אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 575

פרשת ויצא , תשס"ה

רחל

יעל צהר

המחלקה לתנ"ך

 

 

רחל איננה דמות סטטית. היא משתנה, היא דינמית, וניתן להגדיר אותה כ"אם בהתהוות". אישיותה מבטאת תהליכיות, [1] ובכך היא מתקשרת לתהליכים העוברים עלינו, בנֶיה.

פגישתה הראשון ביעקב מתרחשת ליד הבאר. פעמיים נאמר שהיא "באה עם הצאן": פעם ראשונה בדברי הרועים ליעקב כשהם מצפים לבואה (בר' כט:ו), ופעם שנייה בשעת בואה ממש (כט:ט): [2] נראה כי נוכחותה מעוררת ביעקב כוחות בלתי-רגילים, המתבטאים בגלילת האבן מעל פי הבאר, ורגשות עזים המתבטאים בנשיקה המלווה בבכי.

רחל היא אשתו האהובה של יעקב, [3] אך עוברות שנים, וללאה כבר ארבעה בנים, ורחל עדיין עקרה. בשלב זה היא פונה ליעקב בתביעה: "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנֹכי" (ל:א). תגובתו של יעקב לאשתו האהובה מפתיעה: "ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת א‑לֹהים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן?!" (שם:ב).

חז"ל (ב"ר ע"א, ז) מבקרים את יעקב על מילותיו אלה: "אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות?!". בזאת הם מתייחסים בעיקר לכעסו ולנימת דבריו. ואולם יש לשים לב לתוכן דבריו של יעקב, ולנסות לפענח את כעסו על אשתו האהובה והאומללה. בדבריו מצביע יעקב בפני רחל על הכתובת הנכונה – "א‑לֹהים". הוא אומר לה: אני אינני הכתובת הנכונה, פני אל ה', הוא אשר מנע ממך פרי בטן, לא אני. [4]

רחל אינה מקבלת את המסר הטמון בדברי יעקב, ובתגובה היא נותנת לו את שפחתה בלהה: "הנה אמתי בלהה, בֹּא אליה ותלד על ברכי, ואבנה גם אנכי ממנה" (שם:ג).

שמותיהם של בני בלהה מורים על הנחמה שמוצאת בהם רחל, יחד עם אמונתה שה' הוא שהעניק לה אותם: "דנני א-לֹהים וגם שמע בקֹלי, ויתן לי בן" (שם:ו), ו"נפתולי א-לֹהים נפתלתי עם אחֹתי גם יכֹלתי" (שם:ח). למרות זאת היא מנסה למצוא דרך להתגבר על מועקת העקרות.

סיפור הדודאים עוסק בניסיון הבא של רחל. ראובן בכור לאה יוצא לשדה, ובהיותו מעורב במתח המשפחתי סביב לידת הבנים ליעקב, הוא טורח ומביא לאמו דודאים, הנחשבים סגולה לפריון. רחל מבקשת מאחותה-צרתה לתת לה מן הדודאים. לאה מסרבת: "ותאמר לה: המעט קחתך את אישי, ולקחת גם את דודאי בני?! ותאמר רחל: לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך" (שם:טו).

מה מקומו של סיפור מוזר זה בתוך סיפורי הלידה של בני יעקב? נראה כי סיפור הדודאים הוא סיפור אירוני, שמטרתו להצביע באופן הברור ביותר על טעותה של רחל: היא מוותרת על בעלה תמורת צמח. ההתרחקות מהדרך הנכונה לזכוֹת בבן הנכסף מגיעה פה לאבסורד; אם בשלב הראשון החליפה את ה' בבעלה: "התחת א-לֹהים אנכי", פה היא מתרחקת שלב נוסף, ומחליפה את בעלה, האמור להיות שותף עמה, בצמח בר.

הדודאים נחשבים זה שנים ארוכות לסגולת פריון. [5] פרופ' י' פליקס, חוקר החי והצומח במקרא, מציין [6] כי "בדיקות כימיות הוכיחו כי הפרי מכיל חומר נרקוטי, וכמות מועטת של חומר אפרודיסטי, שהביא להתעוררות מינית בבעלי חיים שאכלוהו". עם זאת פליקס מעיר נכוחה: "מאידך ספק אם בכתובים נתכוונו לעניין זה, כי הרי דווקא לאה שויתרה על הדודאים נתעברה, ולא רחל שקיבלה אותם".

נראה כי לצמח הדודאים השפעה על מערכת הפוריות, והבריות ידעו זאת כבר בימים קדומים. למרות זאת, אין כוונת הכתוב לשבח את סגולותיו של צמח זה, אלא להפך, להראות כי ניסיון טבעי-רֵאלי של רחל לא יצלח. לא זו הדרך, על רחל ללמוד מן הכישלונות ולהסיק את המסקנה המתבקשת.

לבסוף, לאחר לידות נוספות של לאה ושל זלפה, מופיע פסוק שלשונו חגיגית, [7]   ובווריאציות שונות מצביע על כך שה' מחליט להעניק בן לרחל: "ויזכור א-לֹהים את רחל וישמע אליה א-לֹהים ויפתח את רחמה" (שם:כב).

רחל למדה וקיבלה, כי היחיד שבידו מפתח החיים הוא ה'. "א-לֹהים" מוזכר פעמיים בפסוק, בהקשר של "זכירה" ו"שמיעה". נראה כי רחל התפללה והתחננה, ותפילותיה בקעו רקיעים. [8]

מילותיה של רחל לאחר לידת הבן הן: "אסף א-לֹהים את חרפתי" (שם:כג), ושמו של הבן: "יֹסֵף ה' לי בן אחר" (שם:כד). גם בתיאור העבר וגם בבקשה לעתיד - הנושא הפועל הוא הקב"ה. במילים אלה מסתיים סיפור לידת בנה הראשון של רחל, המוכיחה שאכן למדה מניסיונה: פוקד העקרות הוא ה', ורק אליו יש להתפלל. לא אדם ולא צמח הם המושיעים.

והנה, רחל אינה מספיקה לגדל את בנה יוסף וליהנות ממנו, שכן לא ארכו הימים, והיא מתה בלידת בנה השני, בנימין (לה:טז-כ). לא זכתה רחל לגדל את שני ילדיה שכה ציפתה להם.

רחל אמנו מייצגת את התהליך שעדיין לא הסתיים; תהליך שיש בו ניסוי וטעייה, ציפייה ותפילה, כאב רב ושמחה גדולה; תהליך שעברה היא ועובר עם ישראל מאז ועד היום. 

מאז באה רחל אל הבאר שבה פגשה את יעקב, ועד עתה, היא מצפה ומייחלת לנו, לבניה, ומאז קבורתה על אם הדרך, מחכה היא לנו כמו אם אוהבת הממתינה בסבלנות אין-קץ (יר' לא:יד-טז):

כה אמר ה': קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעֻלתך נאם ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה', ושבו בנים לגבולם.   



[1]    תודה למחותנתי היקרה, יהודית שילת, שהאירה את עיני בנושא זה של התהליכיות בדמותה של רחל.

[2]    רש"י מתייחס להבדלי הזמנים הללו בהסבירו את מקום הצבתם של טעמי המקרא במילה "באה": "'באה עם הצאן' (ל:ו) הטעם באל"ף, ותרגומו 'אתיא'. 'ורחל באה' (שם:ט) הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו 'אתת'. הראשון לשון עושה, והשני לשון עשתה".

[3]     ראה פסוקים יח; כ; ל.

[4]    כך אונקלוס: "המני את בעיא, הלוא מן קדם ה' תבען". השבעים: "אין אני במקום א-לֹהים". רד"ק: "לפיכך חרה אף יעקב בה, לפי שתלתה הכוח בו ולא בא-ל אשר לו הכוח והיכולת 'עד עקרה ילדה שבעה' (שמ"א ב:ה), והיא אמרה 'הבה לי בנים' (ל:א), אבל אילו אמרה: בקש רחמים עלי, צדקה במאמרה, לא חרה אפו בה".

[5]     על הדודאים ראה פירושי ראב"ע, רמב"ן, רד"ק וספורנו.

[6]      עולם הצומח המקראי , רמת גן 1968, עמ' 192.

[7]   לשונו של פסוק זה מזכירה את ההצהרה החגיגית אודות לידת יצחק, הפרושה על פני חמשת הפסוקים הראשונים בפרק כא.

  [8]    כך ספורנו: "'וישמע אליה א-להים' (ל:כב). שהתפללה אחר שעשתה מיני השתדלות".