אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 632

פרשת וישב, תשס"ו

פרשת יהודה ותמר

מנחם בן-ישר

המכללה האקדמית אשקלון

 

בפרשת יהודה ותמר (בר' לח) מתמיהים שני דברים במיוחד: 1. עצם נישואי אבי השבט, יהודה, לאישה נָכריה, מעשה שגורם לו להסתבכויות. 2. מיקומה של הפרשה בתוך רצף סיפור יוסף, בין מכירתו והובלתו מצרימה לבין מכירתו שם לעבדות. נראה ששתי התמיהות נפתרות ע"י הסבר אחד.

      נתחיל בשאלה השנייה. אין לתרץ ולומר שפרשת יהודה ותמר ממוקמת כרונולוגית במקום הנכון, דהיינו שבזמן הובלת יוסף מצרימה החלו האירועים המסופרים על יהודה, משום שחישוב רֵאלי של השנים מוכיח שלא כך הוא (ראה להלן). אך קיים גם הכלל של "אין מוקדם ומאוחר", לא רק בתורה, אלא אף בכל ספרות; המספר נוטה בדרך כלל לסיים עניין אחד ואחר כך לעבור לנושא אחר, אף שלא כסדר הכרונולוגי המדויק. [1]    

      חז"ל ופרשנים בעקבותיהם נימקו את מיקום סיפור יהודה ותמר בסיבות מוסריות-פדגוגיות. [2] דברי כולם ראויים להישמע ולקחיהם ראויים להילמד, אך נראה   שעדיין אין בהם כדי ליישב את התמיהה על דרך הפשט. כאן יש לתת את הדעת למשמעותו של סיפור יוסף כולו, הפרוש כמעט על כל רבעו האחרון של ספר בראשית (פרקים לז-מח), וכבר לימדו חז"ל, במשל ציורי, שלא בא מעשה יוסף אלא כדי להוריד את בית יעקב מצרימה. [3]  בית ישראל נועד לצמוח ממשפחה לעם, בארץ זרה דווקא; כך נקבע בתכנית-האב לעם, שהותוותה בברית בין הבתרים (טו:ז-כא; במיוחד פס' יג), זאת כדי למנוע התחתנות והתבוללות ביושבי ארץ כנען. הגידול הזה היה צריך להיות בתוך ממלכה שתשעבד את צאצאי יעקב, ואז, כעבדים שפלים, הם לא יתערבו ביושבי הארץ הזרה. ממלכה זו, הקרובה אל ארץ כנען, הייתה ארץ מצרים, ולעניין זה היה לה יתרון נוסף - המצרים תיעבו כל מגע חברתי עם רועי צאן שמיים: "כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן" (מו:לד).

שני אבות האומה, יצחק ויעקב, הביאו להם נשים ממרחק, מבית נחור אחי אברהם. וכבר קראנו בפרשות "חיי שרה" ו"ויצא", כמה הרפתקאות וסיבוכים היו כרוכים בכך. צאצאי יעקב המתרבים והולכים אינם יכולים אפוא להמשיך בדרך זאת, מה גם שאחרי מריבת יעקב ולבן כבר היה פירוד בין משפחת אברהם למשפחת נחור (לא:יז-נה). אין פתרון אלא בירידת בית יעקב לעינוי ולשעבוד שבמצרים, ירידה המתרחשת בתוך סיפור יוסף.

הקורא בתורה קורא אפוא את תחילת סיפור יוסף, והוא תמֵה: אמנם שמענו על יריבות וקנאה בין אחים, ואולם כיצד ייתכן במשפחה טובה שאחים ירצו להרוג את אחיהם הקטון המתנשא עליהם, שישליכוהו לבור ויגרמו שיימכר לעבד. האמנם זה סביר? בתוך סיפור דרכו של יוסף לעבדות במצרים, באה אפוא פרשת יהודה ותמר לפתור תמיהתנו: כך מכוונת ההשגחה האלוקית: "שלח לפניהם איש, לעבד נמכר יוסף" (תה' קה:יז) - להוריד את המשפחה אחריו מצרימה. כי הנה פרשת יהודה ותמר יש בה התחלה של התערבות וההתבוללות של בני יעקב בגויי כנען. למעשה התחילה ההתבוללות כבר במעשה דינה (פרק לד), אלא ששם היה הדבר באונס, ואחיה מנעו את החיתון בכוח, ואילו כאן היה החיתון מרצון, וזאת סכנתו.

יש מגמה בתרגומים [4] ואצל פרשנים [5] להמליץ טוב על יהודה ולפרש "איש כנעני" כסוחר, על-פי מקבילות במקרא, כגון בפרק המדבר בשבח אשת החיל: "וחגור נתנה לכנעני" (מש' לא:כד), דהיינו לסוחר. ואולם, כאן לא ייתכן פירוש זה, כי סוחר מכונה "כנעני" רק בלשון השירה המקראית, [6] לעולם לא בפרוזה הסיפורית. ואכן בדברי הימים (א ב:ג) נאמר במפורש על בני יהודה: "מבַּת שוּע הכנענית". [7]  אילו בסוחר היו הדברים אמורים, מה עניין לו למקרא לציין את מקצועו של מחותן יהודה?

במתן הסיבה למותו של ער בכור יהודה, לא נאמר שעשה את הרע בעיני ה', אלא: "ויהי ער... רע בעיני ה'" (ז). כאשר נושא ער את תמר, מן הסתם גם היא כנענית, רואה ה' שבית יהודה משתקע בין הכנענים. הדבר רע בעיני ה', על כן "וימִתהו ה'", עוד לפני שהספיק להוליד את שושלת התערובת. [8]

יהודה מתעקש להמשיך את השושלת על-ידי בנו השני, אונן, שייבם את תמר. אונן מייבם רק למראית עין, כי אינו מוכן להוליד ילד שלא ייחשב כזרעו, והוא מת בחטאו זה. עתה על יהודה לדאוג לייבום תמר על-ידי בנו השלישי, שלה, אך יהודה משתמט מכך, בראותו את תמר כ"אישה קטלנית" [9]  הגורמת למות בעליה.

כדי לזכות בייבום, אולי היה על תמר לפתות את המייבם הנכון והחוקי, הוא שֵלה. אולי לא מצאה הזדמנות לכך, כי אולי שלה הצעיר לא יצא לבדו לדרכים ארוכות, כאביו שעסק במרעה   והרחיק מביתו. ואפשר שפנתה לפתות דווקא את חמיה למעשה ייבום, כי הוא זה אשר מנע ממנה את הייבום הנכון. אפשר גם שהיה לתמר חשש דומה לזה של יהודה חמיה: אם משני האחים לא זכתה להרות ולהיבנות, שמא לא תיבנה גם מהאח השלישי. מכל מקום, מצבו של יהודה, שאשתו מתה והוא כבר התנחם וניסה לחזור לחיים רגילים, עודד את תמר לחשוב שערמתה תצליח, והיא אכן הצליחה.

כשבחרה תמר בחמיה כדי לייבם אותה, היא פעלה על‑פי מנהג שהיה נפוץ במזרח הקדמון, והמתועד בחוקי החתים (סעיף 193) והאשורים (סעיף 33), מנהג המאפשר ייבום על-ידי אבי הבעל המת, כשאין אפשרות של ייבום על ידי האח. [10] עדולם [11] אינה רחוקה מירושלים ומחברון שחתים ישבו בהן, [12] ולא ייפלא שאנשי עדולם הושפעו ממנהגיהם.

אין להניח שייבום על-ידי חמיה של האלמנה נהג במסורת בני עבר ובבית אברהם, לכן תמוה שיהודה מסכים לו בדיעבד, באמרו על תמר: "צדקה ממני" (כו). יהודה מודה שתמר צדקה בנהגה כמנהג מקומה וחברתה, בעוד שהוא עצמו לא נהג כחובת מסורת אבותיו: "כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (שם). בדיעבד השלים יהודה עם נוהגה כמנהג מקומה, אך לא הסכים לנהוג כך מדעת ומרצון, "ולא יסף עוד לדעתה" (שם). יהודה לא נשא את תמר לאישה כפי שהיה מתחייב אילו ראה במעשהו החד-פעמי ייבום כשר.

הפרשה מלמדת אפוא על השתקעות יהודה בתרבות זרה מתוך נישואיו עם בת המקום. בנו השני מאישה זאת עשה מעשה נלוז, ומתוך כך נגרר יהודה לעשות בלי דעת מעשה עריות, ובסוף אף נאלץ להודות בחוקיות מעשה זה, הנחשב בבית יעקב כתועבות הגויים. מכאן הצדקת שיבוצה של הפרשה בסיפור יוסף, לאמור: הגיעה העת להוריד את בית יעקב לבידוד החברתי האפשרי מתוך שיעבוד מצרים.

ועדיין יש לשאול: אם הודה יהודה שחטא כלפי תמר "כי על כן לא נתתיה לשלה בני", האם תיקן את המעוות לאחר מעשה והשיא את תמר לשלה, לקיום הייבום? דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. ברשימת היוחסין של משפחת יהודה שבדברי הימים כתוב:   "בני שלה בן יהודה: ער" וגו' (דה"א ד:כא). בכורו של שלה קרוי ער, כנראה משום שנולד מנישואי ייבום שבאו להקים את שם האח הגדול המת שלא השאיר בנים אחריו. אמנם ניתן לטעון, שמטרת הייבום אינה דווקא לקרוא את שם הנולד מן הייבום כשם המת, אלא בעיקר כדי שזה יירש את הנחלה המגיעה למת, ועל הנחלה הזאת יישמר שמו וזכרו. [13] ואולם יש לזכור שיהודה ובניו ירדו מצרימה, ושם לא הייתה להם נחלה, וממילא ההנצחה בייבום היא על-ידי מתן שם בלבד.

עדיין לפנינו בעיה כרונולוגית: יוסף בן שבע עשרה שנה בעת מכירתו (לז:ב), ובן שלושים כאשר הוא מתמנה כמשנה לפרעה (מא:מו). אחר כך עברו שבע שנות שובע ושני שנות רעב עד שכל משפחתו ירדה אליו למצרים (מה:יא), יוצא שמעת מכירתו של יוסף ועד שהגיעה משפחתו למצרים עברו עשרים ושתיים שנה. והנה בפרק זמן זה חולף בבית יהודה זמן של שלושה דורות: לידת שלושת בניו של יהודה והתבגרותם, אחר כך לידת פרץ, ואחר כך לידת חצרון וחמול, בני פרץ (מו:יב). אם נניח ש"בעת ההיא" (פס' א), דהיינו אחרי מכירת יוסף, אירע כל זה בבית יהודה, כיצד ניתן לדחוס את כל ההתרחשויות הללו לתוך כ"ב שנה, מה עוד שלידתו של פרץ לא באה מיד אחרי התבגרות הבן השלישי של יהודה, אלא אחרי "וירבו הימים" (יב), שבהם ציפתה תמר לשווא להתייבם על-ידי שֵלה.

סדר-עולם רבה [14] מיישב זאת בהניחו שער ופרץ היו בני שבע שנים כאשר נשאו נשים, וכן שמנישואי ער עד לידת פרץ לא עברו אלא חמש שנים. ראב"ע (לפסוק א) אינו מקבל דרך מדרשית זאת, ולכן עליו להניח שיהודה נשא את בת-שוע לפני מכירת יוסף. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הרושם המתקבל מסיפור יהודה ותמר, שמאז רדתו מאת אחיו היה יהודה שנים רבות עם חירה שותפו-רעהו בעדולם שבשפלת יהודה, בעוד שבית יעקב היה מרכזו בחברון, ואת צאנם רעו האחים במדרונות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון. בעת מכירת יוסף האחים הם עדיין יחד, ויהודה עמהם. סביר שהפשע שפשעו באחיהם יוסף, וראייתם את אבל אביהם, העכירו את היחסים בין האחים וגרמו לפרֵדת יהודה מהם, [15] עד שצרת הרעב, כעשרים שנה אחרי מכירת יוסף, שבה לאחד את בית יעקב.

מעניין פתרונו של קאסוטו [16] לבעיה הכרונולוגית: חצרון וחמול נכדי יהודה לא היו בין יורדי מצרים שנולדו בכנען, אלא נולדו אחר כך במצרים. מדוע אפוא נרשמו ברשימת יורדי מצרים? ניתן לומר שבית יעקב בהגיעו מצרימה ראוי שיהיו בו שבעים נפש (מו:ח-כז), [17] מספר של שלמות מקודשת במקרא. ברשימת השמות נמנים ער ואונן בראש בני יהודה (שם:יב), ומיד נאמר עליהם שמתו בארץ כנען. מדוע אפוא נמנו אם מצרימה לא הגיעו, וגם לא העמידו צאצאים שיבנו משפחות. אלא בא הכתוב לומר: מכיוון שלמען שלֵמות רשימת השבעים צריך שיהיו ליהודה חמישה בנים, יש להשלים במקום השניים שמתו. ההשלמה נעשית ע"י מניית חצרון וחמול שנולדו במצרים, אחרי ירידת המשפחה שמה; לכן הלשון המיוחדת בהם: "ויהיו בני פרץ חצרֹן וחמול" (שם), לומר: אחרי שמתו ער ואונן, ויהיו שני בני פרץ, הם חצרון וחמול, כדי להשלים מניין חמשת בני יהודה. כיוון שמדובר במשפחות קבועות שסופן לנחול בארץ, חוזר אזכורם ברשימת הנוחלים בבמדבר כו, ובאותו סגנון חריג (שם:כא): "ויהיו בני פרץ, לחצרן למשפחת החצרני, לחמול משפחת החמולי".

כך פתר קאסוטו הן את הבעיה הכרונולוגית לגבי בראשית לח, הן את החריגות הסגנוניות לגבי שבט יהודה ברשימות המשפחות שבפרשות "ויגש" ו"פינחס".

המוטיב של המספר חמש לגבי בניו של יהודה חוזר גם ברשימת היוחסין בדברי הימים א (ב:ג-ה):

בני יהודה ער ואונן ושלה שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית, ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו. ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח, כל בני יהודה חמשה. בני פרץ חצרון וחמול.

מבנה חשבוני מעין זה, תחילה שלושה ואחר כך סיכום של חמישה, חודש בדברי הימים. המספר חמש יציב כאן לגבי בני יהודה; ובכל זאת, הזכרת מיתתו של ער מצריכה את השלמת המספר, לכן מוזכרים מיד שני בני פרץ: חצרון וחמול כדי להשלים את ער, וגם במקום אונן שמיתתו אינה מוזכרת כאן. אפשר שאין שמו של אונן מוזכר, כי לא נשאר לו זכר, לעומת ער, שאלמנתו המוזכרת בפסוק מסרה עצמה כדי להקים ולהמשיך את שמו. ועוד: אפשר שמיתת ער מוזכרת כאן, כי על הידיעה שיהודה נשא אישה כנענית בא בעל דברי הימים להוסיף שהיה הדבר רע בעיני ה', ולכן המית את הבכור שנולד מנישואי התערובת.



[1]     להוציא יומנים של אנשי שם הסדורים בסדר כרונולוגי מדויק.

[2]     צימוד של גמול: יהודה מרומה באמצעות גדי עזים (יז) ובלשון "הכר נא" (כה), על שרימה (עם אֶחיו) את אביו בלשון "הכר נא" (לז:לב), באמצעות שעיר עזים (שם לא). ראו בר"ר פד, יט; פה,ט; תנחומא-ביבר וישב ח. וראו מ"ד קאסוטו, ספר בראשית ומבנהו (תרגם מאיטלקית מ"ע הרטוב), ירושלים תש"ן, עמ' 322.

[3]     בבלי שבת פט ע"ב, סוטה יג ע"ב; בר"ר פו,ב, ומקבילות בתנחומא.

[4]     כל התרגומים הארמיים חוץ מת' ניאופיטי המתרגם מילולית "כנעאי"; וכך גם כתב-יד אחד ודפוס קדמון אחד של ת' אונקלוס, על-פי מהדורת שפרבר. וראו בר"ר פד, כא, אודות נשות בני יעקב.

[5]     רש"י, רשב"ם, חזקוני. וכבר בבבלי פסחים נ ע"א, בר"ר פה,ד. ראב"ע ור"י אברבנאל מביאים שתי דעות: תגר וכנעני ממש.

[6]     כגון: יש' כג:ח; זכריה יד:כא; איוב מ:ל.

[7]     אך התרגום הארמי מתרגם שם "פרקמטיתא". האמנם סוחרת הייתה?

[8]     בכיוון זה כבר נדרש באגדת בראשית סד (סג), ג. אפשר שעֵר מת אחרי האירוסין (=קידושין) ולפני הנישואין, כך שפורמאלית ער הוא בעלה של תמר, אך טרם חיו יחד חיי אישות.

[9]     הלשון "קטלנית" מובא בטור ובשו"ע אבה"ע ט. העניין מקורו בתוספתא שבת טו (טז) 8, עמ' 70 במהד' ליברמן, ומובא בבבלי יבמות סד ע"ב, כתובות מג ע"ב, נדה סד ע"א.

[10]   אולם הסעיפים 30, 43 בחוקי אשור התיכונה רומזים לעניין הדומה לייבום, על ידי אח בלבד. ונראה, שבתרבויות המזרח הקדמון באו ייבום ודומיו לשם שמירת רכוש המשפחה של הבעל המת, וכן לשם שיקום האלמנה; ולא כדי להקים זרע למת הערירי, כפי חוק התורה. וראו ש"א לוינשטאם, ערך "ייבום, יבם, יבמה", אנצ' מקר' ג, תשי"מ, עמ' 444 -  447; במיוחד בסוף הערך.

[11]   עדולם המקראית מזוהה עם חרבת מדכור, ליד המושב אדרת, כאחד-עשר ק"מ דרומית ממרכז בית-שמש.

[12]   ירושלים: יח' טז:ג; חברון: בר' כג:ב-ג.

[13]   ראו דיון על זה בבבלי, יבמות כד ע"א.

[14]   סדר עולם רבה ב, עמ' 12 במהדורת רטנר.

[15]   ראו בב"ר פה, ב; תנחומא מהד' בובר וישב סוף ח, צא ע"א.

[16]   מ"ד קאסוטו, מעשה יהודה ותמר, ציונים לזכר י"נ שמחוני, ברלין תרפ"ט, עמ' 93 – 100; הנ"ל, "בראשית", אנצ' מקר' ב, תשי"ד, עמ' 318 – 335, לענייננו עמ' 330 – 332; הנ"ל, ספר בראשית ומבנהו (ראו לעיל הערה 2), עמ' 321 – 327.

[17]   כולל יוסף ובניו שכבר היו במצרים.