אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 671

ראש השנה, תשס"ז

בעניין שופר בראש השנה שחל בשבת [1]

פרופ' הלל ויס

המחלקה לספרות עברית

רבים הם הסימנים בראש השנה ושונים הם מנהגיהם, אבל ישנו סימן אחד שהוא מהות היום ומצוותו: "יום תרועה". זהו סימן הסימנים של ראש השנה, סימן דאורייתא, ובלעדיו "העיקר חסר מן הספר" ומעיצומו של יום, ונותר רק "זיכרון תרועה" [2] ולא "יום תרועה", ולא רק באסמכתות חז"ל, שלא תוקעים כלל בשבת שחל בה ראש השנה, כדעת הירושלמי שאין תוקעים בשבת מדאוריתא אלא במקדש. מה שנותר בשבת הוא הזיכרון של זיכרון התרועה שהייתה צריכה להיות, אך ראש השנה בין בשבת בין בחול הוא: "יום הזיכרון הזה".

אכן כאן מתערבבות הלכה ואגדה, וסברות עמוקות מאוד בדרשנות. התקיעה עיקרה זיכרון מלכות ה' הנצחית, הבלתי-חולפת והבלתי-משתנה. והנה דווקא ביום שהוא יום הרת עולם, הן בבריאה הן בדין, יום שבו ה' יושב על כסאו ומולך על העולם כולו, דווקא באותו רגע אדיר - עבדיו נמנעים מלהמליכו. והרי הוא מולך מכל מקום. ההימנעות מתקיעה כמוה כנסיגה הלכתית הבאה בעקבות נסיגה רעיונית שיש הרוצים לראות בה ניסיון של שליטה על היצר הרוצה לקיים מצווה דאורייתא; מתוך יראת ההוראה יש המבקשים לעקוד את הדחף לקיים מצוות התקיעה. [3] אמנם ישראל בניו של ה' ולא רק עבדיו, וכשם שבית דין של ישראל הוא המחליט מתי חל ראש השנה, מתי יישב המלך על כיסאו, [4] כך חייב בית הדין להחליט בשאר עניני המלוכה ותכסיסיה! השאלה היא מתי הזיכרון הפך אך זכר, זכר ללא טעם ראוי.

"א"ר יצחק, כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה, מאי טעמא, דלא עירבב שטן" (ר"ה, טז ע"ב) . מדוע יעלה רבי יצחק בדעתו שלא יתקעו בתחילתה? אם מחמת אונס, הרי מי שנאנס ולא תקע - פטור, אף אם זהו סימן רע לשנה ח"ו. ואמנם עצם האונס אינו נראה שרחמנא פוטר לחלוטין, שאם לא היה הנאנס חייב במשהו ודאי לא היה קורהו אונס כדוגמת השוגג. אך דברי רבי יצחק אינם עוסקים בתקלות פרטיות אלא בשנה שהציבור, בלשון רבים, אינו תוקע שאין תוקעים בציבור בתחילתה. האם ישנה מציאות שבמכוון אין תוקעים? התשובה הפשוטה והשלטת מאז החורבן היא: אכן כן! ויש רבים המסתמכים על מקורות בחז"ל שהתקיעה בשבת אסורה אף מדאורייתא, ומותרת רק במקדש, מכוח הקרבנות או מכוח הסנהדרין שהיה בקי בקידוש החודש וידע מתי ראש שנה כשישב בלשכת הגזית.

עניין מצוות המותרות או האסורות בשבת אם משום שבות אם משום טלטול או מחמת שכחת הדרש ותולדות ההלכה, כמו לימודו של הלל הזקן אם קרבן פסח נקרב בשבת או נדחה, עדיין מתמיהים. מתי קבעו את ההלכה על-פי המסורת - "פוק חזי מאי עביד עמיה", ומתי קבעו אותה מכוח לימוד. על-פי מה הוכרעה הלכה בסוגית שופר בראש השנה שחל בשבת? סברות רבות לכך, ואני מבקש להוסיף כאן סברה שיש להניח כי כבר הועלתה, אך אני טרם מצאתיה בכתובים.

השבת מהותה שביתה והקול מהותו עשייה, ואלו שני ניגודים. שהרי הקב"ה הקדים אמירה לעשייה במעשה הבריאה, ביום תחילת מעשה שמים וארץ, כ"ה באלול, כאשר אמר ויהי אור. הקול הוא אפוא תחילת המעשה. השופר בקולו הוא הזיכרון הראשוני המתחבר לאין סוף; הקול המושמע בו יוצר התחברות לעשייה של הבריאה ובכך הוא מנוגד ל"שבת וינפש". ולכן ההמלכה שתוקעין לפני המלך ומזכירים פרשת הבריאה - מלכויות, זיכרונות שופרות מתלכדת לעניין אחד שמוצג מהיבטים שונים בתקיעות ובתפילות. הבריאה היא נצחית והיא מייצגת את מי שמלך בטרם כל יציר נברא, אבל האיסורים שהמשנה והגמרא מדברים עליהם באים מכוח השתקפות ההלכה ומדרשי ההלכה בזמנם ולעתיד לבוא: "יום תרועה" בחול ו"זיכרון תרועה" בשבת, ולא רק מכוח אסמכתאות, דיונים אגדיים או דיוני חול מטה-הלכתיים.

השאלה אם יש מקום או חובה לתקוע בשופר בשבת שחל בה א' תשרי,  שאלה זו חזרה ביתר שאת מאז עסק בה הרב עקיבא יוסף שלזינגר, [5] בעל "הלב העברי". הוא עצמו תקע בסופו של דבר כנראה ב-ד אמותיו, מחמת קנאי ירושלים לפני מאה ואחת שנים, וזאת על אף שהרב האדר"ת, שנתמנה לכהן כמרא דאתרא של ירושלים לעת זקנתו של הרב שמואל סלנט, והרב החכם באשי, הראשון לציון,  רבי יעקב שאול אלישר, כולם נתנו ידם ליזמתו של הרב שליזנגר, מי באמירה מפורשת ובהתלהבות, מי בחשש - אך בהסכמה שבשתיקה. בצער טיפוסי לאחר מעשה נאמר שאמנם רצו להנות כלשון האדר"ת [6] ואפילו לשמוע מן "האיסור" של הרב עקיבא שלזינגר, אך לתת יד בתקיפות לא יכלו. וכך כותב האדר"ת לחתנו המפורסם הראי"ה זצ"ל, שהיה אז אב"ד דק"ק יפו: "על דבר תקיעת שופר בשבת קודש הבעל"ט כבר נתבטל הדבר וכבר הסחתי דעתי מזה כי שמעתי שמרננים שאני רוצה לחדש חדשות ח"ו". [7] כל הדמויות הנזכרות היו שותפות סוד ליזמה הברוכה והמתבקשת מעצם הישיבה בירושלים בזמן תחיית ישראל בארצו ותחיית המצוות התלויות בארץ. [8]

כנימוק נוסף לחשיבות התקיעה מעלה הרב יעקב שלזינגר את מצבה של ירושלים ואת מצבו של עם ישראל בשנת תרס"ה, כשהתפשטו הפוגרומים ברוסיה (אדרת אליהו, רי):

שמעתי ותרגז בטני אמרתי יעבור עלי מה אני אסע להג"ר שמואל מסלנט שי' לשאול את פיו, למה מנגד (מתנגד) לזה הרבה, כי מרדכי היהודי כאשר ראה עת צרה, היה מדחה את יו"ט של פסח בתענית ... וע"י דיחוי זה נדחה גזרת המן. ואנחנו נחוס מלדחות להצלת רבים ספק שבות מדברי סופרים של יחיד תוקע בלבד ... ורז"ל העידו איך ישועת ישראל תלוי בשופר במועדו (ר"ה טז) ... ויתחזק וישב על המטה (הרב שמואל מסלנט) וספרתי לו כל הנ"ל... והשיב שלא שמע מענין זה עד עתה כלום. אדרבה, בשנת תרמ"ב כאשר היה מדובר לתקוע בראש השנה היה מצפה לשמוע תקיעת שופר בזמנו ... ואמר למה לן כל כאלו, ממה נפשך, אם סומכים אנו על הרי"ף יכולים אנו לתקוע בפני ב"ד סתם.

 

למעשה לא נזכר בתורה עניין שופר בראש השנה אלא יום תרועה, והוא ודרכי התקיעה אינם אלא לימוד מן המסורת. לא רק שאין ידוע מראש מתי יחול ראש השנה (בזמן שמקדשים את החודש לפי הלבנה), אלא גם תוכנו וטעמו מכוסים בפסוקי התורה. [9]

ובערפילי ההלכה למשה מסיני אין אנו יודעים אל נכון מה היה כשהיה ראש השנה יום אחד, שהרי בוודאי לא נתבטלה אז המצווה בשבת. או האם אך מחמת בית הדין שקבע את החודש ויכול היה תמיד על ספיקא דיומא, כשאיחרו העדים, או נשתבשה עדותם שלא תהיה תקיעה בשבת? והאם תקעו כדעת הרמב"ם במקומות הסמוכים לירושלים ששמועת בית הדין כבר הגיעה אליהם או רק במקדש. אבל משחרב המקדש מצלצלים דבריו של רבן יוחנן בן זכאי מעל לכל הפלפולים: תוקעים! "אחד ביבנה ובכל מקום שיש בו בית דין" וכך היסה גם את בני בתירא: קודם נתקע ואחר-כך נדון! מהו "כל מקום" זה ועל איזה בית דין מדובר?  האם על בית דין אקראי כדעת תנא קמא (ראה הר"ן) או רק בבית דין סמוך של שבעים ואחד או של כ"ג. גם הרב עקיבא יוסף שליזנגר הטיל על עצמו בתחילה חומרות שיהיה דווקא בית דין של כ"ג שבפניו יתקעו בשבת, ואחר כך הצר על כך שמתוך השתדלותו לרצות המלעיזים - נחסמה תקיעתו.

פרופ' עזרא פליישר פרסם פיוט המיועד לתפילת מעריב של ראש השנה החל בשבת. [10] הפיוט מתאר את המנהג לתקוע בראש השנה החל בשבת בבית הוועד או בפני "ראשי תעודה". מנהג זה נתקיים בארץ ישראל, ובכל מקום שנקרא ארץ ישראל על-פי גבולותיה הרחבים, כנראה עד למאה ה-12, שהיא התקופה המשוערת המאוחרת ביותר שבה נכתב הפיוט, כמו בישיבת ארץ ישראל שהייתה באחריתה בדמשק ובצור. [11]  

 

מלך הזהיר בועד / שיהיו תוקעים בבית הועד / בשבת וראש השנה

מלך חיזקם בלימוד / שיהא שופר קשור לעמוד / בשבת וראש השנה

מלך ברר לעדה  / שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה / בשבת וראש השנה

מלך רחש שלא ימשך ביד / אבל יינתן בו פה והוא מגויד / בשבת וראש השנה

 

הפיוט מוכיח כי בתנאים המיוחדים המתוארים בו תקעו גם תקעו, על-אף משנת ר"ה ד, א המאזכרת את תקנת ריב"ז. אחת ההנחות היא שהתקנה נתקנה כזכר למקדש. ריב"ז ידע שבני בתירא לא יאפשרו לו לתקוע אם יתקיים דיון הלכתי תקין, ולכן נקט במחטף. [12]

לרוב המתדיינים בנושא, עניין התקנה של ריב"ז כזכר למקדש אינו מופיע כלל בדיוניהם, אלא רק החשש המצוין בבבלי: "אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה כרבה, דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים" (ר"ה כט ע"ב). לעומת זאת מעמיד הרב זולדן עמוד הוראה בעניין זכר למקדש בפרשת תקיעת השופר בשבת (עמ' 51):

כבר שמו לב שבפרשת שופר לא כתוב 'זכר למקדש' ורבים פסקו בסוגיה מבלי להתייחס לעניין זכר למקדש. לא כן הרב ישעיהו דטראני (פסקי הרי"ד לראש השנה, מכון התלמוד הישראלי, תשל"א עמ' קן): 'התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין ואפילו של שבעים ואחד, כדי לעשות זכר למקדש'. דבר זה לא נאמר בגמרא והוא חידושו של הרי"ד (כנראה על-פי הסיומת של שתי המשניות, ה"ו). [13]

 הגמרא בר"ה (כט ע"ב) מביאה שלוש דעות באשר לשאלה בפני איזה בית דין תוקעין לפי תקנתו של ריב"ז: תנא קמא: "אפילו ארעי". רש'י: ד"ה: בית דין דאקראי. רבי אליעזר: יבנה וכל מקום שיש בו סנהדרין גדולה.

בין שאר דבריו מביע הרב זולדן (שם, עמ' 49) דעתו בעניין בית הדין ומציין את הר"ן (ח, א) בדפי הרי"ף: "תנא קמא: אפילו ארעי", וזה כולל אפילו בית דין של שלושה! הר"ן פוסק שלמעשה פוסקים כתנא קמא ותוקעים על-פי בית דין של שלושה. כך עשה הרי"ף שתקע בבית דינו בשבת, משמע שלפי דעתו אין צורך שאותם שלושה יהיו סמוכים, והעיקר שיהיה זה בית דין קבוע.

לעומת הקולות הללו ניצבת העמדה האידאולוגית של יראת ההוראה כערך עליון שבו היהודי בגלל ספיקא של טלטול יוותר על מצווה מדאורייתא שהוא הוזהר במשמעותה. לשם ההימנעות מן התקיעה אפשר אמנם להציב תנאים מיוחדים לרמת בית הדין. שיהיו סמוכים דווקא, כדעת הרמב"ם, ובקיאים בקידוש החודש, ולא זאת אלא אף שקידשו החודש בפועל. בוודאי שבדרך זאת לא ניתן יהיה לכאורה לתקוע. הכול אמורים לדעת שאילו היה השנה למשל בית הדין מקדש על פי הראייה, נראה שראש השנה היה חל בין יום א' ליום ב'. לפי פרופ' רוי הופמן ייראה הירח ביום א', ואולי העדים לא היו מגיעים, ולכן קרוב לוודאי שראש השנה היה חל ביום ב' בשבוע. לכן אלו שבונים רק על בית דין שקידש בפועל ניצבים כנכלמים עם לוח השנה וראש השנה במועדו.   

מה היה הדין והמציאות ההיסטורית בטרם הפך ראש השנה ליומא אריכתא? הנושא הזה חשוב מאוד והוא חורג מגדר שאלות הלכתיות שגרתיות, מפני שהוא מציין את ההתחמקות מנקיטת עמדה בגבורה כפי שעשה רבן יוחנן בן זכאי: "קודם נתקע ואחר-כך נדון". הוא נקט במחטף משום שידע שבני בתירא יתישוהו באמצעות פלפוליהם הענווים שהפכו ליראת הוראה משתקת המחריבה מאז את בית ישראל. שכינתא בגלותא! לנגד עיניו של רבן יוחנן בן זכאי עמדה החשיבות של זכר למקדש. הוא לא ביקש מהקיסר שיחון את ירושלים, כי אפשר שלא הייתה בכך אפילו הצלה מועטת, אבל הוא היה הראשון לחזור לשם בדעתו מכוח "הציבי לך ציונים" שתדעי כיצד לחזור ואפילו מיבנה: "מהרה ייבנה המקדש" ולכן תיקן התקיעה ביבנה ובכל בית דין ואפילו בבית דין אקראי. כי זיכרון העבודה במקדש והאמונה בחידוש העבודה בו הוא התנאי לשיבתנו לשם.

אבל כאמור מסקנתו של הרב יהודה זולדן היא: תקיעת שופר במקדש קשורה לתקיעת שופר של ראש השנה. מכוח קדושת המקדש שמקריבים בו ומכוח הסנהדרין שיושבת בו, תוקעים גם בגבולין ולא רק כאשר חל ראש השנה בשבת (עמ' 55). לכן עניין זה צריך הכרע לפי הדיינים שמוכנים להיכנס לעומקה של הסוגיה גם לפי צורכי הזמן וכיסופי המקדש, ולא רק מתוך עמדה של יראת ההוראה.



[1]    כתיבת המאמר נתאפשרה בגין הלקט של הרב מנחם בורשטיין:  "שופר בראש השנה שחל בשבת", מכון פועה: סוגיות אקטואליות במקורות היהדות, ער"ה תשס"ז ובלימוד מתוך ספרו של הרב יהודה זולדן,  מועדי יהודה וישראל, אור עציון תשס"ד, עמ' 47 - 68. מסקנתו של הרב זולדן היא שתקיעת השופר בשבת א' בתשרי תלויה בבית דין שהוא ברמת בית הוועד, שהוא כסנהדרין.

[2]     נריה גוטל, "זכרון תרועה" ו"זכרון תרועה ההיבט ההגותי", בספרו של הרב מנחם בורשטיין, שם עמ' 72 – 74; 118 – 119. לדעתו של גוטל הכינוי הקבוע של ראש השנה בין בחול בין בשבת הוא "זכרון תרועה".

[3]     על מסירות נפש מצדו של עם ישראל, הנמנע מן התקיעה, אומר ה"משך חכמה" (אמור כג:כד) על דברי התוס', ד"ה שאין: "לאו דאיקלא דשבתא אלא אתייליד אונסא.. ביטול התקיעה מהווה אם כן סכנה גדולה, ולמרות זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצוות השבת - יעבור עלינו מה ולא יבולע לשבת" (מצוטט אצל גוטל הע' ו וכן במקומות שונים במקראה של בורשטיין).

[4]     "ואם נשתהו העדים מלבוא או נמלכו בית דין לעברה, למחר הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה ויעברו סניגורין ויעברו ספיקטורין, שגזרו בית דין למטה שאמרו ראש השנה למחר. ומה טעם? 'כי חוק לישראל הוא'" ילקוט שמעוני בא, רמז קצ.

[5]     עקיבא יוסף שליזנגר, פרסבורג 1838 (כיום ברטיסלבה), אביו היה מתלמידיו המובהקים של החת"ם סופר. ב-1863 כתב תכנית מדינית לחרדים בשם "המעלה" שקדמה לתכניות הציוניות ובגרסתה המאוחרת (1873) כיסתה תחומי חינוך, כלכלה וביטחון. ב-1865 פרסם את ספרו "הלב העברי", שהוא בין השאר קול קורא לעלייה. עלה ב-1870 ופיתח רעיונות סוציאליים לביטול החלוקה. ב-1873 פרסם חוברת בשם "חברא מחזירי העטרה ליושנה - כולל העברים", שיש בה גם עניין החייאת השפה העברית, בנקאות וחקלאות, מעין בסיס למדינה עברית. הרב שלזינגר שמח על התפתחות ההתיישבות על-אף חילוניותה. ב-1878 הצטרף למייסדי פתח-תקווה. כמו כן חידש את פתיל התכלת. כל ימיו סבל מרדיפות הקנאים. בסוגיית התקיעה בראש השנה שחל בשבת החל לעסוק עוד בשנות השמונים של המאה ה-19. (פרסם סדרת מאמרים בנושא בתל תלפיות שכוסו על ידי הרב מנחם בורשטיין.)

[6]     הרב יחיאל–מיכל טוקצ'ינסקי כותב בספרו עיר הקודש והמקדש: "בקיץ תרס"ד כשהבאתי את לוח דיני ומנהגי ארץ ישראל לשנת תרס"ה אל הגאון האדר"ת, נאנח אז ואמר: חבל שר"ה חל בשבת ומי יודע אם אזכה עוד לשמוע קול שופר דאורייתא. והוסיף לאמור, אילו היה רבי עקיבא יוסף עושה מעשה בראש השנה הבא לתקוע בשבת הייתי הולך ועומד אחורי הכותל לשמוע קול שופר". מתוך שלמה אלברט, אדרת אליהו, תולדות חייו של האדר"ת, תשס"ג (מצוטט אצל מנחם בורשטיין, שם עמ' 182). גם תלמידו של הרב שמואל מסלנט מספר דבר דומה על רבו.

[7]      מנחם בורשטין, שם.

[8]      מכאן ניתן להסיק לימינו, וכך מוצאים אנו במחזור המקדש לראש השנה בעריכת הרב ישראל אריאל: "לאור העובדה  שתקיעת חצוצרות ושופר נעשתה בשערי המזרח בהר הבית, אין התקיעות קשורות למעשה הקרבן דווקא. דומה כי עם שחרור מקום המקדש בידי ישראל, התחדשה מצווה והתחדש החיוב לתקוע בראש השנה בתחום המקדש והר הבית, וכלשון חז"ל שהיו תוקעים בשערי מזרח ובהר הבית" (עמ' 135 ). וראה דעת הרב גורן, "תקיעת שופר במדינה ותקיעת שופר במקדש", מועדי ישראל , עמ' לד-לט.

[9]     הרב אברהם ישראל שריר: "למה תרועה ביום הזה", צהר , כתב עת תורני תשס"ג עמ' 23.

[10]     תרביץ תשמ"ה.

[11]    דוד הנשקה פותח את מאמרו "תקיעת שופר בשבת" בציטוט כל הפיוט. סידרא , כתב עת לחקר התורה שבעל‑פה, עורך צ"א שטיינפלד, חוברת ח', הוצאת אוניברסיטה בר-אילן עמ' 36-37. במאמרו הוא מעלה את השאלה הבאה: "אבל משעה שהכל יודעים שהוא אחד לחודש, לפי שהדבר נקבע על פי חשבון, אפשר שאין לבית הועד מעמד של בית דין לענין זה. ואמנם, מצאתי טיעון זה מפורש בחיבורו של ר"מ המאירי לר"ה: 'ואין תוקעין אלא בית דין קבוע וסמוך בארץ, שיהיו מקדשין את החודש על פי הראייה'. ואף קודם לר"מ המאירי מוצאים אנו באיגרתו של דניאל ראש הגולה משנת 1161 דברים נמרצים... והתוקע בשבת ואפילו בבית הוועד מחלל הוא את השבת ועונשו מרובה" (ראה הע' 71). אבל העיקר כתוב בסיפא של המאמר: "האם ארע שתקעו בשבת בתקופת הגאונות הארץ-ישראלית, אין ספק שיש להשיב בחיוב, וכעולה מפיוטנו" והמקורות לכך וזיקתם לפרשת תקיעת הרי"ף. נראה שאיגרתו של דניאל יצאה נגד המנהג לתקוע בשבת בהגבלות המתוארות בפיוט, ומכאן שדורות רבים של יהודים בא"י לא השלימו עם הגזרה.

[12]   נראה שבכל הדורות היו כאלה שזיכרון חורבנו של המקדש היה חשוב להם מהמקדש עצמו. ראה ש"י עגנון, הכנסת כלה , עמ' 42, 311.

[13]            הרב זולדן מוסיף דעה דומה של הרב יוסף זוסמאנוביץ (תרועת מלך, סימן ס"ט, סעיף ג). שם הביא סברת עצמו שתקנת שופר היא זכר למקדש, ולא ציין את דברי הרי"ד. וכן מוסיף הרב זולדן (בהע' 13 בעמ' 51) דעה דומה של הרב יוסף אנגל בגיליוני הש"ס, שם. הוא מתרץ בשם השו"ת ראשית ביכורים, סימן ב, שנראה שתוס' סוברים כשיטת רי"ף, שגם כיום יש לתקוע בשופר בשבת במקום שיש בית דין, כזכר למקדש .