אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 834

פרשת וירא, תש"ע

אימותיהן של עמון ומואב, ורות המואבייה

הרב יהודה זולדן

המדרשה לנשים

אין איש לבֹא עלינו

לאחר חורבן ערי הכיכר עובר לוט עם שתי בנותיו לצֹער, ומאחר שהיה ירא לשבת שם, הוא עובר אִתן למערה בהר. והתורה מספרת (יט:לא-לב):

          וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע .

 כך הן עושות לילה אחר לילה (שם לו-לח):

וַתַּהֲרֶ יןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם: וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם .

מה פשר האריכות והפירוט על דרך לידתם של אבות אומות אחרות?

      דרשות בחז"ל מלמדות שמעשי בנות לוט חיוביים (אף שביאה של אב על בנותיו היא דבר שלילי), למרות שעשו זאת בעָרמה. הן שיכרו אותו ביין, ועל ידי זה הצליחו לבצע את זממן. כגון (שכל טוב [בובר] בר' יט:לא):

"ואיש אין בארץ לבֹא עלינו" – כסבורין היו שנתכלה העולם כבדור המבול, ולשם שמים עשו. ואע"פ שנשתיירה צוער היא עם מצער, ושמא לא יהא לנו ממנה תובעין.

הן חוששות שלא תהיה המשכיות למשפחתן, ועל כן הן מבקשות להרות מאביהן על אף השלילה שבדבר. " לָבוֹא עָלֵינוּ " – כלשון הפסוק במצוות ייבום: " יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ " (דב' כה:ה). תכלית הייבום היא המשכיות המשפחה שנגדעה, וגם כאן המניע של בנות לוט הוא המשכיות המשפחה. [1]

דרשה אחרת מורה שגם לוט היה טרוד מהעובדה שרק הוא ושתי בנותיו נשארו אחר ההפיכה, אבל כוונותיו היו אחרות (נזיר כג ע"א) :  

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: " כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם " ( הוש' יד:י), משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה – "וצדיקים ילכו בם". הוא שנתכוין לשם עבירה – "ופושעים יכשלו בם".

הטיעון שלוט התכוון לשם עבֵרה נשען על פרשנות תיאורו עוד בשלב ההתלבטות אם להצטרף לאנשי סדום. הכתוב: " וַיִּשָּא-לוֹט" (בר' יג:י) דומה ל"וַתִּשָּא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ" (בר' לט:ז), ושם מדובר בתאווה בלבד. העובדה שלוט נאנס בלילה הראשון לא מצדיקה את מעשיו בלילה השני. היה לו להיזהר ולא להשתכר.

שיחת הבנות עצמן וקריאת השמות לילדים שנולדו, אף הם נדרשים אצל חכמים (נזיר כג ע"ב – כד ע"א, מתורגם):

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה? הבכירה שקראה לבן מואב, ציוה אותנו הקב"ה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דב' ב:ט). אין להלחם בהם אך אפשר לצערם. ואילו הצעירה שקראה לבנה בן עמי, ציוה אותנו הקב"ה: "אל תצורם ואל תתגר בם" (שם יט), אסור אפילו לצערם. אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות.

חשבון מדויק על כל מעשה. מי שפרסמה בבירור שהבן נולד מאביה – "מואב", הותר להציק להם, אך הצעירה שהצניעה את המעשה ורק רמזה לו בלשון נקייה "בן עמי" – עמון, אף להציק להם היה אסור. אבל הבכירה שיזמה את המהלך זכתה שממנה היו ארבעה דורות עד שיצא מלך בישראל מזרעה: עובד, ישי, דוד, שלמה. אך מזרעה של הצעירה יצא מלך מישראל רק אחר כך – רחבעם בן שלמה ונעמה העמונית.

קרוב לנו האיש מגואלנו הוא

אותה עזות ואומץ להכריח אדם לשאת אישה מסוימת כדי להמשיך את המשפחה שנגדעה התגלתה בדורות מאוחרים, בתקופת השופטים, על ידי רות המואבייה, שעפ"י המדרש הייתה ממשפחת המלוכה ומצאצאי עגלון מלך מואב. מלכות מואב זכתה גם כן מהטעם שהקב"ה אינו מקפח שכר של אף בריה: "בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע - זכה ויצאה ממנו רות" (נזיר שם).

      שושלת מלכות בית דוד ראשיתה אצל יהודה, ומשם בסדר הזה: פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי דוד (רות ד: יח-כב). לנחשון היו עוד בנים. על פי מסורת שבידי רב חנן בר רבא בשמו של רב: "אלימלך, שלמון, פלוני אלמוני, ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב הן" ( בבא בתרא צא ע"א). השושלת הייתה אמורה להמשיך מהבכור אלימלך, אלא שהוא ושני בניו מתו לאחר ירידתם למואב. עם תום שנות הרעב נעמי מבקשת לחזור לבית לחם ומשכנעת את כלותיה להישאר במואב (רות א: יא-יג):

בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן   תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ .

נעמי דואגת מאוד לנישואיהן השנִיים, והיא סבורה שבעליהן אינם חייבים להיות ממשפחתה; אפשר לנסות לחתן אותן עם אחרים. אלא שהמסר הוא שזה לא יהיה ממנה, לא ממשפחת המלוכה שאליה השתייכה בהיותה נשואה לאלימלך. כשרות מספרת לה אחר כך על היחס הטוב שבועז העניק לה, היא אומרת לרות: " קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא " (רות ב: כ), ומאז היא מתכננת את הסיטואציה שבה בעז יבין שעליו מוטל להמשיך את המשפחה שנגדעה. רות היא המבצעת את המשימה, שעה שהיא באה לגורן בלילה, בזמן ובמקום שנשים לא מסתובבות שם, ובפיה התביעה " וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה " (רות ג:ט) – גאל את משפחת המלוכה. כשמסתבר לבועז שהדוד – פלוני אלמוני, שעל פי הדרש הוא אחיו של שלמון - אביו, ושל אלימלך, אינו מעוניין בדבר, הוא נושא את רות לאישה. התנהגות בלתי צנועה זו שורשה בתכונות שנטבעו כבר במעשה הפריצות של בנות לוט עם אביהן. היא אינה עושה כמעשיהן של בנות לוט ואינה משקה את בועז לשָׁכרה, אך היא תובעת ממנו בבירור למלא את תפקידו. [2]

      היה צורך לקלוט ולעבד במשך דורות רבים את תכונת העזות והפריצות של בנות לוט, ששורשה בכוונות חיוביות, לתכונה שתהיה מופנמת ומוטבעת בתוך הנהגת המלכות בישראל, כהתנהלות שנעשית בקדושה ובחיוב. כך הסביר זאת הרב שמואל בורנשטיין (שם משמואל, במ' עמ' מד):
הנה זקני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין המלוכה לא היה נמצא בישראל והיו צריכים לקחת זאת מעמון ומואב. עכלה"ק. והפירוש פשוט כי באשר כל ישראל חברים כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חבירו כמו שאין האבר האחד שבאדם משתרר על האבר האחר... ולכן הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב משום דקליפת מואב גיאות, כמו שכתוב: "שמענו גאון מואב גא מאד" (יש' טז:ו; יר' מח:כט). ועל כן היתה נפש דוד המלך עליו השלום טמועה בשביה בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין ההתנשאות מהקליפה ולהביאה אל הקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים.

על מנהיג להנהיג את עמו, להילחם את מלחמותיו ולבסס את עמידתו. יש צורך במנהיגות חזקה עם עָצמות גדולות, ותכונות אילו נרכשו ממואב, וכפי שמסופר באריכות ובפירוט בפרשה. [3]



[1]   משמעות חיובית נוספת במעשיהן של בנות לוט ניתן ללמוד מסיפור מפליא המופיע בהקדמה לספרו של הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חלק ח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 15: אדם חלה בחולי משונה ולשונו התנפחה מאוד. הר"מ פיינשטיין בא לבקרו, והחולה ביקש "הוציאו כל איש מעליי" וסיפר את סיבת חוליו. לדבריו, שבוע קודם לכן, בפרשת וירא, הקשה כיצד זכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן אף שלא בושו בגילוי עריות והודיעו שבניהן מאביהן, ודיבר על בנות לוט בביזיון. בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאוד ופניהן מכוסים ואמרו שהן בנות לוט, ואמרו לו ששמעו טענתו ובאו מעולם האמת להשיב לו. הן טענו שהן יכלו לומר שמאחר שהן ממשפחת אברהם וניצלו בדרך נס מסדום, לא היו תולים בהן מעשה זנות, והיו יכולות לייחס לעצמן כל מעשה נס. כך יכלו לומר שנתעברו מן השכינה כביכול ולייסד דת חדשה כנצרות. הן קראו לבניהן עמון ומואב כדי להודיע שכאשר אישה מתעברת יש תמיד לוולד אבא בשר ודם, ובזכות זה הן זכו שמהן יצא המשיח האמיתי. כיוון שחטא בדיבור נגדם הוא ייענש מידה כנגד מידה ותשתרבב לשונו ותתנפח בחולי משונה וכך ימות. כשסיים האיש את סיפורו היסב פניו אל הקיר ונפטר לעולמו. והר"מ פיינשטיין ראה בזה עניין אמיתי וההסבר נראה לו אמיתי. על משמעות הלכתית שלמד מבנות לוט ראו: שו"ת אגרות משה, אבן העזר חלק ד, בני ברק תשמ"ה, סימן סד, לסוגיית ייחוד במשפחה של גרים – אב עם בנותיו.

[2]   ב זוהר כרך א (בראשית) פרשת וירא, דף קי ע"א–דף קיא ע"א, מוסבר הדבר (מתורגם): "לוט, יצאו ממנו ומבנותיו שתי אומות נפרדות ונתקשרו בצד ההוא הראוי להם. ועל כן הקב"ה מסבב סיבות ומגלגל גלגולים בעולם כדי שהכול יהיה נעשה כראוי להיות ויהיה נקשר הכול במקומו בקדושה... ר' שמעון אומר לא ידעה שעתיד הקב"ה להקים ממנה דוד המלך ושלמה המלך וכל שאר המלכים ומלך המשיח".

[3]   בעניין זה עסק בדרך אחרת הרב עוזי קלכהיים, "רות השבה משדי מואב", אדרת אמונה , ירושלים תשל"ו, עמ' 162‑169.