אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 627

פרשת וירא, תשס"ו

מבט שונה על עקדת יצחק

ד"ר אברהם שפיר

ירושלים

אחת מאבני היסוד באמונתו של יהודי היא ראיית נכונותו של אברהם לעקוד את יצחק בנו (יחידו שנולד לו בזקנותו) כפסגת האמונה הצרופה בא-ל. אולם במבט מעמיק יותר ניווכח שאין הדברים פשוטים כלל וכלל. במדרש בראשית רבה אנו חשים בלבטים הנסתרים של אברהם לגבי ציווי הא-ל. היתממותו של אברהם, שכביכול אינו יודע איזה בן מבקש ה' ממנו להקריב לו, [1] מראה בבירור את הדיכוטומיה שהוא שרוי בה. אין הוא שלם עם צו זה, מחד, אך אינו מעז להמרות את פי ה', מאידך.

למרות שאברהם מכונה "אֹהֲבִי", [2] אין חז"ל מעלימים עין מפגמים באמונתו. המדרש אומר:

אמר רבי מאיר: בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה... הַביאו לי ערֵבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו: רבש"ע, אבותינו ערֵבים לנו... אמר להם הקב"ה: אבותיכם, יש לי עליהם. אברהם יש לי עליו, שאמר 'במה אדע' (בר' טו:ח). [3]  

הביקורת של חז"ל היא במישור האמוני. גם הפייטן הארץ-ישראלי הקדום, רבי אלעזר הקליר, מבקר בפיוטיו את אברהם על קטנוּת אמונתו. [4] אולם הפייטן יוחנן הכהן שחי בארץ-ישראל בתקופת המעבר בין הכיבוש הביזנטי והכיבוש הערבי (המאה ה-7), נוקט בשיטה ייחודית בקדושתא (פיוט שנאמר בבית הכנסת קודם לקדושה) שפייט לשבועות: "אָז טֶרֶם נוּסְדוּ אֶרֶץ וְשׁמַיִם". [5] בפיוט זה מתואר דו-שיח בין אב (הקב"ה) לבתו (התורה). האב מציע שורה של מועמדים כחתנים לבתו ואולם הבת אינה מסכימה להינשא לאיש מהם. מה הם נימוקיה לדחיית המועמדים?

אדם הראשון: עבר על לא תחמוד ועל לא תגנוב.

נח: שָׁגָה ביין ולקלל גזעו טען.

יצחק: ותכהינה עיניו בעת שֵׂיבו, כלוקח שוחד ומצדיק רָשָׁע בריב.

יעקב: רימה בְּהוֹרוֹ בקחתו שני גדייו.

לבסוף בוחרת הבת בחתן העניו והמסור: משה רבנו. בין אלה שנדחו על-ידי הבת, בולט אברהם, שכנגדו מוטחת הביקורת הבוטה ביותר:

עָנְתָה אָמוֹן [6] לְדָר בַּמְּרוֹמִים / יָדַעְתִּי גַּם אֲנִי כִּי הוּא [7] טוֹב והוֹלֵךְ תָּמִים

אֲבָל עַל יְחִידו ֹ [8] לֹֹא קָנָה רַחֲמִים / וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֹּךְ דָּמִים

וְכָל כָּךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָךְ בְּלֵב תָּמִים / וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה טוֹב וּמָלֵא רַחֲמִים

אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיך וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים / וְלַחֲשׂוֹךְ יְחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים [9]

הוּא לֹא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים.

חידושו של יוחנן הכהן הוא בזה שהוא אינו מתייחס לעברות שבין אדם למקום (כגון: חוסר אמונה), אלא לעברות שבין אדם לחברו. הפייטן רואה באברהם דמות אנושית, שהיא אמנם דמות ענקה המאפילה על אחרים, אולם מכלל יצור אנושי לא יצאה. אדם שאינו מתחנן ואינו מבקש רחמים על בנו יחידו - פגם יש בו, ולכן אינו ראוי לקבל את התורה. חסרונה של בקשת הרחמים במקרה העקדה בולט בהשוואה לתחנונים שאברהם שוטח כדי להציל את אנשי סדום ועמורה (בר' יח).

בשיטתו של יוחנן הכהן הלכו מספר פרשנים והוגי דעות, אם כי קשה לדעת אם הכירו קדושתא זאת. בין מעבירי הביקורת ניתן למנות את הפייטן רבי בִּנימִן בן שמואל (בדור שקדם לרש"י), [10] את הפרשן והפייטן יוסף טוב עֶלֶם (Bonfils) בן המאה האחת-עשרה, [11] את הוגה הדעות והפרשן יוסף אבן כספי, מן המאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה [12] ואת רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "מֶשֶׁך חָכְמה", מן המאות התשע-עשרה והעשרים. [13]

מדוע פנה הפייטן יוחנן הכהן לדרך שונה מן הדרך המסורתית, שראתה במעשה העקדה את ההתמסרות הטוטלית והנשגבת של המאמין?

בעניין זה אנו מגששים בערפל, אולם ניתן לשער שני דברים: א. הצורך להבליט את דמותו של משה כנגד דמויותיהם של האבות נובע מפולמוס סמוי עם כיתות שראו באבות אישים טהורים ומוסריים, אישים שמעלתם גבוהה מזו של משה, שהנחיל את החוק היבש, את התורה. [14] ב. בתקופת הדמדומים בין שתי המלכויות ששלטו בארץ, הביזאנטים הנוצרים והערבים המוסלמים, היו פרעות קשות כנגד יהודי ירושלים, [15] ואפשר להניח שכתוצאה מהפרעות מצד הנוצרים, היו יהודים שהעדיפו להמית את ילדיהם מאשר להתנצר. [16] יש לשער שהפייטן יוחנן יצא בחריפות כנגד מגמה זאת, שהוא ראה בה רצח ילדים. לחיזוק עמדתו, פייט את אשר פייט על אברהם (דעת המחבר). [17]

 

 



[1] בראשית רבה נה, ז.

[2] יש' מא:ח:" זרע אברהם אֹהַבי", וכן דבהי"ב כ:ז: "זרע אברהם אֹהַבך".

[3] שיר השירים רבה א, ג וכן תנחומא וישב, ב.

[4] ראה את הפיוט "אֹמֶץ אַדִירֵי כָּל חֵפֶץ" ואת הקדושתא לשבועות "אֶרֶץ מָטָה וְרָעֲשָׁה", בתוך: שולמית אליצור (1988), רבי אלעזר בירבי קליר. 

[5] ראה את הדיסרטציה של נחום ויסנשטרן (תשנ"ד), פיוטי יוחנן הכהן בירבי יהושע, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 32 – 40.

[6] התורה.

[7] אברהם.

[8] יצחק.

[9] מן האש השורפת את הקרבן לאחר שחיטתו.

[10] ראה עזרא פליישר (תשמ"ה), "אזהרות לר' בנימן (בן שמואל) פייטן", בתוך: קֹבֶץ על יד יא (כא), חלק א, עמ' 20.  

[11] ראה י' פרנקל (תש"ס), מחזור לשבועות לפי מנהג אשכנז לכל ענפיהם , עמ' 294 – 295.

[12] ספר גביע הכסף (תשמ"ב), עמ' יג, לא.

[13]    על הפסוק בבר' כב:יב "כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".

[14]      כך משער פרופ' יוסף יהלום, חוקר הפיוט הארץ-ישראלי (בדברים שאמר בעל-פה) .

[15] ראו: משה גיל (תשמ"ז), "היסטוריה פוליטית של ירושלים", בתוך: ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה (638 – 1099), עמ' 2.

[16] ראו: שלום שפיגל (תש"י), "מאגדות העקדה", בתוך: ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס , החלק העברי, עמ' תע"א – תקמ"ז.

[17] ראה A. I. Shafir (2004), Az Terem A Piyyut by Yochanan HaCohen: A Kedushtha for Shavu ot Festival Morning , Hebrew Studies 45, pp. 223 252.