אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 730

פרשת ויצא, תשס"ח

על החלומות בספר בראשית

פרופ' דב לנדאו

המחלקה לספרות עם ישראל והמחלקה לספרות משווה

מאז ימי המקרא ומאז הסוגיה במסכת ברכות דף נ"ה ואילך, זכו החלומות שבמקרא למיונים הרבה, מהם דתיים, מהם פסיכולוגיים, מהם ספרותיים ודומיהם, ולא כאן המקום לדון בכולם. מול הגישה הרואה בחלום ביטוי לדרישות הטרנסצנדנטי מן האדם, יש גישה הרואה בחלום פרויקציה של מאוויים אי-רציונליים, שהאדם אינו מעז להודות בהם אפילו לעצמו, בחינת 'ליבא לפומא לא גליא'. מה שברור הוא שאף בעניין זה אין חדש תחת השמש, והדברים כבר היו מוכרים לקדמונים.

בנו יעקב [1] טען לשני סוגים של חלומות בתנ"ך: האחד הוא חלום שבו הקב"ה מדבר אל האדם, והאחר הוא חלום שבו הקב"ה מגלה את רצונו באמצעות תמונות החלום ולא בדיבור. מכל מקום, התפיסה העיקרית אצל בנו יעקב ואצל רבים מפרשנינו המסורתיים היא שהחלום משמש מסר מהקב"ה לאדם. גישה זו זוכה לביטוי מפורש בפסוק: "ויאמר יוסף אל פרעה, חלום פרעה אחד הוא, את אשר הא‑להים עֹשה הגיד לפרעה" (מא:כה). לאחר כמה פסוקים חוזר יוסף על דבריו אלה ואומר: "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה, אשר הא-להים עֹשה הראה את פרעה" (מא:כח). וברוח זו מדבר גם איוב: "בחלום חזיון לילה בנפֹל תרדמה על אנשים, בתנומות עלי משכב, אז יגלה אֹזן אנשים ובמֹסרם יחתֹם" (לג:טו-טז).

עם זה מצאנו במקרא מגמות שונות לחלוטין לחלומות, ופלא בעיניי שבנו יעקב לא הבחין בהן: יש חלומות שדווקא הזיוף שולט בהם, או אין בהם ממש כלל. כך שמענו כי "חֹלם החלום ההוא יומת" (דב' יג:ו), וכך שמענו שאחי יוסף, אבות האומה שקשה לזלזל בהבנתם ובסמכותם, לא האמינו בחלומות יוסף ואמרו "ונראה מה יהיו חלֹמֹתיו" (בר' לז:כ). כך שמענו גם מפי שלמה המלך: "כי ברב חלֹמות והבלים ודברים הרבה" (קהלת ה:ו), וכך פסק הנביא זכריה בהחלטיות באמרו: "וחלֹמות השוא ידברו" (י:ב). נראה שאף חז"ל לא גילו התלהבות יתרה מן החלומות: "אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בר יוחי... כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים" (ברכות נה ע"א), וכתב בעל "לבוש האורה" (פר' וישב):

דבר ידוע הוא וכולי עלמא ידעי זה שרב החלומות הם דברים בטלים וכו', שאפילו החלומות האמיתיים הבאים מצד הנבואה והשכל, יש בהם קצת דברים בטלים.

גם את הגישה הרואה בחלום פרויקציה של מאוויי האדם מצאנו כבר אצל חז"ל (ברכות נה ע"ב):

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי ליבו... אמר רבא: תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא (תדע שאין מראים לו לאדם [בחלומו] לא דקל מזהב ולא פיל הנכנס בקוף המחט).

ואומר רש"י: (דהיינו) "דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם" (שם). מדברים אחרונים אלה בשם חז"ל אנו מבינים שהם הקדימו באלפי שנים את זיגמונד פרויד ותלמידיו ואת אריך פרום ובני זמנו, שכולם ראו בחלום פרויקציה של מאוויים אי-רציונאליים של האישיות. וכתב אריך פרום: [2]

בשנתנו מתעוררים לחיים דחפים אשר איננו רוצים או איננו מעיזים לדעת בהקיץ אודות קיומם. שנאה, שאפתנות, חשדנות וקנאה אי רציונליים... המורחקים מתודעתנו מוצאים ביטוי בחלומותינו.

ועל חלומות יוסף כותב פרום: [3]

האחים תופסים מייד כי החלום מביע את דמיונו של יוסף, שיום אחד יהיה מעמדו רם משל אביו ואחיו, ושהם יעמדו לפניו בדחילו ורחימו. אין ספק שהחלום מביע את שאפתנותו של יוסף, שבלעדיה יתכן ולא היה מגיע לאותו מעמד רם שאליו אכן הגיע.

חלום יעקב בראש פרשת "ויצא" הוא עירוב מעניין בין חלום שהוא פרויקציה ויזואלית של מאוויי האדם ובין חלום שהוא מסר מילולי לרצון של מעלה. תמונת הסולם היא ביטוי למאוויי יעקב אבינו, והבטחת ה' היא דיבור ישיר אליו: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בר' כח:י-יא). אם נבקש לדעת מה היו מאווייו של יעקב אבינו, שהיה איש תם ויושב אהלים מצד אחד, ומצד אחר היה נרדף על-ידי אחיו שביקש להרגו, עד שנאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד למרחקים, נמצא שבראש מאווייו הוא מבקש את קרבת אלוקים, מין קשר בין שמים לארץ, ואינו מסתפק בהבטחה שישוב בשלום לביתו וימצא שם את פרנסתו ואת שלוותו וביטחונו. אם כן, אל ייפלא שהוא רואה בתחילת חלומו "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי א-להים עֹלים ויֹרדים בו" (כח:יב). שלא כעשו המעוניין בחומר בהיותו איש אדמה ואיש שדה, יעקב מעוניין לזכות תחילה בקשר רוחני בין שמים לארץ. הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והמלאכים העולים והיורדים מסמלים את הקשר הזה בין עולם של מעלה לעולם של מטה, שיעקב אבינו מתאווה אליו. עד כאן החלק הוויזואלי של החלום.

והנה, ממש מתוך חלום זה שבו ה' עומד למעלה מן הסולם, הוא פונה ליעקב ומבטיח לו את הארץ, את ריבוי זרעו, את שמירתו ואת שיבתו אל אדמתו. הקורא בעיון את ההבטחה הזאת מגלה שכל עיקרה דן בהבטחה חומרית. בהבטחה זו מוזכרות ארבע פעמים האדמה והארץ, ואילו על השמים אין שומעים מילה. על קשר רוחני לה', שלפי החלק הראשון של החלום יעקב אבינו מתאווה לו כל כך, לא נאמר כאן דבר. העדר זה מסביר את הכתוב לאחר מכן – ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, שבו מונעים מן האדם את מאווייו הרוחניים. מן ההעדר מתברר עוד מדוע יעקב אבינו תולה את נדרו בתנאי.

לכאורה קשה להבין כיצד יעקב אבינו יכול להתנות תנאי לקב"ה. אלא שאם ניקח בחשבון שהוא רוצה בכל מאודו גם את מה שה' אינו כולל בהבטחה, אולי נוכל להבין שאין כאן תנאי חומרי שיש בו טובת הנאה לעצמו, אלא בקשה לקרבת אלוקים, שבלעדיה קשה לתאר את קיום המצוות: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבֹּש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לא-להים" (כח:כ-כא). יעקב אבינו מערב בנדרו שני אלמנטים: מצד אחד את היסודות החומריים הנחוצים, ומצד אחר הוא מדגיש ביותר את היסוד הרוחני. רצונו ללכת "בדרך הזה אשר אנכי הולך" מדגיש את הדרך המיוחדת שבה מקשרים הסולם והמלאכים בין עליונים לתחתונים. הדגש הוא על המילים "בדרך הזה" ועל המילה "אנֹכי", ונראה כמעט שיעקב אבינו רוצה בתורה עם דרך ארץ, ובכל אופן הוא רוצה ביהדות שלמה של חומר ורוח. את השאיפה הכפולה הזאת מעביר יעקב אבינו אף לבנו יוסף, שכמוהו אף הוא מורחק מביתו, ואף הוא זוכה להצלחה בתחום החומר ועם זה הוא מצליח לשמור גם על עולמו הרוחני הנעלה.

      "ויראו אחיו כי אֹתו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אֹתו ולא יכלו דברו לשלֹם" (לז:ד), משמע שיוסף שנוא על האחים עוד בטרם חלם את חלומותיו, והוא אף מושפל על ידם כבר מן ההתחלה. לכן ראוי לנסות ולהבין מה יכולים להיות המאוויים של נער במצבו.

אין ספק שהוא מתאווה שיגדל ויעלה עליהם, ובמקום שהוא הצעיר יהיה תלוי בהם, הם יהיו תלויים בו. עוד יש להניח שיוסף מחליט כבר אז שאחר הצלחתו ינהג בהם בעין טובה, בחסד וברחמים. אם כן, אין להתפלא שהוא חולם כי "והנה אנחנו מאלמים אלֻמים בתוך השדה (שוויון שורר בינינו) והנה קמה אלֻמתי וגם נִצבה (ואני משתחרר מרפיוני ויש לי תקומה ויציבות שלא כמצבי היום) והנה תסֻבינה אלֻמֹּתיכם ותשתחויןָ לאלֻמתי" (לז:ז). נראה שיוסף קיווה שאחיו יאמינו בחלומו וישלימו עמו. ואולם הם בשלהם – "ויוסִפו עוד שנֹא אֹתו על חלֹמֹתיו ועל דבריו" (ח), ומשמע מן המילה דבריו שהוא הוסיף להם דברי הסבר כדי לשכנעם שהחלום הוא ריאלי, ואכן יש לו סיכוי להגיע למעמד העולה על שלהם. אף שהאחים לא קיבלו את דבריו, עדיין מאמין יוסף בכוחו לשכנע את אחיו, ועל-כן הוא חולם חלום נוסף, שהפעם הוא קיצוני ממנו: "ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (ט). כאן הסמלים הם קוסמיים, בעלי משמעות אוניברסלית, וכאן הוסיף אף את אביו ואת אמו מעין קל וחומר שאם הם משתחווים ליוסף, האחים לא כל שכן. לבד מזה, הפעם לא לאלומתו הם משתחווים אלא לו ישירות. אם כן, מצאנו שיש הקבלה דינמית בין שני החלומות, והחלום השני קיצוני מן הראשון, והוא מוסיף עָצמה כנראה כדי לשכנעם. אין כאן ספק שיוסף מתאווה להתגשמות החלום ואף משתדל לפעול להגשמתו (כך יש להבין את הבקשה המופנית לשר המשקים להזכיר את יוסף לפני פרעה).

מפאת קוצר היריעה נדלג על דיון מפורט בחלומות שר המשקים ושר האופים, ונעבור לדיון בחלומות פרעה. הכול כאן פנטסטי. פרות – לידתן ברפת ואינן עולות מתוך היאור, ואולי הכוונה אינה אלא שהן הרוו צימאונן, ועתה הן באות מן היאור. גם אם כך, מכל מקום אין פרות אוכלות זו את זו, וודאי שאין במציאות הממשית שיבולים שהן קניבלים. ויש בחלום פרעה רמז, דק אמנם, אבל ברור למדיי לזמן. בתחילת החלום עולות פרות בריאות בשר, ובהמשכו עולות הפרות דקות הבשר. יש חלום ראשון, ואחריו חלום שני, ואף בו צומחות שיבולים מלאות ושיבולים שדופות ודקות זו אחר זו בזמן. מכאן ברור איך הגיע יוסף בעזרת החונן לאדם דעת להבנת הרמז, שלפיו מה שמתרחש ברצף של הזמן בהווה רומז על התרחשות נמשכת ברצף של זמן בעתיד.

השאלה היא: מהם מאוויי פרעה בחלום? מה היו ציפיותיו מן הפתרון, ומה המקום שבו נפגשים מאוויי יוסף במאוויי פרעה? הכתוב אומר: "ויספר פרעה להם את חלֹמו ואין פותר אתם לפרעה" (מא:ח). ורש"י מדייק: "פותרין היו אותם אבל לא לפרעה" (שם), ומשמע שפרעה לא היה מרוצה מן הפתרון. ויש לשאול מה היה חסר לו בפתרונם והיה מצוי בפתרונו של יוסף.

ברור ששניהם מעוניינים בשלטון מלא ככל האפשר כדי לקדם את מטרותיהם. פרעה, השליט הגדול, אינו שולט על האדמות הרבות שבידי העם, ובלי זה אין שלטונו שלם. נראה שבניגוד לפתרונות של חרטומי מצרים, בפתרונו-הצעתו של יוסף הוא מצא רמז לאפשרות להשתלט על האדמות הללו. והנה גם יוסף מעוניין בשלטון כדי לאפשר לאחיו להתפתח בנבדל מן המצרים ולהיהפך משבט לעם בעל תרבות רוחנית עצמאית. כדי לא להיות לצנינים אצל המצרים מציג יוסף את סיפור ההשתלטות כהצלה. אין הוא ממהר לחלק את המזון לכול, אלא הוא נותן להם להתנסות ברעב, ואז הוא מוכר להם את מזונם, עד שהוא משתלט על כספם, על בקרם, על אדמותיהם, ובסוף אף על חירותם, ומוסר את כל השליטה לידי פרעה. כל התהליך הארוך הזה מרומז בבירור בהצעתו של יוסף לאחר פתרון החלום, והוא ברור עוד יותר בתוצאות.

על פי הכתוב, הכול נעשה לכאורה לטובת העם המצרי מצד אחד (אפילו לזריעה חדשה דואג יוסף). מצד אחר מודגש שהכול מועבר לידי פרעה. יוסף לא קיבל דבר מלבד חבל ארץ קטן ונבדל בארץ גושן. כך ממלא יוסף אחרי מאוויי פרעה כדי להשיג בעזרתו את מאווייו שלו עבור בני משפחתו. הכול (אפילו העם המצרי) חשים שהשיגו את הטוב שבגדר האפשר. כך פתר יוסף את חלום פרעה לפרעה, דהיינו לשביעות רצונו של פרעה, בלי לוותר על שביעות רצון העם ועל שביעות רצונו של יוסף עצמו.



[1]    אחד מפרשני המקרא הגאונים שפירושיו נכתבו בגרמנית במחצית הראשונה של המאה ה-20 וטרם זכו לתרגום עברי .

[2] אריך פרום, השפה שנשכחה , הוצ' א' רובינשטיין ירושלים (בלי תאריך), עמ' 48 -49.

[3] שם, עמ' 39.