר, שם עמ' 92‑98.

[19]           רש"י על ויקרא כ:ג, על פי הספרא קדושים פרשה י.