אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף        ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 586

פרשת משפטים, תשס"ה

 

חודש אדר - מזל דגים

דגים למאכל במקורות התלמודיים

 

לאה דימנט

תלמידת מחקר במחלקה לתולדות ישראל

 

 

 

מראשית התרבות במזרח הקדמון הייתה מלאכת הדיג חשובה ונפוצה בקרב היושבים לחופי ימים ונהרות. בעקבותיה התפתחו תרבות של דיג ותעשייה מקצועית של שימורי דגים. הדגה באזור מסופוטמיה תפסה מקום נכבד בכלכלת יושבי האזור ובסל המזונות שלהם. דגים רבים שרצו בפרת ובחידקל, ובמאות תעלות המים הגדולות שנחפרו במשך הדורות, והדיג נעשה בדרכים שונות: היו תעלות שלכתחילה נחפרו להשקיית שדות, אך עם המים נסחפו דגים ואותן תעלות שימשו גם לדיג; היו תעלות שנחפרו במיוחד לציד דגים, [1] וכן, הייתה דגה רבה שנשארה על שפת הנהרות לאחר שאלו עלו על גדותיהם עד שהיה צורך לשכור פועלים לאיסוף הדגים - "דאקפי אגמא בכוורי" ( בבא מציעא יב , ע"ב וראה גם בבא בתרא נד, ע"א). דרך אחרת לשליית דגים הייתה "סינון" של מי ההשקיה על-ידי העברתם בברֵכות אגירה, ויהודי פומבדיתא היו סוכרים את מי תעלת המים הגדולה שבעיר ושמים בה מכשולים כדי לצוד בה דגים ( בבא מציעא כד, ע"ב). [2]

הדיג היה רוֹוח מאוד בקרב יהודי בבל. היו שעסקו בו לפרנסתם והיו שעסקו בו לצריכה עצמית, מהם אף תלמידי חכמים ובעלי בתים. רב התיר לרב חייא בר אשי לקלוע רשת (אוהרי) בחול המועד, משום שהוא מעשה הדיוט ולא מעשה אומן ( מועד קטן יא , ע"א). מסופר על מלמד תינוקות שגידל דגים לפרנסתו או לשימושו העצמי, וכשראה מי מתלמידיו שאינו חפץ ללמוד, היה משדלו בדג שהוציא מפירא דכוורי (בריכת דגים) שלו, והכין ממנו תבשיל טעים ( תענית כד, ע"א ).

גם בארץ ישראל עסקו בגידול דגים ובדיג, דבר שהשפיע על סל המזונות הישראלי. הדיג היה בעיקר בכינרת, אך גם בירדן ( יבמות קכא, ע"א) . לחופי הים התיכון ואף באילת דגו מיני דגים מיוחדים: אלתית ואספמיא . [3] לתושבי בקעת טבריה היה הדיג בכינרת מקור הפרנסה החשוב ביותר, [4] ובטבריה אף היה איגוד מקצועי של דייגים - "חרמי טבריה" =)  דייגי טבריה) ( ירושלמי פסחים פ"ד, ל; מועד קטן פ"ב, פא ). חרמי טבריה החמירו במצוות, ואף שהותר להם לפרוש חרמם בחול המועד לא עשו זאת, וצדו רק בשיטות שהפחיתו משלל הדגים. לכן שוק הדגים של טבריה התרוקן בימי מועד ( ירושלמי מועד קטן פ"ב ) . [5]  

יהודים עסקו בבבל ובארץ ישראל גם בגידול דגים בברכות, או בלשון הגמרא פירא (פיר = חפירה) דכוורי (דגים). בגמרא נדון מקרה של אישה נשואה מארץ ישראל, שקיבלה בירושה בריכת דגים שהיא בגדר של קרן קיימת ואינה של הבעל. על הדגים שבברכה נחלקו הדעות: אם הם פֵרות ואז הם שייכים לבעל, או קרן ואז הם שייכים לאישה ( כתובות עט , ע"א). בבית רבי בארץ ישראל, בית עשיר שעסק בתחומי מסחר וחקלאות שונים, עסקו גם בגידול דגים, ומהם עשו רוטב דגים אוכסיגארון. [6]

את הדגים אכלו בצורות שונות: צלויים, מבושלים ומטוגנים. הצורה הרווחת ביותר של הכנת דגים הייתה צלייתם על אש או גחלים, ללא חציצת כלי ובלי מים או שמן. במסכת שבת (לה, ע"ב) יש אזכור של צליית דגים קטנים כמדד לזמן קצר "ושוהה כדי צליית דג קטן" ( שבת לה , ע"ב), "ויש אומרין צולין לו דג קטן" ( ביצה כב, ע"א). בסנהדרין (ק, ע"ב) מוזכר שהדרך הרגילה להכנת דג הגילדן היא לצלותו באש. הסיבה העיקרית להכנת דגים על-ידי צלייתם היא  פשטותה של מלאכה זו, ולכן מותר לאכול "דגים קטנים מלוחים שצלאן נכרי" ( ביצה טז , ע"א).

דרך אחרת להכנת דג טרי היא על-ידי טיגון. הדבר מוזכר בגמרא במיוחד לגבי טבריה. הביטוי "כמין ימא לטיגנא" ( קידושין מד, ע"א ועוד מקומות ), מציין את מיעוט הזמן הנדרש מזמן הבאת הדג מהים ועד לטיגונו במחבת. [7] כשבא רב להתארח בבית רב שפיר הגישו לו דג שהוכן באופן מיוחד במינו שליש מלוח, שליש צלוי ושליש מבושל ( מועד קטן יא , ע"א). מוזכרים גם מאכלי דגים לחג "דג וביצה עליו" ( ביצה ב , ע"א), וכן דג ממולא פירורי ביצה ( ביצה יז , ע"ב). בבבל היה רווח שימור הדגים, וגם בארץ ישראל עסקו בכך. שמה המלא של מגדל, העיר העברית של הדייגים והספנים שליד טבריה, היה מגדל נוניא (= מגדל הדגים), וביוונית טריכיאה ( = מקום המלחת הדגים). עיקר פרנסת תושבי העיר היה במכירת דגים מיובשים. גם עכו הייתה מרכז למסחר בדגים - "כלום מביאין... דגים לעכו?" ( שמות רבה ט, ו ).     

עשיית שימורי פֵרות ודגים בחול המועד הותרה רק בתנאי שייאכלו במועד ( מועד קטן יא , ע"א). אך קרה שהדגה שנאספה הייתה יותר מהדרוש לאכילה בחג, ורבא התיר לשמר את הדגים ולהשאירם גם לאחר המועד. דגים תלויים לייבוש היה מחזה רגיל בהווי הבית בבבל. [8] במסכת שבת (קמ, ע"ב) מסופר על שלל הדגים שהיו מולחים ותולים על מוטות עץ לשם ייבוש ושמירה לימים יבואו. סחר בשימורי דגים היה גם בפומבדיתא, אליה הובאו קרבי דגים ודגיגים מלוחים שלמים, או טרופים ומעוכים. [9] להלכה: "אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נוכרים" ( ביצה טז , ע"א). דגים מלוחים ומיובשים שימשו כמשלוח מנות ואף כמתנה ליולדת: "אולידה דביתהו זבין לה ביניתא" ( יולדת בבית קנה לה ביניות – מין דג. בבא בתרא קלג , ע"ב). דגים קטנים הובאו גם במתנה "ההוא גברא דגילדני דבי גילי" ( לרב ענן, כתובות קה , ע"א).

עיקר השימור נעשה באמצעות מליחה. דגים מלוחים נאכלו ללא הכנה מיוחדת, לאחר שנשטפו במים. כשבא שמואל לבית ראש הגולה כיבדוהו בדגים מלוחים שנשטפו בהרבה מים ( מועד קטן יא , ע"א). ונקבעה הלכה כי דג תפל אסור לטלטלו בשבת כי אינו ראוי לאכילה, ואילו דג מלוח מותר ( שבת קכח , ע"ב). יש דגים מלוחים "שהדחתן היא גמר מלאכתן" ולכן אסור להדיחם בשבת, שכן הדחה זו נחשבת בישול ( שבת קמה, ע"ב). יש שצלו דג מלוח על גבי מתכת מחוממת כשהוא עטוף בנייר משומן כדי שלא יישרף, או ששמו תחתיו חרסים או קנים.

ידוע על עוד מאכל שנעשה מדגים ונקרא כסא דהרסנא. מאכל זה שנעשה מדג הרסן היה כעין ממרח העשוי מתבשיל של קמח מבושל עם שומן הדג, ונחשב למעדן. [10] לדברי רב פפא – אפשר לענג במאכל זה את השבת ( שבת קיח , ע"ב). כסא דהרסנא של נָכרי אסור משום בישולי נכרי, שלא כמו דג צלוי ( ביצה טז , ע"א). מאכל אחר היה רווח בבבל ונקרא צחנה ("הנודר מן הצחנה" , נדרים נא , ע"ב ( , על שום ריחו שהדיף למרחוק. הצחנה הוכנה מתערובת דגים קטנים שרוסקו ונכבשו באופן מיוחד בתוספת בצל. [11] לצחנה היה ביקוש רב בשוק, ומוזכרת "ארבא דצחנתא" ( עבודה זרה מ, ע"א) - ספינת צחנה באחד מנהרות בבל.

בתהליך שימור הדגים נוצר לאחר זמן-מה ציר, ששימש אף הוא בתעשייה ובמסחר. היו ששתו את הציר הזה, אך בדרך כלל טבלו בו את הפת  ( ברכות מח, ע"א וכן עבודה זרה מ , ע"א). "שימוש" אחר בציר דגים עשה רב ששת כשביקש להטיל אימה על אנשי ביתו ושפך ציר דגים על ראש שפחתו ( שבת קה , ע"ב).

לדגים יוחסו סגולות רפואיות, ובייחוד לדגים הקטנים: "ששה דברים מרפאים את החולה מחוליו ורפואתן שלמה ויש אומרים אף דגים קטנים" ( עבודה זרה כט , ע"א). דג בינית צלו לרפואה ( גיטין סט , ע"ב); ראש שיבוטא מלוח הוא אמצעי בדוק למחלת הצהבת ( שבת קי, ע"ב); דגים טובים לעיניים, אך קשים למי שיש לו חולי עיניים ( נדרים נד , ע"ב); הדג נחשב גם סגולה לפריון, כנראה בשל התרבותו המהירה: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעיים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם" ( ברכות מ, ע"א). ויש גם המלצה לאישה מעוברת: שתאכל דגים גדולים, ומובטחים לה ילדים בעלי חן (כתובות ס, ע"א).

לעתים הוזהר הציבור מפני הדגים. ישנה, למשל, אזהרה מפני "דג שיבוטא ביומי דניסן" ( פסחים קיב , ע"ב). אכילת דג באביב, זמן התרבותו, עלולה לגרום לצרעת, והמקיז דם צריך להיזהר מלאכול דגים ביום ההקזה ( נדרים נד , ע"א). משום שהרבו להשתמש בדגים לצורכי רפואה, נקשר גם בוא המשיח לדג: "אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא יימצא" ( סנהדרין צח, ע"א): המחסור יהיה כה גדול, עד שלא יימצא אפילו דג לחולה, שהוא רפואה זולה ורגילה.

ההתייחסות לדגים כמאכל הייתה שונה ממקום למקום ומתקופה לתקופה. בימים כתיקונם הדג היה שכיח ונחשב למאכל בסיסי, ובעת מחסור בדגים הוא נחשב מאכל יוקרה. דגים היו מן המרכיבים העיקריים במזונם של יהודי בבל, ובמיוחד נהגו לכבד את השבת במאכלי דגים ואף הזהירו על מאכל זה. [12] על הנאמר ביש' נח:יג "וקראת לשבת עֹנג" שואלים "במה מענגו?" ומשיב רב יהודה בשם רב, שאחד מהעינוגים הוא ב"דגים גדולים", ולדברי רב פפא אפילו דגים קטנים ( שבת קיח , ע"ב). על רבא מסופר שמלח שיבוטא לכבוד שבת ( שם קיט, ע"ב). לעתים היה קשה להשיג דגים, בייחוד כאלה הראויים לכבד בהם את השבת, ובעונות שבהן פחתה כמות הדגים הטריים, לא השיגה יד העניים לקנות דגים אלא לכבוד שבת. מסופר על חייט יהודי ברומי, שלסעודה מפסקת של ערב יום כיפור הוציא את מיטב כספו על דג ואף נכנס בשל כך לתקרית ( בראשית רבה פרשה יא, ה ).

בתיאור הסעודות של ראש הגולה, שהנהיג הנהגות של אנשים חשובים ורמי מעלה, יש תיאור של אוכל יוקרתי. בימי חול היו מטעמים ממיני בשר בהמה ובשר גדיים, וכן דגים: שיבוטי וכוורי. [13] אך הדגים היו גם מאכל פשוטי העם, ודגים מסוגים מסוימים אף סימלו דרגת נחיתות. למשל, דג קטן ומסריח "גילדנא סריא" ( הוריות יב , ע"א), היה דוגמה למקום זול ונחות ( וכן גם בכריתות ו, ע"א). כלומר הדגים היו מאכל זול ונפוץ, אם כי סביר להניח שהכוונה לדגים קטנים וזולים ולא לכאלו הראויים להגשה מכובדת.

כשר' שמעון בר יוחאי מדבר בשבחה של ארץ ישראל, הוא מתאר את ההבדל בין מאכלם של עשירים לבין זה של העניים, ואומר: "אביך הדיוט ואני מלך, אביך עני ואני עשיר, אביך מאכילך ירק וקטנית ואני מאכילך בשר ודגים". [14] תקופת רשב"י (לאחר מפלת בר כוכבא, אמצע המאה השנייה לספירה), הייתה תקופת שפל בארץ ישראל: מאכלם של העשירים בשר ודגים ויין ישן, ומאכלם של העניים: ירק וקטנית ויין חדש. 

בתקופה קשה יותר בארץ ישראל, במאות השלישית והרביעית, [15] נחשבו דגים ובשר למותרות, ועלו רק על שולחן עשירים. אנשים פחותי אמצעים שביקשו להדר במצוות שבת, השתדלו לאכול בליל שבת דגיג קטן וקצת ירק. [16] לגבי דירוגם של הדגים בסולם המאכלים ניתן ללמוד מהלכה הנוגעת להכנסת אורחים והנלמדת מהקרבנות בחג הסוכות ההולכים ופוחתים עם הימים ( במדבר רבה פרשה כא, סימן כה ):

למדך תורה דרך ארץ מן הקורבנות, שאם ילך לאכסניא יקבלו חברו, יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, יום שני מאכילו בשר, בשלישי מאכילו דגים ברביעי מאכילו ירק, כך פוחת והולך עד שמאכילו קטנית.

                                                                                                                   

      



[1]     משה בר, אמוראי בבל – פרקים בחיי הכלכלה , רמת גן תשל"ה, עמ' 151, וכן: משה בר, מעמדם הכלכלי והחברתי של אמוראי בבל – חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, ירושלים תשכ"ג, עמ' 59. פעולת הדיג בתלמוד נקראת ציד: "משל לצייד ששולה דגים מן הים" (בבא קמא מא, ע"ב).

[2]     מרדכי דב יודלביץ, חיי היהודים בזמן התלמוד פומבדיתא , ירושלים תשל"א, עמ' 1.

[3]     גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד , תל אביב תשי"ד,  עמ' 101.

[4]   בן ציון רוזנפלד, "יִסוד טבריה מהפך בתולדות ההתישבות היהודית בגליל בסוף ימי בית שני", מטוב טבריה , גיליון 2, אב תשמ"ג, עמ' 12.

[5]   לדיג היה גם היבט פוליטי צבאי: מנהיג הדייגים והספנים המרובים בטבריה, יהושע בן-צפיא, נבחר לתפקיד ראש העיר הבלתי-מעורער של טבריה האוטונומית בפרוס המרד הגדול. הוא גם ריכז מאות סירות דייג וסירות תחבורה עבריות מחופי הכינרת והוביל אותן לקרב נגד הצי הרומי. ראה: מנדל נון, "דייגי נפתלי וגבול נפתלי בכנרת", כל ארץ נפתלי – הכינוס הארצי הכ"ד לידיעת הארץ , ירושלים תשכ"ח, עמ' 70.

[6]     מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון , ירושלים תש"ל, עמ' 33.

[7]     מנדל נון, "משלי הדיג בלשונם של תושבי טבריה", טבע וארץ ז 11 - 12 1965, עמ' 488.

[8]     מנדל נון, הדיג העברי הקדום , מרחביה תשכ"ד, עמ' 129.

[9]     מרדכי דב יודלביץ, חיי היהודים בזמן התלמוד פומבדיתא , עמ' 18.

[10]   שמואל קרויס, קדמוניות התלמוד , כרך שני חלק ראשון, תל אביב תרפ"ט, עמ' 217.

[11]   מנדל נון, שם, עמ' 132.

[12]   גם הרומאים הכירו מנהג יהודי זה של כיבוד השבת  בדגים. קדמוניות התלמוד , עמ' 216. הרב חיים  קרלינסקי חולק על גישה זו, וטוען שאין הוכחות של ממש על אכילת דגים לכבוד שבת במקורות הקודמים לתלמוד. ראה: חיים קרלינסקי, "מקור המנהג לאכול דגים לכבוד שבת", שנה בשנה , תשמ"ד, עמ' 293.  

[13]   מרדכי דב יודלביץ, חיי היהודים בזמן התלמוד נהרדעא , ירושלים תשל"א, עמ' 50-49.

[14]   משה בר, אמוראי בבל , על-פי ספרי פסקא לז.

[15]   דניאל שפרבר, "המצב הכלכלי בארץ ישראל במאה השלישית לסה"נ", דברי הקונגרס החמישי למדעי היהדות , ב, 1972, עמ' 374-369.

[16]   משה דוד הר, "היסטוריה חברתית כלכלית ותרבותית-דתית מחורבן בית שני ועד חלוקת האימפריה", בתוך: ההסטוריה של ארץ ישראל-התקופה הרומית-ביזנטית , כרך 5, ירושלים תשמ"א, עמ' 139.