אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 736

פרשת ויחי, תשס"ח

הזהות היהודית של עם ישראל

הערות לפרשת "שמות" *

פרופ' משה קוה

נשיא האוניברסיטה

פרשת "שמות", הפותחת את השני בחמשת חומשי התורה, מספקת לנו אשנב ראשוני לשאלה המעניינת: מהי זהותו המיוחדת של עם ישראל? החומש הראשון "בראשית" הוא סיפור על גדולי האומה, על אמונתם, מוסריותם ודרך חייהם. הסיפור מסתיים בירידתם למצרים בה קבעו את מושבם, ובסיפור זה עצמו מתחיל גם חומש שמות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". מיד לאחר מכן מופיעים שמות היורדים בזה אחר זה. היינו, עדיין מדובר בסיפור על בודדים שניכרים בשמותיהם הספציפיים.

המעבר מאוסף של בודדים המצוינים בשמותיהם לקולקטיב של עם הוא תהליך מרתק. בין השאר משום שההגדרה הראשונה בהיסטוריה של שבטי ישראל כ"עם" – עוד קודם שהתורה עצמה מאפיינת אותם בתואר הזה – יוצאת מפיו של מלך מצרים. לפנינו האנטישמי הראשון שחושש כי העם שקם מהתאחדותם של הבודדים יילחם בו, ולכן הוא חורש מזימות ורוקם תחבולות להשמידו. בפרק א' מוצג הרקע ההיסטורי: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (ח). כיוון שכך, הוא אינו מייחס את צאצאיהם של בני יעקב – "כל נפש יוצאי ירך יעקב" – ליוסף אלא רואה בהם קבוצה גדולה ומאיימת: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (ט). כלומר, פרעה עורך כאן הקבלה ומזכיר, כמעט בנשימה אחת, את עמו ואת "עם בני ישראל" שמסכן לדעתו את שלטונו. על כן, "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שֹנאינו" (א:י).

בכל הגדרת זהות של בודד, של קבוצה ושל עם יש לפחות שתי נקודות מבט. האחת, כיצד אחרים מגדירים את מושא ההגדרה – הבודד או הקבוצה. האחרת – המשמעותית יותר – כיצד הבודד או הקבוצה מגדירים את עצמם. ההגדרה החיצונית של עם ישראל הייתה בדרך כלל שלילית (אולי למעט בפרשת בלעם), וברוב ההיסטוריה הייתה ההגדרה לא רק שלילית אלא גם אנטישמית. מאז ומתמיד, שונאי ישראל התאנו לו על היותו שונה באמונתו ועל עקשנותו להישאר שונה גם בתנאים הפיסיים הקשים ביותר. תחילת הדרך הנוראה הזאת מצויה בפרשתנו, בדבריו של צורר היהודים הראשון, פרעה, שגזר כיליון פיסי על מחצית העם: "ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנָים, אם בן הוא והמִתן אֹתו ואם בת היא וחיה" (א:טז). ולא למותר להזכיר: כל הכאב ההיסטורי, כל הסבל הרב שחווה העם והאובדן האיום של רבים מבניו ובנותיו, ששיאו המזוויע היה בשואת יהודי אירופה, בטבח של שישה מיליוני יהודים ובכך שהעם הצליח לשרוד רק בדרך נס – כל אלה ליכדו את העם והעצימו את ייחודו.

אין ספק שהגדרה חיצונית של צורר היהודים את "עם ישראל", עם כל האלמנט המיוחד של עת צרה, אינה תעודת זהות של עם שרוצה לצאת לחופשי מעבדות במצרים ולבנות לעצמו זהות עצמית כעם. לשם כך נדרשת, בראש ובראשונה, הגדרה פנימית. והקונפליקט הראשון בין שתי ההגדרות – החיצונית והפנימית – מתגלה בפרשתנו בשליחות הראשונה של משה לפרעה.

נעקוב אחר הצו הראשון של הקב"ה למשה לשחרור בני ישראל ממצרים: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם ה' א-להי אבֹתיכם נראה אלי, א-להי אברהם יצחק ויעקב לאמר, פקֹד פקדתי אתכם" (ג:טז). היינו, הזיהוי הראשון והחשוב של ה"קבוצה" הנמצאת במצרים והמכנה המשותף שלה מתבטאים בכך שהנמנים עמה קיבלו עליהם את האמונה ב"א-להי אברהם יצחק ויעקב". זהו המאפיין הפנימי שבלעדיו אין זהות עצמית לקבוצה; זהו הזיהוי הראשון שמאפיין אותנו, והוא ניתן מהקב"ה למשה. חז"ל, שהכירו בזיהוי זה, קבעו לדורות כי את שלוש תפילות העמידה בכל יום מתחיל היהודי המאמין במלים: "ברוך אתה ה', א-להינו וא‑להי אבותינו, א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב". זו תחילת התהוותנו, והיא נוסחה אח"כ בחומש "דברים" בקביעה: "תורה צִוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב" (לג:ד). פרשתנו היא החיבור ההיסטורי בין 'אלוקי אברהם יצחק ויעקב' ובין "תורה צוה לנו משה".

נמשיך ונעקוב אחר הוראת ביצוע השליחות של הקב"ה למשה: "ושמעו לקֹלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו: ה' א-להי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה-נא דרך שלֹשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו" (ג:יח). היינו, משה אמור לבוא לא כמנהיג עם, כפי שפרעה ראה אותנו, [1] אלא בשם "א-להי העבריים". בני ישראל נקראים בפרשה "עבריים" ועל-כן מוצדק שהשליחות היא בשם הבסיס המשותף של הקבוצה.

מעניינת במיוחד העובדה שמשה, המנהיג הגדול, נכשל בשליחותו הראשונה. שלא כבשאר הפעמים, שמשה מדייק ומצטט לעמו את דברי ה' כמו שהם, בבואו לפני מלך מצרים הוא אינו פותח בדברי ה' "א-להי העבריים נקרה עלינו" וגו', כפי שנצטווה, אלא תובע במפגיע "שלח את עמי"! [2] (ה:א). קודם לכן הוא שינה את כינויו של ה' מ"א-להי העבריים" ל"א-להי ישראל" ומיד אחר-כך התייחס ל"ישראל" עצמו כאל "עם". זאת אכן ההופעה הראשונה של הביטוי השגור בפינו "א-להי ישראל", ומי שקבע אותו היה משה רבנו, תוך כדי הגדרת "העם" השייך לאלוקיו ומוגדר על ידו. פרעה אינו מאחר להבחין בגישה הלאומית של משה ומנסה בו-במקום לערער על מקור הזהות החדשה של עם ישראל שרוקם משה: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקֹלו לשלח את ישראל. לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (ה:ב). זו שיטתו של פרעה גם לאחר מכן. הוא כופר במושג אלוקות לאורך כל מכות מצרים, ומסרב להאמין שהמכות הניסיות הניתכות עליו מקורן בכוח עליון שמשה מכנה "א-להי ישראל". לעומת זאת, פרעה אינו כופר בישות "ישראל" ואינו רואה בבניה סתם "עבריים". לתשובתו "לא ידעתי את ה'" הוא מוסיף "וגם את ישראל לא אשלח".

משה הבין את הטעות שעשה בהגדרת שליחותו כשליחות שמקורה באלוקי ישראל, וכן בדרישתו "שלח את עמי", וחזר עתה, מילה במילה, על דברי הקב"ה: "ויאמרו א-להי העברים נקרא עלינו, נלכה נא דרך שלֹשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו" (ה:ג). פרעה הבין שמשה נסוג מההגדרה הלאומית, אך לא קיבל זאת: "ויאמר אלהם מלך מצרים למה משה ואהרֹן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלֹתיכם" (ה:ד). היינו, פרעה דבק בהגדרתו את העברים כ"עם" ורואה בהם ובמנהיגיהם סכנה. השליחות הראשונה של משה נכשלה א"כ, והאמון שמשה היה צריך ליצור בקרב בני ישראל נפגע קשות, עד כדי יצירת התנגשות מילולית קשה: "ויפגעו את משה ואת אהרֹן נִצבים לקראתם, בצאתם מאת פרעה. ויאמרו אֲלֵהם יֵרֶא ה' עליכם וישפֹּט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (ה:כ-כא). משה שב ומבין שנכשל ושוטח את תלונתו לפני הקב"ה: "ה' למה הרעֹתה לעם הזה , למה זה שלחתני!" (ה:כב). מעניין שבתלונה זו הוא ממשיך להשתמש בביטוי "עם" שאותו לא שמע מעולם מהקב"ה! ומעניין שבתשובתו של הקב"ה אין שום התייחסות ל"עם ישראל". תחת זאת נכתב: "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (ו:א). היינו, פרעה "ישלחם", את הקבוצה שאני עדיין לא הגדרתי.

      מנין נובע המתח בין משה ובין הקב"ה בהגדרת בני ישראל? מקורו, כמדומני, בהעדר הגדרה בסיסית של "עם" בשלב הזה. יש רק הגדרה חיצונית של אנטישמי כמו פרעה שרואה בבני ישראל גוף זר שצריך לכלותו, וכדי להגדיר את מוקד הסכנה לעמו הוא מדבר על "עם בני ישראל". אבל מבחינת הקב"ה בני ישראל עדיין לא הגיעו למדרגת עם. בפרשה הבאה, "וארא", בשליחות השנייה של משה, הקב"ה מקטין את המתח בין ההגדרות השונות של היושבים במצרים. שוב מצוינת הראשית: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי" (ו:ג), והשליחות למשה היא: "לכן אמֹר לבני ישראל , אני ה'... והצלתי אתכם מעבֹדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדֹלים" (ו:ו). היינו, הגדרתה של ה"קבוצה" היא "בני ישראל", וייחודם הוא שהקב"ה נראה אל שלושת האבות - אברהם, יצחק ויעקב. ההמשך הטבעי וההיסטורי לשרשרת זו הם בני יעקב, בני ישראל. כדי להפוך את בני ישראל לעם ישראל נדרשות הגדרות פנימיות. נזכור שעם ישראל בהגדרתו ניכר בתורותיו; תורה שבכתב ותורה שבע"פ (ראו, למשל, רס"ג). היינו, קבלת התורה הגדירה את בני ישראל כעם. ואכן, רק לאחר קבלת התורה מתבטא הקב"ה לראשונה: "היום הזה נהיית לעם"! (דב' כז:ט).

המאפיין השני הוא ארץ-ישראל. היינו, עם מוגדר בדר"כ ע"י טריטוריה שבתוכה הוא חי ע"פ נורמות שמגדירות אותו, וכאשר מדובר בעם ישראל אלו הן הנורמות של התורה. לאור זאת ברור מדוע הייתה שליחותו הראשונה של משה בגדר משימה בלתי אפשרית. הוא עדיין לא הוריד את התורה לעם ישראל, וארץ-ישראל בוודאי הייתה בשלב זה יעד רחוק. בשליחות הראשונה דובר על עזיבת מצרים כדי לזבוח במדבר. לא די בכך להגדיר את בני ישראל כעם ישראל. השליחות המהותית של משה היא ארוכת טווח: להוציא את בני ישראל ממצרים, לתת להם את התורה בסיני ולכוונם לארץ-ישראל שבה תושלם הגדרת הזהות של עם ישראל עפ"י תורת ישראל בארץ-ישראל. אלו רכיבי הזהות הפנימית ומשה היה צריך להוכיח לעצמו ולבני ישראל שהיעד למעבר מהגדרה חיצונית-אנטישמית של "עם ישראל" להגדרה פנימית הוא בלתי אפשרי לפני מתן תורה, וע"כ הם נקראים עד אז רק "בני ישראל".

אנו שזכינו להקמת מדינת ישראל, לאחר השואה האיומה שעמדה לכלות את עמנו בגלל זהותו-יהדותו, רצוי שנזכור כי מדינה בלבד – חשובה ככל שתהיה בהגדרת זהותנו – היא רק רכיב אחד בתמונה. בלי קשר לתורת ישראל נהיה לעם ככל העמים, במקום להיות עם סגולה ואור לגויים.

                                              



* המאמר נכתב לזכרו של חיים משה יפה ז"ל.

[1]   משה יהיה למנהיג כזה רק בשלב מאוחר יותר, לאחר קבלת התורה בהר סיני .

[2]   נוסח שיהפוך כעבור אלפי שנים לסיסמת המאבק למען יהודי ברית-המועצות.