אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 616

פרשת שופטים, תשס"ה

בין תמימות לאיצטגנינות

ד"ר יאיר ברקאי

ירושלים

 

 

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ (יח:יג).

המפרשים נוטים לפרש ציווי זה, בגלל ההקשר הטקסטואלי שלו, כאיסור להזדקק לאצטגנינות (אסטרולוגיה) בכלל, ולחוזי עתידות נכריים בפרט. הניסיון לדעת את העתיד מונע את עבודת ה' בתמימות.

ואכן הדברים נאמרו במפורש בתלמוד הבבלי (פסחים קיג, ע"ב):

אמר רב משום רבי יוסי איש הוצל: מניין שאין שואלין בכלדיים (=חוזי עתידות נכריים) – שנאמר: 'תמים תהיה עם ה' א-להיך'.

במסכת שבת קנו ע"ב, ישנם שני סיפורים המעידים על המאבק שבין ידיעת העתיד הבאה ממקורות אסורים, לבין הרצון לשמור על תמימותו של האדם עם אלוקיו.

סיפור א:

לר' עקיבא הייתה בת. אמרו לו הכלדיים: אותו היום שנכנסת לבית החופה, מכיש אותה נחש והיא מתה. היה דואג על הדבר הרבה. אותו היום נטלה את המכבנה (=תכשיט לשער האשה), נעצה אותה בסדק (=שבקיר). קרה שישבה בעינו של נחש. בבוקר כשנטלה אותה, נסרך ובא הנחש אחריה.

אמר לה אביה: מה עשית? אמרה לו: בערב בא עני, קרא בפתח והיה כל העולם טרוד בסעודה ואין שומע אותו. קמתי אני, נטלתי את מנתי שנתתם לי ונתתיה לו. אמר לה: מצווה עשית!

יצא ר' עקיבא ודרש: 'צדקה תציל ממות' (משלי י:ב), ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. [1]

השאלה הראשונה המתעוררת למקרא הסיפור היא: כיצד עבר ר' עקיבא על האיסור לפנות לכלדיים?

הריטב"א (בחידושיו על-אתר) ענה על השאלה בדרך הבאה:

עובדא דרבי עקיבא ... לא קשיא אמאי דאמרינן בסנהדרין (פסחים קיג ע"ב) שאסור לשאול בכלדיים משום (תמים) תהיה, דהתם לשאול מהם דבר הוא דאסור אבל אם אמרו לו מעצמם דבר של דאגה ראוי הוא לחוש לדברים, כי הרבה פעמים אומרים האמת בעתידות כדכתיב (יש' מז:יג) 'מאשר יבֹאו עליך' - מאשר ולא 'כל אשר', וא"כ החסיד יחוש לדבריהם לבקש רחמים ולעשות צדקה בד"ק וכיוצא בו שהם מדברים שמבטלים את הגזירה, דהא קי"ל שאין מזל לישראל ותשוב(ה) (ו)מעשים טובים מבטלים גזרת הכוכבים.

עיקר סברתו של הריטב"א מבוססת על ההנחה שר' עקיבא לא פנה לכלדיים אלא הם פנו אליו. ולגבי דאגתו של ר"ע – היא נבעה מהעובדה "כי הרבה פעמים אומרים האמת בעתידות", זאת בניגוד לדעת הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (יא, טז), הסובר: "כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת".

ניתן להבחין בגישות השונות של גיבורי הסיפור:

הכלדיים – הם מפענחים את העתיד ומוסרים אותו לנוגעים בדבר. הם אינם עוסקים כלל בגורמים הקשורים לאירוע וממילא אינם מציעים דרכי התמודדות.

ר' עקיבא - הוא מאמין שתפקידו של האדם לעבוד את ה' בתמימות ולהאמין שה' ימנע את הרע הצפוי כגמול על התנהגותו של האדם.

הבת - היא אינה מודעת כלל לתחזית הכלדיים, אך אמונה על עבודת ה' בתמימות וקיום מצוותיו, ובזכות צדקותה ה' קורע את רוע הגזרה שאמורה הייתה להזיקה.

זו התובנה האמונית שר' עקיבא מכריז עליה בבית המדרש, וזהו המסר החינוכי של סיפור האגדה.   

סיפור ב (בתרגום):

אמו של רבי נחמן בר יצחק אמרו לה כלדיים: בנך יהא גנב. לא הניחתו לגלות ראשו. אמרה לו: כסה ראשך כדי שיהא עליך מורא שמיים, ובקש רחמים. לא היה יודע מדוע אמרה לו כך.

יום אחד היה יושב ושונה תחת הדקל. נפלה טליתו מעל ראשו, ראה את הדקל, תקפו יצרו, עלה וקיצץ אשכול של תמרים בשיניו.

גם אם בסתר לבה סירבה האם להאמין לתחזיתם של הכלדיים, החליטה כאֵם רגישה ומסורה לנקוט יזמה כדי לקרוע את רוע הגזֵרה. מכיוון שמדובר בתחזית שהבן עלול להתנהג בצורה בלתי-מוסרית, כאדם הפורק עול, הבינה שהדרך למנוע את התדרדרותו היא הקפדה על סממנים חיצוניים שיש בהם לסייע לאדם לשלוט ביצריו ולהזכיר לו עול מצוות ומורא שמים, כפי שמצוות ציצית אמורה להזכיר לאדם את מצוות התורה ולסייע לו במלחמת היצר. האֵם החליטה לדרוש מבנה שיקפיד על שני דברים: האחד - כיסוי הראש בהקפדה יתרה, כפי שמפרש המהרש"א על אתר (ב"חידושי אגדות"): "דקדקה לכסות ראשו טפי שיהיה לו כובד ראש ביותר."

הכול יודעים שלבושו של האדם משפיע לעתים על התנהגותו, ומכאן ההלכה המורה לתלמיד חכם להקפיד על לבושו. אך מאחר שלבוש חיצוני בלבד, בלי שיהיה לו כיסוי פנימי-תוכני אצל הלובש יש בו משום צביעות, [2] ביקשה האם מבנה את הדבר השני: "ובקש רחמים."

הקשר בין הצורה החיצונית – כיסוי הראש, לבין בקשת הרחמים, קשר זה אינו טכני בלבד, אלא האחד משלים את השני, ורק כשהם מופיעים כיחידה אחת הם מסוגלים לסייע לאדם במלחמת היצר ואף לקרוע את רוע הגזרה.

דברים אלה מסבירים את חשיבות העובדה הבאה בסיפור: "לא היה יודע למה אומרת לו כך". המספר אינו מגלה לנו מדוע בחרה האם שלא להסביר לבנה את פשר בקשתה. האם נהגה כך משום שחששה שהידיעה תגרום לו למתח ודאגה כל ימי חייו, ודבר זה עלול להניב פרי באושים (נבואה המגשימה את עצמה)? או שמא חששה שהבן יזלזל בבקשתה אם ייוודע לו שהיא נובעת מתחזית של הכלדיים? ככל הנראה האמינה שגם בהעדר הנמקה ימלא את מבוקשה כמצוות האם על הבן, וכמצוות ההלכה.

בין כך ובין כך, המספר סבור שהאם טעתה בהסתירה את מניעיה, שהרי באותה פעם שניתק הסממן החיצוני מהפעולה הפנימית, שוב לא היה דבר שיעמוד בפני יצר הרע. אם רב נחמן היה מודע לדברי הכלדיים, יש להניח שהיה מפרש את נפילת הטלית מעל ראשו כחלק מההתמודדות עם היצר, והיה לוחם בו בעזרת "בקשת הרחמים". בהעדר הידיעה חסרה החוליה שקישרה בין השניים, והוא נכשל. מכיוון שהדקל לא היה שלו, ממילא עבר על איסור נטילת דבר בלא רשות הבעלים.

בשני הסיפורים, ההורים ששמעו את תחזית הכלדיים בוחרים שלא לספרה לבניהם. בסיפור הראשון הבת עמדה בניסיון וניצלה ממוות בזכות הצדקה שעשתה, ואילו הבן, בסיפור השני, לא עמד בניסיון. אמנם רבי נחמן לא הפך להיות גנב חלילה, אך המעשה שנכשל בו בוודאי הציק לו ימים רבים. השתדלות האם לא מנעה את המעשה. למרות שמחשבתה הייתה רצויה, העדר התקשורת הנכונה היה לה לרועץ.

לסיכום:

אמנם "הכול צפוי" ויש המסוגלים לצפות את העתיד. אך, בשונה מהכלדיים המייצגים את האמונה האלילית הדטרמיניסטית, היהדות מאמינה כי "הרשות נתונה" לאדם, ובכוח אותה רשות הנתונה לו (הבחירה החופשית), יכול הוא לשנות את הצפוי. היהודי המאמין, שאינו פונה לאצטגנינות משום שהוא יודע שמעשיו הם שיקבעו את עתידו, מקיים בכך את "תמים תהיה עם  א-להיך".



[1]    התרגום מארמית הוא לפי נוסח כ"י ותיקן 108. ראה ניתוח ספרותי של הסיפור אצל מו"ר י' פרנקל: עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה.

[2]    עיין, י' פרנקל, 'אחדות של תוכן וצורה' בתוך: סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה .