אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 670

פרשת נצבים וילך, תשס"ו

"הנסתרֹת לה' א-להינו" והמילים בתורה שנקוד עליהן

ד"ר יוסף עופר

המחלקה לתנ"ך

          הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינו וְהַנִּגְלֹת לָנו ולְבָנֵינו עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כט:כח).

בפסוק זה נרשמות בספר התורה אחת עשרה נקודות, מעל אחת עשרה אותיות רצופות: מעל המילים "לנו ולבנינו" ומעל האות עי"ן במילה "עד" הסמוכה להן.1

הברייתא באבות דרבי נתן (נוסחא א פר' לד) נדרשת לעניין הנקודות הללו ומביאה דו-שיח דמיוני בין עזרא הסופר, דמות המייצגת את העוסקים בקביעת נוסח התורה ובהעתקתה, ובין אליהו הנביא, מי שעתיד לגלות צפונות ולפתור קושיות וספקות:

אמר עזרא: אם יבא אליהו ויאמר לי "מפני מה כתבת כך?", אומר אני לו "כבר נקדתי עליהן". ואם יאמר לי "יפה כתבת", אעבור נקודה מעליהן (אסיר את הנקודה).

משמע מכאן שהנקודות היו מקובלות כסימן מחיקה, ואם יגלה אליהו לעזרא שאין לכתוב את המילים הללו, יטען כנגדו עזרא שאכן הן כבר סומנו כמחוקות. את שימושן של נקודות כסימן מחיקה בעת העתיקה ניתן לראות, למשל, במגילת ישעיהו השלמה ממגילות מדבר יהודה וגם בכתבי-יד מימי הביניים.

כיוון שעזרא אינו בטוח אם המילים הללו צריכות להיכתב אם לאו, הוא כותב אותן ומציין מעליהן סימן מחיקה, וכך הוכרע לעשות בכל ספרי התורה. כתוצאה מכך, הכתוב עצמו רומז לשתי קריאות אפשריות: לפי הקריאה האחת כוללים בפסוק את המילה הנקודה, ולפי הקריאה השנייה אין כוללים אותה.

      בדרך זו הלך רש"י בפירוש הפסוק. תחילה פירש אותו כמות שהוא כתוב:

ואם תאמרו: מה בידנו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר: 'פן יש בכם איש' וגו'... 'וראו את מכות הארץ ההיא' (כט:יז-כא); והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו? אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' א-להינו, והוא יפרע מאותו יחיד; אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יֵעָנשו הרבים.

אחר כך מתייחס רש"י לנקודות שעל גבי המילים ומוצא בפסוק משמעות מנוגדת:

נקוד על לנו ולבנינו - לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה.   

על-פי פירוש זה הפסוק נקרא כך: "הנסתרֹת לה' א-להינו והנגלֹת", ומתקבלת משמעות מנוגדת לקריאה הפשוטה: לפני שנכנסו ישראל לארץ לא הייתה ביניהם ערבות הדדית, ולא נענשו הרבים על חטא היחיד, גם אם הוא חטא גלוי. שתי הקריאות המנוגדות בפסוק מייצגות אפוא שני שלבים היסטוריים בחיי עם ישראל.

      בפירושו זה לתורה הלך רש"י בעקבות דעתו של ר' נחמיה, המובאת בתלמוד הבבלי (סנהדרין מג ע"ב). ר' יהודה חולק שם על ר' נחמיה ואומר:

למה נקוד על 'לנו ולבנינו' ועל עי"ן שב'עד'? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן.

כלומר הקריאה הרגילה של הפסוק מתאימה למצבם של ישראל לפני שנכנסו לארץ; הם נענשו על חטאי היחיד הגלויים ולא על חטאיו הנסתרים. אולם הקריאה השנייה של הפסוק, המסומנת באמצעות הנקודות, מתאימה למצבם של ישראל אחרי שנכנסו בברית הערבוּת בארץ ישראל. מכאן ואילך הם נענשים גם על חטאי היחיד הנסתרים. כיצד מלמדות זאת הנקודות? מסביר רש"י שם:

והיה לו לנקוד את הנקודה הזאת על 'לה' א-להינו', ללמד שלא עד עולם הן לה' א-להינו, אבל לאו אורח ארעא לנקוד את השם, ונקוד על 'לנו ולבנינו'.

והתוספות שם ממשיכים בדרך הזאת2 ואומרים:

ויש לומר לפי שיטתו (של רש"י) שעי"ן שב'עד' נקוד כדי לנקד אחת עשרה אותיות, כנגד אחת עשרה אותיות שבשם ... משום דְמעתה גם הנסתרות לנו ולבנינו, אלא שאין דרך לנקוד את השם.

הנקודות רומזות אפוא לקריאה: "הנסתרֹת והנגלֹת לנו ולבנינו".

 

התופעה הזו של 'נקוד על' באה בעשרה מקומות בתורה, וכולם נמנו בספרי במדבר (בהעלותך, פיסקא סט, מהד' הורביץ, עמ' 64 ואילך), וכן באבות דרבי נתן, במסכת סופרים ובמקורות נוספים. 3 אחד המקרים נזכר במשנה, וחמישה מקרים נזכרו במקומות שונים בתלמוד הבבלי.4

במקורות רבים הוצע הסבר של דרש לתופעה זו. על-פי רוב הדרשות הנקודות באות לצמצם ולהחליש את דברי הכתוב, כגון בדרשה ההלכתית בעניין פסח שני, על מי שהיה "בדרך רחֹקה" (במ' ט:י) בזמן הקרבת הפסח: "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ" (משנה פסחים פרק ט משנה ב); וכן (בספרי שם): "'ולא ידע בשכבה ובקומה' (בר' יט:לג) נקוד על 'ובקומה', לומר בשכבה לא ידע ובקומה ידע"; "'וישקהו' (בר' לג:ד) שלא נשקו בכל לבו".

גם הדרשות האלה מבוססות על תפיסת הנקודות כסימני מחיקה, כפי שהסביר רלב"ג (ר' לוי בן גרשום, פרובנס, 1344-1288) בפירושו לבראשית (יח:ט):

הנקודות אשר על "אליו", ומה שידמה לו, הוא אצלי להורות על עניין ממוצע בין מציאות התיבה הנקודה והעדרה, כי הנקודה תֵעָשה על הכתוב, למחוק מה שעליו הנקודה; ולפי שכבר נשארה התיבה בכתוב עם הנקודות שעליה, הורה שאינה נמחקת מכל וכל, ואינה נכתבת בשלמות.

 

כאמור, רשימת עשר המילים הנקודות בתורה מצויה כבר במקורות תנאיים, והיא אפוא מסורת קדומה מאוד, שראשיתה כנראה בימי הבית השני. המסורת הזאת נוהגת הלכה למעשה בספרי התורה בימינו. בספרות המסורה נזכרים מקומות נוספים בתורה שיש בהם מילים נקודות, ואולם בספרי התורה בימינו לא נרשמות נקודות במקומות אלה. מדובר בנקודות שאינן מורות על מחיקה, אלא על מחלוקת, ולרובן יש זיקה למסורה הבבלית. 5

ברשימת שבעים יורדי מצרים, נאמר: "וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בר' מו:כ). במקורות המסורה הבבלית נמסר כי על האות יו"ד שבמילה "פוטיפרע" ישנה נקודה. משמע מכאן כי השם "פוטיפרע" נכתב כאן לפי נוסח בבל כמילה אחת (ולא כשתי מילים כבנוסח המקובל). הנקודה על האות יו"ד, במקום החיבור של שתי המילים, רומזת למחלוקת בדבר הצורה שבה יש לכתוב שם זה, כמילה אחת או כשתי מילים. ואכן, המסורה מציינת במפורש כי הייתה מחלוקת בעניין זה. מעניין לציין כי לפי נוסח תימן השם פוטיפרע נכתב פה במילה אחת, והמחלוקת הקדומה שהייתה בבבל נמשכת גם כיום בין עדות ישראל.  

בפסוק "וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן קרי) אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במ' לב:ז), נמסר על נקודה הבאה על הוי"ו הראשונה במילה "תנוֹאון", וכן נמסר על מחלוקת. לפי הנוסח המקובל אצלנו, יש במילה הזאת כתיב וקרי. נראה שלפי הדעה החולקת במסורת בבל, המילה נכתבת ביו"ד והקרי מתאים לכתיב.

על שתי המילים הללו יש עדויות רבות ממקורות מסורה בבליים, ואולם מלבדן קיימת עוד רשימת מסורה המונה לא פחות מארבעים ואחת (!) מילים נקודות בתורה, וזה לשון הפתיחה שלה:

אלין מלייא באורייתא דכתיבן לבד מן דפה ן', 6 ומנקדין מירום מלתא או מירום אתא, ואינון זיטימא ומחלוקת ופליגין עליהון.

המילה "זיטימה" היא מילה יוונית, ומשמעותה פה לשון גנאי וטעות. לצד המונח היווני הזה באים גם מונח עברי ומונח ארמי: "זיטימה ומחלוקת ופליגין עליהון".

      מכל זה נראה כי במסורת בבל הרחיבו את השימוש במילים הנקודות גם למקומות שהתעורר בהם ספק, או שהייתה בהם מחלוקת בנושאים שונים הקשורים לכתיבת המקרא: פרשיות פתוחות וסתומות, כתיבה במילה אחת או בשתי מילים, כתיב וקרי, כתיב מלא וחסר ועוד. כאמור, הרשימה הארוכה כוללת 41 מילים. נביא פה את שתי המילים האחרונות ברשימה, הקשורות לפרשת נצבים-וילך:

          "כי אתה תבוא" (את העם) (לא:ז) – מסומנת נקודה על האות וי"ו במילה "תבוֹא".

          "ויכתב משה" (את הדברים) (לא:ט)- מסומנת נקודה על האות וי"ו במילה "וֹיכתב".

לשונו של הפסוק הראשון קשה, כי היינו מצפים בו לצורת ההפעיל, "כי אתה תביא את העם הזה", כנאמר להלן בפס' כג, בדברי הקב"ה למשה. מרשימת המסורה אנו שומעים כי אכן היה נוסח כזה בבבל. ייתכן שהֵד לנוסח הזה נשתמר בנוסחאות תרגום אונקלוס. לצד התרגום הרגיל: "ארי את תֵּיעול עם עמא הדין", נרשמה במהדורת שפרבר גרסה חלופית: "ארי את תעֵיל ית עמא הדין", וגרסה זו מתאימה לנוסחה "כי אתה תביא".

המחלוקת בפסוק השני קשורה לחלוקת הפרשיות הפתוחות והסתומות. דבר זה ניכר מהעובדה שהאות הנקודה באה בראש הפסוק. גם רשימת בבלית של פרשיות פתוחות וסתומות מוסרת שהייתה מחלוקת אם פרשה זו סתומה אם לאו.

 

 



1     יודגש כי אין קשר בין הנקודות הנדונות כאן ובין סימני הניקוד המקובלים, הרגילים: הנקודות שאנו עוסקים בהן נמצאות בספר התורה עצמו, שכידוע אין בו סימני ניקוד וסימני טעמים.

2     וכן פירש ר' יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, בפירושו לתורה על פסוקנו.

3     ראה: שאול ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל , ירושלים תשכ"ג, עמ' 182 – 184 והערה 42 שם.

4     ואלה המילים הנזכרות במשנה ובתלמוד: אליו (בר' יח:ט - בבא מציעא פז ע"א), בקומה (בר' יט:לג - נזיר כג ע"א), ואהרן (במ' ג:לט - בכורות ד ע"א), רחקה (במ' ט:י – משנת פסחים פ"ט מ"ב), ועשרון (במ' כט:טו – מנחות פז ע"ב), לנו ולבנינו (דב' כט:כח – סנהדרין מג ע"ב). בספרי ובמקבילות נזכרות גם המילים: וביניך (בר' טז:ה), וישקהו (בר' לג:ד), את-צאן (בר' לז:יב), אשר (במ' כא:ל).

5     על מקורות המסורה הבבלית המוסרים על הנקודות הנוספות בתורה, ראה: יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה, עקרונותיה ודרכיה , ירושלים תשס"א, עמ' 240 – 253.

6     לשון זו קושרת בין הנקודות הבאות מעל מילה שלמה או מעל אות אחת ובין סימן הבא בגיליון וצורתו כצורת ן' (נו"ן סופית) או כצורת ז'. הסימן הזה הוא סימן מסורה קדום, והוא מופיע בכתבי-יד עתיקים במקום של הערת כתיב וקרי.