אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 616

 פרשת ראה, תשס"ה

איסור אכילת החזיר - מצווה דתית וסמל לאומי [1]

ד"ר אלכסנדר קליין

המחלקה למתמטיקה ומכללת אשקלון

 

איסור אכילת החזיר המובא בפרשתנו (יא:ז) הוא בגדר "חוק", משום שאין לדעת את העיקרון העומד ביסוד איסור אכילת בשר החזיר. כך אמנם מובא במסכת יומא (סז, ע"ב):  

תנו רבנן: 'את משפטי תעשו' (יח:ד) - דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו... 'ואת חֻקתי תשמרו' - דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר [2] ... ושמא תאמר מעשה תוהו הם - תלמוד לומר: 'אני ה'' - אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן. [3]

עם זאת ראוי לציין שחוק זה לא היה נחלתו של עם ישראל בלבד; ידוע לנו ממקורות שונים כי החזיר היה אסור באכילה בתקופה העתיקה גם אצל כמה מן העמים שכני ישראל, וביניהם מצרים וסוריה. [4]

איסור החזיר הוא בגדר חוק, כאמור, אף שבעל חיים זה נתפס כמעורר סלידה, תחילה במקרא ובעקבותיו בתלמוד ובמדרש, כפי שמעידות מובאות רבות. כך עולה, אמנם במשתמע, מדברי הנביא ישעיהו: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם ה'" (סו:יז), כך מובן מן המשל האומר: "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (מש' יא:כב), [5] וכך מובא במסכת ברכות (כה ע"א): "אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי. פשיטא! - לא צריכא, אף על גב דסליק מנהרא".

לפי הרמב"ם, עובדה זו היא סיבת האיסור של החזיר, וכך הוא כותב ב"מורה הנבוכים" (ג מח):

מאסתו (אכילת החזיר) התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטונפים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואלו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג" [6] עתה.

ואמנם עובדה סמנטית היא כי המילים "חזיר" ו"חזירות" משמשות כמעט בכל לשונות אירופה ככינויי גנאי לבני אדם מנוולים ולתופעות ומעשים מכוערים. יתרה מזו: בשפות רבות ישנה מילה אחת לכינוי בעל החיים עצמו, החזיר, כפי שיש שם לכל בעל חיים אחר, ומילה אחרת המשותפת לחזיר בפן המכוער שלו ולאיש מנוול או להתנהגות מנוולת. [7]

על-פי המקורות, החזיר נתפס גם כבעל חיים המביא את הצרעת לבני האדם, וכך אמנם מובא במסכת שבת (קכט, ע"א):

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא - ליטעום מידי והדר ליפוק, דאי לא טעים מידי... אי פגע בדבר אחר - קשה לדבר אחר ( רש"י: בדבר אחר - חזיר. קשה לדבר אחר - צרעת, שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקידושין [מט, ע"ב]: 'עשרה קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים' [8] ).

החזיר נתפס גם כבעל חיים מזיק, וכך אמנם פוסק הרמב"ם: [9]

אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום... ואמרו חכמים ארור מגדל... חזירים מפני שהזיקן מרובֶּה ומצוי.

במרוצת הדורות הפך החזיר להיות בפי העם שם כללי לכל המאכלות האסורים על פי התורה ואף סימן היכר להבחנה בין יהודי לגוי. למרות שמדובר באיסור קל יחסית - איסור אכילת חזיר הוא מצוות לא-תעשה שעונשה מלקות ארבעים בלבד - הוא נתפס בעיני הציבור הרחב כעברה חמורה ביותר, ורבים היהודים שנזהרים באיסור זה גם כשאינם מקפידים על מצוות חמורות הרבה יותר, כמו, למשל, שמירת השבת. גם בעיני הגויים ההימנעות מאכילת חזיר היא אחד המאפיינים של יהודי, ואין פלא שכבר בימי הבית השני, בתקופת גזרות אנטיוכוס, כאשר בית המקדש הוסב להיכלו של זאוס, נגזר להעלות בו קרבנות של חזיר דווקא , כמובא בספר החשמונאים:

אז שלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים זרים לארץ ... לטמא מקדש וקדושים. להקים במות והיכלים ופסילים להקריב חזירים ובהמות טמאות ... ומי שלא יעשה כדבר המלך יומת. [10]

גם הסיפור על אלעזר, שסירב לאכול חזיר והעדיף למות על קידוש ה' ובלבד שלא יחשבו המון העם שאכל חזיר, מראה עד כמה אכילת החזיר סימלה שלילת ערכי היהדות. אלעזר, אחד מראשי הסופרים, היה אז בן תשעים שנה. חייליו של אנטיוכוס ניסו לכפות עליו לאכול בשר חזיר, ומשסירב לעשות זאת, הציעו שיביאו לו בשר כשר והוא יאכל אותו כאילו היה בשר חזיר. אלעזר דחה את הצעתם מפני שחשש לאמונתם של הצעירים בעם. החיילים כעסו והיכו אותו למוות. [11]

במאה ה-15, היהודים האנוסים בפורטוגל נקראו "חזירים" מפני שאכלו חזיר בפומבי כדי שלא ייחשדו בשמירת מצוות היהדות, ובאיי הבלארים כינו אותם Chuetas - היינו "אוכלי חזיר". [12]

בתקופה המודרנית היו מעשי הגבורה של היהודים שסירבו לעבור על איסור זה לסמל לאומי. ברל כצנלסון (1944-1887 ) , [13] שלא נמנה על שומרי תורה ומצוות, התבטא כך:

לא ברור לי כיצד יסופר לילדינו ברגש ובטעם על מסירות נפש של אלעזר הזקן ועל חנה ושבעת בניה, אם עצם הדבר אשר עליו יצאו הם ליהרג אין לו אחיזה בחיים שלנו. ואיני יודע כיצד יסופר לילדים בהפלאה ובהערצה על גיבוריו הקטנים, על הקנטוניסטים אשר סבלו רעב ומהלומות ולא הביאו בשר חזיר אל פיהם ... שונא אני את החזיר, אבל עוד יותר אני שונא את מגדלי החזירים. [14]

אין להתפלא אפוא שבכנסת ישראל נמצא רוב שהצביע בעד החוק האוסר גידול חזירים בשטחה. החוק עבר בשנת 1962 ביזמת נציגי המזרחי. [15] בדיון ציבורי שהתקיים בעת האחרונה בעקבות עתירה לבג"ץ, כאשר התברר שרבים מעולי ברית המועצות לשעבר ראו את עצמם כמקופחים בזה שנמנע מהם להשיג בשר חזיר, פרסם מרדכי איזנברג, יו"ר התנועה להגינות שלטונית, את דעתו בנושא זה ב- 18/1/2004 [16] :

השופטים קיבלו את הטענה, שמכירת חזיר פוגעת הן ברגשות דת והן בסמלי לאום יהודיים של תיעוב והרחקה ממושג שלילי גויי זה... צביונו של הבית הלאומי היהודי תלוי באימוץ הנורמה המשפטית שנקבעה על-ידי מנסחי מגילת העצמאות ומנסחי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נורמה הקובעת, כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, 'יהודית' קדמה ל'דמוקרטית', ועל-כן יש ליישם את הערכים הדמוקרטיים באופן התואם את ערכי היהדות.

וכמובן, אין להבין בדברים הנ"ל את "ערכי היהדות" כערכים דתיים.

רבנו בחיי בפירושו לתורה מעיד על מסורת עממית לפיה יו­ּתָר החזיר לעם ישראל לעתיד לבוא. [17] מסורת זו מסתמכת על מה שנאמר במדרש: [18]

'ה' מתיר אסורים'. מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא... ולמה אסר אותה? לראות מי שמקבל דבריו ומי אינו מקבל, ולעתיד לבוא הוא מתיר את כל מה שאסר.

אלא שבמדרש לא מדובר דווקא בחזיר אלא בכל המאכלות האסורות. הרב שעוועל בהערותיו מציין כי המקור למסורת העממית שמתייחסת לחזיר בלבד הוא "דשאני חזיר דשמו מוכיח עליו שנקרא כן להורות שלעתיד לבוא יהיה טהור". גם ייתכן שהתייחסו דווקא לחזיר מפני שהוא מייצג את כל איסורי אכילה. [19]

 



[1]      הסתמכתי כאן בכמה נקודות על מאמרו המעניין של ירון סרי שהתפרסם ב" דף שבועי", פרשת ראה ( מספר 456) תשס"ב.

[2]      ואמנם הימנעות היהודים מאכילת החזיר הייתה תמיד - כבר בתקופה היוונית-רומית - נושא ללגלוג מצד העמים האוכלים אותו. ראה אפרים אלימלך אורבך, ערך "חזירים", האנציקלופדיה העברית .

[3]      קביעה זו של התלמוד לא מנעה פרשנים רבים להציע הסברים שונים למאכלות האסורות. ראה סקירת הדעות בנידון בספרה של נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא , ירושלים תשמ"ו, עמ' 119 - 128.

[4]      אלקנה ביליק ושמואל אפרים ליונשטאם, ערך "חזיר", אנציקלופדיה מקראית.

[5]      ראה גם מש' כו:יא; יש' סו:ג. אפשר שבחר בעל המשל את החזיר לסמל התיעוב מפני תכונתו להתגולל ברפש. בדומה לזה מובא משל בברית החדשה משמו של פטרוס (מכתבו השני ב, כב): "כלב שב אל קיאו וחזיר עולה מן הרחצה להתגולל ברפש".

[6]      לפי שלמה מונק, כינוי זה מתייחס לנוצרים האירופאים באופן כללי, ולאו דווקא לצרפתים - בניגוד לתרגומו של ר' שמואל אבן תיבון.

[7]      למשל באנגלית: המילה swine  והמילה pig . בצרפתית: המילה porc  והמילה  cochon .

  [8]     פלוטארך מוסר כי לפי המצריים שתיית חלב החזיר מביאה את חולי הצרעת (אנציק' מקראית שם, עמ' 93).

[9]       הלכות נזקי ממון ה, ט.

[10]    הספרים החיצוניים, מפורשים על ידי א. ש. הרטום, תל-אביב תשי"ט, חשמונאים א א מד-נ.

[11]    שם ב ו יח-לא, וראה שם פרק ז סיפור דומה.

[12]    יהודה דוד אייזענשטיין, אנציקלופדיה אוצר ישראל , ערך אנוסים.

[13]    מראשי התנועה הציונית, מחשובי המנהיגים של תנועת העבודה, הסתדרות העובדים ומראשי מפלגת פועלי ארץ ישראל, סופר והוגה דעות, עורכו הראשון של העיתון "דבר".

[14]     ברל כצנלסון: "עד היכן אהבת ישראל מגעת", פורסם ב"דבר" וצוטט ב " דברי הכנסת השלישית", כרך 20, עמ' 2389.

[15]    ראה " דברי הכנסת החמישית", כרך 32, עמ' 2836.

[16]      www.nfc.co.il.                

[17]    רבנו בחיי, ביאור על התורה , מהדורת הרב חיים דב שעוועל, ירושלים תשכ"ז, עמ' תנט.

[18]    מדרש תהילים, המכונה שוחר טוב, ניו יורק תש"ח, קמו ד, עמ' רסח.

[19]    וראה על זה ע' שטיינזלץ, "עתיד הקב"ה להחזירו", תרביץ , רבעון למדעי היהדות, ל"ו, תשכ"ז, עמ' 297 -298, וכן הרב חיים קרלינסקי, "החזיר ו"היתרו" לעתיד לבא", שנה בשנה , ספר שנה תשל"ב, עמ' 243 -254.