אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 616

  פרשת ראה, תשס"ה

יחסי דת ומוסר לאור עיון במאמרו של רבי עקיבא

מאיר רוט

תלמיד החוג ללימודי פרשנות

 

בפרשתנו אנו פוגשים את המצווה המסכמת:

שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ (יב:כח).  

המדרש (ספרי דברים פיסקא עט ד"ה שמור ושמעת) מפרק את הצירוף "הטוב והישר", ומעמיד את שני הערכים הללו בשני מישורי התייחסות שונים:

כי תעשה הטוב והישר, הטוב - בעיני שמים, והישר - בעיני אדם, דברי רבי עקיב א, וכן הוא אומר (משלי ג:ד) 'ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם'. רבי ישמעאל אומר: הישר - בעיני שמים.

במאמר קצר בשם: 'צמצום והרחבה באתיקה היהודית', שפרסם פרופ' הוגו ברגמן בכתב העת 'מחניים', [1] הוצגו שתי מגמות סותרות המתגלות במקורות המקודשים של היהדות: האחת - אוניברסלית, אתית ואנושית, השנייה - פרטיקולארית ואתנוצנטרית, עם ציוויים ואמרות הנוגדות את המוסר האנושי המקובל. ברגמן מתקשה מאוד לקבל את המגמה השנייה כחלק מתפיסת היהדות, והוא זועק את זעקת ההומניסט הדתי היהודי: "סוף סוף עלינו לדעת איזו משתי המגמות המתגלות כאן אפשר לראותה כיהודית! מהי תורת-המידות של   היהדות?" בעקבות מלחמת שאול בעמלק, שהיא בעיניו אחד משיאיו של הקונפליקט הדתי-מוסרי, מציב ברגמן את הנוקבת שבשאלות: "האם יש בכלל מוסריות אוטונומית של האדם, ובהתאם לכך תורת מידות פילוסופית בלתי-תלויה בדת?!" שאלתו מובעת בצורה רטורית מודגשת, כרומזת שמא חלילה הדין עם אותם "הוגים חשובים אצלנו כיום המתנגדים לכך [לאוטונומיה מוסרית], וטוענים שרק ההלכה יוצרת את תורת המידות".

ברגמן היה יהודי מסורתי ומאמין, ולמרות השכלתו הפילוסופית הרחבה הוא הכריע בעד אלוקי אברהם יצחק ויעקב וכנגד אלוהי אריסטו. [2] בדבריו על המתח בין דת ומוסר הוא ביטא את הסתירה הנוצרת אצל יהודי שבצד אמונתו במקורה האלוקי של התורה, דוגל גם בערכים הומניים של צדק ויחס שווה לכול; כיצד ניתן להחזיק ביהדות אנושית התואמת את המוסר האוטונומי מחד, וביהדות של צווים הטרונומיים שאינם מתיישבים עם המוסר האנושי הטבעי, מאידך. אם כך מעמידים את המתח בין דת למוסר ביהדות, ואם פתרונות אפולוגטיים אינם מניחים את דעת השואל, תיגרם מבוכה, שלא לומר אכזבה דתית-מוסרית.

במסגרת קצרה זו לא נתיימר להציע פתרון למתח זה שאוקיינוסים של דיו נשפכו בגינו, ואולי גם אי-אפשר לתת פתרון שיסלק את כל האי-נוחות שנגרמת בעטיו, אלא ננסה להעמיד את הבעיה של דת ומוסר בצורה קצת שונה, שהיא מתאימה יותר לקונטקסט של מערכת היחסים בין האדם  לא-ל, ואינה מתנגשת עם תחושותיו המוסריות ומצפונו.

היה זה המתמטיקאי ממוצא יהודי, גאורג קנטור, [3] שהגיש לאוניברסיטת ברלין בשנת 1867 עבודת דוקטור בשם המוזר: "במתמטיקה, אמנות ניסוח השאלות חשובה יותר מפתרון בעיות". ייתכן שהברקה קצרה זו נכונה עוד יותר במקרה שלנו, כאשר הניסיון להגיע לפתרון מלא של הבעיה עלול להיות יומרני ואולי גם חסר תוחלת.

ר' ברוך עפשטיין בעל "תורה תמימה" מפרש את אמירתו של רבי עקיבא שהובאה לעיל:

בכל דבר שלא נראה גמר עניינו ותכליתו אינו יוכל להיקרא טוב... ולפי זה הנראה לטוב בעיני האדם אפשר לקרוא בשם ישר, מה שנראה ישר לעיניים בשעתו, אבל לא בשם טוב, יען כי תכלית שם טוב דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיו, מה שאי אפשר לאדם קצר עין לראות ולכן אי אפשר לומר הטוב בעיני אדם, כי אם הטוב בעיני ה' הרואה לתכלית וקץ.

בעקבות ה"תורה תמימה" ננסה לנסח את המתח בין דת למוסר באופן הבא:

מאחר שהטוב המופק מן המעשה תלוי גם בתוצאותיו ולא רק במניעי המבצע, הרי רק הא-ל, שידיעתו אינה מוגבלת בזמן יודע מהו טוב באמת. ואילו האדם יכול לשפוט מעשה רק ברגע נתון של עשייתו, לפי הנתונים שיש בידו באותו רגע, כאשר הוא מפעיל את מיטב שיקול דעתו ומצפונו לבחון ישרות מעשהו – זהו כל האדם.

אין בהסבר זה כדי להתיר את הדילמה או להקהותה, אלא להצביע על החשיבות שבהצבת הבעיה בקונטקסט דתי-יהודי התואם את יחסי אדם‑א-ל. לפי האמור לעיל הדילמה בין דת ומוסר נוצרת משום שאנו בוחנים מעשה מסוים רק בנקודת זמן נתונה, אבל כדי להעריך אותו נכונה אנו זקוקים לפרספקטיבה של העבר והעתיד, ולא תמיד נמצא הדבר בהישג ידנו.

נושא אחר העולה בפרשתנו, ואף בו ניתן למצוא ממד מוסרי, הוא "היתר אכילת בשר תאווה". כידוע, נושא אכילת בשר עבר כמה שלבים בתורה. בתחילה, נאסרה על האדם אכילת בשר, אחרי המבול הותר לנוח ולבניו לאכול בשר, תוך אזהרה על אבר מן החי, ואילו במדבר הותר לבני ישראל לאכול רק בשר קודשים. רק בכניסתם לארץ הותר להם לאכול בשר חולין. הראי"ה מסביר את פשר התמורות שעבר הציווי, תמורות תלויות זמן ומקום:

זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה האלוהי, שיודעת היא "עת לכל חפץ" ולפעמים היא כובשת מעיינה בשביל לקבץ כוח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קוצר רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול (טללי אורות פרק ח').

ובמילותיה של נחמה ליבוביץ (עיונים בספר דברים עמ' 130):

לדעת הרב המוסריות האוטונומית אינה מדריכה באיטיות ובזהירות ולפעמים בויתורים ואין לה סמכות לוותר, היא יודעת רק צו קטיגורי, ואילו הדרכת התורה יודעת הדרגה. האיסור הקטגורי של אכילת בשר, לפי דעת הרב, לא היה נשמר, לא היה אף מחנך בכיוון לרחמים על בעלי חיים, אלא היה דוחף את האדם, שאינו מרוסן בשאיפתו לשפיכות דמים, למלא סיפוקו לא רק בהריגה.

דווקא דברי ה' יכולים לעבור שינויים תלויי מצב תרבותי, חברתי, מוסרי; ואילו האדם, המוכשר לתור רק אחר היושר לבדו, בשל מוגבלות ראייתו, אינו מסוגל לאותה גמישות, שכן אצלו הגמישות יכולה להיות פתח להשחתה מוסרית ולניצול ציני של כללי המוסר.



[1]     מחניים , גיליון 100, צה"ל - הרבנות הצבאית הראשית, תשרי-חשוון תשכ"ו .

  [2]   ראה, אני מאמין, דברי ש"ה ברגמן ביום הולדתו ה-80,   במשעול , עם עובד 1976 .   

  [3]    גאורג קנטור (1845-1918) מתמטיקאי גרמני, אבי תורת הקבוצות, שמוצאו יהודי מצד אביו. הוא נתן ביטוי למוצאו היהודי במפעלו המונומנטלי, בתורת הקבוצות, על-ידי שהנחיל לעולם סימבול מתמטי של האות א מתוך האלף-בית העברי כמציין עוצמות של קבוצות.