אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 582

פרשת וארא, תשס"ה

הבשורה השניה של הגאולה

מנחם בן-ישר

המחלקה לתנ"ך

והמכללה האקדמית אשקלון

 

בפרשת השבוע הקודמת, פרשת שמות, קראנו על התגלות ה' אל משה בסנה. ה' מטיל עליו את תפקיד הגאולה ומנהל עמו דו-שיח אודות שליחותו (ג:א-ד:יז). והנה בראש פרשתנו מסופר על התגלות אלוקית חדשה אל משה, עם בשורת גאולה חדשה (ו:ב-ח). לשם מה הבשורה השניה?

לכאורה התשובה ברורה: פרק ה בסוף הפרשה הקודמת, מספר על כשלון השליחות הראשונה: אחרי שמשה ואהרון באו לפני פרעה ודרשו בשם ה' שישַלח את ישראל, הכביד פרעה את סבל העבודה על העם, עד ששוטרי בני ישראל, מנהלי העבודה העבריים, האשימו בכך את משה ואהרן (ה:כ-כא), ומשה מתלונן על כך לפני ה' (ה:כב-כג). מדבריו משתמעת מעין בקשת התפטרות מהשליחות. אמנם אין ה' מקבל את ההתפטרות המרומזת ומבטיח שבסופו של דבר ישלח פרעה את העם ממצרים ואף יגרשם משם (ו:א), אך כשלון השליחות הראשונה עומד בעינו עד שמבשרו ה' בבשורת גאולה חדשה ומטיל עליו שליחות חדשה ושתיהן כאחד פותחות מהלך גאולה חדש. [1]

מה גרם לכישלון השלב הראשון? ה' ביקש לשתף את ישראל במעשה גאולתם ממצרים, כשם ששיתפם אחר-כך במעשה כיבוש כנען: עזרת ה' לעמו ישראל, הייתה כרוכה בהשתדלות אקטיבית מצדם של ישראל. לכן ניבא ה' למשה בסנה וגם ציווהו: "ושמעו לקֹלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו" (ג:יח). ואמנם העם האמינו שמשה הוא שליחו של מקום (ד:כט-לא), אך הם חששו ונרתעו מפעולה מעשית. בהתייצבות לפני פרעה נאמר "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה" (ה:א), וכבר שאלו חכמינו "היכן הלכו הזקנים" וענו בתיאור ציורי: "הלכו עמהן הזקנים והיו מגנבין את עצמן ונשמטים אחד אחד שנים שנים והלכו להן" . [2] לא הייתה רוח בעבדים לעמוד מול אדונם, כי אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים. כיוון שהשליחות לא בוצעה במלואה וכתקנה, היא נכשלה והשעבוד אף הוחמר.

כיוון שנתן הבורא בידי האדם את כח הבחירה בין טוב לרע, ממילא נתן בידו את האפשרות לסכל, כביכול, או לפחות לעכב את המהלכים שתכנן הבורא עבור האדם. הנה כי כן: משום רעת דוֹר המבול התנחם ה' על הבריאה הראשונה, השחית אותה במבול ובנה אנושות חדשה; ביקש ה' להשרות שכינתו במחנה ישראל, בא מעשה העגל ועיכב את בניית המשכן, עד שמשה בתחנוניו השיג סליחה, והברית עם השכינה חודשה; ביקש ה' להכניס את יוצאי מצרים לכנען, בא מעשה המרגלים והוכיח את אי-מוכנותם לעלות ולכבוש את הארץ, עד שקם דור חדש שעלה וגם כבש. ודוגמה אחרונה: בית המלוכה הראשון שנמשח בידי נביא ה', בטל בחטאי שאול, והנביא משח בית מלוכה חדש, הוא בית דויד.

ואכן אחרי כשלון השלב הראשון, פונה ה' אל משה ואל ישראל בדברי עידוד והבטחה ומטיל עליהם שליחות חדשה, אך את הביצוע המעשי הוא מטיל על משה ואהרן לבדם (י:י-יג). ה' אינו משתף את בני ישראל והזקנים הנשארים פסיביים עד עשיית הפסח, לקראת היציאה ממש. וכאן, בתחילת השליחות המחודשת, מתואר: "וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקֹצר רוח ומעבֹדה קשה" (ו:ט).

שלושה מוטיבים חדשים מוסיפה ההתגלות השניה, זו שבפרשתנו, על ההתגלות הראשונה שבסנה. ראשון בהם הוא הייעוד הדתי "וגאלתי אתכם [3] ... ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לֹהים" (ו:ו-ז), ומשמעותה בחירתו ועשייתו של עם ישראל לעם-סגולתו המיוחד לה'. ייעוד זה לא יוגשם מיד בצאת ישראל ממצרים, אלא בהתגלות שכינת ה' לישראל בסיני וכריתת ברית עמהם שם כשלב ראשון, ובאופן מלא יוגשם ייעודם בעת קיום ברית זאת על אדמת ארץ ישראל. בשורת ייעוד זה לישראל עתה, נועדה לומר: על אף שעתה לא שמעו אל משה ועל אף שזקני ישראל לא עשו כדבר ה' בפי משה, בכל זאת יגאלם ה'. כי כביכול צורך גבוה היא גאולתם, למען הקם ממלכת כהנים וגוי קדוש שיעבדו את ה'.

שני המוטיבים החדשים האחרים, גם הם דתיים ביסודם, הם ברית האבות ("וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ... וגם הקִמֹתי את בריתי אִתם לתת להם את ארץ כנען", ו:ג-ד) וידיעת שֵם ה' (וידעתם כי אני ה' א-להיכם", ו:ז). שניהם נרמזו כבר במעמד הסנה: ברית האבות בפתיחת דברי ה' למשה "אנכי א-להי אביך א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב" (ג:ו), וידיעת ה' נרמזה שם בגילוי שם הוי"ה למשה, וביאורו (ג:יג-יד). אולם, כל זאת לא נאמר במעמד הסנה באופן מפורש, אלא ברמז בלבד. נשים לבנו ששני מוטיבים אלה עתידים לנמק את תפילות משה עבור העם אחרי חטאיהם, חטא העגל (שמ' לב:יא-יג; דב' ט:כו-כט) וחטא המרגלים (במ' יד:יג-טו; וראו שם:כב). אם כי באותן תפילות מדובר בהגדלת שם ה' בגויים ומניעת חילול שמו ביניהם, ולאו דווקא בישראל. בעניין זה יש להבחין בשני שלבים באשר לפרסום שם ה' בעולם: תחילה על ישראל לידַע את שם ה', על-ידי מופתי ה' ביציאת מצרים, וכמובן כל הנסים והנפלאות שעשה להם בהמשך. רק בשלב שני יידעו הגויים מתוך יציאת מצרים ששם ה' נקרא על ישראל, [4] וממילא כל חולשה של ישראל שתהיה מעתה תתפרש בעיניהם כפגיעה בשם ה'.

שלושה מוטיבים אלה אינם תלויים במעשי ישראל ובתגובותיהם עתה, והם כביכול מחייבים את ה' להוציאם ממצרים. על-ידיהם מתווה הבשורה כולה את הנתיב האידאי והאידיאלי של תולדות ישראל: מן האבות והברית שה' כורת להם, דרך הירידה מצרימה להיות שם לעם בבידוד של שיעבוד, יציאה משם וגאולה בהיות ישראל לעם ה' בסיני, עד לירושת הארץ שלעד ולבטח יישבו עליה, שכן "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". [5]

כבר עמדו וכתבו על המבנה הקודקודי-כיאסטי של נאום הבשורה [6] בראשו, בסופו ובמרכזו ניצבת ההצהרה "אני ה'"; לקראת סופו ואחר תחילתו מוזכרים הברית והשבועה לאבות; וכן הארץ, שבתחילת הבשורה מכונה "ארץ כנען" ולאבות היא ארץ מגורים (כי האבות גרים-נוודים בה), ובסוף הבשורה היא קרויה "מורשה" לישראל. הביטוי "מורשה" גזור מבניין הִפעיל של י'ר'ש': להוריש; בין שהכוונה שה' או האבות הורישו את הארץ לישראל, או שנאמר שכובשי הארץ יורישו אותה לצאצאיהם.

ניתן לראות גם מבנה כיאסטי בתוך כל אחד משני חלקי הבשורה: דבר ה' אל משה (ו:ב-ה), והדבר שמשה יאמר לישראל (ו:ו-ח). החלק הראשון פותח וחותם באבות ובברית להם, וביניהם נזכרות שתי הארצות: ארץ כנען המובטחת, וארץ מצרים המשעבדת. החלק השני שייאמר בפי משה לעם, פותח וחותם בהצהרות "אני ה'". בצמוד ופנימה להן מוזכרות אותן שתי הארצות; אך מכיוון שעתה מדובר בעתיד (לעומת העבר בחלק הראשון), סדרן הפוך; ארץ מצרים והיציאה ממנה אחרי הפתיחה "אני ה'", ובסוף, לפני הסיום מדובר על ארץ ישראל. נמצא, שהקודקוד המרכזי של החלק השני, חלק העתיד, מוסֵר את הייעוד הדתי: ה' יגאל ויקח את ישראל לו לעם, הם יקבלוהו כאלוקיהם, מתוך ידיעתם שהוא גאלם מיד מצרים.

 

 


 



[1]    ממילא מוטעית חלוקת הפרקים הנוצרית, הפותחת פרק בין תלונת משה לתשובת ה', וזאת מתוך סמיכות חיצונית בין שני גיבורי ה'. זאת לעומת חלוקת המסורה (פרשה סתומה) הפותחת בשליחות החדשה, ובה גם פותחת יחידת קריאת-התורה הן במנהגנו (החד שנתי) והן במנהג ארץ ישראל העתיק, התלת-שנתי. אין כתוב כמה זמן עבר בין כשלון השליחות הראשונה, לבשורה השניה. אם נשער שמדובר בשלושים שנה, יהא זה אחד הפתרונות לתוספת של שלושים שנות שיעבוד, בגלל סרבנות זקני ישראל, על ארבע מאות שנות שיעבוד מצרים שנקבעו בברית בין הבתרים (ראו בר' טו:יג; שמ' יב:מ-מא). מרווח זמן זה גם יקל על הבעיה הכרונולוגית לגבי הכתובים: בריחת משה ממצרים למדיין בצעירותו, כאשר לכאורה מיד נשא את צפורה לאשה (ב:יא-כב), ברית המילה לבן של משה וצפורה אחרי מעמד הסנה (ד:כד-כה), ותחילת ביצוע השליחות השניה, כשמשה בן שמונים (ז:ז).

[2]      תנחומא-בובר שמות כא; תנחומא שמות כד; שמות רבה ה:יד.

[3]    "גאולה" במקרא אינה הצלה ופדות בעלמא, אלא החזרת מצב משפחתי-לגאלי לתִקנו; וכאן: חזרה ליחס הברית שהיה בין ה' לאבות. ראו הקדמת רמב"ן לפירושו לספר שמות.

[4]     חריגים פרעה והמצרים, שעליהם לדעת את גדולת ה' כבר תוך תהליך יציאת מצרים (ז:ה; ז:יז; ח:יח; יד:ד; יד:יח), כי ה' פנה אישית אל פרעה, דרך משה.

[5]      בבלי נדרים כב, ע"ב.

[6]     נ' ליבוביץ, עיונים בספר שמות , ירושלים תש"ל, עמ' 87; א' סמט, עיונים בפרשות השבוע , בראשית-שמות, ירושלים תשס"ב, עמ' 170. ניתן לגוון את המבנה שמציעה נחמה ליבוביץ: אם בתקבולת הפנימית ביותר נקביל "אני ה'" שבפסוק ו, אל אותו לשון שבפסוק ז, אזי הקודקוד המרכזי יבשר את ההצלה, הגאולה, ולקיחת ישראל לעם ה'.