אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 593

פרשת צו ופורים, תשס"ה

על משמעות "יראת אלוקים"

(הערות למאמרו של ידידיה קליין לפרשת זכור "על אופיו של עמלק")

ד"ר דבורה אושפיזאי

רמת-גן

 

במאמר מובאים שלושה מקומות במקרא בהם יש התייחסות ל"יראת אלוקים".

1)       בר' כ:י-יא: "ויאמר אבימלך אל אברהם: מה ראית, כי עשית את הדבר הזה? ויאמר אברהם, כי אמרתי רק אין יראת א- לֹהים במקום הזה והרגוני על-דבר אשתי".

2)       בר' מב:יז- יט: "ויאסֹף אֹתם אל משמר שלֹשת ימים. ויאמר אלֵהם יוסף ביום השלישי, זאת עשו וחיו, את הא-לֹהים אני ירא. אם כנים אתם, אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם ואתם לכו הביאו שבר רַעֲבוֹן בתיכם".

3)       שמ ' א: טז-יז: "ויאמר, בילדכן את העִבריות, וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמִתן אֹתו, ואם בת הוא וחיה. ותיראן המילדֹת את הא-לֹהים, ולא עשו כאשר דִבר אליהן מלך מצרים, ותחיין את הילדים".

לדברי הכותב, המשותף בין כל הפסוקים הללו הוא ש"יראת אלוקים" מופיעה בהקשר של יחס חיובי לחלש ולזר.

נראה לי שיש רעיון נוסף בהקשרים של "יראת אלוקים" במובאות הנ"ל והוא, שאין ייחוסה של "יראת אלוקים" נוגע דווקא לישראל, ועל פי המקרא יש ציפייה למצוא יראת אלוקים גם בין מי שאינם בני ברית.

במקרה הראשון (בר' כ:יא) אברהם חושש מהתנהגות המצרים, מפני שאין במקום יראת אלוקים. מדבריו משתמעת ציפייה שאכן תימצא שם מידה זו, וכנראה סבר שהייתה יראת אלוקים מצויה בכנען, שהרי שם לא חשש לחיי שרה אשתו או לחטיפתה ע"י מאן דהוא.

במקרה השני (בר' מב:יז- יט) יוסף מכריז על עצמו כאדם ירא אלוקים: "את הא- להים אני ירא", זאת למרות שבאותה שעה הוא עדיין מופיע בפני אחיו כשליט מצרי ומסתיר את זהותו האמיתית. כנראה אין בהכרזה זו כדי להחשיד אותו שמא איננו מצרי. כלומר, גם כאן ניתן לצפות בהחלט שמצרי יעיד על עצמו שהוא 'ירא אלוקים', והשומעים יקבלו זאת כדבר טבעי.

במקרה השלישי (שמ' א:טז- יז) בסיפור המיילדות, לדעת אברבנאל (שם): "המילדות לא היו עבריות... אבל היו מילדות את העבריות" (ראה נימוקיו במקום), "ועם היותן מצריות יראו את האלוקים". כך מופיע גם במדרש תדשא פ' כא המונה את המילדות בתוך שורה של "נשים חסידות גיורות מן הגויים", ואלו הן: ... שפרה ופועה", וכך סבור גם המלב"ים . נשים אלו, למרות היותן מצריות שאינן שייכות למעמד הגבוה, הצטיינו ביראת אלוקים, כפי שמעיד עליהן הכתוב, עד כדי סירוב לפקודת המלך.

המקרה הנוסף הוא, כמובן, עמלק שאליו באים בתביעה על שלא היה ירא אלוקים ויצא למלחמה נגד ישראל (לפי אותם פירושים המייחסים אליו ולא לישראל את הביטוי "ולא ירא א- להים").

בגמרא (סנהדרין לא, ע"א) נאמר שכאשר אדם בא לבית דין של מעלה הוא נשאל סדרה של שאלות כגון אם נשא ונתן באמונה, אם קבע עתים לתורה, ועוד. ולבסוף נאמר: "ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו - הין, ואי לא - לא". כלומר, רק אם היה בעל יראת אלוקים, עומדות לו זכויותיו האחרות. בהמשך הגמרא משול אדם כזה למי שהעלה כור חטין לעלייה ולא עירב עמו קב חומטין (אדמה לשמירה), ועל כך נאמר: "מוטב אם לא העלית".

מכאן, שאם אדם מישראל למד תורה הרבה ופלפל בה והבין אותה, ונשא ונתן באמונה וכו', עדיין אין זה מובן מאליו שתהיה בו גם יראת ה', אותה מידה שהתורה מצפה שתהיה נחלתם של איש ואישה שאינם מבני ברית! כלומר יראת אלוקים אמורה להיות מידה בסיסית ביותר, ויכול אדם מישראל להיות תלמיד חכם מופלג ומדקדק במצוות - והעיקר חסר מן הספר! עם זאת, ידוע הפסוק: "מה ה' א- להיך שֹאל מעמך כי אם ליראה את ה'" (דב' י: יב) שעליו דורשים חז"ל (ברכות לג, ע"ב): "אלו (וכי) מלתא זוטרתא היא?" וכי דבר קל הוא כ"כ להיות ירא אלוקים?

יראת אלוקים נדרשת אפוא מכל יצור אנושי באשר הוא, כמו "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" (מתוך תפילת ראש השנה), ויחד עם זה עלול להיות שבמקום שבו אנו מצפים ביותר למצוא יראת אלוקים - היא דווקא חסרה ו"מוטב ולא העלית"... .