אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 811

שבועות ופרשת נשא, תשס"ט

חג הביכורים – חגה של ארץ ישראל

הרב מאיר גרוזמן

המחלקה לתלמוד

חג השבועות הוא גם "חג מתן תורה" (יומא ד ע"ב) וגם "חג הביכורים" [1] (שמ' לד:כב), אך אם הנושא הראשון – "מתן תורה" – חי ומושרש בתודעתם של מקיימי המצוות ויש לו ביטוי בהלכות החג ומנהגיו, הרי הנושא השני – "ביכורים" – נותר עלום ואין לו ביטוי בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות. עם יציאת עם ישראל לגלות פסקה מצוות העלייה לרגל, הדרכים העולות ירושלימה נָשָמּו, וכך פסקה הפעילות המעשית סביב מצוות "ביכורים", ודומה שגם "זֵכר" כלשהו לא נותר לה הן בתודעת הציבור הן בהלכות החג ומנהגיו. הלומדים בחג זה וסמוך לו את "מסכת ביכורים" הם אולי היחידים ה"גומלים חסד" עם מצווה זו, ואף כי המסכת דנה באירועים היסטוריים מימי הבית, ויש בה כדי לעורר ערגה למצווה זו, הרי בדר"כ לא נעשה דבר כדי לתת לה ביטוי מעשי.

אפשר שהסיבה היא שורשי המצווה, מטרתה וגדריה. מצוות ביכורים אינה נוהגת "אלא בפני הבית (כשבית המקדש קיים), ולא יובאו אלא מפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן ומשבעת המינין לבד" (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קכ"ה). משום כך אי אפשר לקיימה עוד. אם נוסיף לזה את ההשקפה שכל כולה של מצווה זו ויסודה לא באו אלא כדי להודות לה' על היבולים שניתנו לעם ישראל היושב על אדמתו, ו"כי הפֵּרות ויתר כל הטובות מאִתו יבואו" (ספר החינוך מצווה צ"א), נבין מדוע נעלמו תהלוכות הפאר, הטקסים והמנהגים שליוו מצווה זו, ומלבד הזכרתה בתפילת המוסף ובקריאת המפטיר בחג השבועות לא נותר ממנה ולא כלום.

ברם עיון מחודש בפרשת הביכורים (דברים כ"ו) יביא להבנה אחרת, נוספת, בתוכנה ובמהותה של מצווה זו, ויאפשר להגיע למסקנה שמטרת הבאת הביכורים הייתה להודות לה' על שנתן לנו ארץ ועל שהביא אותנו אליה, ועל שאנו יושבים בתוכה, חיים בה, עובדים את אדמתה ונהנים מפֵּרותיה.

כבר בתחילת מצוות הביכורים נאמר משפט שאין כמותו אף לא באחת מן המצוות התלויות בארץ. במצוות "שמיטה" נאמר " כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם " (ויק' כה:ב); במצוות "חלה" נאמר " בְּבֹאֲכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה " (במ' טו:יח); במצוות "ערלה" נאמר " וכִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ " (ויק' יט:כג), אך במצוות "ביכורים" נאמר " כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ " (דב' כו:א). מודגשות כאן הביאה לארץ, נתינתה לעם ישראל, הנחלתה, הורשתה והישיבה בה. אמנם ב"פרשת המלך" כתוב משפט דומה – " כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ " (שם יז:יד), אולם חסרה בה מילה חשובה אחת: "נחלה". מכאן שמטרת מצוות הביכורים קשורה קשר אמיץ לא רק לירושת הארץ אלא גם לקבלתה לנחלה.

      המילים-מושגים "ארץ" ו"שבועת ה'", והשורשים "נ-ת-ן" ו"ב-ו-א", חוזרים בפרשיה זו כמה פעמים, למשל: " אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ " (דב' כז:ב); "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ " (שם); " כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ "(שם:ג); " אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי " (שם:י) ועוד, ואפשר לראות בהם מילים מנחות שמשמעותן היא שמצוות ביכורים אף שהיא תלויה בהבאת פֵּרות למקדש ואף שהיא מביאה ברכה בפֵרות האילן (ראו תוספתא ר"ה פ"א הי"ב), הרי היא מביעה תודה לא רק על היבולים החקלאיים אלא גם, ואולי בעיקר, על הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לעמנו.

      זאת ועוד: כאשר החקלאי מביא ה"ביכורים" מתייצב לפני הכהן כשהטנא בידיו, הוא קורא, כידוע, שתי קריאות. בראשונה הוא אומר: " הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ " (דב' כז:ג), ולאחר מכן הוא אומר: " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי " וגו' (שם:ה). והנה אין בקריאה הראשונה שום אזכור של פֵּרות, יבולים ותנובת הארץ, אך יש בה הצהרה שהוא, מביא הביכורים, בא אל הארץ המובטחת לאבות האומה. אילו הייתה המטרה להודות לה' אך ורק על היבולים שהשדות הניבו לחקלאי זה, היינו מצפים להכרזה מעין זו: הגדתי היום לה' אלוקיך כי הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי (כפי שהוא אכן אומר בהמשך, לאחר "ארמי אֹבד אבי"). אבל הכרזה זו שלפנינו מדברת בעד עצמה ומעידה על מטרתה העיקרית של מצוות הביכורים (ראו רמב"ן דב' כז:ג).

עתה אנו מגיעים ל"מקרא ביכורים". לאחר שהכוהן לוקח את הטנא שבו הפרי מידי החקלאי ומניחו לפני מזבח ה', פותח החקלאי בקריאה שנייה. "ארמי אֹבד אבי". תחילה הוא מספר על לבן הארמי שרצה לאבד את יעקב אבינו שהתגורר אצלו כשני עשורים. לאחר מכן הוא מספר על ירידת יעקב למצרים, על הִתרבות בני ישראל בה, ועל הסבל הנורא שעבר עליהם שם, עד שה' הוציאם " בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים " (דב' כז:ח) והביאם אל המקום הזה: " וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ " (שם:ט).

הקורא "מקרא" זה חייב לתמוה על צירוף שני סיפורים אלה לטקס הגשת הטנא המכיל פרי ביכורים. מה הקשר בין סבלו של יעקב וסבלם של בני ישראל במצרים לעמל כפיו של חקלאי זה, היושב על אדמתו ומעלה את ביכוריו לירושלים? אם מטרת ה"ביכורים" להודות לה' על היבולים הטובים שהאדמה הניבה, הרי אין מקום לשני סיפורים היסטוריים אלה. אלא שלאור האמור לעיל, על דבר המטרה הנוספת ואולי העיקרית של מצווה זו יש ויש להם מקום! שני הסיפורים האלה מעידים על סבלם של בני ישראל בגולה, על היותם משועבדים ל"מארחיהם" הזרים, על היותם מוכים ומעונים ועל היותם נתונים לסכנת מוות. יעקב סבל כך בהיותו אצל לבן, ובני ישראל סבלו כך בהיותם בארץ מצרים. אולם כאן, בארץ ישראל, כשאנו יושבים בה ונהנים מעמל כפינו, אין אנו נתונים עוד למשיסה ולסכנה. עם ישראל עובד את אדמתו, וזו מאירה לו פנים ומעניקה לו חלב, דבש ויבולים מבורכים. הניגוד שבין גולה חשוכה ומאיימת ובין ארץ טובה הנותנת את פֵּרותיה ותנובתה הוא שנותן תוכן לקריאה זו. שני הסיפורים הם ביטוי לשלילת הגלות, ואילו הבאת הביכורים נועדה להודות לה' על היותנו בארץ הטובה.

עתה אפשר להבין גם מדוע "אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים". רק הפֵּרות שארץ ישראל נשתבחה בהם יכולים לייצגה, לתת ביטוי של תודה על קבלתה ולבטא את ייחודה. לפיכך מן הראוי לקבוע שחג השבועות כחג הביכורים הוא בעיקרו חגה של ארץ ישראל.  



[1]    חג השבועות הוא ראשית הזמן של הבאת הביכורים. הביכורים הובאו במהלך הקיץ עד חג הסוכות ואף עד חנוכה (משנה ביכורים א, ו).