אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 727

פרשת וירא, תשס"ח

הבכי של הגר

טו"ר רחל לבמור

דוקטורנטית במחלקה לתלמוד


בקריאת הסיפור המקראי על גירוש הגר ובנה מבית אברהם חשים מתיחת חוט של אכזריות. במבט ראשון הצעת הגירוש והגירוש עצמו הם מוקד האכזריות, ברם בקריאה מעמיקה מתברר שה"קרבן" הוא האכזר ולא המגרש.

נקודה תמוהה עולה מיד בקריאת הפסוקים המתארים את הפוקד את המגורשים (כא:טו-יז). מצד אחד הגר צועקת: "וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (טז), אך מצד שני הא-ל נענה לנער ולא לה, אף שלא שמענו את קול הנער בכלל: "ו ַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר" (יז). להלן אני מבקשת לבחון את האירוע מנקודת ראות של אֵם, ולהציע סיבה לאי-היענותו של אלוקים לבכי של הגר. [1]

תיאור התנהגותה של הגר האֵם בנסיבות הקשות של גירושהּ תמיד הפריע לי עמוקות. בכל קריאה חוזרת של ההתרחשויות, התנהגותה של הגר מכעיסה ומקוממת מחדש. אכן, היא הייתה במצב נואש, ללא כל אפשרות להציל את בנה, ובכל זאת היא עדיין בראש ובראשונה אֵם! אך מה היא עושה?!

וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךּ.

היא משליכה את בנה ! האם כך נוהגת אֵם?! אֵם המתפקדת כראוי הייתה מחזיקה את בנה בידיה, בוכה בכי מר על גורלו ובו בזמן מנסה לנחם אותו שלא יפחד. זה התפקיד הקשה מכולם שחייב בו הורה, והמשימה האולטימטיבית שלו – להחזיק את ילדו ולחזקו לקראת מותו. בדיוק כשם שהאֵם עזרה לו לבוא לעולם וזיכתה אותו בחיים, כך כאשר מותו של הילד מתחייב מהמצב, הרי אמו חייבת לעזור לו ככל יכולתה לעבור מן העולם.

     הכתוב מתמקד בה ובמעשיה, לכן אנו לא ערים לבכי הילד עצמו, אלא להיפך! אנו שומעים על אי-שמיעת האֵם את בכיו! אי-שמיעתנו את קולו באה בעקבות אי-שמיעתהּ של הגר. לא זו בלבד שהיא השליכה אותו, היא התרחקה ממנו כברת דרך, כנראה כדי שלא תוכל לשמוע אותו בוכה ולא רק כדי שלא לראותו. [2] הגר מצטיירת בראש ובראשונה כאנוכית במידה חריפה מאין כמוה. אמנם היא בכתה, ואולם רק מפני שכאב לה ולא מפני שכאב לילדהּ. ברור שאין כל מקום להיענות לבכי האנוכי של אֵם אכזרית כזאת, אלא לבכי החרישי הבלתי-נשמע של הנער "באשר הוא שם", ילד שגורלו המר היה להתחנך ולקבל "טיפול" מאֵם כזאת. באותה נקודת זמן ישמעאל לא היה אשם בכל רע (לפחות על פי פשט הכתובים) ולא הגיע לו למות כך, ללא תמיכה רגשית מינימאלית. לכן קולו שלא נשמע באוזני אמו אכן נשמע על ידי השומע כול ונענה (יז-יח):

וַיִּשְׁמַע א-לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱ-לֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ.

הקב"ה בכבודו ובעצמו היה צריך לתת הוראות להגר איך לתפקד כאֵם. הרי עד כה לא כתוב שהיא חיפשה מים במדבר. היא הרימה ידיים מיד עם כלות המים מן החמת שנשאה עמה. גישתה זו לא הייתה צפויה, שהרי הגר כבר הייתה מנוסה במציאת מים במדבר. זאת הפעם השנייה שהיה עליה להתקיים בתנאים קשים כגון אלו (בר' טז:ו):

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר.

אם בפעם הראשונה שהגר יצאה למדבר היא מצאה את דרכה בקלות למקור מים, הרי היא הייתה אמורה לחזור על עקבותיה, על כל פנים לנסות, כיון שכבר התנסתה בדבר וידעה שמציאת מים במדבר היא אפשרית. אבל הגר לא הניחה את בנה במקום מוצל בזמן שהלכה לחפש מים כדי להביא לו הצלה, אלא השליכה אותו ממנה כדי שלא יהיה לה קשה לחוות את מותו: "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". הא-ל צריך ללמד את האֵם הגר לקום, להתאמץ, לשאת את בנה ולהחזיק את ידו, פעולות האמורות להיות אינסטינקטיביות לכל אֵם. לבד מזה הוא היה צריך לפקוח את עיניה, להראותה את הבאר, כיוון שהיא לא הלכה בעצמה לחפש: וַיִּפְקַח א‑לֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר" (יט).

לא בכדי המקרא מתאר בהמשך את הנער שגדל: "וַיְהִי אֱ-לֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" (כ). "ויהי רֹבה קשת" מקביל למעשה שבו אמו נטשה אותו. בכל המשך חייו כנער וכמבוגר הוא ניסה להדביק את הפער שאמו יצרה. בשעת מצוקה היא הלכה והתרחקה ממנו בהכרה מלאה, עד שלא ראתה ולא שמעה: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת". מרחק אכזרי זה שיצרה אמו בינו לבינה השפיע על בחירת מקצועו של הנער, המשך חייו, אופיו ומהותו. יריית החץ מקשת האדם הבוגר במרחק "מטחוי קשת" מסמלת את "קול הנער" המנסה להושיט ידו לתוך יד אמו שהתרחקה ממנו כדי שלא לשמוע את קריאתו. בסופו של דבר היא לקחה לבנה אישה כמוה: "וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כא). [3]

אם נחזור לפתיחת הסיפור ונשווה בין התנהגות שרה לזו של הגר מתברר שדרישת שרה שהייתה נראית לנו לכאורה אכזרית, היא ההגשמה האולטימטיבית של דאגה טבעית ונכונה של אם לבנה (ט):

ו ַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

שרה יודעת שההתנהגות של כל אחד מהסובבים את בנה תשפיע עליו, ולכן היא נזהרת מאוד ומבקרת את כל מי שבא במגע עם בנה. אף שבעיני אברהם נראה הרעיון רע מאוד: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (יא), שרה דבקה בהחלטה, וגישתה זו מקבלת את הגושפנקה החשובה מכול:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.

בורא עולם מבין את טבעו של האדם אשר ברא ואת תפקיד האם היולדת והמגדלת. שיטת חינוך זו של שרה שביסודה דאגה מרבית, הניבה פֵּרות. יצחק בטח בהוריו ביטחון מלא, כפי שמדגים לאחר מכן סיפור העקדה.

הסיפור על שתי האימהות הללו וגישותיהן השונות לילדיהן מגלם בעָצמה רבה את דברי רבי שמעון בן לוי: "אמר רבי שמעון בן לוי: כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים. כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב". [4]

 



[1]   לא מצאתי פירוש ברוח זו במדרש או בדברי הפרשנים לדורותיהם.

[2]   א"ר יצחק כמטחוי קשת - שני טווחים בקשת מיל (בראשית רבה [וילנא] פרשה נג ד"ה יג וישכם אברהם).

[3]  התוצאות הטבעיות להתנהגות שני ההורים של ישמעאל משתקפות מתוך הפסוקים . בבשורת לידת ישמעאל להגר כתוב (בר' טז:יא-יב): "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן". ה' שמע את הצער של הגר מתוך האנוכיות הזאת שבה – "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (פס' ד), וכמו כן "כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ", והתוצאה הטבעית היא שגם בנהּ יהיה אנוכי – "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן", שלא כתגובת ה' כששמע לאברהם בעניין ישמעאל (בר' יז:כ): "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל". תקוות אברהם הייתה בלתי אנוכית עם מחשבות לטובת ישמעאל בלבד (בר' יז:יח): "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", והתוצאה הטבעית של דאגה כזאת לזולת היא הברכה של הקב"ה לישמעאל אשר ייהפך לגוי גדול. על תוצאות טבעיות להתנהגות הורים עם ילדיהם ראה ר' דרייקוס, ילדים: האתגר , ניו יורק (1964).

[4]   מדרש שמואל, פרשה יח ד"ה (ד) ויחמול שאול. בפעולת שרה אמנו שלא רחמה על הגר ועל בנה היא הניחה את הבסיס לכך שבנה יצחק לא ייפול בחרב - הרי היא המאכלת. בפעולת הגר שהתאכזרה בהשלכת ילדה היא גרמה לכך שהצאצא שלה כמבוגר "יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" ( בר' טז:יב).