אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 735

פרשת ויחי, תשס"ח

על מילים מַנחות בסיפורי האבות *

ד"ר שמעון שטוֹבר

המחלקה לערבית

והמחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון

סמוך להסתלקותו מן העולם, כשבא יעקב לברך את מנשה ואפרים בני יוסף, פתח באפיון דרכם של אבותיו ואמר: "הא-להים אשר התהלכו אֲבֹתַי לפניו אברהם ויצחק... יברך את הנערים" (מח:טו-טז). ייתכן שברישא של דבריו התכוון יעקב לעובדה שעיני ה' היו פקוחות תמיד על אבותיו, כביכול, והם היו נתונים להשגחתו. מכוח זה זכו לברכת ה', ועתה בנם יעקב מתפלל שבני הבנים יתברכו מכוח כוחם של האבות. ראוי לציין שבמשפט זה (מח:טו) הבחין יעקב בין יחסו שלו אל אלוקיו – "הא-להים הָרֹעֶה אֹתִי", ובין הגדרת דרכם של אבותיו בעבודת ה'. היחס שלו יש בו מן הפסיביות, הוא נִרְעֶה, כביכול, [1] אבל הדרך של אבותיו, "אשר התהלכו... לפניו", מבטאת עמדה שיש בה מן האקטיביות. [2]

אלא שהעיון בפרקי בראשית מלמד שלשון "התהלך לפני ה'" מצוי יותר מפעם בסיפורי האבות. הוא הופיע לראשונה כציווי מאת ה' לאברהם, לאחר שאברהם עשה בארץ כנען כחצי יובל שנים: "אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים" (יז:א). אך לדברים אלה קָדם צירוף מילים דומה – "התהלך את הא-להים", הנזכר בדור השביעי וחזר ונזכר בדור העשירי של אבות העולם הראשונים. פעמַים צוּין על חנוך "ויתהלך חנוך את הא-להים" (ה:כב, כד), ועוד פעם אחת נאמר שכך הייתה דרכו של נח, ככתוב: "את הא-להים התהלך נֹח" (ו:ט).

אונקלוס תרגם את הצירוף האחרון הֲלֵך בִּדְחַלְתָּא דַה' (=נהג [3] ביראת ה'), ואילו לשון הציווי לאברהם ניתרגמה אצלו פְּלַח קֳדָמַי (= עבוד אותי!). בתרגום התורה לערבית הלך רב סעדיה גאון בעקבות המתרגם לארמית, והגדיל לעשות ותרגם בכל המקומות "סַלַךַּ פִי טַאעַהֹֹ אַלְּלָה" (=נהג ביראת ה'). יתר על כן, בפירושו לפרשת בראשית קבע הגאון שכל סוגי הצירופים הכבולים דלעיל חד הם, ואין כל הבדל ביניהם במשמעיהם. וכך כתב (בתרגום לעברית):

וזה הוא הסיפור על חנוך שמפורש בו שהוא צדיק, ככתוב: 'ויתהלך חנוך את הא-להים', וכל הליכה 'את הא-להים' (ואלהילוך אד'א קרן בה את הא-להים) או 'לפני הא-להים' או 'אחרי א-להים' משמעותה יראת הא-להים וחסידות (פהו טאעהֹ וצלאח). [4]

לעומת הגישה הפשטנית הקיצונית של הגאון, נקטו חז"ל עמדה אחרת, רגישה יותר ללשון התורה. לכן כשדנו בנֹחַ מצאו לנכון להשוות את האמור בו, "את הא-להים התהלך נֹח", לְמה שנאמר באברהם, "התהלך לפני" ולהנגיד אותם. כך עולה מן הפרשה השלושים בבראשית רבא:

'את הא-להים התהלך נֹח', ר' יודה אמר למלך שהיה לו שני בנים אחד גדול ואחד קטון, אמר לקטון הלוך עימי, ולגדול הלוך לפני. כך אברהם שהיה כוחו יפה התהלך לפני נח שכוחו רע 'את הא-להים התהלך נֹח'. ר' נחמיה אמר לאוהבו שלמלך שהיה משתקע במבואות אפילים הציץ המלך וראה אותו משתקע, אמר לו עד שאתה משתקע במבואות אפילים בֹּא והלוך עמי... למלך שהיה משתקע במבואות אפילים הציץ אוהבו והתחיל מאיר לו דרך החלון, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך החלון בא והאיר לי בפניי, כך אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עד שאתה מאיר לי ממספוטמיה וחברותיה בוא והאיר לפני בארץ ישראל. הדא הוא דכתיב ויברך את יוסף ויאמר 'הא-להים אשר התהלכו אֲבֹתַי לפניו' וגו'. ר' ברכיה אמר ר' יוחנן וריש לקיש: ר' יוחנן אמר לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו. ריש לקיש לנשיא שמהלך וזקֵנים לפניו. על דעתיה דר' יוחנן אנו צריכים למקומו, על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודינו. [5]

שני זוגות החכמים – צמד התנאים וצמד האמוראים, נתכוונו לדבר אחד. כל אחד מהם הציג באמצעות משל ודימוי את יתרונו של אברהם על נֹח. ר' יהודה המשיל את נח לבן קטן ההולך עם אביו – "אֶת הָאֱ-לֹהִים", אִתּוֹ, צמוד אליו. לא כן אברהם, שהוא הבן הגדול בַּמשל. לו מותר ללכת לפני האב ואף להרחיק ממנו מעט בשל גַּדלותו. ר' נחמיה הביא מָשל מורכב יותר: נח הוא "אוהבו של מלך שהיה משתקע במבואות אפלים", הוא חי בדור המבול, שהיה שקוע כולו במעשיו האפלים. אולי קיים חשש שגם נח עצמו ישקע באותם "מבואות אפלים", לכן קורא לו מלכו של עולם: "הלוך עִמי" – התרחק מן הרשעים בני דורך ובוא עִמי. בדורו של אברהם היחס בין האדם האהוב והא-ל שונה, כמעט מהופך. המלך כביכול "משתקע במבואות אפלים", האמונה בה' כמעט אבדה או הוחלפה בעבודת הגילולים. וכאן אוהבו הוא אברהם, מאיר לו מן החלון כדי לחלצו מן השקיעה. ה' שמח על יָזמת אוהבו ואומר לו "עד שאתה מאיר לי דרך החלון בוא והאיר בפני... בארץ ישראל". כאן נרמזת קריאת ה' אל אברהם "לך לך מארצך וממולדתך... אל הארץ אשר אראך" (יב:א).

האמוראים ר' יוחנן וריש לקיש, שדרשו את הכתוב "ויברך את יוסף ויאמר הא-להים אשר התהלכו אבֹתי לפניו וגו'" (מח:טו) חולקים לכאורה במחלוקתם של התנאים שלפניהם. ר' יוחנן, שדימה את הקב"ה לרועה העומד ומביט בצאנו, סבר כר' יהודה. גם לדעתו, נח היה זקוק לה' שישמרנו וישגיח עליו, כרועה המשגיח על צאנו. אבל ריש לקיש סבר כר' נחמיה כשדימה את הקב"ה לנשיא שהוא מְהַלך וזקנים לפניו. משמעות התמונה הזאת היא שהזקנים הנכבדים הולכים לפניו, מודיעים על בואו ומפרסמים את שמו וכך עושים לו כבוד. לכן אמר ר' ברכיה בסיום המימרה "על דעתיה דריש לקיש, הוא צריך לכבודנו". לדעתו – וּקְדמו בכך ר' נחמיה, אברהם הפיץ את אור ה' ואמונתו בארץ, ונִכבדוּתו של אברהם היא תנאי הכרחי להצלחתו בשליחותו.

ואכן ההתהלכות לפְנֵי ה' היא דרך האבות. לא רק הציווי "קום התהלך בארץ לאָרכה ולרָחבה" (יג:יז) נאמר לאברהם, אלא ציווי אחר חשוב ממנו: "התהלך לפני והיה תמים" (יז:א). ואולי יש לחבר את שתי ההליכות ולעשותן אחת. הוא מתהלך כציר שלוח מֵאת ה' במחוזות ממלכת האלוקים, ובה בעת שהוא עובר בהם הוא מכריז שהם חלק מנחלת ה' ומקום משכנו. [6] הוא עושה זאת באמצעות המזבחות שהוא בונה ובאמצעות הקריאה עליהם בשם ה' (יב:ז-ח; יג:ד). לאחר מכן הוא נותן לכך ביטויים מוחשיים נוספים כשהוא נוטע אשל וקורא שָם בשם ה' (כא:לג), כשהוא מקים מלונות אורחים ומחנך את הבאים בשעריהם להכיר בבורא עולם, או במשתה שהוא עושה ביום היגמל את יצחק (כא:ח). [7]

אם כן, נראה שיש בציווי "התהלך לפני" יותר מאשר פְּלַח קָדָמַי כנוסחו של אונקלוס. אין ספק שעבודת ה' היא חלק מצו זה, אך היה בו ערך מוסף של מחוּיבות כבדה שהצַו הזה הטיל על האבות. מלבד ההתמסרות המלאה לה' הייתה כאן גם מוּדָעוּת מלאה לנוכחותו המתמדת בכל פעולה שפעלו, בכל ניסיון שנתנסו ועמדו בו. בכל אחת מן החוויות שחוו בחייהם הכירו שבשליחות ה' פעלו או עמדו בניסיון. כדי לשַֹבֵּר את האוזן אומַר שיצחק היה מתהלך לפני ה' כשיצא לשוח בשדה, ולאו דווקא לשם תפילה (כד:סג). לשיטתו של רשב"ם, יצחק הלך "לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו שהיו נוטעים גנות ופרדסים".8 זאת הייתה גם משמעות מעשהו כשזרע בארץ ההיא ומצא בה ברכה - מאה שערים (כו:יב). יצחק התהלך לפני ה' גם בדרך של עבודת השדה, וכמוהו בנו, יעקב, בהיותו רועה את צאן לבן עשרים שנה (כט:כא-לא:מא). לעולם ראו האבות עצמם מודרכים על ידי ה', חוסים בצִלו של האלוקים הרועה אותם מעודם עד היום הזה. אין תֵמה אפוא שבצמתים מכריעים, בשעות של סיכום וסקירת הקורות אותם בעבר, בחרו בצירוף מילים אלו כביטוי הקולע ביותר לתיאור הדרך הארוכה שהלכו בה. אברהם השולח את עבדו לקחת אישה לבנו יצחק במולדתו מבטיח לו: "ה' אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך" (כד:מ). וכך בזיכרונו של יעקב, המברך את בניו של יוסף בטרם ימות, נצנצו אותם דברים של אביו זקנו: "הא-להים אשר התהלכו אבֹתי לפניו, אברהם ויצחק... יברך את הנערים".

על נקלה אפשר להוכיח שהצירופים הכבולים – הביטויים "התהלך לפני ה'" ובדרגתו הפחותה "התהלך את הא-להים", הם מילים מַנְחות בפרשיות המספרות את סיפורי אבות העולם ואבות האומה הישראלית בספר בראשית. בתוך המילים המנחות הללו חבוי רובד נסתר המוסיף משמעות על הרובד הגלוי שבכתובים.



* עיון זה מוקדש לזכרה המבורך של אמי-מורתי, בלהה בטי, שהלכה לעולמה בי"ט טבת תש"ח.

[1]   אולי בחר בציור זה מתוך ענווה והכנעה ואולי מתוך ניסיונו האישי הרב כרועה למופת.

[2]   ראו: B. Jacob, Genesis -D as Erste Buch der Tora , Berlin 1934 p . 878 .

[3]   מילה במילה: הלך.

[4]   מ' צוקר (מהדיר), פירושי רב סעדיה גאון לבראשית , ניו יורק תדש"ם, עמ' 99 (מקור); עמ' 328 (תרגום).

[5]   מדרש בראשית רבא (מהד' תיאודור- אלבק), עמ' 277-276. הפיסוק נעשה על פי א' מירסקי, מדרש תנאים לבראשית , ירושלים תשס"א, עמ' פא-פב.

[6]   השוו מ"מ בובר, דרכו של מקרא : עיונים בדפוסי סגנון בתנ"ך , ירושלים תשכ"ד, עמ' 75-74.

[7]   על המעתק מן הבנייה של המזבחות כדרך הליכה לפני ה' אל האשל – המלון, ועל משמעותן העמוקה של הפעולות הללו ראו דיון אצל א' זורנברג: The Beginning of Desire: Reflections on Genesis (2nd edition) New York 1996 , pp. 101-106 and the notes, pp . 394-395.

8   פירוש רשב"ם לבראשית כד:סב (מהד' ד' ראזין, עמ' 25).