אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 705

פרשת נשא, תשס"ז

הגורלות על השעירים

פרופ' מאיר בר אילן

המחלקה לתלמוד

בדף פרשת השבוע אחרי-מות–קדושים (מס' 701) נכתב מאמר על משמעות הגורלות ביהדות בכלל ובשעירי יום הכיפורים בפרט. הדיון הקצר שלהלן נועד להציע ביאור שונה ממנו לחלוטין.

כידוע, ביום הכיפורים היו מביאים שני שעירים ומגרילים מי מהם יוקרב לה' ומי יישלח המדברה (ויק' טז:ז-י). הגורל הוא חלק עיקרי לא רק בעבודת יום הכיפורים כי אם גם במקרים אחרים, ומן המפורסמים שבהם: חלוקת הארץ לשבטים (במ' כו:נה-נו) וסיפורו של יונה הנביא (יונה א:ז). [1] ואולם אין להשוות בין מקרה למקרה רק מפני שהמילה "גורל" מופיעה בהם. חלוקת הארץ לשבטים לפי גורל נועדה למנוע ערעור, שכן אילו ביצע בשר ודם את החלוקה, מיד היו טוענים נגדו ואולי אפילו עושים מעשה. [2] ברור אפוא שאם הגורל הוא על פי ה', אין מקום לערעור. עוד יש להעיר שחלוקת נחלות לפי גורל הייתה מקובלת בעולם העתיק, ועד היום מקובל לעשות כן, גם אם בשיטות אחרות. [3] מכל מקום, ברור שאין לכרוך את הגורל בחלוקת הארץ עם הגורלות הנדונים להלן.

אצל הנביא יונה נועדה ההגרלה לגלות את האמת – מציאת האשם, ומתוך רבים נבחר אחד (בתהליך ברירה). לא כן בשני השעירים. כאן מדובר בהגרלה בין שניים בלבד. חז"ל הדגישו בצדק ששני השעירים צריכים להיות שווים בקומה ובמראה (יומא סב ע"ב). כלומר, הושם דגש שהאקראיות בבחירת השעיר תהיה מושלמת. ברור אפוא שמבחינת המגריל אין כל חשיבות איזה שעיר יעלה בגורל, שכן ההגרלה לא נועדה אלא להביע את השרירותיות: ייבחר השעיר שייבחר. אבל אם הגורל יהיה אקראי גם למציאת האשם (יונה או עכן) ולא יגלה את האמת (באמצעות התערבות אלוקית ההופכת את האקראיות למכוונת), הרי יימצא "שעיר לעזאזל", כלומר קרבן אקראי, ולא תתגלה האמת.

יש עוד הבדל בין השעירים המוגרלים ובין ההגרלות האחרות: הגורל של השעירים הוא חלק מטקס פולחני בעל אופי כוהני מובהק, ואילו מציאת האשם במקרהו של יונה אינה קשורה בקדושה כלל, אף אם גילויה של האמת אינו אפשרי ללא השגחת ה' על עולמו. כיוצא בזה אפשר לומר גם בעניין חלוקת הארץ על פי גורל, היינו שאף אם הגורל מבוצע לפני ה' בשילה (יהו' יט:נא), הרי העניין נושא אופי "חילוני" על פי אופיו של הנכס המוגרל. לאמור, אף שהמונח "גורל" משמש בשני המקרים – בשעירים ובחלוקת הקרקעות, הרי מדובר בעניינים שונים זה מזה בתכלית: קודש לעומת חול; אקראיות בבחירה לעומת נחלה על פי ה'.

כשבוחנים את האופן שבו התגלתה אשמתו של יונה, אי אפשר שלא לחשוב על אשם אחר שאשמתו התגלתה בדרך דומה, הלוא הוא עכן (יהו' ז). אמנם אצל עכן אין המילה "גורל" משמשת, אך לא הטרמינולוגיה קובעת כי אם התיאור בכללו. עכן ויונה התגלו באמצעות התערבות אלוקית בהגרלה בעלת אופי "אקראי", והמילה "גורל" או היעדרה אינה צריכה לשמש שיקול בהבנת העניין.

כיוון שהמילה "גורל" אינה העיקר אלא האופן שבו נערך הטקס, יש לשוב ולבחון את דמיונה של פרשת המצורע לפרשת השעירים, אף אם אין המילה "גורל" מופיעה בה, והכוונה לציפורי המצורע (ויק' יד:ד-ז). הדמיון בין הדרישות משעירי יום הכיפורים ובין הדרישות מציפורי המצורע גלוי לעין לא רק בשל סמיכות הפרשיות, אלא בעיקר בשל שוויון בכמה מונחים הבאים בשתי הפרשיות. כמובן, חז"ל היו ערים לשוויון זה אף אם לא הדגישוהו. למשל, שנו חכמים בברייתא (יומא סב ע"ב):

תנו רבנן: 'יקח שני שעירי עזים' (ויק' טז:ה), מיעוט "שעירי" שנים. מה תלמוד לומר "שני"? שיהיו שניהן שוים... "שני" "שני" "שני" למה לי? חד למראה וחד לקומה וחד לדמים.

[ותניא] נמי גבי מצורע כי האי גוונא (ויק' יד:ד) "צפרים", מיעוט צפרים שנים. מה תלמוד לומר "שתי"? שיהיו שתיהן שוות.

לא נותר אלא להשלים את דברי הגמרא על פי משנה מפורשת (נגעים יד, ה): "שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים". כלומר התנאים הבינו שכמו שתי ציפורי המצורע גם שני השעירים צריכים להיות שווים בכל דבר ועניין, אף אם התורה לא פירשה זאת. הרעיון העומד ביסוד השוויון, שאין לו דבר עם מציאת אשמים, הוא שעל ידי זה מושגת שרירותיות גמורה בבחירת הקרבן. למשל, אם שעיר אחד ייראה יפה מחברו, הרי במקום אקראיות תבוצע בחירה מכוונת: המגריל עשוי לבחור את הנאה או את המכוער שבהם. נמצא אפוא שהתורה שבעל-פה הדגימה את הרעיון המובע בתורה שבכתב באמצעות העצמה.

אמת, המילה "גורל" אינה מופיעה בפרשת המצורע, אך מילה אחרת מופיעה בשתי הפרשיות, ואין זו מילה אקראית – אם יש מושג של אקראיות בטקסטים, אלא מילה בעלת משמעות מרובה, והיא: "ושִלח". כתוב אחד אומר: "ושִׁלח את הצִּפֹּר החיה על פני השדה" (ויק' יד:ז), וכתוב אחר אומר: "ושִׁלח את השעיר במדבר" (ויק' טז:כב). כלומר אין כאן גזֵרה שווה בעלת אופי שרירותי, כמובא בכמה מדרשים, אלא מילה אחת בשני טקסים הדומים בתוכנם – כפרה והיטהרות. אף אם החיות שונות זו מזו – שעיר לעומת ציפור, הרי שני המינים האלה מסמלים את האדם, כפי שניכר בקרבן המצורע, העשוי להיות כבש או ציפור (ויק' יד:כא-כב). כלומר השוני העיקרי בין שעירי יום הכיפורים לציפורי המצורע הוא שעל השעירים כתוב "גורל", ואילו על הציפורים אין המילה "גורל" נזכרת. ואולם היעדר ה"גורל" אינו חשוב כאן, ונראה שאת היעדרות המילה יש לתלות בהבדל שבין שני הטקסים: שעירי העִזים ביום הכיפורים מוצגים לא רק לפני הכוהן כי אם לפני כל הצופים בטקס, הואיל ומדובר בטקס המבוצע במקום מרכזי, ביום מיוחד ועבור כלל הציבור. אבל ציפורי המצורע מובאות לפני הכוהן בטקס פרטי בהחלט שאין לו זמן מוגדר, וממילא אין צורך בהגרלה של ממש. די ששתי הציפורים שוות, והכוהן יבחר באופן שרירותי באחת מהן לה', והאחרת תישלח על פני השדה. כוונת הדברים אחת היא: בין שמבוצעת הגרלה בין שלא: השעירים דומים זה לזה, והציפורים דומות זו לזו, אך דרך הבחירה של חיה אחת היא בטקס, ואילו האחרת היא אקראית: מתוך שתיים יש לבחור אחת. אמור מעתה שאין בין החלטה שרירותית (לקביעת הציפור המשתלחת) להגרלה (לקביעת השעיר המשתלח) אלא דרמטיזציה, על פי האופי הטקסי ההמוני של האירוע האחד לעומת האירוע הפרטי האחר.

הואיל והדמיון בין שני הטקסים נראה בעליל, ראוי העניין להסבר, אלא שחובה להעיר תחילה ששאלה זו המכונה "טעמי המצוות" כרוכה בהבנת עניינים אחרים שאין כאן המקום לדון בהם. על כל פנים, נראה שכוונת ההגרלה היא להדגיש את השרירותיות הקיימת במציאות, או כפי שהדבר מכונה "גזֵרת הגורל". כלומר הצרוע בא לכוהן ומראה לו את הנגע ולאחר מכן שואלו "מדוע זה קרה לי? הלא אני 'תם וישר וירא א-להים וסר מרע', ומדוע באה עלי מחלת-עור זו?" על זה הכוהן יכול להשיב שתי תשובות: תשובה אחת – כי תורה יבקשו מפיהו – שהמצורע חטא, כגון שהוציא שם רע, ובשל כך באה עליו מחלתו. תשובה אחרת היא שאין אנו יודעים את דרכי השגחתו של ה': יש מי שלוקה והוא צדיק, ויש מי שלוקה והוא רשע, ואין לדבר סרה בעם ה'!

והנה, פרשת המצורע מתוארת באריכות רבה, והכול מפורט שם לפרטי פרטים, שלא כהלכות רבות אחרות שמצאו חז"ל בכתוב ותוארו כהררים התלויים בשערה. רק דבר אחד לא כתוב בפרשה: שהמצורע חטא. ברור אפוא שגם אם בדרך כלל אי אפשר לדעת אם יש משמעות להיעדר עניין מסוים בפרשה כלשהי, הרי בעניין המצורע שתיקתו של הכתוב רועמת. כביכול אומר הכוהן את שאומר ה' לאיוב מן הסערה, אף אם בדרך רטורית, שאין לדעת את דרכו של הא-ל ואין להסיק מסבלו של איוב כאילו הוא חטא בחטא כלשהו. אכן הא-ל מעניש באמצעות מחלות, אך מחלת הצרעת, למשל, אינה מלמדת בהכרח שהחולה חטא בלשון הרע. [4]

דומה שמה שנאמר לעיל בדרך אחת מובע בגורלן של שתי הציפורים בדרך סמלית וטקסית. כלומר שתי ציפורים הובאו לפני הכוהן: האחת נשחטת, והאחרת משולחת לחופשי, ויש לראות בזה הסמלה של האדם. האדם בא לפני אלוקיו: יש אחד שהצטרע, ויש אחר שלא קרה לו מאומה. ובכן, תופעה זו מוסברת בכפילות: מצד אחד בשתיקת הכוהן ומצד אחר בעריכת טקס שבו מתברר שאף ששניים אלו שווים בכול – האדם או החיה, הרי יצא דינה של הציפור האחת למיתה, ואילו האחרת יצאה לחיים ומשולחת לגורלה. הכול בגזֵרה מאת האלוקים!

מכוחו של היקש מתבקש, יש להטיל את שנאמר על הציפורים גם על השעירים. כלומר, ביום הקדוש הכול מתייצבים לפני ה' ומבקשים חיים ונענים בדרך של הסמלה ריטואלית. השאלה הנצחית "מי יחיה ומי ימות" מוצאת את תשובתה בהגרלה, שהמסר המובע בה הוא השרירותיות, ולעין אנוש נראה כאילו אין הדבר תלוי כלל בצדקתו או ברשעתו של האדם. חז"ל תיארו את השעיר המשתלח כשעיר שמדרדרים אותו למוות (יומא ו, ו). ברור אפוא שמנהג זה, שאינו מפורש בתורה, משקף הבנה אחרת של הכתובים, [5] ועל כל פנים, העיון בגורלם של בעלי החיים בטקסים נועד לייצג את גורלו של האדם, ושרירותיות זו מודגמת בגורל: אחד למיתה ואחד לחיים (וה' יודע תעלומות).



[1]   על הפלת "הפור הוא הגורל" אצל המן ופירוש המעשה כהכנת הורוסקופ אסטרולוגי ראו: מ' בר-אילן, נומרולוגיה מקראית , רחובות תשס"ה, עמ' 156-146.

[2]   השוו: "וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס" (יומא ב, ב).

[3] D.E. Aune, Prophecy in Early Christianity and the Ancient Mediterranean World, Grand Rapids, Michigan: William B. Eerdmans, 1983, p. 25 ; י' קוטשר, מלים ותולדותיהן , ירושלים תשכ"א, עמ' 15‑16.

[4]   מ' בר-אילן, "על המחלות הקדושות", קורות טו (תשס"א-תשס"ב), עמ' כ-סב; הנ"ל, "מִריהּ של מרים", קולך 69 (פרשת במדבר, תשס"ג).

[5]   א' גייגר, המקרא ותרגומיו בזיקתם להתפתחותה הפנימית של היהדות (תרגם: י"ל ברוך), ירושלים תש"ט, עמ' 348-347.