אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 634

פרשת ויגש ועשרה בטבת, תשס"ו

למשמעותו של צום עשרה בטבת*

ד"ר יוסף (ג'פרי) וולף

המחלקה לתלמוד

כידוע, ארבעה מועדים נקבעו בלוח העברי כזכר לחורבן ירושלים ובית המקדש עוד בתקופת גלות בבל, כעדות הנביא זכריה (ז:א-ה):

וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'. לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים. וַיְהִי דְּבַר ה' צְ-בָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי.

לפי חז"ל, [1] מדובר בארבעה ימים, באותם החודשים שהוזכרו בדברי זכריה, שיוחדו לתענית ותפילה בגין הדברים הרעים שאירעו בהם, כפי שמדווחת התוספתא: [2]

דרש רבי: [3] הרי הוא אומר כה אמר ה' צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגו'. צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר... צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש… צום השביעי, זה שלשה בתשרי - יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהרגוֹ ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש… צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי' וגו' 'בן אדם כתב לך' וגו'.

יש קווים משותפים לשלושה מתוך ארבעה צומות אלה. ראשית כול, הם מנציחים אירועים טרגיים שתוצאותיהם היו הרות אסון, מידיות: פריצת החומות בי"ז בתמוז סימנה את נפילתה הבלתי-נמנעת של ירושלים כולה; [4] בתשעה באב חרבו הבית הראשון והשני; בצום גדליה "נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן." [5] שנית, שפר עליהם גורלם בזה שהם מהווים חוליות בפרקי זמן גדולים יותר בלוח - שבעה עשר בתמוז ותשעה באב שייכים לחטיבת הזמן הנקראת 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', [6] וצום גדליה נהיה חלק מעשרת ימי תשובה. [7] משום כך זכו ימים אלה במקום בולט יותר בתודעה הכללית.

שונה במקצת הוא מצבו של צום עשרה בטבת. מבחינת התאריך, היום יושב בודד ומנותק מאיזה הקשר המסוגל לחזק את המוּדעוּת לקיומו וחשיבותו, [8] ובמבט ראשון, גם תוכנו שונה משל שאר הצומות, שכן הוא איננו מציין סופו של תהליך ולא אירוע בעל תוצאות מידיות.   עשרה בטבת מציין את היום שבו רק החל המצור על ירושלים, ויש באמת לשאול: מה קרה בו ביום שהניע את הגולים להחליט, מעצמם, לקבוע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים? [9] איזה מין זעזוע עבר עם ישראל בעקבות התחלת המצור?

אכן, נזדעזעו בני ישראל שבכל מקום למשמע השמועה הרעה, [10] והדברים מוצאים ביטוי ברור בדברי הנביא יחזקאל. כך נתבשר הנביא הגולה על נהר כבר את החדשות המרות (כד:א-ב):

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

הרעדה שאחזתו מורגשת בדברי הנביא. שלוש פעמים חוזרת בפסוק המילה "היום", כאילו להדגיש את עָצמת משמעות האירוע שפקד בו ביום את ירושלים. הקורא מרגיש כאילו הנביא נדהם ונרעש, מסרב להאמין את אשר מבשר לו הקב"ה, ולכן ה' מדגיש שוב ושוב שהמצור אכן התחיל "היום". ומתבקשת השאלה: כלום ידע יחזקאל שנבוכדנאצר פולש לארץ ישראל ופניו לכיבוש ירושלים? למה נראה שהופתע?

לי נראה, שאת התשובה יש למצוא בהרגשתם של בני יהודה שיש חסינות מוחלטת לירושלים ולבית המקדש. הדברים מוצאים ביטוי חד-משמעי בנאומו המפורסם של הנביא ירמיהו (ז: א-טו):

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה ... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.

ירמיהו מתריס ומתריע נגד האמונה שכנראה רווחה בעם שבית המקדש וירושלים חסינים לגמרי בפני מתקפת מלך בבל, בגין עצם קיומם. [11] ה' - טענו - לא יחריב את ביתו ולא יכניע את ארצו ולא יגלה את עמו,   והתנהגותם הדתית והמוסרית אינה רלוונטית בהקשר זה. ואולם ירמיהו בא לנפץ את אשלייתם: 

הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם, גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'. כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם.              

נראה שכאן יש לאתר את מקור התדהמה של יחזקאל. ברור שהוא ידע את אשר הולך לקרות, שכן הוא עצמו חזה את האסון הממשמש ובא על העם. אולם בהגיע היום, הוא התקשה לקלוט את המתרחש, ולכן היה צורך שהקב"ה ידגיש בפניו שוב ושוב שזאת המציאות. אין תימה אפוא ששאר בני העם הרגישו אף ביתר שאת את גודל הזעזוע של הבאת ירושלים במצור. [12] הלקח הקשה של עשרה בטבת - פגיעותה של ירושלים בגין שחיתויות העם, הביא את העם לכלול את יום התחלת המצור בין ימי הזיכרון והאבל שנקבעו על חורבן הבית הראשון (ואח"כ השני). [13]

לאור הדברים הנ"ל של ירמיהו, מקבלים דברי הרמב"ם יתר תוקף: [14]

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויק' כו:מ) 'והתודו את עונם ואת עון אבֹתם במעלם אשר מעלו בי ואשר הלכו עמי בקרי'.



 

*    לעי"נ אמי מורתי פעשא בת יוסף ע"ה, נלב"ע ט' טבת תשנ"א.

1      ראה הדיון אצל י' תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד , ירושלים תש"ס, עמ' 350 ואילך.

[2]    מסכת סוטה, מהד' הגר"ש ליברמן, פרק ו הלכה י (עמ' 189). לגבי המקבילים, השווה תוספ"כ, סוטה-קידושין, עמ' 675 שורות 190 - 191.

[3]     לפי הגר"ש ליברמן (תוספ"כ, שם, 674 שורות 187-189) צ"ל רבי עקיבא.

[4]     על פי הכתוב בירמיה (לט:ב) הובקעה העיר ע"י הבבלים דווקא בט' בתמוז, ולא בי"ז בו. ליישוב המנהג לצום בי"ז, יום שבו פרצו הרומאים לעיר, השווה: ירושלמי, תענית פ"ד ה"ה (דף סח ע"ג); ריטב"א, ראש השנה יח ע"ב, ד"ה גרסת הספרים ושו"ע, או"ח סי' תקמט סע' ב.  

[5]     רמב"ם, הל' תעניות, פ"ה ה"ב. לגבי השינוי מהטעם לצום שנזכר בתוספתא, ראה דברי מו"ר פרופ' יצחק טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם , ירושלים תשנ"א, עמ' 321.

[6]    על פי הפסוק: " גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א:ג) .

[7]    השווה י"ד גילת, "תענית בשבת", תרביץ , נב (תשמ"ג), 1 - 15 (= פרקים בהשתלשלות ההלכה , רמת-גן תשנ"ב, עמ' 217 ואילך) וד' שפרבר, מנהגי ישראל  א, ירושלים תשמ"ט, עמ' קלח-קנג.

[8]      הודאה במעמדו הרופף במקצת של עשרה בטבת יש למצוא בעובדה שהרב הרצוג זצ"ל הציע לבחור דווקא בו כיום הקדיש הכללי ויום השואה משום שרצה, במידה מסוימת, לחזק את מעמדו של היום. ראה:   I. Greenberg, The Jewish Way : Living The Holidays , New York 1988, 314-372 .

[9]      מתשובתו של הקב"ה ( "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי") משמע שימי הזיכרון היו בהתחלה יָזמה של העם, שרק אח"כ אושרה.

[10]           השווה תוספתא, סוטה (שם) הלכה יא.

[11]          סביר להניח שסמכו בזה על הנס שחולל ה' כשגורש סנחריב מלפני חומות העיר בימי חזקיהו (מל"א יט).

[12]           יש לציין, להבדיל אלף הבדלות, שתגובות דומות פקדו את העולם המערבי כשנשדדה רומא ע"י הגותים (ראה Augustin, Civitas Dei, Book 1 ch. 1 ו- Jerome, Letter CXXVII ).

[13]          מעניין שבשלב הזה טרם נפלה ירושלים. אולם, השווה דברי התוספתא הנזכרים לעיל, הערה 10.

[14]   הלכות תעניות, שם, ה"א.