אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 592

פרשת ויקרא ושבת זכור, תשס"ה

על אופיו של עמלק

ידידיה קליין

ירושלים

 

מצוות זכירת עמלק נזכרת בספר דברים (כה:יז-יט):

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קָרְךָ בדרך, וַיְזַנֵּב בך כל-הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים. והיה בהניח ה' א-לֹהיך לך מכל אֹיביך מסביב בארץ אשר ה' א-לֹהיך נֹתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח.

הפירוט על מלחמת עמלק מובא בספר שמות (יז:ח-טו):

ויבֹא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הִלָחֵם בעמלק, מחר אנֹכי נִצב על ראש הגבעה ומטה הא-לֹהים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחוּר עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וִידֵי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרֹן וחוּר תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד בֹּא השמש. ויחלֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ויאמר ה' אל משה כתֹב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע  כי מחֹה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר כי יד על כס יָה מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר.

רבות נאמר על ציווי זה, שבעיני רבים נראה גזעני ואכזרי: איך ייתכן שעם ישראל יחויב לבצע רצח-עם? [1] יש אפוא לחקור מה פשרה של מצווה תמוהה זו. ברצוני להתייחס בעיקר לשתי שאלות עקרוניות:

א.       בספר שמות מודגש כי המלחמה היא של ה': "מחה אמחה… מלחמה לה' בעמלק". לעומת זאת, בספר דברים מובא חיוב על ישראל להכחיד את עמלק: "תמחה את זכר עמלק". מה פשר השוני בין שני המקומות?

ב.       מה היה החטא החמור כל כך של עמלק, שבגינו חויב עם ישראל למחות את זכרו?

 

חטאו של עמלק

רש"י מפרש את המילה "קרך" מלשון קרור ומביא את המשל הבא (דב' כה:יח):

משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן-בליעל אחד, וקפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה (קירר) אותה בפני אחרים.

ומוסיף ר' אברהם אבן עזרא (שמ' יז:יד):

בעבור שהכעיס את השם, כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים, וככה מואב ופלשת. והנה זה עמלק שמע גבורות ה' בעבור עמו ישראל, והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל, ולא פחד מה'. וכן כתוב "ולא ירא א-לֹהים". [2]

הנצי"ב מקשה: [3] מהי מלחמת ה' בעמלק שעליה כתוב "כי מחֹה אמחה את זכר עמלק"? אם הכוונה היא להכחדת העם העמלקי, למה קבעו חז"ל מצווה זו לדורות, הרי עם זה כבר איננו קיים! ואם הכוונה שייכחד שמו וזכרו, הרי מסופר עליו בתורה, והתורה קיימת לעולמי עד! והנצי"ב מסביר שהכוונה היא כי את "תעודת עמלק בעולם" ימחה ה', היינו את שיטתו. כבר התנבא בלעם ואמר (במ' כד:כ): "וירא את עמלק וישא מְשָלוֹ ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד". וכי היה לעמלק מעמד של ראש לגויים? אלא שיטתו הנָה "ראשית גוים". וכך אומר הנצי"ב: "הבטיח הקב"ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק, היינו תכלית תעודתו שתהיה הליכות הטבע חופשי בלי השגחה לפי מעשים".

בפירושו לספר דברים [4] מסביר הנצי"ב כי "'ולא ירא א-להים' קאי על ישראל, שאילו יראו לא היית עיף ולא יגע, אלא מתהלך בתום בלי שום חקירה", ולכן נענשו במלחמת עמלק. ואת הפסוק "תמחה את זכר עמלק" (דב' כה:יט) מפרש הנצי"ב: "היינו מלוכת עמלק, ולא כמו שפירשנו בפרשת בשלח", היינו שהקב"ה מתחייב לחסל את שיטת עמלק לעתיד לבוא, אולם אין מצווה זו מוטלת על ישראל. קביעה זו תואמת את מה שכותב הרמב"ם במשנה תורה: [5]

לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה'" ( יש' יא:ט), ונאמר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו" ( יר' לא:לג), ונאמר "והסִרֹתי את לב האבן מבשרכם" ( יח' לו:כו). מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דויד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב ממשה רבנו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגויים לשומעו, שנאמר "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" ( יש' ב:ב).

ובסוף הלכות מלכים (יב, ח):

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'.

נחמה ליבוביץ מבינה, בדומה לדעתו של ראב"ע, שהביטוי "ולא ירא א-להים" מתייחס לעמלק, והיא גם מציינת שביטוי זה מופיע בשלושה מקומות נוספים בתורה: [6]

1)      בר' כ:י-יא: "ויאמר אבימלך אל אברהם: מה ראית, כי עשית את הדבר הזה? ויאמר אברהם, כי אמרתי רק אין יראת א-לֹהים במקום הזה והרגוני על-דבר אשתי".

2)      בר' מב:יז-יט: "ויאסֹף אֹתם אל משמר שלֹשת ימים. ויאמר אלֵהם יוסף ביום השלישי, זאת עשו וחיו, את הא-לֹהים אני ירא. אם כנים אתם, אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם ואתם לכו הביאו שבר רַעֲבוֹן בתיכם".

3)      שמ' א:טז-יז: "ויאמר, בילדכן את העִבריות, וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמִתן אֹתו, ואם בת הוא וחיה. ותיראן המילדֹת את הא-לֹהים, ולא עשו כאשר דִבר אליהן מלך מצרים, ותחיין את הילדים".

המשותף בין כל המובאות הנ"ל הוא המשמעות של יראת אלוקים בהקשר של יחס חיובי לחלש ולזר. אברהם הגיע כזר למקום שאין בו יראת אלוקים – ולכן היה חשש שייהרג. גם יוסף מדגיש את היותו ירא אלוקים כסיבה לשחרור האחים - הזרים בינתיים - מבית הסוהר. וכן המילדות, הן יראות אלוקים ולכן אינן מיישמות את הצו הפוגע בבני העם הזר.

לכן נצטווינו למחות את זכר עמלק. עמלק היה נטול כל יחס כלפי החלש והזר. על אף העובדה שעם ישראל לא עבר בגבולו ולא הפריע לו, הוא התנפל עליו, בזמן שהיה "עייף ויגע", מיד אחרי יציאתו מעבדות מצרים.

נחמה ליבוביץ מסבירה גם את ההבדל שבין ספר שמות - בו מובאת החלטת ה' למחיית עמלק - לבין ספר דברים שבו יש ציווי על ישראל למחות את עמלק. בספר שמות מובאת השתלשלות המאורעות שהתרחשו במדבר, ולכן אין קביעת ה' זקוקה לנימוקים, ואילו בספר דברים מובא סיכום הדברים ומשמעותם המעשית-הלכתית, ולפיכך יש שם עניין לבסס את המצווה כך שהיא תהיה מובנת למקיימיה.

בספר שמואל א פרק טו מסופר על מלחמת שאול בעמלק, ושם אמנם מצטווה שאול מפי שמואל על הריגת כל העם, כולל בעלי חיים כדלהלן (שם:ג):

עתה לך והכיתה את-עמלק, והחרמתם את-כל-אשר-לו, ולא תחמֹל, עליו; והמתה מאיש עד-אשה, מעֹלל ועד-יונק, משור ועד-שה, מגמל ועד-חמור.

הגמרא מביאה : [7]

בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול (שמואל א טו:ג): "לך והִכִּיתה את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז:טז): "אל תהי צדיק הרבה".

כדי להבהיר שהצו של מחיית עמלק אינו נובע מאכזריות, מלווה הצו בקריאה של חסד: הפנייה לקיני לסור מתוך עמלק: "ויאמר שאול אל הקֵּיני לכו סֻרו רדו מתוך עמלקִי פן אֹסִפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים" (שמו"א טו:ו). אותם לוחמים שמצוּוים על השמדת עמלק, נקראים כאן לסכן את נפשם בוויתור על גורם ההפתעה במלחמה עם עמלק, כדי לגמול על חסד שעשה יתרו לישראל מאות שנים קודם לכן, חסד שהיה מזערי לכאורה - "שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל", [8] או - "היה להם נחת רוח מיתרו שהיה מראה להם חנייתם", [9] או "בעצה שנתן יתרו למשה". [10]

     הדיון ההלכתי לדורותיו על הביצוע המעשי של מצווה זו הוא עניין לרשימה נפרדת.

                       



[1]      ראה: http://www.hofesh.org.il/articles/halacha/amalek.html

[2]      לפי ראב"ע, הביטוי "ולא ירא א-להים" מתייחס לעמלק.

[3]    העמק דבר, שמ' יז:יד.

[4]       כה:יח.

[5]     הלכות תשובה פרק ט.

[6]     עיונים חדשים בספר דברים , פרשת כי תצא, "זכור את" וכו'.

[7]     בבלי יומא כב, ע"ב.

[8]     רש"י שמו"א טו:ו.

[9]      מהר"י קרא שם.

[10]   רד"ק שם.