אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 777

פרשת וילך ויום כיפור, תשס"ט

פרשת המלך ופרשת הקהל

הרב יהודה זולדן

המדרשה לנשים

הקהל את העם... קְרא את התורה הזאת

בפרשתנו מובא הצו לקיים את מצוות הקהֵל בסוכות שבמוצאי שנת השמיטה (לא:י-יג):

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱ- לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱ- לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱ- לֹהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ .

הפרטים המרכיבים את המעמד נזכרים בבירור בפסוקים: הזמן, המקום, הנוכחים והמטרה, חוץ מדבר אחד: "תקרא את התורה הזאת". מי הוא הקורא? מי עומד בראש המעמד? מסורת חז"ל היא שהמלך, המרכיב השלטוני שעוסק בענייני החולין (כלכלה, צבא וכד'), הוא העומד בראש המעמד וקורא בתורה. פרשנים מציעים כמה הסברים למקורה של מסורת זו, למשל העובדה שמשה רבנו הוא שציווה על כך את יהושע בן-נון, ויהושע – מעמדו כמלך (תוס' יום טוב למשנה סוטה ז: ח).

הרמב"ם הציג אף הוא את מצוות הקהֵל באותו אופן: עיקרה של המצווה הוא ההתקהלות של הכול לשמיעת התורה, והשאלה מי הקורא וכל מה שקשור לקריאה עצמה היא משנית (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה טז):

שצונו להקהיל את העם כלו בשני מסוכות בכל מוצאי שמטה, ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם והוא אמרו יתעלה 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', וזו היא מצות הקהל... וכבר התבארו משפטי מצוה זו, כלומר איך יקרא, ומי יקרא, ואי זה דבר יקרא, בשביעי ממסכת סוטה (לב ע"א; מא ע"א).

המלך הקורא וסדר הקריאה – כל אלו הם ממשפטי המצווה, מהפרטים ההלכתיים שלה, אך לא מהגדרת מהות המצווה. [1]

המלך או העם

עיון בדברי תנאים מלמד שההדגשה היא אחרת. כותרתה של המצווה היא "פרשת המלך". המשנה במסכת סוטה עוסקת במצוות שיש בהן צורך לומר דבר מה: "אלו נאמרין בכל לשון... קריאת שמע ותפילה... ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים, וחליצה... פרשת המלך" (ז, א). המשניות שבמהלך הפרק מרחיבות באותן שנאמרות בכל לשון. המשנה העוסקת ב"פרשת המלך" מתארת בהרחבה את סדר המעמד כולו ולא רק את הקריאה עצמה (שם ח):

פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני, במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה. שנאמר: 'מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד '. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל, וקרא עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי ' (דב' יז: טו) זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה. וקורא מתחילת ' אֵלֶּה הַדְּבָרִים ' (דב' א:א) עד 'שְׁמַע' (ו:ד), ו'שְׁמַע', 'וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ ' (יא:יג), ' עַשֵּר תְּעַשֵּר ' (יד:כב), ' כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר ' (כו:יב), ופרשת המלך, וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה. ברכות שכהן גדול מברך אותן, המלך מברך אותן, אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון.

המשנה העוסקת בהקהֵל מתמקדת במלך, בבימה המוקמת בשבילו, סדר העברת ספר התורה אליו (ומכאן שמעמדו גבוה אף משל הכוהן הגדול), האופן שבו הוא מקבל את הספר, ואם הוא קורא בישיבה או בעמידה. רק בסיפא מפרטת המשנה מהן הפרשיות שעל המלך לקרוא במעמד זה ומהן הברכות. הסיפור על המעשה באגריפס לא אמור ללמד דבר על סדר המעמד בכל הפעמים שהוא מתקיים, ובכל זאת הוא משאיר את הרושם שהקריאה נועדה למלך עצמו על מנת לעורר אותו על הליכותיו ועל מעמדו. [2] אמנם אפשר להסביר שהכותרת "פרשת המלך" לא נועדה להכתיר את המעמד כולו, אלא שאגב העיסוק בתוכן הקריאה הרחיבה המשנה ופירטה את סדר המעמד כולו. ובכל זאת קשה להתעלם מהמיקוד במלך, במעמדו ובמעשיו בעת מצוות הקהֵל.

"פרשת המלך" היא הכותרת של המצווה כולה, אך זה גם שמה של אחת הפרשיות שהמלך היה קורא במהלך המעמד. הפסוקים שבהם מצווה התורה למנות מלך ופירוט מצווֹת ה'עשה' וה'לא תעשה' שבהן הוא מצֻווה (דב' יז:יד-כ), מכונים אף הם במשנה זו "פרשת המלך". אפשר ללמוד מכאן שהקריאה במעמד הקהֵל הנקראת כולה "פרשת המלך" משמעה שעיקר הקריאה מכוון לפסוקים העוסקים במצווה למנות מלך ובפירוט סמכויותיו. [3]

תַּנאים אחרים מכתירים את הפסוקים העוסקים במצוות הקהֵל בכותרת אחרת: "פרשת הקהל" (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יח; ב' חגיגה ג ע"א; במדבר רבה [ וילנא] יד, ד): [4]

לעת זקנותו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להם: בני, מה חידוש היה לכם בבית המדרש? אמרו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותים. אמר להם: ח"ו שאין דור יתום של חכמים. שבת של מי היתה? אמרו לו: שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. אמר להם ובמה היתה ההגדה היום? אמרו: בפרשת הקהל את העם האנשים והנשים והטף .

בהמשך הדברים הם מפרטים את תוכן הדרשות בפרשת הקהל שנמסרו באותו יום בבית המדרש. הדרשות עוסקות במטרת בואם של האנשים הנשים והטף: "אנשים באים ללמוד, ונשים לשמוע, טף למה הם באים? כדי לתת שכר טוב למביאיהם". דרשה אחרת עוסקת ביחס בין ישראל לקב"ה על פי פסוק שהיו קוראים במעמד הקהל:

'אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם ... וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם ' (דב' כו:יז- יח). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.

דרשה אחרת היא על פסוק מספר קהלת, שייתכן מאד שאף בספר זה היו קוראים במעמד הקהל. [5] אין אזכור כלל למלך ולמעמדו בעת קיום מצוות הקהל.

קריאת המלך ומצוות הקהֵל

יש מִמוני המצוות שמנו שתי מצוות הקשורות למעמד הקהל:

קריאת המלך –  ציוה הקב"ה שיקרא ספר אלה הדברים בהקהל. [6]

מצות הקהֵל – ציוה הקב"ה כשיקרא המלך את התורה שיבואו כולם לשמוע. [7]

אכן שני היבטים למצוות הקהל: האחד – התכנסות של כל העם לשמיעת הקריאה בתורה, להתחדש בקבלתה כעם אחד. הרמב"ם שציין שעיקר המצווה הוא ההתכנסות וראה ערך משני בשאלה מי עומד בראש המעמד, עומד על דעתו גם כשהוא מטעים את טעמה של מצוות הקהל (מורה הנבוכים חלק ג פרק מו):

וטעם תועלת החג הוא ידוע, למה שיגיע לאדם מן הקבוץ ההוא, מהתחדש התורה בהפעלות ההוא, והתאהב בני אדם וחברה קצתם אל קצתם, וכל שכן מצות הקהל אשר טעמה מפורש 'למען ישמעו'.

מדובר בהתכנסות של כל העם כחברה וכציבור, שמטרתה לימוד תורה בהמון ואיחוד העם סביב התורה ומצוותיה. העובדה שהמלך עומד בראש היא משנית וטכנית. מאחר שמדובר בהתכנסות של כל העם והמלך, והוא העומד בראש העם, מוטל עליו לארגן את המעמד ולשמש שליח המביא את דבר הא-ל (רמב"ם, הל' חגיגה ג, ו). [8] הדגש הוא במחויבות האישית של כל הנוכחים לשמירת התורה ובאחדות העם לשם שמירתה.

היבט אחר הוא שמדובר במעמד לאומי ולא רק חברתי. המלך עומד בראש, כיוון שתפקידו במעמד הוא מהותי ולא טכני. המסר הוא שעם ישראל כלאום בארצו, ובית המקדש במרכזו, מקבל את התורה מחדש כעם. מצוות התורה ניתנו לכל אדם כפרט, אך יש בה מצוות שחובת קיומן היא כעם בארץ ישראל, בייחוד עם כינון מדינה ובה מנהיגות שלטונית. הקריאה של המלך בתורה אל מול כל ישראל בהתכנסות המונית זו והכבוד והמעמד המיוחד הניתן לו מלמדים על המחויבות של המנהיגים והתושבים להנהיג את חיי המדינה באורה של תורה, בצדק וביושר, " לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ " (דב' לא: יג).



[1]   כיוצא בזה כותב הרמב"ם בהלכות חגיגה, בהקדמה: "להקהיל את העם בחג הסוכות במוצאי שמיטה", ובפרק ג שם הוא עוסק בהלכות הקהל. בהלכות א-ב הוא עוסק בהגדרת המצווה ויעדיה, זמנה, החייבים בה והפטורים ממנה, ורק בהל' ג, כשהוא עוסק בפרטים המרכיבים את המעמד, הוא מציין שהמלך הוא שקורא. וכן בספר החינוך, מצווה תרי"ב. בהגדרת המצווה ובהסבר שורשיה-טעמיה אין הוא מזכיר כלל שהמלך הוא העומד בראש המעמד, אלא כשהוא עוסק בדיני המצווה.

[2] גם בתוספתא (ת' סוטה [ליברמן] פ"ז הי"ג- הי"ז), ההתמקדות היא במלך, אם כי אין היא מסודרת ומפורטת כמו המשנה. בתוספתא בולט האיזכור של פסוקים ממעמד הדומה מאד למעמד הקהל, שעזרא עשה בתחילת הבית השני (נחמיה ח).

[3] במקור נוסף ובהקשר אחר, מכונים פסוקים אילו: "פרשת המלך": "ר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת המלך, מותר בה" (ת' סנהדרין [צוקרמאנדל] פ"ד ה"ה; ב' סנהדרין כ ע"ב). גם הפסוקים בהם נאמר איזה קרבן מביא נשיא שחטא בשגגה (ויקרא ד, כב- כו) מכונים "פרשת המלך" (י' מגילה פ"א ה"ב: עב, א; י' הוריות פ"ג ה"ב : מז, ג; [ב' הוריות י ע"א]).

[4]   אזכור נוסף למעמד הקהל בדברי תנאים, הוא באשר לדחיית המעמד אם הוא חל בשבת: "והקהל מאחרין ולא מקדימין" (מ' מגילה פ"א מ"ג). גם כאן אין המעמד מכונה פרשת המלך, כי הנושא הוא לא הפסוקים הנקראים, אלא ההתקהלות עצמה.

[5]   באשר לקריאת ספר קהלת במעמד הקהל, ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, " מעמד הקהל וקריאת התורה בבית כנסת", מרכז שפירא תשס"ד, עמ' 195-170 .

[6]   הרב אליעזר ממיץ, ספר יראים סימן רסו (דפוס ישן - רפט).

[7]   שם, סימן תלג (דפוס ישן – רצ). קדמו לו: הרב שמעון קיירא, ספר הלכות גדולות , עשה קסב, ופרשיות סה; הרב סעדיה גאון, עשין טז. רש"י למשל, מזהה בין השמות השונים של המעמד: "פרשת המלך ...היא פרשת הקהל" (סוטה לב ע"א).

[8] עיון ברמב"ם בהל' חגיגה פרק ג, הלכות הקהֵל, מלמד שהרמב"ם שינה מנוסח המשנה והמעיט מההתמקדות במלך. למשל, במשנה נאמר: "עושין לו בימה" (סוטה ז, ח). הדגש הוא במילה "לו". אבל הרמב"ם כתב: "ומביאין בימה גדולה" (הל' חגיגה ג, ד), והשמיט את המילה "לו". אם המעמד חל בשבת, הוא נדחה, כיוון שאי אפשר לתקוע בחצוצרות שנועדו להקהיל את העם (שם ז), ולא בשל הבימה של המלך שתדחוק את העזרה (ראב"ד שם). הרחיב בשיטת הרמב"ם הרב צבי יהודה קוק, "לבירור מהותה של מצות הקהל", לנתיבות ישראל , ירושלים תשל"ט, ב, עמ' ק-קב; הרב שלמה אבינר, "הקהל ומלכות", ספר הקהל (עורך: יהודה זולדן), כפר דרום תשס"א, עמ' 341‑356.