אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 595

פרשת תזריע, תשס"ה

מי הוא "אדם"?

יונה בר מעוז

המחלקה לתנ"ך

 

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ויק' יג:ב).

הפתיחה לדיני הצרעת בלשון "אדם כי" היא יוצאת דופן למדיי. יש עוד שני עניינים בלבד שפותחים באותה לשון. האחד קשור לדיני הקרבנות - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (א:ב), והשני קשור לדיני טומאת המת: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (במ' יט:יד). מצוות אחרות באותן מערכות חוקים פותחות במילים "איש כי", [1] או "נפש כי". [2]

במדרש ההלכה [3] יש דיון פרשני במשמעות ההלכתית של המונח 'איש' והמונח 'נפש':

'מכה איש ומת מות יומת' (שמ' כא:יב) למה נאמר... אין לי אלא שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן מנין? תלמוד לומר: 'ואיש כי יכה כל נפש אדם' (ויק' כד:יז), להביא את שהכה את האשה ואת הקטן.

המסקנה העולה מן הדיון ההלכתי היא שהמונח 'איש' מציין את האוכלוסייה הגברית הבוגרת,   ואילו המונח 'נפש' כולל כל יצור חי במין האנושי. [4] אם כן, מה מציין המונח 'אדם'?

מן הפסוק "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יח' לד:לא) ניתן לראות שכבר יחזקאל [5] זיהה את המונח 'אדם' כמציין את ישראל דווקא. בעקבותיו פירשו כך גם חז"ל, ויישמו פירוש זה בהלכה: [6] "דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר:  קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר  'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' - אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם". כלומר, מאחר שדין טמאי מתים פותח ב"אדם כי", מכאן שהוא נוגע רק לישראל. כך נתפרש גם דינו של המצורע בפרשתנו [7] ונקבע: "הכל מטמאין בנגעים חוץ מן הנכרים וגר תושב" [8] (משנה נגעים ג, א לפי נוסח תימן), וזאת על אף עדות הכתובים שגם גויים לוקים בצרעת, כנעמן שר צבא ארם (מל"ב ה), או בנגעים (בר' יב:יז).

המצב מסובך מעט בדיני הקרבנות. הפסוק הפותח אומר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם", אך אי-אפשר לטעון שהקרבנות מיוחדים לעם ישראל, שכן בויק' כב:יח נאמר: "אִישׁ אִיש מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה". כיוון שכך, נתפרשה הנחיה זאת כפרט שיצא מן הכלל, ונקבע שגֵר, [9] או כל גוי לעניין זה, מביא רק עולת נדבה, כלשון הפסוק.

אולם, נשים לב שהפסוק הפותח את תורת הקרבנות אינו מכוון לכל הקרבנות, אף שהוא לכאורה מגדיר את כל הסוגים של בעלי החיים הראויים לקרבן, שהרי בהמשך הפרק הוכשר גם קרבן של עוף, ואין כל הנמקה לשינוי העקרוני הזה. רק כשסוקרים את כל פרטי הקרבנות, מתברר שאכן יש קרבנות שיש להביאם דווקא מן הבקר ומן הצאן, ואלה הם קרבנות ציבור, שמעצם טיבם מיוחדים לעם ישראל. אם כן, גם כאן נוכחנו לדעת שהמונח "אדם" מצומצם במשמעו.

השאלה שנשאלת היא מדוע נבחר המונח "אדם" כדי לייצג את עם ישראל בהקשרים שהזכרנו? הן היה אפשר לבחור בלשון אחרת לצמצום תחולת החוק לעם ישראל בלבד, כמו בויק' יז:ג: "אִישׁ אִיש מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט", וכמו בדב' כד:ז: "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; או אף כמו בויק' כה:כה: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ", ובדרך אחרת: "וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ  בַּעֲמִיתוֹ" (ויק' יט: יא).

נראה שהתשובה לשאלה זאת טמונה בהסבר שנתנו חכמים למעמדו של עם ישראל כמייצג את האדם הראשון וכמתקן חטאו, אך גם כמי שנכשל אף הוא. וכך נאמר בשמות רבה לב:א:

בשעה שאמרו ישראל 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' אמר הקב"ה: אדם הראשון צויתיו מצוה אחת כדי שיקיימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר 'הן האדם היה כאחד ממנו' (בר' ג:כב), אלו שהן עושין ומקיימין תרי"ג מצות חוץ מן הכללים ומן הפרטים ומן הדקדוקים, אינו דין   שיהיו הן חיין וקיימין לעולם? ... כיון שאמרו 'אלה א-להיך ישראל' (שמ' לב:ד) בא מות עליהן. אמר הקב"ה: בשיטתו של אדם הראשון הלכתם, שלא עמד בנסיונו שלש שעות ובתשע שעות נקנסה עליו מיתה – 'אני אמרתי א-להים אתם' (תה' פב:ו) והלכתם אחר מדותיו של אדם הראשון, 'אכן כאדם תמותון' (שם:ז). [10]

הרעיון של חז"ל מסביר מדוע פותחים דיני הטהרה מטומאת מת במילים "אדם כי": המוות נגרם בגלל החטא, והטומאה היא ביטוי לחטא זה, על כן החוטא צריך לעשות מאמץ מודע להיטהר מן הטומאה, כסמל למאמץ של היטהרות מחטא; דיני המצורע פותחים באותו ביטוי, כי במקרא הושווה המצורע למת. אהרן אומר למשה על צרעת מרים: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במ' יב:יב), ובדברי חז"ל חוזר הרעיון שמצורע חשוב כמת (ראה תנחומא צו יג, יג ועוד); פרק הזמן המינימלי לטומאת צרעת הוא שבעה ימים, וזאת גם יחידת הזמן הדרושה להיטהר מטומאת המת; בשני המקרים משמשים עץ ארז ואזוב בידי הכוהן לטהרה, ובשניהם רק לאחר הטהרה הזאת שבים הטמאים לתוך המחנה. [11]

יש לציין, שההדגשה על הרחקתו של המצורע מן המחנה, יש לה הד בתהליך הכנת אפר הפרה בבמדבר י"ט, ושני העניינים כאחד כמו רומזים לסיפור הרחקתו של אדם הראשון מגן עדן. [12] התורה מתארת את המצורע בעת הרחקתו בתיאור של נידוי: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ ... וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויק' יג:מה-מו), וחז"ל מתארים גם את אדם הראשון כמנודה (ראה עירובין יח, ע"ב). [13]

אם נוסיף לכל אלה את דברי חז"ל שאדם הראשון עשה תשובה אשר התבטאה בהקרבת קרבן, [14] נבין מדוע פתחו דיני הקרבנות במילה "אדם". כל חטא - של אדם הראשון ושל הבאים אחריו - מרחיק את האדם מן האלוקים, והקרבן, כשמו, מאפשר לגשר באופן חלקי על המרחק שנוצר, ומקרב את החוטא לאלוקיו. לעם ישראל, יותר מלשאר העמים, ניתנו הזכות והיכולת לתקן את החטאים ולהישאר קרובים לאלוקים הבוחר בהם מכל העמים, כפי שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים, [15] בתנאי שבעת הקרבת הקרבנות יהיו במעמדו של אדם הראשון כדברי מדרש תנחומא צו, א:

'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם' - למה אומר 'אדם'? אלא אמר הקב"ה: כשתהא מקריב לפני תהיה כאדם הראשון שלא היה  גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם, כך אתה לא תהיה גוזל לבריה; למה? 'כי אני ה' אֹהב משפט שֹנא גזל בעולה' (יש' סא:ח).  

 



[1]     פתיחה כזאת מופיעה שבע עשרה פעמים בויקרא ובבמדבר (גם בוי"ו החיבור), יש להוסיף על כך חמישה מקומות שניסוחם הוא "איש או אשה כי", שאף הם בויקרא ובבמדבר. גם יחזקאל הכוהן משתמש פעם אחת בניסוח הכוהני "ואיש כי" (יח:ה).

[2]    ביטוי זה, גם עם וי"ו החיבור, מופיע שמונה פעמים, ומיוחד לויקרא. מבנה שבו פותחים בנושא שלאחריו "כי", ורק אחר כך מופיע הנשוא, אופייני לספרי ויקרא ובמדבר. בשמות ובדברים רווח המבנה שבו החוק פותח במילית 'כי', אחריה הנשוא, ולבסוף הנושא. בויקרא מבנה זה מופיע פעם אחת בלבד, בפרק כה:כה.

[3]     מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דנזיקין משפטים ד.

[4]     המונח "נפש חיה" בפרקי הבריאה (בר' א-ב) אכן משותף לאדם ולכל היצורים החיים האחרים, וגם בחלקים החוקתיים ראתה התורה צורך לציין מפורשות באיזו נפש מדובר, כדוגמת ויק' כד:יז-יח: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ"; במ' יט:יא: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים". ואולם ברוב החוקים שבהם נזכרת 'נפש' באופן כללי, ברור מן ההקשר שמדובר בנפש אדם.

[5]     כנראה על פי מסורת פרשנית כוהנית.

[6]     ראה בבא מציעא קיד, ע"ב.

[7]     בדומה לכך חלה גם טומאת צרעת בגדים ובתים על ישראל בלבד, אך מנימוקים אחרים: ר' ישמעאל אומר: "אחֻזתכם" (ויק' יד:לד), אחוזתכם מטמים בנגעים ואין אחוזת גוים מטמים בנגעים, וכשם שאין אחוזתם מטמאים בנגעים כך אין בגדיהם מטמים בנגעים (ספרא מצורע פרשה ה).

[8]     גר לעניין זה הוא גר תושב, כפי שהגדירוהו חז"ל: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלושה חברים שלא לעבוד עבודה זרה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות (עבודה זרה סד ע"ב).

[9]     ראה ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה ב.

[10] בחרתי במקור זה בשל בהירות הניסוח, אך ראה גם ויקרא רבה יח:ג.

[11] ראה במ' ה:ב: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ". אמנם גם הזב משולח מחוץ למחנה, אך אין הוא מקביל למצורע ולטמא המת, לא במשך זמן טומאתו ולא בדרך טהרתו אלא רק בכיבוס הבגדים ובטבילה, שהם המכנה המשותף המינימלי לכל טומאות הגוף.

[12] ראה בפירוט במאמרי: "אדם ופרה אדמה", דף שבועי לפרשת 'חקת' תשס"ד (מספר 554).

[13]   וכן הם אומרים שהמצורע הראשון בעולם היה הנחש החוטא. ראה תנחומא שמות כג: "דבר אחר: אמר משה לפני הקב"ה: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקֹלי" (שמ' ד:א), אמר לו: 'מזה בידך' (שם:ב) – 'מזה' כתיב, מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא לשון הרע על בני כשם שהנחש הוציא לשון הרע, ואמר 'כי יודע א-להים' וגו' (בר' ג:ה) ... ומה הנחש הלקיתי אותו בצרעת, אף אתה 'הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו... והנה ידו מצֹרעת כשלג'" (שמ' ד:ו). מכל הקשרים הללו ברור מדוע יפתחו דיני צרעת במילים "אדם כי", ובכך ירמזו לסיפור גן העדן.

[14]   ראה עבודה זרה ח ע"א: תנו רבנן: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי,   שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב (בתענית) ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו, כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרִן מפריס" (תה' סט: לב).

[15]   ראה תענית כז ע"ב: "אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר 'ויאמר ה' א-להים במה אדע כי אירשנה' (בר' טו:ח), אמר אברהם: רבונו של עולם! שמא ישראל   חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני, במה אירשנה? אמר ליה: 'קחה לי עגלה משֻלשת ועז משֻלשת' וגו' (שם:ט). אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין  בית המקדש קיים מה תהא עליהם? - אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני - מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל   עונותיהם".