אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 642

פרשת תרומה, תשס"ו

ציווי התרומה למשכן וחטא העגל, מה קדם למה?

מנחם בן-ישר

המכללה האקדמית אשקלון

הציווי להקמת המשכן על פרטיו (שמ' כה-לא) הוא ההמשך המתבקש למעמד הר סיני (שם יז-כד). כפי שמברר רמב"ן בהרחבה, [1] לא תם מעמד סיני בנסוע ישראל מן ההר. השכינה ירדה מן ההר אל אוהל-מועד (מ:לד-לה), כדי ללוות את מחנה ישראל בדרכם לכנען ואחר כך לשכון בתוכם במקדש שבארץ ישראל. בֶנו יעקב, בביאורו לספר שמות, כינה את אוהל מועד בשם "סיני נודד-נוסע". [2] ואכן, לוחות הברית, שנחצבו מסלעי הר סיני, היו עיקרו ומרכזו של המשכן הנייד. האמירה החוזרת ונשנית של התורה שהמשכן וכליו נעשו "ככל אשר אתה מָראה בהר", [3] באה לומר שמקומו הווירטואלי הראשון היה בענן הכבוד שעל הר סיני , שם ראהו משה והעתיקו מַטָּה, לתוך מחנה ישראל.

ואכן,  על-פי דרשות רבות של חז"ל, בתלמוד ובמדרשים, סדר הדברים הוא שציווי המשכן ניתן למשה בעלייתו הראשונה להר סיני, דהיינו לפני חטא העגל. [4] ואולם ישנה שיטה אחרת בדרשות, ועל-פיה הסדר הוא הפוך - ציווי המשכן ניתן למשה אחרי מעשה העגל, ואולי כתגובה לו. נצטט אחת מדרשות אלה:

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (כה:ח), אימתי נאמרה למשה פרשה זו של משכן? ביום הכיפורים עצמו, ואף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. אמר ר' יהודה בר' שלום, אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר 'נעו מעגלֹתֶיה לא תדע' (משלי ה:ו), מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשיותיה. הֱוֵי, ביום הכיפורים נאמר למשה 'ועשו לי משכן'. מנין? שכן עלה משה בששה בסיון, ועשה ארבעים יום וארבעים לילה, ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעים, הרי מאה ועשרים. ואתה מוצא שביום הכיפורים נתכפר להם. ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל... אמר הקדוש ברוך הוא, יבוא זהב שבמשכן ויכפר על הזהב שנעשה בו העגל. [5]

מה גרם למהפך הכרונולוגי בדרשה זו, שלכאורה הוא גם מנוגד לסדר שבתורה, וגם למגמתה כפי שהוצגה לעיל? נשים את לבנו לעובדה, שבפועל הוקם המשכן אחרי מעשה העגל; שהלא כשירד משה מן ההר וביקש להתחיל בבניין המשכן, כמצווה, מצא את פסל העגל, וממילא הושעתה בנייתו של משכן השכינה. עברו עוד שמונים יום, או יותר, [6] של בקשת כפרה והכנת לוחות-ברית חדשים, ורק אחרי כל זה נתאפשרה והותרה בניית המשכן. אפשר שהעובדה שההקמה של המשכן הייתה אחרי מעשה העגל היא שגרמה  לדרשנים לאחר את זמן הציווי, שכן ראוי שיהיה הציווי סמוך לביצוע.

יתרה מזאת: עצם הרשות להקים את משכן השכינה בתוך מחנה ישראל היא אות וסימן שה' סלח על חטא העגל, כמו שנאמר בדרשה המצוטטת לעיל. אפשר שמתוך כך נולד הרעיון שהמשכן נועד לכתחילה להיות אות של כפרה, וממילא יכלו להצטוות עליו רק בעקבות מעשה העגל, לא לפניו.

שתי הגישות – זו המקדימה את ציווי המשכן למעשה העגל ורואה בו כפרה בדיעבד, וזו הסוברת שציווי המשכן נועד לכתחילה ככפרה, וניתן רק אחרי מעשה העגל, מוצאות את מקומן זו לצד זו בדרשה שלהלן:

'משכן העדֻת' (לח:כא), עדות לכל באי העולם שתמחל להם על מעשה העגל. למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה והיה מחבבה. כעס עליה והלך לו. היו שכנותיה אומרות, שוב בעלך אינו חוזר לך. לימים בא ונכנס, עמד בפלטרין ואכל ושתה עמה, ועדיין שכנותיה לא היו מאמינות שנתרצה לה. ומתוך כך ראו ריח בשמים עולה מן הבית, ידעו הכול שנתרצה לה. כך הקדוש ברוך הוא חבב את ישראל ונתן להם את התורה... לאחר ארבעים יום סרחו. אמרו הגוים, שוב אינו חוזר עליהם. עמד משה ובקש רחמים, ואמר לו (ה') 'סלחתי כדברֶך' (במ' יד:כ). [7] אמר משה מי מודיע לאומות? אמר לו 'ועשו לי מקדש' (כה:ח). כיון שראו אומות העולם הריח של קטורת מְתַמֵר ועולה מתוך המשכן, ידעו שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. [8]

לכאורה משתמע מהדרשה, שציווי המשכן ניתן רק לאחר חטא העגל, וכולו בא כאות כפרה. ואולם, נשים לב ונדייק במשל שבדרשה: אם תחילה, לפני הכעס והפירוד, חיבב המלך את אשתו, יש להניח כי גם אז היה יצועם מבושם בבשמים, וריחו עלה. ריח הבשמים אין בו חידוש, אלא הוא מבטא חזרה לחיבה הראשונה. הוא הדין בנמשל: חיבת השכינה לישראל הייתה כבר לפני הניתוק שאירע בעקבות חטא העגל, והיא באה לביטוי בירידת השכינה לקראת ישראל בסיני ובהתוויית תכנית המשכן, כהמשך לה. מימוש התכנית אחרי מעשה העגל אינו אלא חזרה למצב הקודם, אלא שמעתה נוסף לו המוטיב של עדות כלפי העולם  שה' מחל לישראל. אפשר כמובן לפשר בין הגישות הכרונולוגיות והעקרוניות ולומר שהמשכן אכן נועד להיות סימן של כפרה לישראל, אך הרואה אחרית מראשית הקדים רפואה למכה, הקדים לאותו החטא את סמל הכפרה. [9]

הפרשנים הקלסיים דבקו ברובם בפשט הכרונולוגי של התורה; מי במפורש, כמו ראב"ע, רמב"ן, חזקוני והדר זקנים, מי מתוך שתיקה שאינה מערערת על הפשט, כמו רשב"ם, ומי שמביאורו משתמע שהמשכן נועד כמקום השכינה לכתחילה, כמו ר"י אברבנאל. רש"י ור"ע מספורנו, לעומת זאת, הולכים בדרך המדרשית, לפיה ניתן ציווי המשכן אחרי מעשה העגל.

בחירת ר"ע מספורנו מובנת על רקע הנטייה הפילוסופית-הומניסטית של הפרשן בן איטליה של ימי הרנסנס. בשל יתרון הרוחניות על הגשמיות, לא ציווה ה' על פולחן ממוסד [10] ועל מקום מפואר לעשייתו, אלא אחרי מעשה העגל, שהראה שאין ישראל יכולים להסתפק בעבודת ה' במישור הרוחני בלבד, וצריכים הם להמחשה גשמית. יש כאן משום הד ליחסו של הרמב"ם, גדול הפילוסופים שקמו לנו, לעבודת הקרבנות, המובע במורה נבוכים. [11] אין להתפלא אפוא שאחד האידאולוגים של היהדות הקונסרבטיבית בארה"ב, בא לבסס את עדיפות קדושת הזמן לעומת קדושת המקום, על העובדה שישראל נצטוו על הקמת המשכן רק אחרי שנכנעו ליצר הגשמיות בעשותם את עגל הזהב. [12]

רש"י בוודאי היה רחוק מהלכי רוח אלה. אפשר שהלך אחר הדרשות שלפיהן ציווי המשכן ניתן לאחר מעשה העגל, משום שדבק במוטיב החז"לי ששהות משה בהר סיני נועדה ללימוד התורה, בייחוד התורה שבעל-פה, מפי הקדוש ב"ה, וזאת במגמה להשוות את סמכותה לסמכות התורה שבכתב. אולי בין שאר הסיבות, נועד המהפך הכרונולוגי בדרשות חז"ל לפַנות את ארבעים הימים הראשונים של משה בהר ללימוד תורה מפי ה'. [13]

ואולם ניתן לגשר על פני העמדות השונות, ולומר כי בארבעים הימים הראשונים נצטווה משה על הקמת המשכן, כמפורש בכתוב, ואילו בשהותו בהר ארבעים יום בפעם השלישית, גם זאת מתוך רצון ה' וחיבתו, למד תורה מפי הגבורה. וסביר לומר כן, כדי שלא נתמה: לשם מה נצטרך משה לשהות שם שוב ארבעים יום, וכי להם נצרך הקב"ה כביכול, לכתוב את עשרת הדברים על הלוחות החדשים שהביא משה? ואכן, רוב הדרשות המספרות על לימוד משה את התורות (שבכתב ובעל-פה) בהר סיני, מסמיכות זאת על פסוקים העוסקים בעליה השלישית של משה להר סיני; [14] אותה עליה שלגביה אמר ה' למשה: "כתָב לך את הדברים האלה" (לד:כז), והם חוקי הברית שבפסוקים לד:י-כו, שאינם עשרת הדברות שבלוחות. אולי מכאן הסיקו חז"ל ורש"י, שגם שאר דברי התורה (שבכתב ושבעל-פה) נאמרו למשה אז, בארבעים הימים האחרונים.



[1]    במבוא לספר שמות, בפתיחה לפרשת תרומה (שמ' כה), וכן בפירושו לסיום ספר שמות (מ:לד).

[2]    B Jacob, Das Buch Exodus, Stuttgart 1997, p. 756.

[3]    שמ' כה:ט, מ; כו:ל.

[4]     כגון בבלי כתובות סב ע"ב; תנחומא-בובר תרומה ח-ט; בחוקותי ה; תנחומא בחוקותי ג; שמ"ר לד, א; ג; לג, ח. מכל אלה, ומדרשות רבות אחרות, משתמע שה' רצה במשכן לכתחילה.

[5]     תנחומא (ורשה) תרומה ח. וכן במגמה דומה: שם פקודי ו; שמות רבה נא, ד; במדבר רבה א, י.

[6]    כי מפשט הכתובים לא ברור כמה ימים שהה משה במחנה, בין עליותיו להר.

[7]     לשון זה נאמר אחרי חטא המרגלים. כשם שציטוט זה אינו מתיימר לדייק בלשון, כך אולי גם הציטוט העוקב שבדרשה (שמ' כה:ח); ואולי אינו אלא פרפרזה למתן רשות מחודשת.

[8]     תנחומא פקודי ו; ובדומה, שמות רבה נא, ד.

[9]     כך בדברי רבנו בחיי לשמ' כה:ב.

[10] ראו ביאורו לשמ' כ:כ-כב (כג-כה).

[11]   חלק ג, לב.

[12] A. J. Heschel, The Earth Is the Lord's, The Sabbath , N.Y . 1962 , pp 9-10 (of part 2).             

[13]   כגון בבלי מגילה יט ע"ב, ירושלמי שם א, ז, ע' ע"ד; וראו להלן בהערה 14.

[14]   על-פי לד:כז; רות רבה ב, ג; תנחומא בובר כי תשא יז, נח ע"ב-נט ע"א; תנחומא כי תשא לב, לה; שמות רבה מז,א; ו. על-פי לד, כח; בבלי מנחות צט ע"ב; ויקרא רבה ל, א; תנחומא בובר כי תשא יט, נט ע"ב- ס ע"א; תנחומא בשלח י; שם כי תשא לו; שמות רבה מז, ה; ח.