אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 566

ראש השנה ושבת שובה, תשס"ה

פירוש שכלתני לסימני ראש השנה

ד"ר אהרן ארנד

המחלקה לתלמוד

 

במסכת הוריות (יב, ע"א) מובאת ברייתא המזכירה ש"אין מושחים את המלכים אלא על המעיין" ומציינת זאת כסימן לכך שתימשך מלכותם. בהמשך הסוגיה אומר אביי: עכשיו שאנו אומרים שיש משמעות לסימנים, "לעולם יהיה רגיל למיחזי בריש שתא (=לראות בראש השנה) קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי". נזכרים פה חמישה מאכלים: דלעת, תלתן, כרישה, סלק ותמרים. דברי אביי מצויים גם במסכת כריתות (ו, ע"א), אך שם במקום "למיחזי" נאמר שעל האדם "למיכל", כלומר לאכול את הפירות הללו. [1] אביי לא פירט, אלא רק אמר שכיוון שלסימנים יש משמעות, לכן בראש השנה ראוי להביט על פֵרות מסוימים  או לאכלם. לא מבואר מדוע דווקא פרות אלה ומה מטרת ההבטה או האכילה. בימי הגאונים הוסבר הסימן כאן בכעין משחקי לשון הקשורים בשמות המאכלים. כך נאמר על רב האיי גאון: [2]

מביאין לפניו דלועין ופול המצרי וכרשין ותמרים ותרדין ומיני פירות בטרסקל ודבש ואפונה. ופשט ידו לדלעת ואמר: 'קרא' – קרע רוע גזר דיננו; 'רוביא' – יתרבו זכיותנו; (כרתי – יכרתו שונאינו); 'סילקי' – יסתלקו עוננו; 'תמרי' – יתמו עונותינו. ואחר כך נטל הדבש והאפונה ואמר ארץ זבת וכו'.

הרמב"ם הרציונליסט התעלם מדברי אביי ולא הביאם בספרו ההלכתי משנה תורה. גם במעט שנשתמר מפירושו לתלמוד לא מצאנו פירוש לדברי אביי. [3] אך בספר ארבעה טורים ובעקבותיו בספר שלחן ערוך (או"ח, סימן תקפג) הובאו דברי אביי בצירוף אמירה הקשורה לשמו של כל מאכל. המנהג והתפתחותו נידונו במחקר והוא אף זכה למגוון פירושים. [4] יש עדויות קדומות על קיום המנהג באזור פרובנס. כך למשל מעיד ר' אברהם בר נתן הירחי בספר המנהיג: [5]

ומכאן יש לי סמך למנהג פרובינצ' לקחת כל עינייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא לכל שנה הבאה... ומנהג אבותי' תור' היא.

תלמידי הרמב"ם וממשיכי דרכו, אשר פירשו את התלמוד, בהגיעם לקטעים הנראים מוזרים או בלתי סבירים, נהגו לראות בהם אלגוריות ומשלים, או לפרשם באופן אחר, כדי שיתיישבו על השכל. אחד הפרשנים האלה היה ר' יצחק בר ידעיה, מחכמי פרובנס במאה הי"ג, תלמידו של ר' משולם בן משה מבדרש בעל ה'השלמה'. בשנת 1260 בערך כתב חכם זה פירוש שכלתני לאגדות התלמוד ולעתים גם להלכותיו. [6] רוב הפירוש לא נשתמר, אך במה ששרד מצוי גם הפירוש למסכת הוריות, כולל דברי אביי הנ"ל. [7] את דרישתו הלא-מנומקת של אביי לייחד מאכלים מסוימים בראש השנה, פירש ר' יצחק תוך הסתייעות במציאות הטבעית בימיו, בלא להיזקק למיסטיקה או לאמונות עממיות אודות סגולות המצויות בהבטה, באמירה או באכילה מסוימות. הוא פתח את דבריו במטרת התקיעה בשופר בראש השנה: 

היום הנבחר לשם לתקוע בשופר לערבב השטן, היום ההוא נבחר מזבח והיה לאותות ולמועדים ראשון ולחדשי השנה לגעור בשטן היום ההוא, ולהשיב אל לבו שיערבבנו יום יום עד מלאת לו שנה, וכן יעשה ויחזור חלילה שנה שנה לתועלת נפשו שלא יטרידהו יצר הרע כל ימי היותו להחטיא את בשרו, לא יום ולא לילה, כמו שבארנו במסכת ראש השנה שהתקיעה ההיא והתרועה להכניע לבב האדם אם הוא ערל.

מטרת התקיעה היא אפוא לעורר את האדם להכניע לבבו הערל, להילחם ביצר הרע ובשטן. התקיעה היא בתחילת השנה כדי להשפיע על האדם שכל השנה כולה יילחם בשטן, היינו ביצר הרע שלו. את הקשר בין תקיעת השופר בראש השנה לפֵרות האדמה הנזכרים בדברי אביי הוא מבאר על יסוד נוהגם של הגננים, מגדלי הירקות:

ולפי שידוע בטבע הדלעת ושאר מיני פרי האדמה אשר הזכירו, שקול הרעם וכל קול חזק יועיל להם להתבשל ולהוציא פריַם קל מהרה, כמו שתמצא לכל גנן לעת הדלעת שמוסכם ביניהם לתקוע בשופר בגן, כי הרעם והתרועה מרפה העפר בגן, והשמש היוצא על הארץ הוא נכנס בחורי העפר וכפים ומחמם השרשים ויוציא הפרי במעט זמן או יותר, כי הקרקע עולם יתבקע לקול המלה גדולה, ויכנס חום השמש שם לחמם השורש לבשל הפרי בלא עתו.

ר' יצחק קובע כאן שלצורך גידול אותם פֵרות האדמה שציין אביי תקעו הגננים בימי אביי בשופרות סמוך לאדמה, על מנת לרפות באמצעות רעש השופר את האדמה, ולשבח ולהחיש את גידול הפֵרות. אין ספק שו בימי ר' יצחק תקעו הגננים בשופרות, שאילולא כן לא היה מציין זאת כדבר פשוט וידוע, "כמו שתמצא לכל גנן". [8] אך עדיין נשאלת השאלה מה בדיוק הייתה מטרת התקיעה. אפשרות אחת היא להבין שתיאורו של ר' יצחק אכן היה מדויק, והגננים פעלו בצורה טבעית להרפיית האדמה. כיום אין משתמשים בטכניקה כזו, אף שלאחרונה היו מחקרים שביקשו להצביע על השפעת רעש ומוסיקה על גידולם של צמחים מסוימים. [9] הבנה זו נראית רחוקה, שכן בספרות המתארת את עבודת האדמה בימי הביניים לא מצאתי כל רמז לשימוש בשיטות כאלה בעבודתם של גננים. גם בציורים המוקדשים לגננים בתקופה זו אין כל זכר לדבר. [10]

מסתבר יותר לבאר את פעולת הגננים כמכוונת למטרה אחרת. ידוע כי רעש היה אמצעי מפורסם להברחת שדים ומזיקים, ופעמים רבות השמעתו לצורך זה הייתה באמצעות תקיעה בשופר. [11] בעבר גם הייתה רווחת הדעה כי ניתן להשפיע על פריון האדמה ויבולה בטקסים שונים, בהם גם כאלה שמטרתם להרחיק שדים ומזיקים, או לפייסם ולרצותם, שלא יפגעו בפריון האדמה וביבולה. [12] נראה אפוא שהגננים בימי ר' יצחק ביקשו לשפר את יבול האדמה באמצעי מַגי, ולכן נהגו לתקוע בשופר בשדה, כדי שהרעש יבריח מזיקים ושדים המבקשים להזיק ליבול אדמתם ועציהם. ר' יצחק שכלתן היה, ואת תקיעת השופר לא ביאר כפשוטה, כלומר כפעולה מַגית, אלא כפעולה טבעית המכוונת להרפיית אדמה. המשפט "כמו שתמצא לכל גנן לעת הדלעת שמוסכם ביניהם לתקוע בשופר בגן" הוא אכן תיאור מדויק, אך ההמשך "כי הרעם..." הוא ביאורו הרציונלי של ר' יצחק ולא מחשבתם של הגננים. מכל מקום לאור ביאורו זה הוא מפרש את דברי אביי:

כן באו ז"ל להורות לאדם שיביט בפירות ההם אשר יועיל התרועה וכל קול חזק להשיב אל לבו, כי כן באה התקיעה והתרועה בו ביום לתועלת האדם. ועל זה מוסכם באומה לשום כל אחד פירות אלו על שלחנו בראש השנה, להשיב על לב המטהר בימים ההם ימי סליחה שלא ימשך אחר שלחנו והחמר שלו לאכול עד לשבעה מן הדברים הערבים אל חכו ואל יתאו למטעמותיו. וירגיש בתקיעה ההיא ויכון לבו עליה לערבב השטן ולא יעמד על ימינו לשטנו. ויועיל לו התרועה ההיא ולנפשו וקול הרעש כמו שיועיל לדברים ההם העולים על שלחנו בלילה הוא, כן אליו תועיל התקיעה בשמעו את הקול החזק המביא על שלחנו אימתה ופחד.

הפֵרות מובאים לשלחן בליל ראש השנה כתזכורת לאדם, על מנת שילמד מהם: כפי שהם מושפעים מתקיעת השופר של הגננים ומשנים תהליכי גדילתם, שהתקיעה מועילה לגידולם ובישולם, כך הוא צריך להאזין לשופר שבא לעוררו ולחזור בתשובה "ולערבב השטן" שבתוכו. ר' יצחק מבאר על פי דרכו גם את המנהג, שלא נזכר במפורש אצל אביי, להניח פֵרות אלה על השולחן דווקא בלילה, במסגרת הארוחה: זמן הארוחה מתאים להיזכר בפֵרות אלה, כי אז הוא ניצב מול מאכלים גשמיים, והוא יתגבר על יצרו ויתרחק מהגשמיות, "לאכול עד לשבעה". כעת נותר לבאר מדוע הזכיר אביי תמרים, הגדלים על העץ, יחד עם פֵרות האדמה, שהרי תקיעת הגננים מכוונת רק להרפיית האדמה. [13] ר' יצחק מבאר שאם אדם יכניע לבבו כפי שהוא נדרש, כי אז תתקבל תפילתו והוא יזכה לשכר הגדול ביותר: הישארות הנפש אחרי פטירתו. על שכר זה מרמזים התמרים המונחים עם הירקות:     

ואם יכניע לבבו בו ביום ויהיה נשבר ונדכה, א-להים לא יבזה תפלתו ויתקרב אליו להחיות את נפשו אחרי החומר לתת פריה בעתה. ולרמוז על הישארות נפש האדם אם יכון בתקיעה להכניע לבבו באו הנה התמרים עם פרי האדמה. כי כמו שידוע על הדקל שלא יוציא פריו עד שבעים שנה, כן האיש השלם בעיני א-להים לא יעשה פרי למעלה עד מלאת לחומר שבעים שנה שתתן נפשו את [14] פריה ותוציא ריחה הטוב אם ישבר קשי לבבו בתרועה ההיא שנה שנה. כי כן חוב טבע האדם שיפחד וירעד לבבו בשמעו את הקול בשופר יתקע, כמו שהורה הנביא מפי הגבורה וגזר אמ' 'אם יתָּקע שופר בְּעיר ועָם לא יחרָדו' (עמ' ג: ו).

עץ התמר, הדקל, מניב פֵרות רק לאחר שבעים שנה, [15] פרק זמן המקביל לשנות חייו של האדם, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תה' צ:י). אדם אשר מדי שנה יכניע לבו בשמעו קול השופר, יוציא לאחר פטירתו פֵרות, כלומר יקבל שכרו בהישארות נפשו ונצחיותה. ניתן להוסיף שלאור הסבר זה מובן מדוע נזכרים התמרים בסוף רשימת הפֵרות, שכן הם באים לרמז לאדם על השכר שיזכה לו אם ילמד מפֵרות האדמה. [16]

 

 

 



[1]     הנוסחים "למיחזי" ו"למיכל" מוכרים, אך היו גם נוסחים אחרים. ב אוצר הגאונים , ראש השנה, ירושלים  תרצ"ג, עמ' 52, כתוב שבתלמוד, בהוריות ובכריתות, נאמר שאדם מחויב "למיחד בריש שתא", לייחד. ואולי הפועל "למיחזי", שהוא קצת לא מובן כאן, היה במקורו "למיחד". וראב"ן הירחי, ספר המנהיג , מהד' י'  רפאל, ירושלים תשל"ח, עמ' שד, כותב: "לנקוט".

[2]      אוצר הגאונים , שם.

[3]       ראה ר"ד הנשקה, "הרמב"ם כמפרש דברי עצמו", ספונות , כג (תשס"ג), עמ' 146 - 159.

[4]      על מנהג זה ראה א"א הלוי, ערכי האגדה וההלכה לאור מקורות יווניים ולאטיניים , ב, תל אביב 1980, עמ' 224; ר"י תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד , ירושלים תשנ"ה, עמ' 257 - 258; ר"ד שפרבר, מנהגי ישראל , ד (תשנ"ה), עמ' מב-מח. אוסף מקורות, דיונים הלכתיים ודרשות סביב סימני ראש השנה ראה ע"א יצחק, שדי יער , ירושלים תשנ"ח. וראה א' ארנד, פרקי מחקר ליום העצמאות , ירושלים תשנ"ח, עמ' 26, 94. מנהג דומה היה בבגדד: בקערה שהחזיק בודק החמץ בערב פסח נהגו לשים מעט מלח. אחד הטעמים שציין לכך ר"י חיים, בן איש חי , ירושלים תשמ"ו, א, פרשת צו, היה: "לסימנא טבא שנזכה לשנים רבות, לבדוק בכל שנה ושנה, דהמלח הוא סימן לקיום דכתיב ברית מלח, שהוא דבר מתקיים".

[5]        ספר המנהיג , לעיל הערה 1, עמ' שד. ראה גם להלן, הערה 13.  

[6]      לפירוש זה מוקדש ספר שלם, ראה M. Saperstein, Decoding the Rabbis, Cambridge, Ma & London 1989 . ראה גם י' טברסקי, "ר' ידעיה הפניני ופירושו לאגדה", עין חד"ה – ספר היובל לאלכסנדר אלטמן , בעריכת י' שטיין ור' הלוי לועווע, אלבאמה תשל"ט, עמ' סב-פב; י"מ תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה ובצפון אפריקה , ב, ירושלים תש"ס, עמ' 197. לתיאור הפרשנות השכלתנית לאגדה בימי הביניים ראה א' ארנד, אלף המגן לר' שמריה האקריטי , ירושלים תשס"ג, עמ' 40-35, ובהפניות שם.

[7]     מה ששרד מצוי בכתב יד אסקוריאל IV 3 G . הפירוש למסכת הוריות נדפס ע"י ד' גנחובסקי בתוך: אוצר  הפירושים על מסכת הוריות , ירושלים תשכ"ט, עמ' יב-טו, הוא מיוחס שם לר' ידעיה הפניני, כפי שחשבו בעבר. הנוסח המובא במאמרנו מועתק מכתב היד.

[8]      הרעיון שהאדמה נבקעת לקול רעש נזכר במקרא (מל"א א:מ): "ותבקע הארץ בקולם", אך התלמוד (חולין צ, ע"ב) מפרש פסוק זה כ"לשון הבאי", היינו כגוזמה. עוד יש להעיר כי בכיבוש יריחו, לאחר תקיעת הכוהנים בשופרות הריע העם תרועה גדולה ואז נפלה החומה תחתיה (יה' ו:כ), אך שם לא כתוב כי החומה נפלה מחמת רעש השופרות או תרועת ההמון.

[9]     ראה למשל אביטל לביא, "אפקט המתחלה", בתוך: http://qube.co.il/qarts.asp , 14.6.03: "מחקרים שבוצעו בצמחים הראו שמוסיקת רוק משפיעה באופן שלילי על גדילה בשל הקצב הלא סדיר שלה. מוסיקת בארוק, מצד שני, מקושרת באופן ישיר לגדילה מהירה ובריאות אצל צמחים". תודתי נתונה לד"ר אברהם   אופיר שמש על הפניה זו.

[10]     ראה למשל J. S. Berrall, T he Garden: An Illustrated History , New York 1966  

[11]   ראה למשל J. G. Frazer, The Golden Bough: A Study in Magic and Religion , Vol. 6, The Scapegoat, London 1925, pp. 111, 117, 204, 214. . וכן: ג' נגאל, סיפורי "דיבוק" בספרות ישראל , ירושלים תשמ"ג, עמ' 50; מ' בר-אילן, "גירוש שדים על ידי רבנים: משהו על עיסוקם של חכמי התלמוד בכשפים", דעת , 34 (תשנ"ד), עמ' 28 הערה 40; י' חיות, "רבי משה זכות מגרש הרוחות: קבלה, מאגיה ורפואה בעת החדשה", פעמים , 96 (תשס"ג), עמ' 128; אסתר ליבס (עורכת), שדים רוחות ונשמות: מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום , ירושלים תשס"ד, עמ' 56.

  [12]   ראה למשל אמירה ופעולה מַגית "לארעא דלא מפקא פירי" בספר חרבא דמשה (מהד' י' הררי), ירושלים 1997, עמ' 44. ראה גם פרייזר (לעיל הערה 11), עמ' 111, שהיו מקומות שהיכו בתוף ותקעו בשופר להרחיק שד מהכפר, והדבר הועיל לפי השקפתם גם להגנה על היבול. ר' פטאי, אדם ואדמה , ב, ירושלים תש"ב, עמ' 130, הביא תיאור ארוך של טקס סמלי שהתקיים בבנגאל שבהודו, של חתונת השמש עם הארץ, שמטרתו השגת הפוריות השנתית הדרושה. להלן קטע ממנו: "כהן הכפר מייצג את אל השמש ואשתו את אלת-האדמה. את הטקס מסדרים בחודש מאי, כשהעץ סל פורח... זוהי החגיגה החשובה והגדולה ביותר בכל השנה ומטרתה לחוג את חתונת אל-השמש (בגבן) עם אלת-האדמה (דרטי-מאי) ולעשותם פוריים ונותנים תבואה טובה. באותה שעה גם מפייסים את כל האלים הקטנים יותר ואת השדים של הכפר, שלא יעכבו את פעולתם המיטיבה של אל השמש ואלת האדמה".

[13]     יש להעיר כי בצטטו את אביי ציין ר' יצחק בן ידעיה שני מינים של פֵרות העץ: תמרים ותאנים, אך בפירושו הוא לא ביאר מה משמעות התאנים. אכילת תאנים בליל ראש השנה בפרובנס נזכרת כבר ב מחזור ויטרי , מהד' ש"ה הורוויץ, נירנברג תרפ"ג, עמ' 362: "בפרוונצא אוכלין ענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש כל דבר חדש וקל וטוב לסימן טוב לכל ישראל".  

[14]      בכ"י: 'או'.

[15]    נראה שהדבר מבוסס על המדרשים המציינים קושי בגידול התמרים. כך במדרש תנחומא, לך לך, אות ה: "שאר אילנות כל זמן שמזקינים נקצצין, ונוטעין מנצר שלהן ומיד הן גדלין, והארז והתמר משנקצצין מי יוכל לעלות במקומן אלא אם כן ביגיעה גדולה לשנים הרבה". ובבמדבר רבא, ג, א: "תמרה אם נעקרה אין לה חילופים".

[16]   פירוש שכלתני נוסף מאותה תקופה ואותו אזור הוא פירושו של ר"מ המאירי (1315-1249). ראה חידושיו בהוריות, ובספרו חבור התשובה , מהד' ר"א סופר, ניו יורק תש"י, עמ' 266-265. ההבדל בינו לר' יצחק בן ידעיה נדון על ידנו במקום אחר.