אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 792

פרשת שמות, תשס"ט

תגובת משה לשליחות

ד"ר שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

בפרשתנו (פרק ג) יש תיאור ארוך ומפורט (ל"ט פסוקים) של אירוע מיוחד והיסטורי: ההתגלות הראשונה של ה' למשה במראה הסנה. אחרי שמשה (עכשיו בגיל 80) התקרב לבדוק " מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה " (ג:ד) שמע קול קורא אליו בשמו, שהציג עצמו כאלוקי אביו ואלוקי שלושת האבות, והודיע לו שהוא עומד לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים ולהעלותם לארץ המובטחת. לאחר מכן מתברר שה' הטיל על משה תפקיד ראשי במשימה הלא פשוטה הזאת: " וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם " (ג:י). בשלב זה קורה דבר מאוד לא צפוי: חמש פעמים רצופות מסרב משה לקבל את השליחות, ובכל פעם הוא טוען תירוץ אחר כדי להסביר מדוע לא הוא האיש המתאים למשימה. יש להניח שהיו למשה רגשות מעורבים בנושא זה. מצד אחד ראינו שמשה הזדהה עם אֶחיו וראה בסבלם עד כדי כך שהסתכן להציל אחד מהם, ובוודאי היה רוצה לעזור להם גם עתה. אך מצד אחר הוא ברח ממצרים תחת איום של עונש מוות. חזרה לשם עם משפחתו כרוכה בסיכון גדול. מעניין שרק אחרי מראה הסנה ואחרי שמשה החליט " אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי ", אמר לו ה' " לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי-מֵתוּ כָּל-הָאֲנָשִׁים הַמֲבַקְשִׁים אֶת-נַפְשֶׁךָ " (ד:ט).

      טענותיו-תירוציו של משה הם:

1) " מִי אָנֹכִי "? 2) " מַה-שְּמוֹ (של אלוקים)?" 3) " וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי ". 4)" לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכי ". 5) " שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח ".

על כל טענה, שאלה ודרישה, ה' עונה לו לעניין בסבלנות מופלאה עד שבאה האִמירה האחרונה של משה: " שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח ", ואז תגובת ה' משתנה באופן דרסטי: " וַיִּחַר -אַף ה' בְּמֹשֶׁה " (ד:יד) מה קרה? במה שונים דבריו אלה מטיעוניו הקודמים? איך אפשר להבין תגובה כזאת מצד ה'?

לפני שאנו מנסים להשיב על שאלות אלו, נעשה השוואה כללית בין תגובת משה לשליחותו, לתגובות שאר הנביאים לשליחותם. מתברר שדווקא משה יותר מכל הנביאים סירב לקבל עליו את שליחות ה'.

      המקרה של יונה בן אמיתי היה שונה לגמרי והרבה יותר חמור. משה הסכים מראש עם המטרה ובסופו של דבר קיבל את המשימה והלך. ואילו יונה ברח מיד משום שחלק באופן עקרוני על מטרת המשימה.

כששמואל שרת במשכן, שמע קול ה' וענה בחיוב: " דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ " (שמו"א ג:י). הוא היה מודע לכך שמאז לידתו היה " שָׁאוּל לַה' " (א: כח; ב:יח); ישעיהו בן אמוץ, כששמע את קול ה' אומר: " אֶת-מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ ?" ענה: " הִנְנִי שְׁלָחֵנִי " (ו:ח); ירמיהו בן חלקיהו כששמע שהוא כבר הוקדש מרחם להיות נביא היסס רק בכדי לציין שהוא "נער (צעיר) ולא יודע דבֵֵּּר" (שפת הדיפלומטיה). ואז " וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי " (א:ט) והבעיה נפתרה. יחזקאל בן בוזי מתאר שהייתה עליו "יד ה'" בבבל ונאמר לו: " שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ-בִי " (א:ג; ב:ג). הוא מקבל את שליחות ה' והולך לבצע את פקודותיו. ברור שתגובתו  של משה נבעה מכך שמצבו היה שונה בשתי בחינות מכל הנביאים שהיו אחריו:

1)      משה היה הראשון שקיבל הזמנה להיות נביא "שליחי" ( apostolic ) במובן שתפקידו למסור את דבר ה' לאחרים (על נושאים לאומיים, תוכחות או נחמות). עד אז שומעים על "נביאים" כמו אברהם ואולי נח, שה' דיבר אליהם אבל רק בדברים הנוגעים להם אישית. הם לא נשלחו למסור את דברו של ה' לאחרים. ולכן כדבר חדש ובהיעדר כל מסורת בעניין, היה מוצדק מצדו של משה לשאול שאלות ולהעלות קשיים פוטנציאלים.

2)      אחרי משה התופעה של "נביא-שליחי" נמשכה לעוד שמונה מאות שנה, אבל התפקיד של כל אותם הנביאים היה בעיקר להשמיע את דבר ה' כמו שהם קיבלו אותו. לא הייתה להם אחריות למה שיקרה אחרי זה, וגם לא היה להם תפקיד מעשי (מזווית ראייה זו אומרים שהנביאים נכשלו במשימתם, בגלל שהעם לא הקשיב לאזהרותיהם).

לעומת זאת משה קיבל תפקיד מאוד מעשי עם תוצאות מאוד גורליות - להוציא עם שלם משעבוד מהרודן הכי חזק בעולם דאז. כדי להצליח בזה הוא יצטרך לא רק לשכנע את פרעה לשחרר עם שעבד שם מאות שנים, אלא לשכנע עם קשה-עורף לצאת מעבדות לחירות. אכן משימה כמעט בלתי אפשרית. לאור הנסיבות הללו, ארבעת התגובות הראשונות של משה היו מוצדקות, אם לא הכרחיות. כדי לשכנע את עם ישראל, משה היה צריך לדעת את התשובות לשאלות 2 ו-3. וכדי להצליח בבית פרעה, היה משה צריך לסלק את הספקות שהיו לו בנוגע ליכולתו וכישרונו, ועל כך באו שאלות 1 ו-4. על כל אלה ה' ענה לו לעניין וסיפק לו תשובות שהן בעצם הכלים הדרושים למשימה. ברם, תגובת ה' לסירוב החמישי: " שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח " הייתה, כאמור, שונה. מדוע? בפעם הראשונה נשמעה במילים אלו נימה אישית, נימה של חמלה עצמית; משה אומר כאן (לפי רש"י) "שלח נא ביד אחר שתרצה לשלוח שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד".

כיוון שאני לא יכול להשלים את המשימה שהיא להכניס את בני ישראל לארץ, מוטב שלא להתחיל בה בכלל; "או הכול או כלום!" ואז: " וַיִּחַר -אַף ה' בְּמֹשֶׁה ". זאת אומרת, זאת גישה פסולה לחובתנו לעבוד למען הכלל: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להִבטל ממנה" (אבות ב, כא).

רש"י מציין בשם חז"ל "שכל חרון אף בתורה עושה רושם, חוץ מפה , שלא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון". אולי יכולים לומר שה"חרון אף" פה אינו באמת ביטוי של מורת רוחו של ה' ממשה, משום שה' התחשב בכל הקשיים שעמדו לפניו והבין את פקפוקיו. מטרת חרון האף היא לרמוז לדורות הבאים, שכאשר ישנה הזדמנות לקום ולעשות בעד עמנו ואלוקינו, מותר להסס רק בכדי לבדוק אם יש לנו את הכלים המתאימים לביצוע המשימה.