אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 786

פרשת ויצא, תשס"ט

ויקרא את שם המקום ההוא בית-אל

ד"ר חגי בן ארצי

המרכז ללימודי יסוד

יעקב אבינו הוא אבי האומה הישראלית, שכן אברהם הוא אביהם של יצחק וישמעאל, יצחק הוא אביהם של יעקב ועשיו, ורק יעקב זכה שכל בניו ישתתפו בבניין עם-ישראל. לכן חלום יעקב, שבו ניתנה מחדש ההבטחה האלוקית לאבות, הוא המעמד המכונן של העם היהודי. המעמד הזה התרחש באתר ששמו הקדום הוא לוז, ויעקב הוא זה שקורא לו בית אל: " וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה " (כח: יט).

      העיר בית אל מוכרת לנו היטב מן המקרא; זאת עיר חשובה מצפון לירושלים בגבול שבין שבטי בנימין ואפרים: " וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף מִיַּרְדֵּן יְרִיחוֹ לְמֵי יְרִיחוֹ מִזְרָחָה הַמִּדְבָּר עֹלֶה מִירִיחוֹ בָּהָר בֵּית-אֵל " (יהו' טז:א-ב). המקרא מספר לנו גם שבית-אל הייתה העיר הראשונה שנכבשה ע"י שבטי יוסף, כיוון שהיא נמצאת בקצה הדרומי של שבט אפרים, שהוא הדרומי מבין שבטי יוסף: " וַיַּעֲלוּ בֵית-יוֹסֵף גַּם-הֵם בֵּית-אֵל וַה' עִמָּם. וַיָּתִירוּ בֵית-יוֹסֵף בְּבֵית-אֵל וְשֵׁם-הָעִיר לְפָנִים לוּז " (שופ' א:כב-כג).

      אם נחזור אל חלום יעקב נגלה שהמקרא נותן לעיר בית-אל מעמד מיוחד. כאשר יעקב מתעורר משנתו, שבה חלם את חלומו, הוא מתמלא ביראה וחרדה (כח:טז- יז): "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּמָיִם ". יש א"כ קדושה מיוחדת במקום הזה, המהווה נקודת חיבור בין השמים לארץ, בין העולמות העליונים לעולמות הארציים. [1]

אצל יהודי שקורא את התנ"ך מתעוררת מיד השאלה: הלא כל התיאורים האלה - "בית א‑להים", "שער השמים", "מקום נורא" - מתאימים לירושלים ולהר המוריה, שעליו נעקד יצחק ועליו נבנה בית-המקדש, ולא לבית-אל הנמצאת מצפון לירושלים. הרי שלמה המלך בנאומו-תפילתו בחנוכת בית-המקדש חוזר ומדגיש שרק בית-המקדש בירושלים הוא המקום שדרכו עולה התפילה לשמים; זאת נקודת החיבור בין השמים לארץ: " לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל-הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה " (מל"א ח:כט-לב). [2] חז"ל התמודדו, כמובן, עם השאלה הזאת, ואחת התשובות שניתנת לה היא, שבית-אל המופיעה בבראשית איננה בית-אל של שאר התנ"ך: "יעקב קרא לירושלים בית-אל" (פסחים פח ע"א).

      רש"י מביא את הדעה הזאת, אך מתנגד לה בחריפות, משום ששמה הקדום של ירושלים הוא יבוס: "והיכן למדו לומר כן, והרי זו לוז היא ולא ירושלים" (בפירושו לבר' כח: יז). כחיזוק לדעתו, שאין לזהות את בית-אל עם ירושלים מביא רש"י את המדרש שקובע שהסולם בחלום יעקב: "רגליו בבאר שבע, אמצע שיפועו כנגד ירושלים וראשו בבית-אל" (בראשית רבה סט, ז). מכאן שבית-אל אינה זהה עם ירושלים. רש"י מוסיף הסבר גיאוגרפי למדרש: "שבאר שבע היא בדרומה של יהודה, ירושלים היא בצפון יהודה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית-אל היא מצפון לירושלים, בגבול שבין בנימין ובני יוסף" (שם). רש"י נשאר אם כן עם השאלה הבסיסית שהצגנו.

כפיתרון מציע רש"י מהלך שמבוסס על הגמרא בחולין (צא ע"ב): "ואני אומר, שנעקר הר המוריה ובא לכאן (לבית-אל), וזו היא קפיצת הדרך האמורה במסכת חולין, שבא בית המקדש לקראתו עד בית-אל, וזהו - ויפגע במקום". לפי רש"י הרי בחלום יעקב נוצר איחוד חד פעמי בהיסטוריה של הר המוריה עם הר בית-אל. רש"י ממשיך ומביא את הגמרא, שמתארת את מסעו של יעקב לחרן. בדרכו הוא עובר את בית-אל, המקום שבו הקים אברהם סבו מזבח וקרא בשם ה' לאחר שהובטחה לו הארץ: " וַיַּעְתֵּק מִשָּם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' " (בר' יב:יח). אך יעקב הבורח מאחיו עשיו לא מתעכב במקום. רק בהגיעו לחרן בסיום המסע, הוא נזכר בצער שעבר בבית-אל ולא התעכב לתפילה "במקום שהתפללו אבותיו". הקב"ה רואה בצערו ומביא אותו בחלומו לבית-אל ואף מביא את הר המוריה לבית-אל: "כשהגיע לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ולא התפללתי בו!? נתן דעתו וחזר עד בית- אל... ובא בית המקדש לקראתו עד בית-אל... וזו היא קפיצת הדרך האמורה בחולין" (רש"י שם). רש"י נשאר א"כ נאמן לגיאוגרפיה של א"י, ורואה בבית-אל וירושלים שני אתרים נפרדים, שהתחברו באופן ניסי וחד פעמי בחלומו של יעקב. כך יכול רש"י לומר, שהתארים "בית א-להים" ו"שער השמים" מיוחסים להר המוריה, שהתמזג עם בית-אל בחלומו של יעקב.

רש"י אינו מתייחס לשאלה שעולה מתוך המדרש: מדוע היה צריך "להקפיץ" את הר המוריה לבית-אל? מה כ"כ מיוחד בבית-אל? מדוע אי אפשר היה להחזיר את יעקב להר המוריה, מקום עקידת יצחק, ושם להתגלות אליו? כך הייתה מתקבעת קדושתה של ירושלים בלי שום ערעורים, ולא היה פתח למהלך של ירבעם בן- נבט, שקרע את העם בין שני מרכזים דתיים שונים.

      פרשני רש"י התלבטו בשאלה הזאת, אך לדעתי לא העלו פתרון מניח את הדעת. נראה לי להציע שהמיוחד בבית-אל מופיע כבר בהבטחה לאברהם אבינו. הקב"ה אומר לאברהם בבית-אל: " שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם " (בר' יג:יד-טו). הרי בית-אל הם הגוש ההררי הגבוה ביותר במרכז ארץ-ישראל, [3] ומשם ניתן לראות את ארץ ישראל כולה: בצפון את החרמון ואת פסגות הגליל העליון, בדרום את הרי חברון ואת הרי הנגב, במערב את השפלה ומישור החוץ ובמזרח את בקעת הירדן, הרי הגלעד והרי מואב בעבר הירדן המזרחי. [4] גם יעקב מקבל בחלומו הבטחה על הארץ: " הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ ... וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה " (כח:יג-יד). רק בבית-אל הוא יכול להבין את משמעות ההבטחה " יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה ". בשובו   מחרן מקבל יעקב הבטחה חוזרת על ארץ-ישראל בבית-אל: " וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ " (לה:יב).

קדושתה של בית-אל היא סמל וביטוי לקדושת הארץ, כי ממנה ניתן לראות את כל הארץ. לעומת זאת, הר המוריה הוא הר נמוך יחסית, המוקף בהרים גבוהים ממנו (הר הצופים, הר הזיתים והר ציון), שגם הם הנמוכים בהרי יהודה. [5] והרי למדנו, ש"אין מתפללים אלא ממקום נמוך", בבחינת: " מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' ". קדושת ירושלים א"כ היא קדושת התפילה ועבודת ה', שלא נעשית במקום גבוה אלא דווקא במקום נמוך מתוך שפלות וענווה.

המפגש של הר המוריה והר בית-אל בחלומו של יעקב (עפ"י המדרש שמביא רש"י) מבטא, לדעתי, את המפגש בין קדושת הארץ וקדושת התפילה. אין קניין לעם-ישראל בארצו בלי התפילה ועבודת ה', שהמוקד שלהם הוא בירושלים, ואין משמעות לעבודת ה' של עם-ישראל בלי ארץ-ישראל, אותה רואים ואליה מתחברים מבית- אל.

      שבת פרשת ויצא היא שבת בית- אל, שבה חוגג הישוב 31 שנים ליום עלייתו לקרקע. לאחר אלפיים שנה שבהן היו הרי בית-אל שוממים מיהודים, חזרו ישובים יהודים להרי בית-אל. זכינו בחסדי ה' שנתקיימה בנו נבואת ירמיהו הנביא:" כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת ... בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם נְאֻם-ה' " (לב:ט, מד).



[1]   כך מבין יעקוב אבינו את משמעות המראה של הסולם, שבו מלאכי אלוקים עולים ויורדים בין שמים לארץ.

[2]   בנקודה זו אפשר להבין את הבסיס למדיניותו של ירבעם, המלך הראשון של ממלכת ישראל לאחר פילוג הממלכה.הוא הקים את המקדש המרכזי של הממלכה בבית-אל, והתבסס כנראה, על הפסוקים המפורשים בתורה.

[3]    גובהם הממוצע של הרי בית- אל הוא 900 מ' מעל פני הים, ופסגתם בהר בעל חצור כ- 1020 מ'.

[4]   להרי בית-אל שתי פסגות בולטות: הר בעל חצור, שבו התצפית היא בעיקר מזרחה, ופסגת יעקב ( הארטיס בפי הערבים), שממנה התצפית היא בעיקר מערבה.

[5]   הרי יהודה מורכבים משלושה גושים: הרי חברון בדרום והרי בית-אל בצפון, שגובהם הממוצע 900-1000 מ'. ואילו במרכז - הרי ירושלים, שגובהם הממוצע הוא רק כ-700 מ'. זהו בעצם קער בתוך הרכס של הרי יהודה.